חנה אריאל, שיר השירים ד׳Chanah Ariel, Shir HaShirim 4
א׳ישעי' כ"ו
1
ב׳בטחו בה' עדי עד כי בי"ה הוי' צור עולמים פי' מלת עד יתכנו בו ב' פי' מלשון עדי עד שהוא בחי' נצחיות. וגם בחי' מורגש מלשון עוד בדבר. והצווי שיהי' הבטחון פי' הדביקות. מל' טיח. בה' עדי נצחיות מורגשת. והענין כי ישנו ג' בחי' אדם. אדם פנימי ואמצעי וחיצון. וכמ"כ בז"א דאצי' ישנו ג' מיני אדם הנ"ל. והצווי שיהי' הדביקות בה' בז"א דאצי' עדי בחי' אדם אמצעי שזהו בחי' נצחיות מורגשת.. כי אדם פנימי אף שהוא נצחי אינו בבחי' מורגש. ואדם חיצוני הוא מורגש אבל אינו נצחי. אבל אדם אמצעי הוא בבחי' נצחי ומורגש. רק שאיך יתכן שיוכל להגיע דביקות כזה בבחי' נצחי' מורגשת. כי הכלל אמור שכפי אשר ימשוך אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף. ובאתעדל"ת אתעדל"ע. ואם הוא מלמטה בבחי' אדם פנימי גם למעלה בז"א בבחי' שרש נשמתו בבחי' אדם פנימי ואם הוא באמצעי כו' כמ"כ למעלה. וא"כ איך יגיע בבחי' אדם אמצעי שלו לבחי' אדם האמצעי דז"א שיהי' בבחי' נצחיות אחרי ששרש נשמתו בבחי' אדם אמצעי הוא בחי' נברא. ולזה אמר כי בי"ה. הוי' צור עולמים. שזהו ענין עצה היעוצה שיעלה בדביקותו בבחי' בי"ה ע"כ יהי' הוי' צור עולמים בחי' ציור העולמות. ע"כ יהי' דביקותו בבחי' נצחיות וכו'. וביאור הדברים. י"ל עד"מ למטה ג' מיני אדם. כי ד"כ ג' מיני אדם המה בחי' חב"ד חג"ת נה"י רק שעכ"ז כ"א בבחי' פרצוף גמור. ויובן ממה שאנ"ר שיש מיני אדם שכל עסקיהם והתפעלותם והשגתם רק בפועל המעשה כמו האומנים ודומיהם. שנמצא טבעי שכלם אף שמשיג בהשגת שכל עכ"ז לא יאיר במוחו ויותפס בו כ"א בהתלבשותו בציור דמיוני והתפעלותו הוא התאמצותו בטוב ובזריזות הנק' (ערינסקייט). פועל המעשה. וכל עסקו להוציא פועל המעשה בתכליתו הטוב. ונמצא שהוא בבחי' פרצוף שלם השגה והתפעלות ופעולה. רק שאינה גלוי' מאתו כ"א הפעולה בתכליתה. ויובן מזה שהארת נפשו בגופו לעצמו ג"כ אינה מגלה כח חיותה וענינה כ"א במה שבא להחיות בכחותי' את הגוף ולא מדורה לעצמה בגוף. אבל האדם אשר פרצופו בבחי' המדות שענין המדות בחי' אה' או כעס על זולתם עיקרם להראות איך שהוא בעצמו עומד כעת על זולתו. ולא פעולה הנמשכת מאתו בפו"מ לזולתו. כמו כשמשפיע טוב מצד האה' יתפעל האהוב מלבד ענין הטובה שנעשית מחמת האה' אף זאת ממה שהוא אהוב אצלו. וכמ"כ בהיפך בקצפו על זולתו מחמת הכעס מתפעל הזולת מענין שהוא בכעס עליו יותר מהדברים היוצאים בקצפו נמצא שזהו מראה כחות עצמות איך שהם עומדים לעצמם על זולתו. ויתכן בזה מ"מ בחי' פ' גמור היינו בחי' חב"ד הוא השמירה להמדה שתתקיים בטוב דהיינו שלא יקרב לזולתו מצד האה' לעין כל שבזה יזיק לו. וגם בחי' המדידה מה יעשה מצד אהבתו אם יתנהג עמו בגילוי או בהפכו. וחג"ת הוא מה שימלאנו לבו באה' או כעס. ונה"י הפעולה הנמשכת מזאת האה' או הפכו. אבל כולם משתמשים רק לענין המדה עצמה שהוא ענין חיות נפשו לעצמו איך שעומד לנגד זולתו. וא"כ המובן שהארת נפשו בגופו ג"כ מחיות עצמה כמו שהוא בגוף. ולא כחה להחיות הגוף רק מדורה לעצמה כמו שהיא בגוף. כי בלעדי הגוף אין לה מדותי' שהמה עתה בגוף. אבל עתה כשהיא בגוף תגיע מדת האה' והכעס לעצמותה. והאדם שפרצופו בבחי' חב"ד הנה כל עסקו להשיג מושכלות שאינם שייכים לו לעצמו כלל ולא לזולתו רק כאשר יטעון ראובן כך ושמעון כך איך יפסוק ישרת השכל בזה. או חכמת התכונה מהילוך הגלגלים שאינו נוגע זאת לעצמו ולא לזולתו רק שמראה כחות עצמיי' שבנפשו שקבוע בנפשו כח שכל להכיר כל החכמות שבעולם. ומשמש בו להוציא מן ההעלם אל הגילוי. ועכ"ז יתכן בו פרצוף שלם ג"כ דהיינו ע"ד חב"ד שבחב"ד פרצוף הג' וחב"ד שבפרצוף הב' וחב"ד שבפרצוף הא'. פי' שכל ההכרה כל החכ'. ושכל השומר את המדה. ושכל המכיר במצוייר הפעולה. המה בבחי' פרצוף זה ג' בחי'. דהיינו שכל ההכרה נק' בשם חב"ד. ושכל שומר המדה זהו חג"ת שבחב"ד. ושכל המכיר במצוייר זהו נה"י שבחב"ד. אבל באמת יתכן בו פרצוף שלם ע"ד חב"ד חג"ת נה"י דהיינו שכל ומדות ומעשה. ויובן זה עד"מ מאיש קדוש וטהור שכל פעולתו ודבורו ואהבתו ויראתו הכל בבחי' הקדושה אלקית כידוע. נמצא שאף פעולתו הגשמי הוא בבחי' קדושה שלמעלה מחכ'. ככה יתכן באדם שפרצופו חב"ד אף בפעולתו נראה ונגלה כח הכרתו שבנפשו בחכ' שבעולם. וכמו ע"ד מכלכל דבריו במשפט וכמ"כ במדותיו. וע"ד ג' מיני אדם יובן בעבודה אלקית שישנו ג' מיני אדם הנ"ל. דהיינו יש מי שעובד את ה' באמת ובחמים ובמצותיו חפץ מאד ועוסק בזריזות ומתחכם איך שיגיע אליו מצוה שיקיימנה. ועכ"ז הוא בבחי' אדם החיצון. דהיינו שאין מאיר בגופו מהארת נפה"א כ"א שיקיים תו"מ בפו"מ אבל האדם שפרצופו בחי' חג"ת אזי יאיר נפשו בגופו ענין אהבת ה' ויראתו וכל עסקיו בתו"מ בפו"מ בגין לדבקה בו. וכמ"ש וכי אפשר לדבקה בו אלא הדבק במדותיו וכו'. והשגתו איך שלא תופר אהבתו ויראתו דהיינו בע"כ אתה חי ודומיהן. והאדם שפרצופו בחי' חב"ד היינו שהשגתו להכיר את בוראו איך שהוא ממכ"ע וסוכ"ע והתפעלותו בחי' אלקות ממש. ועסקו בתומ"צ בגין ליחדא שמא דקוב"ה וכו'. ובאדם כזה מאיר נפשו בגופו איך שהיא בעצמותה טרם דביקותה בגוף. וזהו אדם פנימי. ועד"ז יובן למעלה ג"כ בז"א דאצי' שיש ג' בחי' אדם פנימי ואמצעי וחיצוני ונעשו מג' פרקין דחב"ד כידוע ומבואר בע"ח. היינו אדם חיצוני הוא בחי' או"כ דאצי' להוות עולמות בי"ע שאיננם מגלים אור האלקי כ"א שיתהווה העולמות. ואדם אמצעי היינו בחי' התגלות או"כ דאצי' איך שהוא נשמת כל חי של העולמות והיינו כבי' מדור עצמותו בעולמות. ואדם פנימי הוא התגלות עצמותו דלאו מכל אילין מדות כלל ע"י או"כ דאצי' בבחי' העולמות והיינו שכל עולמות בי"ע המה רק גילוי' לגלות עצמותו דלאו מאמא"כ בבחי' או"כ דאצי'. ובזה וחלו מה שיפלא לכאורה בענין העולמות שהמה הווין ונפסדין והרי המה מעשי הא"ס וכמו שאין לו לעצמותו בחי' סוף כך כבי' צ"ל כחו בבחי' א"ס וכמבואר בסה"ק שיהי' עליות העולמות בעלי' אחר עלי' עד אין קץ. ובהנ"ל יובן שמה שהמה בבחי' התהוות מאין ליש שזהו מבחי' אדם חיצוני' דאצי' זהו בבחי' הוה ונפסד אבל מה שהמה מדורו של הקב"ה ומכש"כ מה שהמה מגלים בחי' כח הא"ס דהיינו אדם פנימי ואמצעי יהי' בבחי' נצחי' ולזה יהי' כמה עליות העולמות כנ"ל בבחי' א"ס וד"ל. ונמצא מובן מזה שבחי' אדם פנימי בודאי הוא בבחי' נצחי' אבל איננו מורגש כיון שהעולמות גופייהו המה רק גילויו לגלות בחי' הא"ס דלאו מאמא"כ. וכמו פעולת אדם קדוש שמגלים רק קדושתו לרואיו כו' מה שלא יתכן זה בבחי' א"ס דלית מאן דתפיס בי'. ואדם חיצוני הוא בבחי' מורגש אבל אינו נצחי וכנ"ל. אבל אדם אמצעי הוא בבחי' נצחית מורגשת כיון שזהו גילוי הא"ס איך שהוא חי העולמים כו' במשל חיות הנפש בגוף ע"כ הוא בבחי' נצחיות מורגשת. וע"כ הצווי שיתדבק האדם למטה בעבודתו ובהשגתו בה' עדי אדם אמצעי. כי באדם הפנימי כשיתדבק יפול הנופל ממנו ולא יוכל להדבק בה בתמידות כי אף שהדביקות בעצמה הוא בבחי' נצחיות אבל אדם התחתון יפול ממנה. כי לא יושרה שלימות מוחין דגדלות כ"א לכל היותר ג' שעות כמאמר חסידים הראשונים היו שוהים ג"ש בתפלתן. ובאדם חיצוני הלא הגילוי בבחי' מורגשת ולא נצחיית וא"כ אין זה תכלית העבודה. כ"א באדם האמצעי שיאחז בדביקותו ויהי' עבודתו נצחי' בבחי' נצחי' מורגשת. אך עכ"ז יקשה התינח אם יהי' ההתעוררות מלמעלה למטה א"כ כיון שאדם אמצעי דאצי' בבחי' הנצחיות וגם בבחי' המורגש שיוכל להאחז בו בדביקותו שפיר. אבל מאחר שבאתעדל"ת אתעדל"ע ודביקותו שמצד אדם אמצעי דנשמתו אינו בבחי' נצחיות כידוע שהנשמה מושרש בג' מקומות. שרשה הראשון מטה"ע כמ"ש טהורה היא ונק' חלק אלוה ממעל ולא נזכר בה שם בריאה. וזהו אדם פנימי שלה. ושרשה השני במקום שנבנית לפרצוף בבחי' זו"נ דברי' או די"ע כו' וזהו אדם אמצעי. והג' בואה בגוף להחיות וזהו אדם חיצוני וא"כ על אדם אמצעי שלה יתכן שם ברי' ואינה בבחי' הנצחיות ע"כ עצה היעוצה לזה שיעלה בדביקותו לבחי' בי"ה ויהי' אז הוי' ציור העולמים כנ"ל ותאחז בדביקותה בבחי' אדם האמצעי דז"א בבחי' נצחיות. ולהבין הענין יש להקדים הקדמה הידוע מענין סובב וממלא שמתפרש בכתבים בכמה פרושים. אם על או"פ ואו"מ או ז"א ומל'. אבל עיקר הדבר שענין סוכ"ע הוא בחי' כתר דאצי' וממלא הוא חו"ב וזו"נ רק שבכתר גופא נחלק לשני חלקים שפי' מלת כתר הוא בחי' רצון. ויש רצון הפשוט ורצון המורכב א"כ בחי' רצון הפשוט לא יתכן לקראו אף בשם סוכ"ע. אבל רצון המורכב יתכן לקוראו בשם סוכ"ע. וביאור ענין רצון הפשוט והמורכב. יובן עד"מ מענין הרצון שעולה במחשבתו איזה בנין שראה או שחשבו והוכשר בעיניו. אבל אינו חושב שיעשה בפועל בנין כזה כי אינו נצרך לו ואינו בערך זה הבנין שיבנה. ועכ"ז בשעת מעשה מתענג מזה הבנין שבמחשבתו איך שהוא בפועל. זה נק' רצוה"פ היינו שפשוט בעצמותו ורצונו מיני' ובי' ואיננו מורכב מד"א. שאף העצים והאומנים שבמחשבתו איננו דבר אחר רק חומר מחשבתו. ואלמלי הי' מסלק מחשבתו כרגע ממילא אין כאן עצים ואומנים כלל. ואין שייך לומר שסובב ומקיף ברצונו את הבנין שברצונו כיון שאיננו ד"א. אבל רצון המורכב הוא שחושב ברצונו לבנות בנין בפו"מ שמגיע ברצונו להעצים והאבנים אשר ישנם בפ"ע. אף שעכ"ז בעת עליית. רצונו אינם כ"א חומר רצונו מ"מ יתכן לקראו בשם סובב דהיינו שסובב ומקיף ברצונו את הד"א אשר ישנו בעולם איך שעומד במהות רצונו ואיננם עדיין בשלימות לעצמם. ויתכן לומר שאף שסילק רצונו נשאר העצים והאבנים בבחי' מיתה מחיותם בבחי' רצון וד"ל. רק מה שנק' המורכב בשם סוכ"ע ולא בשם ממלא כי העצים והאבנים שברצונו אינם מרגישים חיותם שברצון רק שבבחי' מציאות הרצון מחי' אותם בבחי' מקיף וסובב היינו ששופע אור עליו להיות מצוי בבחי' מציאות רצון עכ"פ. אבל חו"ב וזו"נ המה בחי' ממלא דהיינו שממלאים בכחם וחיותם את הדבר נפרד דהיינו העצים והאבנים להיות חיות העצים והאבנים מתעורר בבחי' גילוי אין ויש עכ"פ. וזו"נ ממלא אותם להיות בבחי' התהוות. וביאור הדברי' כי הנה ידוע שמה שיעלה ברצון האדם להשיגו או לעשות הוא מחיות נפשו שבקרבו שמוטלת עליו להחיות נקודות הנשברים לחלקה כידוע מעולם שנה נפש שיש חלק א' מס' רבוא שבעולם לכל א' מס"ר נפשות וקודם בוא הנפש להחיותם המה בבחי' מיתה וכאשר תתעורר נפש לאיזה עסק מה אזי מתעוררת להחיותם. עד שכאשר יוציא לפועל העסק יחי' הנקודות ההמה בבחי' התהוות כלי' לאורות הנפש. כמו בבנין שמאיר עליו אור המקיף שבנפשו. והבית היכל לאור המקיף. וא"כ כשמאיר מנפשו בבחי' רצון הפשוט אזי איננה מחי' את הנקודות אף בבחי' סובב כי איננה מגיע להנקודות כ"א למהות עצמה וגוף האבנים המה רק מציאות רצונה שהוא ענין גילוי נפש לבד. וע"ז נק' פשוט שאיננה מורכב משני דברים. לאפוקי כשיעלה ברצונו לפועל אזי נוגע בבחי' הרצון להנקודות אשר ישנם רק שלא נתעוררו בעצמם להרגיש חיותם אלא בבחי' סובב מחי' אותם דהיינו בבחי' חיות רצון שבנפשו יחי' להנקודות ההמה. אבל כאשר יתבונן בחכמתו ובינתו איך לקבץ נקודות ההמה. א"כ כאשר יקבצו יאירו בהם בחי' חכמתו ובינתו כיון שהמה המתלבשין וממוצעין לקביצתן. ע"כ אף קודם שנקבצו נתעוררו בעצם חיותן בבחי' חיות אין ויש. וענין אין ויש הוא ע"ד דוגמא משר העומד לפני המלך שכל כחותיו בתכלית הביטול ועכ"ז יתחזקו בעצם מציאותם עד שכאשר יתרשלו בכחם להנהגת המלוכה יבואו לפני המלך ויתחזק כחותם. נמצא שאף בשעת עמידתם לפני המלך המה בתכלית הביטול היינו ביטול מבחי' הוי' אבל בעצם מציאותם נתחזקו ויש בזה ב' בחי' או שאינו מורגש לעצמו אף בשעת מעשה מהתחזקם כראות פני המלך רק בצאתם ירגיש חיזוקו. או שמרגיש בשעת מעשה עמידתם איך שיתחזק כחם בצאתם רק עתה אינם משמשים מאומה. וזה אין ויש שקודם ההוי'. ככה יובן ענין הממלא שמחו"ב שבנפשו לנקודת הנשברים שנתעוררו בעצם מציאותם בבחי' אין ויש שקדם לההוי' ומזו"נ מקבלים בחי' ההוי' וכשיתבונן בענין הממלא דחו"ב וזו"נ ימצא שחו"ב ממלא את הנקודות כמו שהם מושרשים באור הנפש דהיינו התכללות הכלים באורות. וזו"נ ממלא אותם בדרך התמשכות אור הנפש בכלים להחיותם. וכמו שנחלק בחי' אור הרצון לב' דברים. כי באמת הוא ממוצע ומורכב משני דברים מאור הנפש ונגיעת הנקודות. רק שמציאותו הוא התאחדות שניהם שלזה יקרא מורכב. עכ"ז בודאי ישנו בו ב' ענינים. תמונת הכלים בהאור דהיינו שהאור הוא מצוייר באופן מה וגם מרוצת האור להתלבש בהכלי ולהאירה באורה. (ויובן עד"מ מרב ותלמיד ששכל הרב מאד נעלה ונשגב מאופן השכלת התלמיד ובבינתו מבין ענין החכ' באופן אחר לגמרי. וכאשר יגיע בקשת התלמיד להרב שיאיר בשכלו ובינתו ענין מה באופן השכלחו של התלמיד שימצא מצד רצון הרב להשפיע למקבל שיתואר השכלתו העצמי באותי' השייכים להשכלת התלמיד שיש בזה ב' דברים. הא' במה שהשכלתו נעשה מתואר באותי' השייכים להתלמיד. והב' במה שאור השכלתו בא ומאיר בתוך האותי' המקובצים מערכי התלמיד). ונק' בל' המקובלים ענין הא' שברצון ארוך עד הטבור. ואופן הב' בשם מטבור ולמטה. ונמצא שאו"א מלביש בחי' אריך עד הטבור וזו"נ מטבור ולמטה. וכמו במשל אנ"ר שבחו"ב שבמוחין כאשר משכיל על דבר הבנין עיקר תפיסתו את אור וחיות הרצון שיהי' מכוון לאור רצונו המצוייר באופן מה ובמדותיו ודבורו עיקר תפיסתו לקבץ הענינים שיוכל להתמלא גם רצונו בפועל [ובזה יובן מה שמבואר בס' עמה"מ סתירת כתבי האריז"ל (בכת"י ממש). שבמקום א' מבואר שחו"ב אינם יורדים ומגיעים מטבור ולמטה בשום פנים. ובמקום א' מבואר שכל הפרצופים מסתיימים בקרקע האצי' דהיינו סיום בחי' פרצוף אריך שפרצופו ארוך ומגיע בקרקע האצי' וכו' ובהנ"ל יתכן שהגעת החו"ב המה לנקודות ממש להחיותם בבחי' אין ויש כנ"ל ששרש אחיזת והעלאת הנקודות עד מל' דאצי' כידוע. אבל מ"מ אופן חיותם בדרך התכללותם בבחי' אור כתר דאצי' שזהו נק' מטבור ולמעלה כנ"ל]. ועתה יובן ג"כ מה שמבואר בסהק"ב שהעלאת מ"נ מלמטה לחו"ב הוא בחי' מס"נ בפועל ולמוחין, דזו"נ הוא מס"נ בכח. כי ענין החו"ב הנקודות המה בבחי' מציאת אין ויש שקדם להויה ע"כ העלאת מ"נ לזה ג"כ באופן ביטול התהוותם שישארו בבחי' אין ויש הקדום להויה. אבל למוחין דזו"נ שממלא את הנקודות באופן בחי' התהוות ע"כ יגיע לזה העלאת מ"נ דמס"נ בכח דהיינו בחי' ביטול והתכללות למהוום לבחי' יש והוי'. אך הנה יש בחי' ממוצע בי העלמ"נ במס"נ בכח לבפועל דהיינו מסירה בכח כמו בפועל. והוא ענין יאוש מכל הענינים שקודם התפלה. שבאמת אינו נוגע אליו כלל מה יעשה עמדו ובכל עניניו רק עיקר תשוקתו להתבונן ולהכלל באור האלקי אשר יופיע עליו בתפלתו. ועכ"ז ישנו עומד במציאות ומגיע בהעלמ"נ כזה למעלה ועליית זו"נ בהיכלות דאו"א. דהיינו שהמה הנקודות בהוויתם מאור הממלא אותם להיותם עולים ונכללים בהיכלות דאו"א. ואינם משמשים מאומה לגלות ולתאר את אור הא"ס איך שהוא בבחי' מהווה למתהווים שזהו מדרי' זו"נ. כ"א עומדים במציאות עומד שיופע עליהם אור הא"ס הבלתי ב"ת ולמעלה ממדרי' מהוה כידוע ושע"י יתגלה אור האלקי הזה למטה למקבלים. וזהו הנק' בי"ה היינו עליית זו"נ בהיכלו' או"א. ואז ממילא הוי' צור עולמים. היינו שבחי' אור הוי' דזו"נ הוא בבחי' ציור בעולמות. וכמו כל דבר תמונה שתמונתו מורה על ענין נשגב ממנו ואינו נתפס בו במציאותו. כמו תמונת הסכין שהוא מחודד שחידודו מורה על שיוכל לחתוך בו. וזה איננו נתפס במציאת מהות הסכין במה שהוא מברזל וארכו ורחבו ועכ"ז זהו עצם מציאת הסכין הנתפס למשכילים עליו כי מה איכפת להם במה שהוא וארכו ורחבו. ככה בחי' אור הוי' ממלא את העולמות המתהווים בבחי' ציור ותמונה. שנעמוד ממנו על אור הא"ס הבלתי ב"ת שלמעלה ממדרי' מהוה למתהווים הנתפס במציאות מהות העולמות ועכ"ז זהו עצם מציאות העולמות הנתפס למשכילים שיגלה ע"י אור ההוי' הבלתי בע"ת וכנ"ל וד"ל. ומעתה אם ככה יעשה בהעלאת מ"נ שלו קודם התפלה בבחי' מס"נ בכח כמו בפועל אף אחר תפלתו כשיפסוק מדביקתו במס"נ הנ"ל ויעסוק בעניני עוה"ז עכ"ז יהיו כל עניניו ועסקיו בבחי' הנצחיות דהיינו במה שיועמד מהם וע"י להתבונן באור האלקי שלמעלה ממדריגת מהוה וד"ל:
2