חנה אריאל, בראשית א׳Chanah Ariel, Bereshit 1
א׳וכל שיח השדה טרם יהי' בארץ וכל עשב וכו' כי לא המטיר וכו' ואדם אין לעבוד את האדמה. אפשר לכוין בזה הפסוק ענין מ"ש בסה"ק ענין הזיווג דשמ"ע ומתחילין לומר מה"ר ומוריד הגשם. ועדיין אין אומרים ותן טל ומטר עד ב' חדשים אחר התקופה. ובפסח מפסיקין. ובשביעי של פסח קריעת ים סוף. ענין לידת הנשמות שנתעברה מהן הנוק' בזיווג דשמ"ע כמ"ש בסה"ק. וידוקדק לשון הפסוק בג' לשונות שנזכרו בו שדה וארץ ואדמה. גם מה שכתוב ואדם אין אחר שכבר אמר כי לא המטיר. דלכאורה מה תועיל עבודת אדמה אם לא המטיר. יש להבין מה שבעשרת ימי תשובה אומרים המלך הקדוש. שהמלוכה בבחי' קדוש ומובדל למעלה מעלה וכמו שאומרים בראש השנה ובו תנשא מלכותך. ואיך תיכף אחר תפלת נעילה ביום הכפורים שאז הוא עלי' גדולה ביותר כמ"ש בסה"ק שהנוק' עולה עד עתיק. אז פוסקין לומר המלך הקדוש. גם להבין מ"ש אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני. הלא מדת המלכות היא אחת מהספירות שנאמר אני הוי' לא שניתי והוא מלך עולם בטרם כל יצור נברא וכו'. וגם להבין מה שכתוב בענין הנסירה שקודם הנסירה הי' פני' למטה. והאחוריים דבוקים דופן א' לשניהם. וע"י הנסירה נעשה לה אחוריים למטה ופני' למעלה עד שבש"ע נעשה זיווג ממש פב"פ וכבר נז' מזה פ' האזינו (ד"ה זכור ימו"ע). בזוהר הקדוש בענין התהוות העולמות בריאה יצירה עשי' מאצילות נק' אתגליפו אתוון וכן בתיקונים ובעה"ק דמשל הבריאה כחקיקת אותיות השם בחותם של מתכות וכדומה. ויצירה כאותיות החותם הנעתק בשעוה וכו'. והענין דעיקר אמיתת מציאות העולמות. הוא עולם אצילות שהוא נאצל מאא"ס חלק קטן נבדל מגדול כמ"ש במ"א וזהו ודאי מציאות אמתי והוא עולם מלא שמים וארץ וכל צבאם מלאכים ונשמות ודצ"ח. ועולמות בריאה יצירה עשי' אינם רק גילוי אותו העולם למי שאינו יכול להשיג ולראות את עולם האצילות כי הוא בלימה ולמעלה מהשגה והבנה. רואה הוא את עולם האצילות ע"י מסכים ופרסות בבחי' עולם הבריאה. ומי שאינו יכול להשיג גם את מדרי' עולם הבריאה. יראה הוא את כל העולם דאצילות ע"י עוד מסכים ופרסות מפסיקות עד שהעולם דאצי' נראה בבחי' ומדרי' עולם היצירה וכן יובן בעשי'. והסבר הענין עד"מ וכמ"ש כי שמש ומגן ה' אלקים. שהשמש יש לו נרתק שלולא הנרתק לא הי' אפשר לראותו כלל מפני תוקף הבהירות הגדולה וגם עין לא תוכל לשור ולהשיג בכח הראי' את קצותיו מרוב גדולתו שהוא יותר מק"ן פעמים ככדור הארץ עם תוקף הבהירות האור המאיר בלי מגן אך ע"י המגן נעלם תוקף אורו ורואים את השמש איתו ממש כדור קטן ובערך מהות אחר שאינו כלל כמהות השמש בלא מסך המגן עד שהוא כמו מציאות אחר ממש שלא כמציאות השמש כמו שהוא בעצמו ואעפ"כ את השמש עצמו רואים וממילא מובן שמי שרואה את השמש כמו שהיא בלא נרתק אין מציאות מדרי' זו שאנו רואים את השמש נחשבת למהות מציאות כלל. ובאמת היא אין ואפס לגבי אמיתת השמש כמו שהוא. וככה ממש יתבונן המשכיל ענין בריאת עולמות בי"ע מאין ליש דהיינו שנברא בחי' ומדרי' שיהי' עולם האצילות בכל פרטיו נראה במדרי' עולם הבריאה שמציאות הרגשה וראי' זו היא אין ואפס ממש נגד אמתת עולם האצי' אך בכחו ית' הכל יכול נעשה מאין ליש. שמציאות עולם הבריאה לגבי הנבראים הוא יש ומציאות גמור. אך מובן מזה שכל מה שנעשה ונפטל בעולם האצילות בכל פרטיו נעשה ונראה גם בעולם הבריאה וי"ט כמשל הרואה במראה [שפיגיל] כל פרטי תנועות שעושה האדם שחוץ למראה וכן ע"י כמה מראות [שפיגלען] זה נגד זה יראה כן בכולם. והנה ידוע זה ומבואר בכ"ד ענין גליף גליפו בטה"ע ולא הי' מקום לעמידת העולמות דהיינו שיהי' מציאות עולם נפרד מקו"ח אא"ס עד שנאצלו או"כ דזו"נ דאצי' אז נמצא מציאות העולם דשו"א וכל הנמצאים באצי' נפרדים מקו"ח וממילא הדר כבוד מלכותו ית' עליהם (כי כל ענין הגליפו ומח"ק דאד"ק הכל הי' בענין בחי' מלוכה דוקא אלא שלא הי' מקום וכו') רק שמבחי' ז"א דאצי' מאיר בעולם דאצילות גם שם רק בבחי' סוכ"ע ורק מבחי' מל' נוק' דז"א מקבלים בבחי' או"פ וממכ"ע בין בבחי' התהוות ישות העולם בין בבחי' ביטולו לאא"ס ב"ה המאיר בבחי' אורות שבכלים דאצי'. ושרש התהוות ישות העולם נק' בחי' האחוריים ושרש ההתפעלות בביטול נק' פנים ר"ל המכוון וכאן הוא הענין הנז' בפ' האזינו החילוק בין החכם הלומד לעצמו בדבור או שמכוין ללמד ולבונן את התלמידים שכאשר לומד לעצמו אז אין בא בדיבורו שום גילוי מדעת עצמו של החכם (שיוכלו התלמידים למיקם אדעתא דרבי' אף לאחר זמן כמ"ש בדרוש הנ"ל). והתלמידים השומעים מקבלים רק כח השגה והבנה שלהם מתולדתם. והנמשל מזה למעלה הוא ענין דבוקים באחוריים ודופן א' לשניהם. פי' שעולם הנ"ל דאצילות מקבל התהיותו לבחי' יש ודבר נפרד מקו"ח ר"ל מזו"נ. רק בענין ומדריגה אחת. אף דז"א מאיר בבחי' סובב ונוק' בבחי' ממלא. מ"מ לענין התהוות הישות אין שום חלוק בזה כי בחי' הישות הוא הרגשת מציאות עצמו כמו התלמידים ששומעים לפי תומם שאין הדבור של החכם פועל בהם כלום לענין כח הקבלה אלא קבלתם הוא רק כפי כחם מתולדתם. רק שע"י הדבור נגלה להם הדבר חכמה שיהי' להם מה לדעת ולהבין בכח של עצמם. וזהו פני' למטה כלומר שפנימית הדבר חכמה שישנו בדבור בבחי' זו (ר"ל שאין בה מדעתא דרבי' כנ"ל) הוא מתגלה לתלמידים. וככה למעלה אף בעולם האצילות ודאי שהתפעלות העולם והנהגתו הוא כרצון המאציל ב"ה שהוא פנים של המדת מלכות נוק' דז"א. רק שאין שם בחי' כלי במדת המל' להועיל למקבלים שיקבלו יתר על כח תולדותם והתהוותם. כי אף שבעולם האצילות הכל הוא בבחי' הביטול דמתהווה למהווה (כמ"ש בעי"מ) אין זה רק שהתהוותם היא כן. ולא שמקבלים איזה השנה מאור א"ם ב"ה ע"י בחי' המל' שהוא כדוגמת דיבור חכם יותר על כחם הטבעי לעצמם. ומובן למשכיל עפ"י האמור שבדרך זה הנה גם בבי"ע נמצא הנהגות העולמות כפי מה דאתגליפו מעולם האצילות כנ"ל. רק שבעולמות בי"ע אין שום גילוי כלל מבחי' המל' (דהיינו כמו שאפי' אין שומעין כלל דבורו של החכם. ואעפ"כ מבינים בכח של עצמם מה שאפשר להם להבין להם לפי מדריגתם וערכם) ולכן נק' המלך הקדוש. שמלכותו הוא רק לפי קדושת ורוממות בחי' מדריגות האצילות י"ס דזו"נ עצמם (ר"ל בלא השפלה וירידה לגלות בעולמות כמו במשל אם החכם אינו משפיל א"ע לבונן את התלמידים בדבורו) אף, שגם בבחי' זו הוא מלך כל העולמים. אך הגילוי הוא רק בבחי' וקדושת עצמו ית' אבל בעולמות אפי' בעולם האצילות אין שום גילוי רק מבחי' המל' (והוא נק' פנים שלה עתה כנ"ל) אבל לא מז"א עצמו כלום (דהיינו כמו שאין בדבור מדעתו דרבי' כנ"ל) וזהו ובי תנשא מלכותך בחי' התנשאות מעולמות שאין מקבלים ממנה רק לענין ההנהגה. אמנם ענין הנסירה הוא בחי' בנין המלכות (וכמשל חכמה שבדבור בינה שבדבור כנ"ל בדרוש האזינו) שהוא להיות בחי' המל' פרצוף בפ"ע פועל ברצון ושכל ומדות ענין ההתגלות מסובב לממלא כמו משל החכם שמשפיל א"ע לבונן בדבוריו את התלמידים וללמדם שיוכלו עכ"פ לבתר מ' שנין למיקם אדעתא דרבי' ממש. והיינו שגם עתה מכוון היטיב בסגנון דבורו שיהי' מכוון לעומק דעתי' ממש דוקא ולפי שזה נמצא ועכשיו, בדבורו לכן התלמידים חייב אדם לומר בלשון רבו ואז יוכל למיקם בתר מ' שנין אדעתא דרבי' ממש שכבר ניתן לו בתלמודו ודבירו של החכם. ומאחר שנעשה בחי' המל' פרצוף שלם בפ"ע הנה ידוע ענין בת מלך שהריחה ציקי קדרה. שרצון המל' למלוך על העולמות דבי"ע ממש כמו שהם לעצמם דהיינו שיתגלה בהם לדעתם והשגתם ענין כבוד מל' ית' דאצילות וכו'. ולכן כאשר נשלם פרצופה של בחי' מל' (נוק' דז"א) בעלייתה בנעילה דיוהכ"פ. שוב אין נק' המלך הקדוש כי אם אדרבה וישב ה' למלך לעולם דוקא ובשכמל"ו בקול רם כנז' בדרוש הנ"ל. כידוע דמל' דאצילות בוקעת הפרסא שבין אצילות לבי"ע ומאירה בבי"ע מאור הקו"ח כמו באצילות כמ"ש באגה"ק. והיינו ע"י בחי' אחוריים שלה למטה שהוא ענין אימת המלך המתפשטת על העם. וע"י האימה זו נעשה העם מוצלח להשלים רצון המלך כמו שהוא לעצמו רם ונשגב מערך מדרי' העם לגמרי עד שלא יתכן כלל לומר שהעם בכחם השפל יגיעו למדרי' שיושלם ורצון המלך לעצמו על ידם. מה יתרון כח אימת המלכות המתפשטת על העם שעל ידה נמצא בהם כח הנפלא הזה. ובזה מובן בחי' האחוריים שנעשו לה לעצמה מאחוריים דז"א. אמנם כ"ז הוא עדיין למשל חכם הלומד עם תלמידים בכח חכמה שבדבור וכו' בנין המל' כנ"ל. אך ענין הזיווג הוא בחי' השפעת עצמותו ממש (ולא חכמתו לבד) לתוך בחי' הנוקבא. פירוש הדבר. דמה שנת' שע"י אימת המלך יכולים העם הרחוק להשלים רצין המלך ממש. הנה העם עצמם הרגשתם את אימת המלך הוא בכח של עצמם הרחוק מאד ממעלת המלך הקדוש. רק שלפי שעכ"פ האימה שמרגישים היא אימת המלך שמתפשטות עליהם ע"כ נשלם רצון המלך הקדוש על ידה. אבל ענין הזיווג הוא כמו שניתן בכח אימת המלך שעל ידה יתקדש העם בקדושת עצמותו של המלך הקדוש דהיינו שתתחדש בתוך העם הרגשה אחרת נבדלת להרגיש את אימת המלך במעלה יתירה ונפלאה מהשגת עצמם וכחם בתולדותם והתהוותם. וזהו משיב הרוח ומוריד הגשם. הרוח הוא ענין עושה מלאכיו רוחות. היינו בחי' הרגשת האימה הנ"ל. שזהו כמשל הרוח שמנשב בגחלת להוציא ממנה אור אש ממש מתפשט ומאיר חוץ מהגחלת אור האש כמו שהוא. ככה הוא ענין הרגשת האימה כמו שהיא בעצמותה ולא כהרגשת העם אותה בכחם והשגתם. ומוריד הגשם. הוא ענין קבלת העם את קדושת המלך הקדוש ב"ה עצמו להתקדש בקדושתו דהיינו קדושת התורה ומצות אשר קדשנו בהם שישראל עם קרובו הם קדושים בתורת שחיטה ותורת גיטין וקדושין וכה"ג בכל המצות ותלמוד התורה ועם תורתי בלבם וכו' (ישעי' נ"א ז'). אך כמו שנז"ל בענין דעתו דרבי'. שהגם שכבר בעת למודו עמהם נתן תוך הדבורים את בחי' הדעתא הלזו. אעפ"כ לא קאים אינש עלה עד לאחר זמן. ככה בבחי' הזיווג הנ"ל אף שנעשה הזיווג עדיין הוא רק בבחי' עיבור תוך הנוק' עד קי"ס בשביעי של פסח כנ"ל וידוע דבעיבור ארז"ל אוכל ממה שאמו אוכלת והעובר אינו מרגיש כלום. ואעפ"כ מתגדל מן האכילה כאלו הי' הוא בעצמו אוכל. וזהו תען לשוני אמרתיך כמו עונה אחריו מה שהוא אומר פירוש שקדושת התומ"צ אינו נגלה עדיין בנשמות רק בכח המלכות עצמה ובכחה ומדריגתה הוא מאיר ובא לעולמות (כמשי"ת אי"ה) עד זמן הלידה שאז הולד בכח עצמו יונק ואוכל ומתגדל וחי מאכילת עצמו. והנה ידוע דבג' חדשים הוכר העובר. והענין הוא. כלפי מה שארז"ל (יומא דפ"ג) בעיברה שהריחה שזה כח הולד הוא דוקא כמ"ש שם לחישו לה ואולחשה קרי עליה בטרם אצרך בבטן וכו' ולהיפך כדלא אילחשא קרי עלי' זורו רשעים וכו'. זהו הענין שהוכר העובר. והוא זמן שמתחילין לומר טל ומטר פי' מטר הוא מלשון מטרין כמ"ש במדרש ע"פ אין לה ולד שאפי' עיקר מטרין לא הי' לה ופי' מטרין הוא ענין גידול הולד. וזהו ההפרש שבין גשם למטר שהגשם הוא רק הורדה למטה (וגם ירידת מי המבול נק' גשם אבל לא נק' מטר כלל) וכמ"ש כי כאשר ירד הגשם והרוה את הארץ שהארץ עצמה נעשית רוה דשנה ורעננה. ומטר הוא ענין זולת תועלת ארץ עצמה כ"א גם גידול הולד (ומ"ש והרוה את הארץ והולידה פי' והולידה הוא ענין המטר שהוא עושה כח הלידה דאל"כ הול"ל והצמיחה והולידה) והיינו כנ"ל שכשהוכר העובר יש במציאות גם פעולת העובר עצמו אף שעדיין לא נולד. רק שגם פעולה זו של העובר הוא במהות ועצמות האם דוקא. אבל לאחר הלידה אז פעולת הולד גלוי' לעצמו מן הולד עצמו שזהו ענין ואופן אחר לגמרי מכמו שהוא תוך האם. וכמו"כ יובן למעלה דמשיב הרוח ומוה"ג הוא סיפור שבחו ש"מ שהוא ר"ל הזיווג דשמ"ע פועל המשכות קדושת עצמותו ית' בהתפעלות אלקות של הנשמות ולא כח הנשמה עצמה עושה את המשכות הקדושה הנ"ל. ותן טל ומטר הוא בקשה שמבקשים בנ"י ופועלים הצלחת הגידול שע"י הגשם דזיווג הנ"ל שיהי' מתוקן ללידה טובה כענין מ"ש בהגה"ה על והולידה הנ"ל. והלידה עצמה שכבר נולדו הנשמות. ובכח של עצמן יש להם זכות להמשיך הקדושה וע"י עבודתם אדרבה הם מוסיפים כח וגבורה ביחוד של מעלה (ועד שבועות הוא כמו בחי' יניקה שמקבל חיותו בכח עצמו אבל מן האם דוקא מקבל. והיינו ענין קדושת אימת המלכות כמו שהיא מעצמה כנ"ל. ואח"כ מתן תורה שכל חיותו מעצמו הוא פועל ע"י התורה ומצות שנתנו לנו במתנה כמ"ש עם תורתי בלבם וכו' וקדשנו במצותיו ועי"ז נעשה היחוד עליון למעלה):
1
ב׳להבין את זאת היטיב. יש להקדים לבאר ענין מ"ש באד"ר דקל"ב שאמר ר"ש דאנא חמינא אנפאי נהירין כנהורא דשמשא תקיפא דזמין למיפק באסוותא לעלמא וכו' ועוד דאנא ידענא דאנפאי נהירין ומשה לא ידע וכו' ע"כ. המובן לכאורה בפשיטות שמשבח מעלתו למעלה ממעלת משה רבינו עליו השלום וזה קשה להבין (הן אמת דמעלת משה רבינו עליו השלום הי' שנשאר הקירון לעולם ור"ש מסתמא לא הי' רק בשע"מ דאל"כ לא לשתמיט תנא וכו' להודיע הדבר הגדול הזה. אך הרי במשה נאמר וייראו מגשת אליו גם אהרן ונשיאי העדה מה שלא נז' כלל מזה בר"ש). אמנם הענין הוא. דהנה הכתוב אומר ומשה לא ידע כי קרן אור פניו בדברו (הוא ית') אתו. שהקירון פנים של מרע"ה בא מאור קדושתו ית' להדיא בדבורו ית'. ומשה רבינו עליו השלום לא פעל בזה כלום לכן לא ידע. אבל רשב"י הוא עצמו בכח השגתו ודבור של עצמו הוא שהאירו פניו. ולפי שהוא עצמו בא עד מקור האור הזה והוא המשיכו. לכן ודאי שידע ממנו. והגם שאין אור פני רשב"י דומה לקירון אור פני משה לא בנצחיותו ולא ביראה ממנו. אף על פי כן אמר זה לשבח שהוא יודע מקירון פניו שיש בזה מה שלא הי' במשה רבינו עליו השלום. והענין עפ"י מ"ש במדרש ע"פ אתם עדי נאום ה' ואני אל. אמר במדרש כשאתם עדי אז אני אל (עיין מאמר השו"ש סי') פי' דהנה הקדב"ה י"ס דאצילות בחי' ז"א הוא מיוחד בתכלית היחוד במהו"ע דאנת הוא חד ולא בחושבן רק שהוא בבחי' אורות הנמשכים בכלים המצמצמים ומעלימים את האור. עד שאינו מאיר רק במדה ושיעור שיהי' באפשרות הנמצאים ממנו לסובלו שאלמלי הי' גילוי יותר מזה היו בטלים ממציאות כמ"ש הושיט אצבעו ביניהם ושרפם. ואם כן הגילוי ממנו קטן הערך מאד מאד לגבי עצמותו יתברך המיוחד בתכלית בעצמות העליון דחד ולא בחושבן ולכן נק' אלקי ישראל דוקא שעל ידם דוקא הוא שנגלה מי כמוך באלים ה' (ומה שגם נבוכדנצר אמר דלית אלהא וכו'. הנה זה ג"כ הי' על ידי הנסים שעשה לישראל) וזה שכתוב כשאתם עדי פי' על ידי עדות שלכם דוקא נראה שאני אל באלקותו יתברך המרומם למעלה מעלה מכח הבריאה דעולמות לבד. וכל איש מישראל אשר ישיג השגה עליונה ומעולה ביותר. הרי זה עדות יותר עליונה על יוצר הכל ברוך הוא כעין מה שכתוב בכהאריז"ל ענין להוסיף אורות באצילות. אבל בלא עדות מי שמשיג. אין נמצא בענין האצילות דיו"ד ספירות רק מה שהוא לפ"ע מה שבא מכחו ית' אל הגילוי. ולאו דוקא בהשגה לבד פועלים זאת כ"א פשיטא במה שמגלים אלקותו ית' ע"י מעשה נסים או בתורה ומצות בכוונה שלימה ועליונה מוסיפים אורות באצילות כנזכר לעיל וכמו שכתוב תנו עוז לאלקים. ועתה יובן דקירון אור פני מרע"ה הי' בדברו אתו דהיינו יחוד מהותו ועצמותו של הקדוש ב"ה בדבורו במעלה עליונה ונפלאה עד שמשה עצמו לא ידע (כמו היש מאין שהוא מבחי' סוכ"ע כידוע אין היש הנברא משיג כלל התהוותו מאין ואין שום נברא יכול להשיג ענין הבריאה יש מאין איך היא) וגדולה מעלה זו במאד מאד ממעלת קירון הפנים דרשב"י. אבל יש מעלה אחרת באור פני רשב"י שהיא פעולת עצמו של רשב"י ממש וע"י פעולת עצמו של רשב"י נמשך האור דתיקונין עילאין שהם עצמות אלקות די"ס. ומאחר שעיקר ההמשכה הוא כח אדם התחתון הרי זה האור מאיר בבחי' קירוב בעולמות. ופועל הרבה יותר בענין זיכוך העולמות. ממה שהי' נמשך ע"י קירון אור פני משה שהי' מעשה אלקינו וכמו שיתבאר. שהרי זה הענין הוא שרשב"י הגיע עד מקור האור ההוא דהיינו בבחי' הנק' מאור לגבי האור ההוא ולפי הנ"ל באתם עדי הועיל למעלה שאני אל גם כן בבחי' גילוי מקור האור בכלים. וזו מעלה יתירה ממעלת תוספות ריבוי אור בכלים. והיינו שריבוי גודל ועוצם האור הי' במשה רבינו עליו השלום עצמו הרבה יותר מלרשב"י. וכן למעלה הי' תוס' אור גדול נורא בספירות עליונות ובדבורו ית' למשה. אבל המשכות גילוי מקור האור בכלים לא הי' אלא ברשב"י עפ"י הנזכר לעיל אף שהאור עצמו ודאי הי' קטן הערך לגבי אירו של משה. אבל מחמת שנתעורר ע"י רשב"י גילוי בחי' המאור עצמו. לכן אמר כנהירו דשמשא דזמין למיפק באסוותא לעלמא. דהיינו מחמת ב' המעלות הנזכר לעיל. א' שהוא בקירוב לעולמות. ב' שבא ממקום שלימותא דכולא שמשלים את הכל (ומי שרוצה לדקדק יוכל לכוין עם האמור לשון ועוד שאמר בזוהר). וככל האמור בדוגמא זו יובן גם בענין משיב הרוח ומוריד הגשם הנ"ל. שעד זמן הלידה אין כח בנשמות להמשיך בכח עצמם קדושת מעלת יו"ד ספירות דאצילות שנבדלים בערך מבחי' עולמות בריאה יצירה עשי' מאין ליש ואתגליפו אתוון כנ"ל. בתורה ומצות והתפעלות שלהם. רק שמאליו וממילא בכח הזיווג דשמ"ע נמשך כ"ז למטה. והרי זה כקירון אור פני משה שנמשך ע"י בדברו אתו ככתוב. וכמו שנת' שהוא במעלה רמה וגבוהה מאור פני רשב"י (וזה יובן היטיב עם הידוע ונזכר בכתבים שהאבות סי' לבנים שבמה שקיימו כל התורה כולה עשו התיקון בעולם שיהי' אפשר לקיים התורה ומצות בפועל ממש למטה וכמו שכתוב במקום אחר על פסוק ואולך אותו בכל ארץ כנען. והיינו כידוע גם כן ומבואר בכתבים שהאבות קיימו כל התורה כולה למעלה במדרי' אצילות דיו"ד ספירות עצמן ועל פי והמבואר פה יובן דהיינו שעבודתם בכוונתם ומס"נ שלהם נעשו עדים להיות אני אל בבחי' היחודים דתורה ומצות. ועל ידי זה בהיות שהם היו בגופם למטה מרכבה ליו"ד ספירות דאצילות נמשך אור היחוד הזה למטה בעולמות. רק שנמשך בבחי' ריחוק הערך מעולמות ממש וכנזכר לעיל בקירון אור פני משה, ולכן לא נמשך שום קדושה בהפועל ממש דמצות שעשו כמו במחשוף הלבן שעל המקלות דיעקב שקיים בזה מצות תפילין ולא הי' במקלות שום קדושה והיינו כנזכר לעיל שקדושת המצות שלהם רק קיום המצות למעלה בעדות שלהם למטה. ולפי שעל כל פנים בשעת מעשה שקיימו המצות למעלה במחשבה דיבור ומעשה וכוונה בגופים שלהם. הי' לפי שעה השראת הקדושה במעלה העליונה דמצות עליונים למעלה באצילות שלמעלה ממדרי' מצות שלנו בגודל ותוקף האור דקדושה (עד שלא הי' יכול להתלבש בהפו"מ דעולם הזה) עשה הכנה בעולם שאחר כך יוכלו ישראל בכח מתן התורה שיהיו הם עצמם העושים התומ"צ להאיר בעולם הזה בבחי' קירוב הערך (וכנ"ל באור פני רשב"י שהי' הוא הפועל ויודע כנז' במעלה הנ"ל) וככה יובן שקודם לידת הנשמות בא בעולם קדושת התורה ומצות והתפעלות הנשמות מהכרת אלקות במדריגת הזיווג דשמ"ע. וזה נותן תוקף כח ועוז בנשמות לענין מעשה התורה ומצות אחר הלידה וכנזכר לעיל במעשה אבות סימן לבנים והמשכיל יבין ש ולידת הנשמות בזש"פ יובן ממה שנת' באור פני רשב"י בב' המעלות. ממש. א' שהתורה ומצות שלהם הם בקירוב יותר לענין המשכות האור בעולם. והב' בענין העדות למעלה. שאדרבה הם העושים את עצם היחוד וזיווג למעלה בכח תורתם ועבודתם למטה. ולענין בקשת ותן טל ומטר יובן גם כן על דרך משל ודוגמא ממה שמשה רבינו עליו השלום כאשר ידע שקרן אור פניו וישם עליו מסוה עד בואו לדבר ודבר עם בני ישראל את אשר יצוה בלא מסוה וראו בני ישראל וגו'. שעשה בכוונה שיראו בני ישראל את קירון אור פניו להמשיך בהם קדושה עליונה בבחי' מקיף דראי' כמ"ש בכתבים בענין חייב אדם להקביל פני רבו שהקבלה זו שמקבל בחי' אור מקיף מפעלת כח ועוז שיוכל לקבל אור תורת רבו בבחי' או"פ במעלה ומדרי' עליונה יותר ויותר. ככה יש להתבונן שבקשת ותן טל ומטר שמבקשים בני ישראל פועל באור הגשם דזיווג שמ"ע שיהי' בבחי' מטר דוקא כנ"ל שהוא הגדלת הולד וקיומו להיות נולד ביתר שלימות וכל זה יש לכוון בלשון הפסיק וכל שיח השדה היינו אילנות שבא בהם גם כח המצמיח שבארץ. זהו ענין הנשמות שנק' בנים למקום טרם יהי' בארץ פי' שאין לו עדיין הויה אלא נכלל בארץ עצמה. וכל עשב השדה. שבעשב אין בו אלא כח הצומח שמתפשט מן כח המצמיח שבארץ. והוא ענין המלאכים כידוע. טרם יצמח בהתפשטות. אלא הכלי כלול עדיין בבחי' עיבור בארץ. כי לא המטיר וגו'. בחי' ותן טל ומטר הנ"ל שהוא ענין הוכר העובר כנזכר לעיל. והנה ההפרש בין שדה לארץ ואדמה. הוא כידוע ששדה הוא שאינו מקום ישוב. וארץ כולל הכל גם בתים ועיירות מדינות וגם אויר העולם נכלל בשם ארץ כמ"ש ארץ מגדלת חכמים וכו' ואמרו אוירא דא"י מחכים ועל ידי זה נק' ארץ מגדלת וכו'. ושם אדמה הוא על ארץ המיוחדת לאיש כמו שכתוב אדמת הכהנים אדמת בני חם. וכן עובד אדמתו ישבע. כי אדמה היא כמו לשון נקבה לשם אדם. והדוגמא משמות הללו למעלה. שדה היינו בחי' בריאה יצירה עשי' מצ"ע דאתגליפו אתוון כנזכר לעיל. וארץ הוא עיקר בחי' המל' דאצילות הבוקעת הפרסא ומאירה גם בבריאה יצירה עשי' בין בדרך בחי' עיבור בין בדרך בחי' לידה שהולד חי מן האויר לעצמו ולא מן הארץ. ואדמה הוא מדרי' בחי' המלכות בבחי' יחודה העליון באצילות עצמה. ובזה מובן לשון הפסוק הנזכר לעיל וכל שיח השדה וכן עשב השדה דהיינו עלין הנשמות ומלאכים דמשיב הרוח ומוריד הגשם כנ"ל טרם יהי' בבחי' הויה ניכרת בארץ (שהרי כבר כתיב ותוצא הארץ דשא ועץ וגו' וארז"ל שעמדו על פתח הקרקע וזהו טרם יהי' שאין ניכר לעצמו אף שהארץ כבר הוציאה אותו) אלא ירך אמו הוא לגמרי ואינו ניכר כלום. הטעם הוא כי לא המטיר ה' אלקים כי על ידי המטר הי' נעשה בחי' הויה עכ"פ לשיח השדה ועשב השדה. ואדם אין לעבוד את האדמה היינו כמו שאחר הלידה האדם הנולד עושה את בחי' היחוד והזיווג. למעלה ואם הי' אדם הי' פועל בעבודתו ליתן הויה לשיח ועשב השדה אבל ואדם אין. לכן הוא טרם יהי' בארץ עד שהמטיר ונעשה אדם שאז הוא הויה בארץ ובאויר וגם לעבוד את האדמה בבחי' היחודים למעלה על ידי תורה ומצות כנזכר לעיל. אמנם אמר הכתוב ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. פי' אף על פי שהנשמות הן עדיין בבחי' עיבור ואין בהם עדיין בחי' אדם לעשות היחוד למעלה. אך אף על פי כן יש מקום כח ועוז לישראל לעורר את בחי' היחוד והזיווג למעלה על ידי מס"נ שלהם שנעשה מזה בחי' מ"נ דנוק' עליונה למעלה הנק' אדמה כנ"ל. וזהו ואד יעלה מן הארץ שהיא בחינת המלכות הבוקעת הפרסא ומאירה בבריאה יצירה עשי' כנ"ל יעלה מחנה המ"נ על ידי המס"נ של ישראל והשקה את כל פני האדמה לעשות היחוד עליון דקובה"ו למעלה:
2