חנה אריאל, בא ג׳Chanah Ariel, Bo 3
א׳ליל שמורים הוא להוי' להוציאם מאמ"צ הוא הלילה וכו'. הכתוב אומר דרשוני כי הפשט אין מובן כלל. ובפרט י"ל מה ענין שימור הצריך לה'. ולשון שמורים תרי. והשימור לה' הוא ליל דוקא ולא לילה. וגם אין השימור אלא להוציאם מאמ"צ ולא אח"כ. והוא הלילה הזה ולא ליל שמורים לכל בנ"י. לדורותם ולא לפי שעה לבד. ובזוהר אמרו עד דלא קבילת עלה דכורא אתקריאת ליל ומדקבילת דכורא אתקריאת לילה. במשנה יצ"מ וכן בהגדה מצוה לספר ביצ"מ אינו מובן מה הלשון אומרת יציאת מצרים יציאה ממצרים הול"ל. כתיב כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים (בזוהר פי' כמפלג לילא). צ"ל ענין יציאה כלפי מעלה דלאפ"מ. ולכאורה הוא מתפרש שנגלה לתחתונים. ובערך התחתונים נק' יציאה. וכמו וירד ה' על ה"ס שלשון ירידה הוא בערך התחתונים. אבל א"א לומר כן שהרי אמרו במדרש ע"פ ועברתי באמ"צ אני ולא מלאך וכו' אמר הקב"ה אם אני שולח מלאך לשם הרי הוא נשקע בטומאת מצרים אלא אני אומר ממקום קדושתי והכל נעשה. ומקום קדושתו ית' אין זה לפי"ע התחתונים. וגם י"ל אם הוא אומר ממקום קדושתו למה נק' יציאה. אמנם ענין מקום קדושתו הנ"ל הוא ענין מ"ש המלך הגדול והקדוש בשמים ובארץ פי' שאפי' בשמים וארץ דעולמות ממש הו גדול וקדוש. וצריך להבין את זאת שהרי עולמות ממש הן ע"י העלם והסתר אור קדושתו וגדולתו ית' כענין שמש ומגן הוי' אלקים. והיינו שכח התהוות וחיות העולמות ממש בא ע"י העלם אורות בכלים וצמצומי הפרסות ועלמות אין מספר א"כ הרי בעולמות ממש אין קדושתו וגדולתו נגלים ולמה אומר הגדול והקדוש בשמים ובארץ. והענין יובן עפ"י משל, הנה מציאות האור בעולם שיכולים לראות בו את הנמצאים הוא נברא מאין ליש (במאמר יהי אור) מן המקור שלו. והנה ודאי שגם המקור במקומו יש לו בחי' התפשטות אור ממנו ע"ד הנוטע אוזן הלא ישמע וכו'. והיינו עצם והתפשטות למעלה ממדרי' איר שלנו שרואים בו את מציאות העולמות יש ודבר. אלא שאור ההוא רואים בו ראי' אחרת לגמרי לא ישות העולמות ומן העצם והתפשטות דמקור נברא מאין ליש האור שלנו הכולל אור שמש וירח וכוכבים ואור הנר וכו'. וזה נק' אור הטבעי. והנה בבית בנוי מד' מחיצות שלימות שאין אור השמש נמצא בו צריך להדליק בו את הנר. והדליקו בזויות הבית נר דולק כדרך נר טבעי. אך המשיכו בו באותו הנר גם בחי' מקור האור הנ"ל ע"ד השראת השכינה בבהמ"ק של עצים ואבנים טבעיי'. ממילא מאיר מן הנר ההוא האור של המקור דהיינו בחי' התפשטות שלו כנ"ל שהוא למעלה מראי' הטבעיית. ואם ישימו איזו סגולה וענין למסך להעלים ולהסתיר את האור המקורי המתפשט (כי צריך סגולה דוקא לזה לפי שלגבי האור הזה אין שום דבר מעוה"ז נראה במציאותו כאמור) אין מאיר מן הנר אלא אור הטבעי וגם הוא חשוך משאר אור הנר כי הוא מאיר ע"י מסך וע"י עוד מסך שני מתחשך האור הטבעי עוד יותר וכן ע"י מסך שלישי וכו'. והנה מי שעומד בבית ופניו אל הנר שבזויות יודע שהאור שבבית הוא מן הנר. וגם מי שיש בו דעת ומסתכל בגווני הנר ההוא מבין הפלגת ערך הנר ההוא. וכ"ש מי שראה כבר פעם א' את האור המקוריי שלפנים מן המחיצה שכאשר מסתכל אל פני הנר שבזויות נזכר ומשיג שהאור הטבעי שבבית כולו נמשך מן הנר הנבדל ההוא. אבל מי שפונה את פניו מן הנר אינו יודע כלל שהאור הטבעי שבבית בא מן הנר הזה אלא ככל אור הטבעי שבעולם ויכול להיות שיהי' נעלם ממנו לגמרי שיש כאן נר כלל וכ"ש שאין לו שום מבוא לידע מהפלאת הנר כי אינו רואה רק אור טבעי שבכל העולם. ועפ"י המשל הזה יש להתבונן למעלה בענין ז"א דעולם התיקון עפ"י המבואר במק"א באריכות שענין המלכים דעולם התהו הוא בחי' רצון לעולמות ובעולם התיקון הוא בחי' רצון בעולמות ובמיתת המלכים דתהו ונסתלקו האורות למעלה להתכלל בשרשם והכלים נפלו הי' בחי' חשך לגמרי שלא הי' מאיר אפי' אור להתהוות העולמות (שזהו כמשל אור הטבעי) עד שנתגלה שם מ"ה החדש ומצחא דאד"ק שהוא הארת אור העצמי' דוקא. דכקכל"ח ולמחתב"כ. ולכן נק' מ"ה ע"ש הביטול הגמור רק שנתייחד עם שם ב"ן מבירור כלי המלכים שמתו (כמ"ש במשל שאור הנבדל בא באור הטבעי) אך בעולם האצי' אף שנמצא העולם שיצא ונפרד מקו"ח מ"מ הם בבחי' ביטול הרגשת עצמם ליש ודבר (וכנ"ל במשל שאין שום דבר נראה ליש נפרד לעצמו בפני אור המקוריי). וע"י המסך ופרסא שבין אצי' לבי"ע נעלם אור האצילות ונתחדש הרגשת הישות בנמצאים רק שע"י בחי' המל' שנק' ממכ"ע נגלה אור האלקות גם לעולמות הקדושה שמקבלים עליהם עומ"ש ועי"ז יודעים ומשיגים התהוותם מאין ליש. אבל אזלעו"ז עשה האלקים עולמות דסט"א שהן נפרדים לגמרי אף דקרו לי' אלקא דאלקי' אעפ"כ אין מרגישים שום בחי' ביטול ישותם מפני הדר כבוד ה' המהווה את הכל. מחמת הרגשת ישותם לעצמם. וכן בירידת, המדרי' בפרסא שבין ברי' ליצי' ובין יצי' לעשי' עד שיכול להיות ענין כחשו בה' ויאמרו לא הוא ולי יאורי ואני עשיתיני. אבל עולמות הקדושה אף ביצי' ועשי' יודעים ומשיגים כבוד ה' עושה כל (כמשל הפונה אל הנר ורואה שממנו האורה באה). וגם ע"י בחי' ממכ"ע מקדישים ומעריצים את שם הגדול הגבור והנורא עליהם, ועפ"ז יובן דענין וירד ה' על ה"ס הוא שנתגלה אור האצי' שהוא כמשל אור הנר שלפנים מהמחיצה למטה לישראל וזה נק' בל' ירידה שהוא מלמעלמ"ט שבמקום העוה"ז היו מסתכלים באור האצי' והיו פונים למזרח ושומעים את הקול יוצא ואומר אנכי (ה"א). אבל מ"ש אני יוצא בתוך חצרים אין זה במדרי' אור האצילות אלא במדרי' אור העשי' התחתונה רק שהוא מבפנים לחוץ. פי' מבפנים היינו ענין הגדול והקדוש בשו"א הנ"ל שהוא כמשל כח אור הנר שהוא נמצא גם לחוץ לכל המסכים רק שהוא שם מעוטף ומלובש באור הטבעי עד שאין נראה אלא אור הטבעי לבד. והיינו אור האצילות השורה בכלים בבחי' נשאה לי"ס דבי"ע שמהן מקבלים עולמות דקדושה שנהנין לאורן די"ס דבי"ע כמשל הפונים ורואים את הנר עצמו דרך המסכים. ואזלעו"ז שעשה אלקים פונים לאחור. ולא לפנים לראות את כבוד ה' בי"ס דבי"ע. ואין מסתכלים אלא בישות הבריאה בבחי' יש ודבר נפרד לעצמו ולכן נק' חיצונים שאין מרגישים כלל את אור הפנימי ומלכותו ית' בכל משלה אפי' בקליפות כמ"ש בלעם לא אוכל לעבור את פי' הוי' רק שרגלי' יורדות מות שבכדי להנהיג המלוכה עליהם הוא מתצמצמת להחיות אותם גם במקום ומדרי' הפירוד והפנים לאחור שלהם. והיא היא יניקתם של החיצונים מהקדושה להחשיב את עצמו למציאות אמיתי. וע"ז אומר אני יוצא בתוך מצרים שפנימית אור האצי' שישנו תמיד בעולמות דקדושה כנ"ל הוא ממלא את כל העולם כמ"ש את השמים ואת הארץ אני מלא. והנשמות בכח האמונה יכולים להסתכל בו ממש וגם כל בחי' עולמות דקדושה מסתכלים בו שהוא המהווה אותם. יוצא אור ההוא הפנימי' ממש לחוץ כלומר שיתגלה גם לאותם שאינם פונים אל הפנימי' די"ס. ואין זה יציאה ממש רק התגלות הנעלם במקומו. שהרי קמי' ית' תמיד הוא את השמים ואת הארץ אני מלא והתגלות זאת נק' יציאה לגבי ערך החיצוני'. עד שמחמת זה ומת כל בכור באמ"צ ופי' בכור הוא הוא כתר דקליפה התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו שהוא הכתר בחי' שקיו דאילן הטמא די"ס דקליפה. וביאור הדברים הוא דענין עיקר מה שפונים לאחור הוא ענין פר"ע כעבד המורד ואומר לא אדוני אתה. והיינו שאעפ"י שבאמת יש לו ידיעה שהוא האדון אך מחמת חפצו לעשות נגד רצון האדון פורק עול האדון מעליו וכלומר שהתאוה והחפץ מעלימים את ידיעתו שהוא האדון בפני עצמו של המורד עד שנשכח ממנו לפי שעה וחושב מי אדון לו. כענין שאמרו מלפפתו וכו'. אבל אחר שעשה רצונו בתאוותו ישוב להכיר אדנותו. ויש בזה כו"כ מדרי' ונמנין בהן י"ס דקלי'. כמו שמורד בתאוה ובכעס או בנצחון או שמורד בחכמתו וכו'. והכל יכול להיות רק לפי שעה אבל בעצמות נפשו יש לו עדיין הכרת האדנות. והכתר דקלי' הוא הפר"ע לגמרי כמאמר לי יאורי ואני עשיתיני שהוא משקה שפע לכל המדרי' דמרידה לפי שעה כנ"ל. ובמאמר אני יוצא בתוך מצרים ר"ל שנגלה אמת ה' לעולם. מת כל בכור באמ"צ היינו שנתבטל כח המרידה (ולא נתבטל אלא לגבי ישראל שנעשו הם חפשים משעבוד מצרים עליהם בכל כחות הקליפה). והיינו דוקא שאומר ממקום קדושתו ממש שהוא אור דגדול וקדוש כנ"ל. וז"ש אם אני שולח מלאך לשם דהיינו דרך ההשתל' כמשל אור הטבעי אף שיהי' מלאך שלוח מפי ה' הרי הוא נשקע בטומאת מצרים פי' עפ"י מארז"ל שירדו ישראל אז למ"ט שע"ט והיו קרוב לשער הנו"ן שהוא התגלות הכתר דקליפה במהותו. ישקע בטומאה זו גם כח המלאך דקדושה ולא יעבירם על דעתם. ויובן ד"מ שמי שאין לו הפר"ע רק מדרי' הספי' דקליפות הנ"ל הנה כשמבטשין לי' ונעשה רוח נשברה שנשבר רוח הטומאה מהספי' דקלי' המושל ורוכב עליו יאיר בו הכרת האדנות שישנה בקרבו אבל מי שהגיע לפר"ע דמדרי' הכתר הנ"ל. שלא נשאר בו מהכרת האדנות כלום. גם אם תכתוש אותו במכתשת לא ישוב להכיר האדנות כי אבד לגמרי ממנו זכר האדנות. ואף אם מחמת ההכאות יהי' מוכרח לעשות בפו"מ מה שיצוה האדון להנצל מהמכות אך לא תסור אולתו דכפירת האדנות ממנו. אבל כאשר אני יוצא ממקום קדושתי שהוא אמת ה' ואין עוד מלבדו מתבטל מציאת הכפירה באדנות מן המציאות לגמרי. אך הנה אמתת ה' אמת הוא שאין שום שינוי לפניו כלל מקודם שנבה"ע ולאחר שנבה"ע דהיינו שאין ישות, מציאות העולם או העדרו תופס מקום כלל בערך מדרי' עצמותו ואחדותו ית' וא"כ כשיאמר ממקום קדושתו ממש והכל יהי' נעשה ג"כ במקום קדושתו ממש. שאי העולמות תופסים מקום בישותם והעדרם. לא יבוא לפועל המציאות בעולמות ממש שאין הקליפות והעדרם מאחר שישותם והעדרם שוה קמי'. אך כשאומר הדבור ממקום קדושתו והאמירה והדבור הן בחי' המל' שענינה ההתגלות בערך העולמות ממש אז יהי' הכל נעשה גם במקום העולמות. אך גם בחי' המל' עצמה הרי נז"ל שהיא בבחי' שרגלי יורדות מות ליתן חיות וקיום מציאות לקליפות (וגם כי מלכותו בכל משלה היינו לענין המעשה כרצונו ית' באיזה פעולה פרטית בעולם לא יוכלו לעבור את פי ה' אבל ביטולם והעדרם לגמרי הרי אדרבה יורדות מות ונותנת להם חיות וקיום). ולזה אמר כחצות הלילה דוקא אני יוצא כו' ופי' כמפלג ליליא והוא כענין שנא' באאע"ה ויחלק עליהם לילה ויכם וקבלנו הפי' בזה שכאשר נתחלקה הלילה בחי' החסדים בפ"ע ובחי' הגבורות והחיצוניות לעצמן אז ויכם. ואמרו בגמ' שדי עפרא והוו חרבא גילי והוו גירי פי' שבחי' החיצוני' שהיא חיות הקליפות היא אכלתם ושרפתם. ויובן כדמיון המלך המולך על עם ומדינה והם קנין שלו כלומר שמציאותן וקיומן נמשך ממנו ודבוק עמו כקניני האדם שיש להם שייכות עמו כידוע. אך בכל אדם יש לו חיבור בקירוב ממש עם הקנינים אבל המלך מרומם לבדו בהתרוממות מעליהם במהו"ע כחות נפשו רק שע"י הענג שיש בנפש במדת המלוכה מתקרב בעונג הזה להתקרב עמהם ולמלוך עליהם ולהרגישם לדבר חשוב בעיניו להסתכל בפרטי הנהגתם. אבל כשפנה עונג המלך מהם ומהמונם ומהמיהם. הנה אדרבה מחמת שהם קנינו ושלו דוקא במדת ההתרוממות מעליהם כולם כקש יאבידם. והיינו שנחלק העונג מן החיצוני' של מדת המל' שמחמתה הם קנינו בבחי' ההתרוממות זהו ביטולם. וקל להבין הנמשל. שלכן שכאשר ויחלק עליהם לילה שדי עפרא והוו חרבי וכו'. וזהו כחצות הלילה כמפלג ליליא נגוף למצרים ורפוא לישראל. אך הנה לילה נק' כד קבילת עלה דכורא היינו שמתייחדת ומבטלת את עצמה בפני הדכורא. ומדרי' הדכורא הוא מקום קדושתו הנ"ל שישותם והעדרם שמה. א"כ חזר הדין שלא יבוא גם ממנהו העדרם כנ"ל. אמנם בשעת החילוק ממש היא מתייחדת עם הדכורא כמובן ממשל שדוקא ע"י רצונו וחכמתו דוקא הוא בא להסיר העונג שבמלוכה מעליהם. אבל אחר החילוק שוב אין בחי' החיצוני' מחובר כלל עם רצונו וחכמתו כי פנה מעליהם. ואז היא נקראת ליל דוקא וזהו שלמה שעיקר מיתת כל בכור דפר"ע הכללי והעצמי דבחי' הכתר דקלי' הוא דוקא שע"י שאני יוצא בתוך מצרים ממקום קדושתי דוקא כנ"ל ומחדרי' זו הרי שוה קיומם והעדרם והי' אפשר להיות אדרבה יניקת הקלי' ח"ו מבחי' השתל' עולמות דקדושה מחמת השוואת ערכם ח"ו. כידוע בענין כבודי לאחר לא אתן כי אלדח"מ. ולזה אמר ליל דלא קבילת ומתייחדת עם דכורא שמורים הוא לה' שלא יקבלו החיצונים יניקה וקיום כלל. וענין שמורים תרי. יובן עד"מ שהשמירה בבית היא. א' שלא יכנס איש זר בבית. ב' שלא יוציאו מן הבית שום דבר חוצה. ועם זה יובן מ"ש ביעאע"ה ויבוא גם אל רחל ויאהב גם את רחל מלאה. פי' לאה הוא עדאת"כ ורחל עדאת"ג ושניהם בחי' המל'. רק לאה היא המל' דקמי' ורחל היא דאתגליי' לעולמות בערכם. והדמיון לזה ממי שקצף על איש הדיוט פחות הערך שמתנשא לומר מי גדול ממני. שעיקר הקצף עליו בעיני החכם הישר ותמים במעשיו על שהוא אינו חכם כלל ואינו י"ש ואינו מתנהג בצדק. ולא על שאינו חכם במילי דעלמא וקטנות עניני פרנסתו ומשטרו בארץ. ואם רוצה החכם לחרפו בדברים לא יאמר לו שאינו חכם בתו' ובלימודי החכ' ולא שאינו י"ש וכדומה. מפני שההדיוט אין לו חוש לידע מעלת החכ' וי"ש כלל לא יפול מגסות מחמת דבורים כאלה. רק יחרפנו במה שיש לו חוש דהיינו שהוא שוטה במילי דעלמא שפרנסתו בדברים בזויים וכו'. שהנראה מדבריו בחירופו הוא שההתחכמות במילי דעלמא הוא שלימות האדם וכן הפרנסה ועסק עם שרים ואדונים הוא התכלית בשלימות אנושי. ומזה יובן בנמשל דרחל עדאת"ג דהיינו בערך העולמות אתמר עלה בזוה"ק בשערהא אחידן וכו' וכרחל לפני גוזזי' נאלמה. שמן החיצוני' בהנהגות העולמות יש יניקה לישות ופירוד כאלו הוא דבר חשוב ויש לו מציאות קיום. משא"כ המלוכה דקמי' היא נקי' לגמרי לדחות הישות והפירוד שאינם עולים בשם מציאות כלל. כידוע שיסורין בעוה"ז נחשבים לטובה בעדאת"כ, וזהו שיעאע"ה בא תחלה אל לאה ואח"כ ויבוא גם אל רחל בבחי' עדאת"ג לגלות המלוכה דקמי' באתגליי', וע"י היחוד דיעקב ורחל אומר ויאהב גם את רחל. פי' את רחל כמ"ש בגמ' את בשרו את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו. וז"ש ויאהב פי' שקירב אל היחוד גם את רחל דהיינו שערהא הנ"ל שיהיו נקיים מיניקת החיצונים. וזהו מלאה כלומר מכחה של לאה שהיא הבחי' דקמי' אהב גם את רחל. וזהו ענין השמירה שלא יוציאו מן הבית חוצה דהיינו שלא יהי' יניקה לחיצונים מבחי' מדרי' ההשתל' דעולמות דקדושה כנ"ל. וכן כשאני יוצא בתוך מצרים נעשה בחצות הלילה דאפלג ליליא שגם בחי' החיצוני' דשערהא שהן בחי' ליל דוקא כנ"ל גם הוא נעשה שימור שלא יינקו החיצונים מהשתל' דקדושה והיינו נגוף למצרים. והשימור הב' הוא שלא יכנסו החיצונים לפנים להתבטל ולבוא ליכלל גם הם בקדושה שמזה סוף סוף יהי' יניקה להם בהשתל' המדרי' זהו שימור הב' דרפוא לישראל בהתרוממות והבדלת הפנימי' עד שאין לחיצוני' שום מבוא ליכנס כלל לפנים מחמת התרוממות הקדושה. וזהו ליל שמורים הוא לה' שגם כי יתגלה אור ה' הגדול והקדוש שהוא שוה ומשוה כל ההשתל' אעפי"כ תהי' ההבדלה ע"י השמירה דליל כנ"ל בב' הבחי' שזהו שמורים תרי. ורק להוציאם מאמ"צ הי' כן לפי שעה. אבל אח"כ הוא הלילה דקבילת עלה דכורא. ובל' הגמ' ענין לא קבילת וכו' נק' קטנה שאינה מוסרת עצמה לביאה אף שיודעת טעם ביאה והיינו כשאור מלכות שמים מאיר באדם למטה לטעום טעם בו ומכיר את אביו שבשמים אבל אינו מוסר את עצמו שום דבר מרצון הגוף מחמת זה. ובחי' קבילת עלה דכורא היינו שמוסרת עצמה לביאה. אינו רק כמו בע"כ אומר רוצה אני אבל לא שיש לו אה' ותשוקה לזה כענין ואל אישך תשוקתך אז נק' לילה בה"א ובגדלות בחי' המל' עד שמשפעת למטה האה' בנפש שוקקה לה' אז נק' הזה. כמ"ש ואמונה כל זאת ל' נוק' וקיים עלינו ל' דכר וידוע הפי' שכשהיא רק בבחי' אמונה נק' בשם נוק' וכשמשפעת למטה נק' בשם דכר. וכן הוא כשהיא בבחי' לילה דקבילת עלה וכו' כנ"ל אף שבא ביטול הרצון למטה בישראל אין זה אלא כח המל' לבדה שפועלת הביטול כענין אימת מלך. וה"ז כהשפעה ולא השפעה. נק' לילה שפעמים הוא בלשון נקבה ופעמים בל' זכר. אבל כשפועלת ענין התשוקה נק' הזה. וב' הבחי' הללו דלילה וזה הוא שמורים לכל בנ"י לדורותם. דהנה כתי' קול דודי הנה זה בא. וקבלנו הפי' דקול דודי דמ"ת הנה זה בא כבר ביצי"מ וכו' כמ"ש במ"א דאותו הגילוי ממש שנגלה עליהם בשעת יצי"מ כמ"ש נגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם. ואז הי' רק שנגלה עליהם בתוקף האמונה וכמ"ש ופסח ה' על הפתח שהיא האמונה ובה נגלה אבל לא בחב"ד ומדות שלהם והיינו שלא בתוכם וקרבם ובמ"ת בא אותו האור בתוך תוכם כמ"ש אנכי הוי' אלקיך כידוע בכ"ד. והוא כח המצות להיות איברין דמלכא ממש ואוריי' וקוב"ה כ"ח וזה נמשך עד כח הגוף הגשמי בישראל למטה. וכמו שזה הגילוי הי' צריך שמירה כשיצא בתוך מצרים כמ"כ הוא צריך שמירה כשיורד למטה מטה עד כח הגופני ושמירתו היא מדת המל' בב' הבחי' הנ"ל דלילה והזה דידוע דכל פקודא בלא דו"ר לא פרחא לעילא וביאור לשון פרחא לעילא והרי המצות הן המשכה מלמעלמ"ט דוקא כידוע. אמנם יובן עפ"י המשל הנ"ל מנר הסגוליי שלפנים מכל המחיצות אין נראה לאורו שום מציאות אור טבעי. והוא נמצא גם חוץ להמחיצות רק ששם הוא בהעלם. ובשעת יצי"מ יצא לחוץ נגוף למצרים ורפוא לישראל בבחי' עליהם בגילוי העצמי שלפנים מהמחיצות כנ"ל. ואח"כ בשעת מ"ת נגלה בהם בבחי' אורו העצמי הנ"ל עד שהיו מסתכלים למזרח ושומעים אנכי כנ"ל. וזה הי' ענין עדים מהר חורב שגם אחר שאמר שובו לכם לאהליכם היו יכולים לעדות עדי הראי' הנ"ל שבמ"ת. ובלא העדי הזה הי' האור ההוא נמצא בקרבה רק כמו שהוא בעולם בבחי' הגדול והקדוש הנ"ל. מעוטף ומלובש באור הטבעי כנ"ל. כן הי' ונקדשתי בתוך בנ"י וכמ"ש בקרבך קדוש. והנה הוא בהעלם גם בשעה שעושין המצות שהן הן ארחות הוי' היינו מה שהוא גדול וקדוש בשו"א הנ"ל בהעלם הלבוש דמדרי' העולמות. ואין זה כמו שקבלו בה"ס וכענין העדי הנ"ל אך ע"י דו"ר פרחא לעילא מן ההעלם כידוע שע"י דו"ר טבעיי' עולה ליצירה ומתגלה כח המצוה בבחי' גילוי אור הגדול והקדוש דארחות הוי' כמו שהוא מאיר בעולם היצי' וע"י דו"ר שכליי' מתגלה כמו שהוא מאיר בעולם הבריאה. ועדיין אינו כאור שהאיר בשעת מ"ת. אם לא ע"י בחי' הלילה הזה שהיא בחי' מלכותא קדישא דמדריגת אצי' על ידה דוקא יוכל להאיר אור דארחות הוי' בגילוי גמור כמשל הארת הנר לפנים מהמחיצות כולם. ובלא קבלת מלכותא קדישא הלזו אין נגלה אור המצות ותורה כמו שנתנה להם. והיינו שהלילה הזה הוא השמירה שלא יתגלה אור המצות עצמן מבלעדיה. וממנה בא כח השמירה גם למדרי' בי"ע שלא יתגלה במצות שלמטה גם אור דמדרי' בי"ע אם לא ע"י דו"ר דפרתא המצוה בהון לעילא ממקום הגופני ולי"ס דעשי' לא פרחא בלא קבלת עומ"ש לכה"פ. וזהו הוא הלילה הזה שמורים תרי כנ"ל לכל בנ"י לדורותם אפי' דבי"ע. ובענין זה יש לפרש לשון הזוהר פ' בלק ד' ר"ד ע"ב ובג"כ אתפשטו דרגין ואתלבשו נהורין ואינון אקרון כנפים עילאין עד דמטי להאי בקר דיוסף ואיהו נטיל כל נהורין עילאין ומגו דכל נהורין בי' תליין זיווי' סליק מסייפי עלמא עד סייפי עלמא דלעילא עד דעלמין דלתתא לא יכלין למסבל אתא דוד ואתקין חופאה להאי בקר וכו' וע"ד כתי' בקר אערך לך ואצפה ע"כ. שממה שאמר ואינון איקרון כנפים עילאין משמע ודאי שמ"ש קודם לזה ואתלבשו נהורין ר"ל שנתלבשו אורות האצי' בבי"ע והן מעלין אותן ליהנות מאור בקר דיוסף דאצי' וכמ"ש עד סייפי עלמא דלעילא. והיינו ענין הגדפין דדו"ר שמעלין המצוה למקום אורה דמ"ת וכנ"ל שצורך הגדפין הוא משום דהמל' היא שמורים שלא ירד האור דמ"ת למטה בהתגלו' כ"א ע"י השפעת כחה דוקא בבחי' הליל' והזה למעלה באצילו' ולמטה בבי"ע דאתלבשו נהורין להיות כנפים עילאין. וזהו בקר פי' כמ"ש בזוהר שהוא בקר דיוסף דמ"ת וכמ"ש בברכת המצות אק"ב וצונו ביסוד כמ"ש בכוונת האריז"ל וכמ"ש בזוהר שבמ"ת פתח להם כל היסודות ביסוד דז"א. אערך לך היינו בחי' הלילה למעלה כנ"ל וכמ"ש ז"ל ע"פ כי אתם המעט שממעטין עצמיכם לפני בבחי' הביטול דמוסרת עצמה לביאה הנ"ל. ואומר דוד שהוא בחי' המל' אערך לך בחי' הדחילו בבי"ע עד שיגיעו ע"י הכנפים ולעלות לאצי' ע"י בחי' הביטול הזה דמלכותא קדישא הנ"ל, וזהו בחי' השמירה שלא יצא האור אל מקום הגסות ופירוד דחיצוני' בשמירה שלא יוציאו מן הבית חוצה, וכשמגיע אל אור הבוקר דיוסף הנ"ל הנה הוא נהורא דלא יכיל עלמא למסבל כנ"ל ובמשל שלפנים מן המחיצות מאיר אור הנר במדרי' שאין שום דבר טבעי נראה למציאות כלל והנה בחי' זו היא בחי' אור ההשוואה הנ"ל וצריך שמירה שלא יעלו החיצונים ליכלל עם מדרי' הקדושה כמשנת"ל. וזהו שאמר עוד ואצפה אעביד חופאה לנהורא והוא ע"י בחי' ואל אישך תשוקתך שהוא התרוממות הקדושה עליונה דבחי' סייפי עלמא דלעילא שמאיר' בו הבקר דיוסף וזהו השימור הב' דעביד חופאה שלא יאיר האור כ"א לאברין דשכינתא שהן ישראל וכעין השמורים להוי' שהוא רפוא לישראל כנ"ל ולתוס' ביאור ענין השמירה וכו'. יש לבאר מה שבנבואת משה לפרעה כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור וכו' מבכור פרעה כו' אמר עד בכור השפחה אשר אחר הרחים. ובשעת מעשה וה' הכה כל בכור נא' עד בכור השבי אשר בבית הבור. והענין דהנה כתי' אני יוצא וכו' ומת כל בכור משמע שהיציאה הוא הגורם שממילא ימות כל בכור. ולהלן הוא אומר וה' הכה כל בכור דמשמע פועל בכח את ההכאה ואת המיתה ולא דאתייא ממילא. והיינו דב' בחי' הן באור וכח ה' עושה כל. קוב"ה ושכינתי'. וד"כ קוב"ה הוא בבחי' סוכ"ע ובידיעת עצמו יודע הנמצאים הנפרדים בדעתם וצביונם והן אין מרגישים את האלקות המהווה אותם בבחי' זו כלל. ושכינתי' הוא ד"כ בחי' ממכ"ע כבודו מלא עולם לגלות לפי"ע מדרי' כל נמצא איזה גילוי השייך לו והראוי לערכו מאלקות המחי' אותו. וצריך לפעולת שניהם דוקא כמ"ש לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר וכו' וכמשי"ת. ובבחי' אני יוצא בתוך מצרים דקאי על קוב"ה אומר ומת כל בכור ממילא ומאליו. וגם אומר השפחה אשר אחר הרחים, אבל להלן הוא אומר וה' הכה וכו' וה' הוא וב"ד היינו מדת המל' וגם הכה ר"ל כח כ"ה שם המל' שפעולתה באה בדרך ממלא כנ"ל. שהוא כמו אור וכח הממית ומכה בפעולתו בפו"מ ולכן אומר בבחי' זו עד בכור השבי אשר בבית הבור. וכמ"ש בזוהר ליליא עביד נמוסוי. היינו בחי' המל' וכמ"ש בכהאריז"ל וסה"ק שהי' מכות יצאו ממל' דקדושה מכל בחי' הי"ס דילה לנוק' שהוא מל' דקליפה בעשר כחותי'. וענין אני יוצא בתוך מצרים היינו ודאי בחי' קוב"ה וכל' המדרש הנ"ל אני אומר ממקום קדושתי וכו'. ולבאר כ"ז יש לבאר תחלה קצת מ"ש בכהאריז"ל שמה שלא הי' יכול להתברר באצי' נתברר בעולם הבריאה ומה שלא הי' יכול להתברר בבריאה נתברר ביצי' וכו' והיינו בירור האורות ניצוצין כלים דמלכים דעולם התהו שמלכותם היתה בבחי' התוקף דריבוי אורות מבחי' היש האמיתי. והיתה המלוכה בבחי' ישות קדוש ונורא ביחוד אוא"ס ב"ה. ובירידת המדרי' נסתלק אור היחוד וזוהי מיתתם ונפילתם אל בלתי מציאות. קרוב לענין העדר. אך אינו העדר ממש ח"ו שהרי שרשם קיים עלה ונתעלה למעלה במעלת מדרי' היש האמיתי באופן שאין לו חיבור להתגלות בכלים ועולם במקומם לעשותם בחי' מציאות גמור. כמ"ש בתניא ח"ב שלעשות מציאות עולם צריך כח הפועל תמיד דוקא וא"ל חוזר לבטול מציאותו. ואין זה העדר כי עכ"פ זכרו קיים במקום שנמצא פעם אחר וגם שרשו עודנו בכחו עומד לעשותו בבחי' מציאות. ודעת לנבון נקל כעין זה בענין נפילת הכלים וביטול העולם התהו שהוא תהו בלא צורה שלכן אין לו מציאות אבל אינו העדר ח"ו וברצון המאציל ב"ה האיר אור שם מ"ה החדש דתיקון שענינו הוא דוקא בחי' אור הביטול לעצמות אוא"ס ב"ה ובאור הבטול הזה שהוא עכ"פ גילוי מאא"ס ב"ה לכן בזה הוא מהווה ומחי' עולמות לבחי' מציאות ממש הבטל. ונתבררו הכלים דע"ס דאצי' בבחי' מציאות גמור בבחי' הביטול דבלי מה בתכלית היחוד עם אור הקו"ח אא"ס ב"ה כי גם מציאותם בעולם התהו הי' בבחי' בלי מה לכן נתכללו באור דשם מ"ה החדש בתכלית היחוד. ועולם עצמו דאצי' בנשמות והיכלות ומלאכים נתברר ג"כ. (וביאור לשון בירור לפי שבהסתלקות אורות דתהו למעלה מעלה נשאר העולם כולו דתהו בביטול המציאות כענין ודמיון חומר היולי שבלא צורה כלל שמוכן לקבל כל הצורות ככה הי' בחי' זכר עולם התהו כמו הכל ביחד וכמ"ש במק"א באריכות המשל ממדו"מ של האדם לענין כף הקלע שבעודו בחיים אין מרגיש כלל מציאותם מפני שנפרד חיותם מהם למדרי' שאינה מתחברת עמהם אלא בהפשטת הנפש מן הגוף. ואף שזה הבירור הוא אוכל מתיך פסולת אעפ"כ לענין מלאכת שבת לא נחשב מלאכה רק פסולת מתוך אוכל זהו אחר בה"ע ליש שנתבררו כבר עולמות הקדושה לבדם רק שאח"כ נתערב קצת בחטא עה"ד ושם עיקר הבירור הוא להפריד הפסולת דוקא ולהשיבם אל ההעדר לגמרי וקצת יש דמיון לענין הבירור מעולם התהו במ"ש בגמ' האי תורמסא דשלקי' לי' ז' זמנין וכו' שאמרו כיון דאי לא שקלי לי' מסרח כפסולת מתוך אוכל דמי והמשכיל יבין) להיות בחי' מציאות בביטול הרגשת ישותו עכ"פ אף שאינו מיוחד בקו"ח כי שרש ישותו לא הי' מתקיים בשם מציאות עם התגלות אור דשם מ"ה החדש ביחוד יותר עליון. ומה שלא הי' יכיל להתברר גם במדרי' זו דעולם האצי' מחמת שלא הי' נמצא בחי' ישותו שמושרש בשרש העליון דעליות האורות דתהו בגילוי אור שם מ"ה במדרי' אצי' נתלבש אור הביטול דשם מ"ה להאיר בהם רק במדרי' עולם הבריאה. וכן יובן עד"ז גם לענין יצירה ועשי' דקדושה. והנה ענין הבירור הזה הוא מי"ס דז"א דלאנהגא בהין עלמין ואינו מאיר בעולמות רק בבחי' כוכ"ע שהם אינם מרגישים רק מציאותם כמו שנבראו ולא אור האלקות הבורא ויוצר וכו' כלל. ושלימות תיקונם להתייחד בא"ר אין סוף ברוך הוא ממש הי' בא להם מהנהגה דאנהיג לון קודשא בריך הוא וכמ"ש במקום אחר דלאנהגא עלמין הוא עפ"י התורה שיושב ועוסק בג' שעות ראשונות וה"ז כאדם המקיים מצות מעשיות כמו קלף תפילין ודופני. הסוכה וכו' שעי"ז מתכללים באור היחוד שלא בדרך הרגשה והשגה להם כלום והיינו שעל ידי ההנהגה יבוא אור שרש היש מאורות דתהו לביא באו"כ דשם מ"ה החדש ויחודו בשם ב"ן וממילא יתבטל ישותו הנפרד וכו'. אך ע"ז אמר לא טוב היות האדם לבדו כי אין זה בחי' טוב דחסדים כ"א שיתגלה בעולמות גם בהרגשתם ודעתם ענין יחודם ולכן אעשה לו עזר כנגדו בחי' הנוק' בבחי' ממכ"ע להביא בקרבם גילוי ענין האלקות באופן שאעפ"כ ישאר ישות מציאותם קיים בבחי' ביטול היש עכ"פ שעי"ז יתכללו גם לדעתם וצביונם בישות גמור עם אור הביטול הבא בהם ע"י בחי' המל'. וע"י בחי' המל' נוק' דז"א יוכל לבוא יחוד שם מ"ה ממש בתוך תוכם לע"ל בבחי' אחעט"ב וראו כל בשר וכו'. וגם עתה מתבררים ועולים ע"י בחי' הנוק' הממכ"ע שנותנת בהם כח עבודתם בביטול היש. וגם כד איהי סלקא כולהו הדבקים בה סלקין. עד לע"ל שתאיר בהם בבחי' עטרת בעלה כמ"ש במק"א שע"י בחי' העטרה נגלה מבעלה מה שלא הי' נגלה ממנו עצמו והיינו היחוד הגמור דוראו כל בשר ונשגב הוי' לבדו גם תוך העולם. והנה הטוב מבחין את הרע שעי"ז נוכל להבין קצת ענין עולמות דקליפות ודכר ונוק' דלהון דהנה בכל עולם מד' עולמות) שנתברר הטוב והקדושה בו נשאר עוד בחי' כלי ועולם שא"א לו להתכלל באור דשם מ"ה וכנ"ל שהוא הביטול והתכללות במהי"ע אא"ס ב"ה וא"א לאותן המדרי' ובחי' עולם להתקיים בבחי' ישות מציאותם עם הביטול הגמור. ולא הפילם לבחי' ההעדר לגמרי מפני בחי' הניצוצין שיש בהם שאפשר להם לעלות עכ"פ להתכלל ביחוד (וזה יובן ממש מענין כף הקלע הנ"ל שע"י צער ועינוי דכף הקלע יעלו כחות הנפש שירדו במחדו"מ לעלות לשרשם במהו"ע הנפש ורק הלבוש דמחדו"מ עצמן המה יאבדו לגמר בבחי' ההעדר) ע"כ גם את זלעו"ז עשה האלקים בכל עולם מג' עולמות דבי"ע (וגם קלי' דאצי' עומדת במציאות שם בבריאה כידוע בכאריז"ל). וכח ואור שם מ"ה החדש בהתלבשותו והתייחדו בשם ב"ן מחי' אותם בבחי' מקיף עליהם מלמעלה (וזה יובן ממשל הנז"ל בענין הפונים אחור מאור הנר הסגוליי שעכ"פ אור טבעי רואים גם הם רק שאין רואים כלל גם את גוף הנר הסגוליי כו') ונסדר הענין ע"ד יאורי מצרים והתנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו (ומזה יובן בכל בחי' ומדרי' עולמות דקלי'). וכמ"ש במק"א דיאורי מצרים הן הספי' דקלי' והתנים הגדול הוא שקיו דאילן דקלי' והיינו ענין הכתר והכחות דחב"ד חג"ת וכו' הנז"ל בענין הפר"ע, דפר"ע הגמור דכתר דקלי' הוא הנותן מציאות לקליפות דחכ' חסד וכו' שאי אפשר להם לקבל חיות להיות בבחי' מציאות יש אם לא בבחי' ישות דקלי' ממש בהסתר פנים הנ"ל ומציאותו כשנמצא הוא ענין חכמה או חסד שיש בו ניצוץ טוב שאפשר להתברר ממנו (וכנ"ל שעדיין יש בזה זכר הכרת האדנות אלא שמלפפתו). והבירור הוא על ידי דחיית גוף וכלי החכ' והחסד וכו' אל ההעדר הגמור. וכן בעולם דמחדו"מ דקלי' הנמצא מהמדות דספי' חכמה חסד דקלי'. הבירור דניצוצות שיש בהם עכ"פ כנ"ל מתברר על ידי דחיית הממדו"מ אל ההעדר בקיום מל"ת. ושרש כל הניצוצות הוא מאורות וכלים דתהו בהסתלקות האורות למעלה כנ"ל. ועל ידי כח הקדושה של מקיימי התורה ומצות בעולם הזה מתבררי' הניצוצו' דתהו הנ"ל ליכלל בקדושה ע"י דחיית הגוף שלהם דמלפפתו וכו' אל ההעדר או ע"י ההרחקה שמרחיק אותם מעליו עכשיו אף שאין מביאם אל ההעדר לגמרי והמשל דהבאה אל ההעדר הוא כערלה וכלה"כ. וענין הדחי' והריחוק הוא כענין שקצים ורמשים ובהמות וחיות ועופות טמאים. ועל ידי הדחי' והריחוק מהם מביא אור וכת שרשם באורות דתהו שנסתלקו כנ"ל לבוא כולו בענין אור דשם מ"ה החדש דוקא ואז ממילא את רוה"ט יעבור מן הארץ אל בחי' ההעדר כנ"ל. וכ"ז הוא רק ביאורי מצרים שהן הספי דקלי' אבל התנים הגדול שהוא כענין הפר"ע לגמרי הנז"ל אין בו שום ניצוץ טוב כלל משרשי עולם התהו אלא הוא כח מקיף דאו"כ דתיקון (המחיה את כולם). בכדי להביאם אל ההעדר הגמור כנ"ל (מובן מזה שעיקר ענין התנים הגדול הוא כח ההעדר לקליפה לגמרי רק עכשיו הוא בחי' משפיע למציאותם) ע"י שיבואו אל המציאות דהסתר פנים כנ"ל ויתברר מהם הניצוץ ע"י הדחי' וקיום מל"ת. וזהו ענין וכח הדכר דקלי' התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. והן ר"ל היאורים בחי' הנוק' דקלי' שיש בהן עכ"פ בחי' הניצוצות הנ"ל. וכלומר שהנוק' דקלי' עצמה היא נוק' דתהומא רבא שהוא בחי' ההעדר לגמרי. והיא מקבלת כח מדכורא שלה להמציא בחי' ישות לגוף הניצוצות הנ"ל שא"א להן לקבל אור וכח המהווה אותן (בבחי' מקיף כנ"ל) אם לא כשהוא מלופף ומעוטף בגופי עבירה שהן ההעדר הגמור רק שעתה עדיין מפני הניצוצות שבהן יש להן איזה שרש מאורות דתהו שנסתלקו ולכן יש להם מציאות כדמיון כל המציאות שהוא מחיות האור דתיקון המחי' את מה שיש לו שרש באורות דתהו שעלו למעלה וככל הנ"ל:
1
ב׳והנה י"ל ולהשכיל שענין הי' מכות וביטול קלי' מצרים לא הי' לבטל אותה הקלי' לגמרי ולהביאה אל ההעדר שהרי עדיין ישנו לזה בעולם אלא הכוונה הוא רק לבטלה מעל נר"נ דישראל וכללות האומה דישראל כי ידוע שהנשמות שנשרו מאדה"ר ובאו בדור המבול והפלגה הן הן שבאו בקרב ישראל בשעבוד מצרים. וזה יובן ע"ד האמור שלא יכלו לבוא לבחי' מציאות שיוכלו לעלות משם ע"ד עליות הניצוצות הנ"ל כ"א תחת סבלות מצרים התנים הגדול בתוך יאוריו הנ"ל, וכאשר ראה ה' בעניים ויזכור את בריתו את אברהם וכו' וירד להצילם. הוא ע"י ביטול קלי' מצרים מהם לעולם (כמ"ש כי את אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם כו' דהיינו אפי' לראותם לבד אחר הגאולה משעבודם בליל שמורים). וע"י המכות שיצאו מנוק' דקדושה להכות קלי' מצרים עצמה ולהכניעה הוקל השעבוד מעל ישראל כמארז"ל. ולבוא אל הגאולה ממש אמר הקב"ה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור מאליו וממילא. והיינו התנים הגדול שהוא הבכור בהם ומיתתו היא ממש מה שאני יוצא בתוך מצרים כמשל התגלות אור הנר הסגוליי שבא להאיר אורו במקום אור הטבעי הנ"ל שאז אין מקום כלל למציאות נפרד ממנו וכן הדבר שנתבטל מציאות הפר"ע הגמור הנ"ל מעל ישראל לגמרי והוא הוא שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה ובהגלותו ית' אז מת כל בכור שהוא התנים הגדול ונגלה ענינו שהוא עצם ההעדר מבכור פרעה היושב על כסאו וכל מדרי' הבכורות דהיינו כל כח ב ב י התנים הגדול מה שמשקה את יאוריו ונותן בהם כח הדכר לפעולתם. ומ"ש וה' הכה כל בכור כנ"ל דהיינו הוא וב"ד בחי' המל' דקדושה הכה את בחי' כח הנוק' דקלי' שבכל יאוריו וכמשי"ת והנה אמרו בגמ' שבשעת חורבן ביהמ"ק יצאה ב"ק ואמרה עמא קטילא קטלת קמחא טחינה טחנת פי' ע"ד מ"ש בסה"ק ע"פ והבית הזה יהי' עליון כל עובר עליו ישום וישרוק שכל קדושת הבית יהי' עליון. פי' שעלה למעלה למקום קדושתו ולא נשאר למטה רק הפסולת לבד שהוא ההעדר שהי' כרוך בקודש מטומאת בנ"י ומפשעיהם ובו הוא ששלטו האויבים להביאו אל ההעדר ממש במציאות שכל עובר עליו ישום כו'. וזהו קמחא טחינא טחנת. פי' כי ע"י טחינה מתפרדים החלקים בתכלית הפירוד עד שאין א' מהם דבוק באחר כלל וממילא שאין לבחי' הפסולת והקלי' שוב שום דביקה ואחיזה בקדושה. וממילא הי' בחי' הקלי' והפסולת בבחי' העדר הגמור כראוי להם. וכן עמא קטילא קטלת שכבר נתברר הטוב מהם ועלה למעלה וניתנה החיצוניות שלהם להעדר הגמור דהיינו כח העונות והפשעים. אך י"ל א"כ למה לא נתבטל מציאותם מאליו וממילא אחרי שלא נשאר רק ההעדר בלי שום אחיזה בקדושה. והענין הוא דכתי' וכבודי לאחר לא אתן פי' שכבוד המל' שהיא עזר כנגדו דאדה"ע. להביא כל מה שפועל הוא ית' באנהגא עלמין בידיעת עצמו אל הגילוי בעולמות לדעתם וצביונם. ע"ז אמר הכתוב דכבוד הזה לא יתן לאחר כלומר כל זמן שלא הגיע העת שאת רוח הטומאה יעביר מן הארץ שאז דוקא ונגלה כבוד ה'. אבל עכשיו שישנו לאחר דהיינו הקלי' וריח הטומאה בעולם לא יתן כבודו ממש לעולם. ולכן אף שהוא עמא קטילא בידיעתו ית' לאנהגא עלמין אין זה בא בגילוי בעולמות ממש להיות ביטול מציאותם ממילא אלא צריך עדיין לבחי' כח הדכר דקלי' שהוא הוא כח ההעדר כנ"ל והוא מתלבש בפועלי ההעדר בערך העולמות עצמן. והוא איש צר ואויב דקטיל בפו"מ לעמא קטילא. וכן הוא ממש ענין קמחא טחינא טחנת עפ"י הנ"ל. ובזה יובן דבמה שאמר הקב"ה אני יוצא ומת כל בכור דכח הדכר דקלי' מאליו וממילא אמר שתגיע המיתה הזאת עד בכור השפחה אשר אחר הרחים כנ"ל שגם אחר הטחינה שבידיעתו ית' צריך עוד לטוחן. בכולם תגיע המיתה לבוא להעדר לגמרי להסתלק מעל בנ"י מכל וכל כל כחות הדכר דקלי' מצרים עד תומם. וזהו ממש שנגלה עליהם ממה"מ וכו' וכל כחות דפר"ע הגמור המשקה כל מדרי' הקלי' מצרים עד המדרי' האחרונה דאחר הרחים הנ"ל הכל נתגלה ההעדר שלהם שהוא עיקר כח הדכר כנ"ל ונתבטלו מעל בנ"י לעולם. כי נגלה עליהם ממה"מ וכו' אך הגילוי הזה הוא בערך ידיעת עצמו ית' אף שנגלה עליהם ממש. היינו למעלה מהרגשתם לגמרי בענין בחי' דסוכ"ע וכנ"ל. וכדי להביא ענין זה להרגשתם ממש עד שיוכל להיות בהם קבלת התומ"צ לדעתם וצביונם שהוא מן הקול דודי שנגלה עליהם ביצי"מ כנ"ל ע"כ וה' הוא וב"ד דהיינו בחי' הנוק' מל' דקדושה הכה כל בכור היינו הכח המתפעל מן הדכר להלביש הניצוצות דעולם התהו כנ"ל והוא השבי אשר בבית הבור כי הניצוצות הן בבחי' שבי' בקליפות בבור תחתית כח הנוק' דקלי'. ואמר שהכה בכח מדת כ"ה המל' נוק' דקדושה את כל הבכור שבהן שגם בערך עולמות לדעתן וצביונן יתגלה ההעדר שבהן הבא ע"י שנגלה עליהן ממה"מ וכו' והוא ענין כבודי הנ"ל שניתן אז לישראל לבדן. וכמ"ש בגאולה אחרונה כימי צאתך מאמ"צ אראנו נפלאות דהיינו אור הכתר שנק' פלא שיאיר במדת המל' לעשותה בבחי' עטרת בעלה הנ"ל, ומזה שאומר כימי צאתך מאמ"צ מובן שגם בעת יצי"מ הי' בחי' הנפלאות לגלות בבחי' עטרת בעלה גם בערך העולמות ביטול הבכורות מעל ישראל לעולם עד סוף כל כחם הבא בנוק' דקלי' בבחי' ההעדר הגמור. ולפי שהגילוי הזה דדו"נ דקדושה האלקית הי' רק ישראל לבדם ולא לכל העולם כולו ואפי' קלי' מצרים עצמה נשארה במציאותה. לכן הי' צריך לאור הזה והוא החופאה הנ"ל בבחי' בקר אערך לך ואצפה. דהיינו יחוד קוב"ה בשכינתי' ביחוד עליון נורא שלא יצא האור ח"ו חוצה רק בשכינתא ואברין דילה שהן ישראל לחטה. והשכינה היא מקבלת האור ומסתרת אותו מחיצוני' ושומרתו בקרבה. בין בחי' הגילוי דממה"מ הקב"ה שהוא קול דודי דלהוציאם מאמ"ל שזהו מ"ש ופסח ה' על הפתח. פתח היא מדת המל' שבא אלי' ממה"מ הקב"ה בדרך דילוג כמ"ש מדלג על ההרים וכמ"ש במק"א שזהו לפי שישראל היו עדיין בתכלית הקטנות משא"כ במ"ת שנתגדלו במ"ט ימים שהן עכשיו ימי ספה"ע כמ"ש במק"א באריכות אז נא' הליכות אלי מלכי בקודש ולא בבחי' דילוג. ולכן כשמחמת הקטנות דישראל לא בא רק בדרך דילוג אמר ופסח ה' על הפתח דוקא וישראל שהן אברין דשכינתא נגלה בהן על ידה דוקא והפתח דוקא הוא שקבל הגילוי לעצמו ומשמרו בקרבה לישראל לבדן שהן אברין דילה. משא"כ במ"ת אמר אנכי הוי' אלקיך שבא בקרב ישראל עמו ממש היחוד דנגלה ממה"מ הקב"ה להיות אלקיך ל' כח שלך ממש שזהו עיקר המ"ת כמ"ש במק"א. וגם שם הוא דוקא לישראל לבדן ובבחי' מתן בסתר לגמרי כידוע בכ"ד. גם שם השימור שיהי' לישראל לבדן וככל הנ"ל באריכות קצת הוא השכינה. וזהו שבין להוציאם מאמ"צ היא השמור בין לכל בנ"י לדורותם היא המשמרת. רק להוציאם מאמ"צ היא בבחי' ליל דוקא ולכל בנ"י לדורותם הוא בבחי' הלילה הזה וכמ"ש למעלה בביאור:
2