חנה אריאל, חיי שרה א׳Chanah Ariel, Chayei Sara 1
א׳יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של כנים שהרי פרשת אליעזר עבד אברהם נאמרה ונשנית וכמה גופי תורה ומתורתן של בנים) נאמרו ברמיזה מאות א'. כמו וי"ו דוכי ישאל מוסיף על ענין ראשון וכו' כידוע. ויש להבין שהרי עיקרה של תורה היא שנתנה לישראל דוקא ולאבות לא נתנה התורה וכידוע. כתיב ראשך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן מלך אסור ברהטים וע"ד דרש ראשך עליך ככרמל הוא ק"ש של שחרית ודלת ראשך וגו' הוא ק"ש של ערבית. והנה ארז"ל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. ולפי הפשט היינו לפי שאומר וקשרתם לאות וגו' והוא אינו מקיים מצות התפילין. ויש להבין דהא קיי"ל דלילה זמן תפילין הלכה ואין מורין כן וא"כ היאך סמכו שלא להורות כן ונמצאים מעיד עדות שקר בעצמו. גם יש להבין מאמר רז"ל גדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מתלמוד תורה דתנן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה מהו ענין הגדלות הזה דק"ש. כתיב ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל. הנה העדות הוא ג"כ התורה שנק' עדות. וי"ל למה ביעקב נק' עדות ובישראל נק' תורה ידוע דאד"ק נק' בשם אדם וכן ז"א דוקא נק' בשם אדם. ואדם היינו אדמה לעליון אחדות הפשוטה אלא שאד"ק נק' יחיד וז"א נק' אחד וכמ"ש בזוהר בראשית דאית אחד בשיתפו כגון דכר ונוק' אבל לעילא אתמר ואין אלקים עמדי וביאור הדבר דאחד דז"א הנ"ל שמאחד הנפרדים. כמו השמש המאיר לארץ ולדרים ככה ז"א מאיר אור היחוד לעולמות והיינו ע"י בחי' מל' נוק' המקבלת אור היחוד הזה ויחוד מלכותו על עמו ישראל ליכלל נפשם באחד המתגלה עליהם ביחוד דזו"נ כידוע. אבל בחי' אד"ק הוא בחי' אור א"ס בעצם שאין לך דבר חוץ ממנו ואין מי שישיג אותו,. והנה במאמר איהו וחיוהי אמר שבריאת היש מאין שלא ע"י עו"ע הוא בכדי שיהא המאציל ב"ה שהוא אד"ק] מלך על כל הנפרדים ע"י שיקיימו מצותיו שיצוה עליהם. מבואר דמלכות המאציל באה דוקא ע"י קיום המצות וכן אנו אומרים גלה כבוד מלכותך עלינו ומכונות האריז"ל היינו ג' רישין שהוא מלכות דאד"ק שנעשה עתיק באצילות ולזאת אני מבקשים גלה דוקא אתה בכחך הגדול שאנו מעצמינו אין יכולים לקבל. וי"ל שהלא במכילתא אמרו ע"פ לא יהי' לך וגו' משל למלך וכו' קבלו מלכותי ואח"כ אגזור עליכם גזירות וזהו אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים תחלה קבלתם מלכותי במצרים קבלו גזירותי לא יהי' לך עי"ש. הרי מבואר להיפך שתחלה צריך לקבל מלכותו ואח"כ גזירותיו שהן המצות וכן במשנה אמר ריב"ק כדי שיקבלו עומ"ש תחלה ואח"כ יקבלו עול מצות. והענין הוא דבחי' המאציל ב"ה שהוא אד"ק א"א לקבל מלכותו כ"א ע"י קיום המצות וע"י יגלה דוקא והיינו רק לענין שתגלה מלכותו עלינו אבל קמי' יתב' הרי הוא מלך ע"י קיום המצות גרידא וכמשי"ת]. אבל בבחי' ז"א דרמ"ח פקודין הן רמ"ח אברין דמלכא וכו' א"א לקבל בחי' אברין דמלכא כ"א ע"י קבלת מלכותו ית'. דהנה ענין המצות שהן בגשמיות היש ודבר בפ"ע הן דוקא בחי' רצון המאציל ב"ה שאבי"ע אצלו בהשוואה דייקא ושוה לפניו מצות דז"א (דהיינו כמאמר אשר קדשנו במצותיו וכאבות שקיימו התורה ברוחניות] ומצות שלנו ממש. ומטעם זה עיקר קיום המצות הוא בפ"מ בגשמיות ואין אדם יוצא י"ת בכוונת המצות לבד ואפילו מי שיזכה לקיים המצות ברוחניות כמו האבות אינו יוצא י"ח בזה לפי שעיקר המצות הן רצון המאציל ב"ה דוקא שצופה ומביט עד סוף כל הדורות בסקירה אחת עד סוף העשי' ולכן אם המצות אינן מגיעין עד העשי' בפ"מ בגשמיות היש אין זה בחי' מצות המאציל ב"ה ולכן עיקר התורה והמצות הוא מה שניתן לנו בגשמיות דוקא. אלא שכשם שבמח' אחת דאד"ק נבראו כל העולמות אלא שלא היו נגלים כ"א ע"י שנתייחד בי"ס דאצילות דאיהו וגרמוהי חד לברוא בהן ועל ידם יש מאין כמ"ש במאמר דאגה"ק הנ"ל. ככה כדי שיתגלו המצות עלינו הוא ע"י ז"א דוקא בגרמוהי די"ס שלו. שהוא אחד בשיתפו כנ"ל שע"י יחוד מלכותו עלינו וישראל אברין דשכינתא וכו' מתגלה בנו כח קיום המצות [והראי' דשאינן בני ברית אינן בני מצוה כידוע] וסוכה ושופר שלנו הן מצותיו של המאציל ב"ה עלינו. וזהו מלכות המאציל ב"ה על כל הנפרדים שמלכותו הוא עצמותו ממש ולא בבחי' דכר ונוק' כנ"ל בשם הזוהר]. וע"י המצות מתפשט בגילוי עד הנפרדים ממש בבחי' היש שלא ע"י עו"ע. ומ"מ גם בבחי' אד"ק המאציל ב"ה נק' זה בחי' מלכות דוקא שהוא התגלות עכ"פ בבחי' היש ודבר בפ"ע אלא שההתגלות הוא עצמותו ממש שמשלימתו לעשר ספירות וכמ"ש במק"א:
1
ב׳ומעתה יש להבין ענין התורה שהיא חכמת המצות. ותורה לשון הוראה שמורה דבר למצוא המצות מה הן ואיך הן והיא ג"כ חכמת המאציל עצמו ב"ה שנמצאת בהשוואה אחת ממש עד סוף קול ודיבור הגשמי המדבר דברי תורה וכן עד הקלף ודיו דכתיבת ס"ת. וה"ז ממש כמו ענין המצות הנ"ל אלא שהמצות הן בחי' חיצוניות מבחי' מקיף והתורה היא חכ' ובחי' פנימית כמ"ש במאמר דאגה"ק הנ"ל וביאור הדברים הוא דענין המצות שזכינו בהם ע"י יחוד דזו"נ כנ"ל שאנחנו בני מצות אין זאת בבחי' דבר מושג ומורגש כלל רק כשבא לידי פועל בחיצוניות דסוף מעשה כמו כתיבת ס"ת ותפילין ע"י ישראל נגלה בהן בחי' הקדושה ממש לפקוח עיינין [מה שאין זה כלל אם יכתוב מי שאינו בן ברית. ואדרבה יראה הפכו ח"ו] אבל התורה היא באה אלינו בבחי' או"פ מושג ומובן בלמוד מקרא ומשנה וכו'. וז"ש אורייתא מחכ' נפקת ר"ל מחכמה שבאה בבחי' אצילות. בין בחכ' שלמעלה שהיא חכ' שבכתר. בין בחכ' דאור אבא דאצילות שבאה בבחי' אור מיוחד בכלי [וח"ס ג"כ מתפתחא לתלתין ותרין שבילין דחכ' דאבא בז"א כמ"ש באד"ז] שאז נק' בשם אור פנימי משא"כ בכתר דאא"ס מלגאו כתרא עילאה מלבר וכמ"ש במק"א אין זה בחי' או"פ אלא כותרת ומקיף. וזהו מחכ' נפקת להתגלות למטה. ואף שהוא חכמת המאציל כנ"ל לא אמרו שהיא עצמה חכמה. רק נפקת מחכ'. לפי שבחי' חכמת המאציל ב"ה אין לה בחי' כלי כלל להבדיל בינה לבין בחי' הכתר ורצון המצות. ועוד מאחר שהוא יחיד כנ"ל אין בחי' החכ' שבו יותר בחי' או"פ מבחי' הכתר וד"ל. ואחר דנפקת מחכ' אין לה מציאות באבי"ע כ"א בבחי' החכ' בין בחכ' שלמעלה בין בחכ' עילאה דאבא וז"א (וז"א הוא עצמו בחי' התורה (כשי"ת) כמ"ש אורייתא וקב"ה כולא חד] וחכמה תתאה דמל' בבי"ע אלא שמציאותה הנ"ל נבדל מבחי' חכ' דמעשה בראשית וכו' כמ"ש במק"א:
2
ג׳ולהבין בחי' אדם דז"א שנק' אחד כנ"ל. הוא עפ"י הידוע בענין השמות. דכל ספירה אית לה שם ידיעא. שם אל בחסד ואלקים בגבורה וכו'. והיינו בבחי' כלי הספירה אבל בבחי' הפנימי' והאורות דספי' כולן הן שם הוי' לבדו כידוע. אך ספירת התפארת גם שם הכלי שלו הוא שם הוי' ב"ה והיינו שהאור והכלי הן דבר אחד ממש שהכלי הוא רק גילוי אור אחדות הא"ס ב"ה דאור ספירת התפארת. משא"כ שמות דאל ואלקים אף דאיהו וגרמוהי. חד ביחוד דאור הא"ס מ"מ הגילוי הבא מהן הוא בחי' מציאות החסד או פחד וגבורה. ואף שבחי' התפארת הוא ג"כ שמתגלה ממנו בחי' התפארת בעולמות. הנה ידוע שמדת התפארת היא כלולה מכל גוונין. ולכן גם שהתפארת הוא בחי' מציאות כמציאות החסד והגבורה. רק כח ההתכללות שהוא בוקע גם בכלי שלה שלכן תפארת כלול מגוונין] הוא בחי' גילוי דאא"ס הפשוט יותר משאר הספירות. ובקבלת הרמ"ק נק' זה ת"ת בשם קצוותיו. ור"ל שמדת התפארת שממנה מציאת תפארת בעולמות היא בחי' קצה הת"ת שנק' עמודא דאמצעיתא בקבלת הרמ"ק שהוא נושא הו"ק וד"ל] כמו קצה החסד וההוד וכו' אבל הת"ת עצמו בעל הו"ק שלו הוא כח ההתכללות הנ"ל הוא ושמו אחד שם הוי' באור וכלי שלו כנ"ל וד"ל. ועפ"י קבלת האריז"ל נק' הת"ת בעל הו"ק הנ"ל בשם פרצוף ז"א ב"ה שהוא שם מ"ה גימט' אדם אדמה לעליון אחדות הפשוטה כנ"ל. וספירות שלו הן ו"ק ששת ימים עשה הוי' ב"ה וז"ש אורייתא וקב"ה כולא חד הוא בחי' התורה דחכמת המאציל ב"ה ממש הנ"ל שהוא חד ממש בבחי' שם מ"ה דז"א כשהוא בבחי' הגדלות. מוחין דתורה הבאה לו בבחי' מוחין דאו"א ועו"א כידוע. והספירות שלו בבחי' שם מ"ה הנ"ל הן גרמוהי דרמ"ח פקודין. וע"י בחי' גופא די"ס דמ"ה דז"א כשמתייחד עם גופא דנוק' שהוא יחוד מלכותו על עמו ישראל נותן לנו התורה והמצות בבחי' פועל ממש ביש ודבר המצות בבחי' חיצוניות והתורה בבחי' חכ' ופנימית כנ"ל. ובכתבי האריז"ל איתא דנובלות חש"מ תורה הוא בחי' פרצוף יעקב הידוע בקבלתו שנבנה מבחי' אחוריים דאו"א דנקודות שנפלו ונתבטלו כידוע ובחי' או"א דנקודות ידוע שהוא בחי' שלמעלה מאצילות דתיקון וידוע בע"ח שהן הן בחי' חכ' שלמעלה שהיא בחי' חכם שבחכ' כנ"ל שמהן נבנה הכתר בפרצופים דעו"א והנובלות שלהן נתתקנו ונבנו בבחי' פרצוף יעקב הנ"ל. וביאור הדברים דהנה אברם הוא אברהם אע"ה שתחלה בעבר הנהר ישבו וגו' ואברם הוא בחי' ח"ס חכ' שלמעלה עד שנתוסף לו ה' דבחי' ה' חסדים של המאציל ב"ה מבחי' הכריתות ברית להיות לו לאלקים ולזרעו יצחק ויעקב ועם בני ישראל ולהיות נותן להם התורה והמצות בפ"מ. אך האבות עצמן שהיו מרכבה לחג"ת שבכתר כידוע ומבואר במק"א] קיימו התומ"צ ברוחני' בבחי' יניקתם מחכ' שלמעלה שהוא לבוש הראשון דתורה חכמת המאציל ב"ה ולפי שלא נתגלו התורה והמצות רק בבחי' הלבוש דחש"מ ולא נתנה להם התורה עצמה שהיא מגעת עד בחי' הפ"מ וגשמיות ולכן לא קיימו התומ"צ אלא ברוחני' ביניקה מחש"מ. אמנם עם בני ישראל לא נגלה להם מחכ' שלמעלה אלא חכמת התורה הנגלית לנו והוא בחי' פרצוף יעקב יו"ד עקב שהיו"ד דחכ' דאור אבא בא בבחי' עקביים בבחי' עלמא דאתגליא דקול ודבור הגשמיים וכענין במחשכים הושיבני זהו תלמוד בבלי שאף שהוא במחשכים בלי גילוי אור פנימית התורה כמו שהוא בתלמוד ירושלמי כידוע במק"א] אעפ"כ חכמת ה' ממש בקרבם והוא הנגלה מחש"מ. וככה יובן למעלה שמנובלות דתו"ב דנקודות הוציא ז"א דתיקון פרצוף יעקב להתגלות בעלמא דאתגלייא לעילא שהוא שרש ענין לימוד התורה ע"ד במחשכים הושיבני הנ"ל ואעפ"כ הוא גילוי חש"מ דוקא כנ"ל בבחי' הדבור וגרסא. או להתייחד בעלמא דאתכסייא הנ"ל למעלה שהוא שרש המחשבה דהבנת חכמת התורה דיעקב הנ"ל והכל הוא חכ' שלמעלה ממש אלא שבא בבחי' עקביים הנ"ל והוא ג"כ בחי' יעקב דאבות העולם שממנו תולדות עם בני ישראל שאינן בבחי' מרכבה כאבות העולם ואעפי"כ יהי' בהם כח לקבל חכ' שלמעלה בבחי' התורה כנ"ל. ובחי' פרצוף ישראל יתפרש ע"ד בחי' תלמוד ירושלמי שהיא עפ"י גילוי אור יותר מתלמוד בבלי מחכ' שלמעלה דאתפתחא לל"ב שבילין ובא לכאו"א לפי ערך השגתו ברזין דאורייתא והוא בחי' ראש ומוחין וזהו ישראל לי ראש. ופרצוף הזה מתייחד ג"כ בעלמא דאתגליא ועלמא דאתכסייא הנ"ל וד"ל. וזהו ויקם עדות ביעקב דבבחי' יעקב אין זה אלא בחי' עדות המעיד על חש"מ ואינו בגילוי ממש כמו שרואה הדבר בעצמו. אבל בבחי' שהיא ראש ומוחין אמר ותורה שם בישראל שהוא בחי' הוראה להדיא וד"ל. ותמצית ענין היחודים הנ"ל הוא התגלות בחי' חכ' שלמעלה דוקא בעולמות ובה ועל ידה יצא לאור משפט התורה עצמה שהוא בחי' חכמת המאציל ופנימית ועצמות מוחין דגדלות דתורה דז"א כנ"ל. ונמצא המובן מכל הנ"ל שהוא בבחי' חכ' שלמעלה שהוא לבוש התורה היתה מעלת האבות רב ועצום ממנו אבל התורה עצמה שהיא בחינתה המגיע עד הגשמיית נתנה לבנים דוקא אלא שבאה בלבוש היותר תחתון ע"ד האמור ביחודים דפרצופי יעקב וישראל הנ"ל. ולכן שיחתן של עבדי אבות שלפי שהיו בטלים לאבות העולם עצמן הי' כחן מתפשט בהן כמו אלישע שאמר ושמת משענתי על פני הנער שהאציל מכחו עליו [רק שגחזי לא שמע למצותו שאמר כי תמצא איש וכו'] ולכן גם שיחתן של עבדי אבות באה מחש"מ ולכן הוא לבוש יותר גדול למהו"ע התורה מתורתן של בנים שאינה אלא בלבוש נובלות חש"מ והוא לבוש קטן מאד בערך האבות. אבל מהו"ע התורה לא נגלית רק לבנים דוקא אף שהוא דרך לבוש קטן כמו [וי"ו] דוכי ישאל איש שממנו נמשך משפט התורה בפ"מ בכמה וכמה דינים שהוא הכל ממהו"ע התורה דחכמת המאציל ב"ה המגעת עד הפ"מ כנ"ל וד"ל:
3
ד׳ומעתה יובן בענין הק"ש שזהו ענין ראשך עליך ככרמל ור"ל כלפי מ"ש בפסוק הקודם עיניך וכו' על שער בת רבים אפך וכו' צופה פני דמשק שהוא ענין בחי' המוחין דכנס"י בעיני העדה להאיר ולתקן בעולמות כמ"ש במק"א. וע"ז אומר ראשך עליך ר"ל על עצמך ממש דהיינו גילוי מהו"ע אור היחוד עליון דק"ש שאינו אלא בנשמות ישראל עצמן. והיחוד הוא ממהו"ע דז"א ולא בבחי' הקצוות שלו הנ"ל ועליו הוא אומר שהוא ככרמל שהוא מבחר שבהרים ור"ל דהרים הם בליטות מן הארץ ורומז למדות שהן התפשטות העצם שבמדה כמו חמדה ותשוקה שהוא בבחי' המשכת הנפש ובליטתה ומבחר ההרים רומז לבחי' כסופא דכל כסופין שכל התשוקות וחמדות נמשכים אחריו. כידוע דאהבת הנפש את עצמה ממש היא עיקר כל פרטי התשוקות שלה שכולם באים למלאות תשוקת אהבת עצמה דוקא וכמ"כ יובן למעלה שכל תשוקת וכלות הנפש דעליונים ותחתונים כאו"א לפי ערכו ומדריגתו אף שהן פרטים רבים בבחי' הכרת והשגת כאו"א שאליו תשוקתו שרשם ועיקרם הוא אור היחוד הפשוט דפנימיות ועצמות הקו"ח אא"ס ב"ה וכמ"ש במק"א בענין רישא דכסופא דכל כסופין שבספרא דצניעותא. וככה אומר שהוא ביחוד דק"ש המתקבל בנשמות ישראל שעליו אומר בכהאריז"ל למסור נפשו באחד דק"ש. אף שהוא בא מז"א לנוק' הנה הוא מעצמות האדם דז"א שהוא כמו אדם קדמון כנ"ל שהוא הקו"ח היורד ומתעגל וכו' כידוע. והיינו ככרמל וד"ל. ואמנם מז"א בא אור היחוד הזה בגילוי דוקא ולכן על גילוי מלכות המאציל ב"ה אנו מבקשים גלה כבוד מלכותך וכנ"ל שהוא ג"ר דעתיק שהוא בבחי' מתנשא מימות עולם ור"ל שהגילוי הוא איך שהוא מתנשא דוקא וד"ל אבל בז"א הוא אומר ע"פ נודע בשערים בעלה דקב"ה אתיידע ואתדבק לכל חד לפום מה דמשער בלבי' וגם אור היחוד הנעלם הזה בא בבחי' אתיידע ואתדבק דוקא ולכן ככרמל בכף הדמיון דוקא וד"ל] ולכן אמרו מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן דהיינו משיאיר היום כ"כ עד שיוכל להכיר לאורו בין תכלת ללבן אז דוקא יוכל להביא גילוי אור היחוד דק"ש. והכוונה בזה הוא למנדע. לי' להקב"ה בפרטא דוקא ולא בכללא. והיינו משיכיר בין תכלת ללבן. ופשט המשנה עצמה הוא דתכלת הוא נהורא אוכמא דמל' דאצילות המכלה ומבטל הישות דעולמות ליכלל ביחודא ולבן הוא נהורא חיוורא דז"א כידוע. ומ"ש משיכיר ר"ל דאשתמודע לקב"ה ושכינתי'. וכידוע בכהאריז"ל דיחוד העליון דפב"פ א"א להיות כ"א אחר הנסירה בזו"נ. וע"ד החסידות הוא דרך כלל החילוק בין למנדע בכללא ובין למנדע בפרטא כידוע דענין ההכרה שמכיר את בוראו הוא ענין ראיית הפרצופים העליונים ממש. שהרי א"א לנברא לדעת את בוראו בכח הנברא עצמו אם לא בכח הא"ס דבורא עצמו דוקא וא"כ ההכרה הוא גילוי הפרצוף עצמו לכאו"א לפי ערכו. ולכן יובן דמאן דאשתמודע לקב"ה ושכינתי' בשתי מדרי' שהוא דרך כלל בבחי' ממכ"ע וסוכ"ע הוא עושה בחי' הנסירה בערכו וד"ל. וההתחלה ועיקר בעבודה דהכרה זו הוא בבחי' ממכ"ע דוקא (כי דרכו של איש לחזור אחר אשה מאיליו וד"ל] שהוא בחי' פרצוף נוק' דז"א [וביאור ענינה בקצרה הוא עדמ"ש הרמב"ם ז"ל שאפיקורוס הוא מי שאומר שאין מדע בא מן הבורא בלבות בני אדם שהוא כופר בעיקר בנין הנוק' דז"א וד"ל] וההכרה היא בחי' גילוי שכינה ממש כאמור. ועי"כ יוכל להתגלות אור היחוד דמצות ק"ש שהיא מצות המאציל ב"ה בכל המצות כנ"ל אבל רם ונשא ערכה בבחי' זו דראשך עליך ככרמל האמור עד שגדול הקורא ק"ש יותר מן העוסק בתורה וכנ"ל שתורה באה בבחי' פנימית ובבחי' זו התורה למעלה ממצות ואעפי"כ מצוה דק"ש גדולה מן התורה אפילו בבחי' זו דפנימית [דאל"כ מאי איריא ק"ש הא בכל המצות יש מעלה משא"כ בתורה כידוע] והיינו דראשך עליך מגיע עד למעלה מבחי' הלבוש דאכ' דאורייתא נפקת מינה אלא הוא בבחי' כסופא דכל כסופין עצמו וד"ל וכנ"ל דהיינו מהו"ע דז"א שהוא מהו"ע התורה דחכ' המאציל ב"ה כנ"ל וד"ל. ואמנם בגמ' פרש"י מ"ש בין תכלת ללבן שהוא בין תכלת שבה ללבן שבה ופירש"י בצמר צבוע תכלת ויש מקום שלא נקלט הצבע כ"כ. יש לפרש שהכונה לומר שאור היחוד הזה יוכל להתגלות אף למי שלא נקלט בו נהורא אוכמא דתכלת הנ"ל לבטל ישותו וגסותו לגמרי. רק אם הוא מכיר ויודע להבדיל בין זה לזה ע"ד האמור בלק"א פל"ט. אך כל זה הוא אני לבדי וכו' עיי"ש שהוא ענין הכנעה והבדלה והמתקה הידוע בשם הבעש"ט כמ"ש במק"א ששוב אין, זה מונע מלהתגלות על נפשו ונשמתו אור היחוד הזה בבחי' ראשך עליך ככרמל כנ"ל: והנה הגם שהיחוד בא אלינו ע"י יחוד גופא דז"א בגופא דנוק' כנ"ל היינו כמו אור המתגלה דרך הכלי דוקא אבל מ"מ האור הוא שמתגלה וזהו ההפרש בין ק"ש דשחר לק"ש של ערבית דהנה כתיב להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות דהבוקר אור בבחי' גילוי מלמעלה למטה וזהו חסדך כמ"ש זכר חסדו. ובלילה הוא בחי' האמונה וידוע ענין האמונה מלשון חוזק ותוקף ההתקשרות בדבר שמאמין אף שאין משיג ויודע ממנו כלום בבחי' גילוי אור. ואעפ"כ בכח האמונה מתקשר ומתדבק בנאמן כמו שיודע ומכיר אותו בידיעה והשגה. ואין הפרש ביניהם אלא שזה בא מלמעלה למטה ר"ל שהנאמן מתגלה בגילוי אור דהשגה וידיעה. וע"י האמונה הוא בחי' עלי' מלמטה שהוא חשך ולא אור למעלה מעלה להתקשר ולהתדבק במהו"ע הנאמן. ויש מעלה בזה מה שאין בזה דבחי' בבוקר חסדך יש לו מעלה שבא האור בגילוי ממש אך דרך ירידת האור ידוע שהוא מתצמצם מאוד אבל בבחי' ואמונתך הנ"ל ה"ז בדרך עלי' מלמטה למעלה להתדבק בהאור בלי צמצום. והדמיון לזה הוא מאור השמש הנראה ונגלה דרך נקב או חלון שנמצא הוא בגילוי ממש לעין הרואה אך אין כאן אור כ"א מה שנכנס דרך הנקב או החלון. ולהפך כאשר האדם מסתכל דרך הנקב או החלון על אור השמש המאיר לעולם כולו וליושביו. שאף שאין אור השמש גלוי במקום עמידת עין הרואה אותו אבל הוא מביט מן החשך אל האור דשמש כולו. ויובן ג"כ דבירידת אור היחוד מלמעלה למטה הרי תחלה נמשך האור ואח"כ בוקע בכלי ומאיר למטה ובדרך עלי' פוגע בכלי ומשם מגיע עד האור. ובזה יובן שזמני ק"ש של ערבית הוא הכל בדרך עלי' משעה שהכהנים [שהיו טמאים וטבלו] נכנסים וכו'. וכן משהעני נכנס לאכול פתו וכו'. וכן משעה שב"א נכנסים לאכול בע"ש וכו'. וזהו ודלת ראשך שהוא לשון הרמת הראש מלמטה למעלה מלשון אדלי יומא וכו' הוא כארגמן שהוא גוון הכולל הרבה גוונין שהוא בחי' כלי הת"ת כנ"ל שהוא בחי' גופא דז"א כי בדרך עלי' מלמטה פוגע בכלי תחלה וד"ל. וגם יתפרש ודלת ראשך מה שהראש מגביה ור"ל כידוע שביום הוא בחי' זכר חסדו ודרכו של איש לכבוש ולברר בירורים ובלילה הוא עליית מה שנתברר ביום ליכלל באחד בבחי' ארגמן הנ"ל. אבל עצמו של היחוד שוה בלילה כביום ואומר שסיבת כח היחודים הוא לפי שמלך אסור ברהטים ברהיטי מוחא דכנס"י שעלו במחשבה העצמית שקדמה לכל אפילו לתורה עצמה. ולכן היכולת בידם להמשיך בחי' ראשך עליך וכו' כנ"ל. ומעתה יובן דבק"ש של שחר שבאה מבחי' כסופא דכל כסופין למטה בבחי' גילוי אור דזכר חסדו. הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו ר"ל בעצמו של היחוד שהוא מגיע עד סוף מעשה בגשמיות דוקא כנ"ל. אבל בק"ש של ערבית שהיחוד הוא בדרך עלי' למעלה. ולמטה אינו אלא בדרך אמונה. אין כאן תפילין שהן בחי' אחד בקלף גשמי למטה. ועיקר הגילוי הוא למעלה דוקא. אין כאן עדות שקר כלל וד"ל:
4