חנה אריאל, חיי שרה ב׳Chanah Ariel, Chayei Sara 2
א׳ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה ותלד לו את ומרן וגו' ולבני הפלגשים נתן מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי וגו' מלבד הדקדוק דלשון ויוסף הנה הענין עצמו הוא פלאי שכאשר נולדו לו בנים הלא הי' צריך למול אותם ובאמת יש מי שסובר שהם נמולים ולא משמע הכי. ובנו ישמעאל שמל אותו אברהם נמשך המילה אצלם לדורות. ובני קטורה לא נז' בשום מקום שאאע"ה מל אותם וכן הם אינם נמולים בודאי לדורותם. ועם שזה ודאי בפשיטות יש ראי' עוד מכהן מדין שעיכב על המילה וכו'. ועוד בפ' לך לך ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה וגו' ויאמר אברהם לו ישמעאל וגו' והרי אחר ארבעים שנה לקח אשה ותלד לו וכו'. ובזה יש להבין מה שהש"י נתרעם משרה למה זה צחקה ולא נתרעם על אברהם. ולכאורה נראין הדברים שאברהם הוסיף בספק צחוק זה יותר משרה עד שבפיו אמר להקב"ה לו ישמעאל יחי' לפניך. וה"ז כאלו בו"ד הי' מברך את אברהם שתלד לו שרה בן אחרי זקנתה והוא משיב הלואי שאזכה שישמעאל יחי' ואתה מפליג ששרה תלד. ומי איכא דאמר הכי קמי' שמיא. וגם י"ל מה ענין המאמר שאמר הקב"ה לאברהם למה זה צחקה שרה לאיזה תועלת הי' המאמר הזה אם להראות כעין תרעומות היל"ל לשרה שארז"ל שהיתה גדולה מאברהם בנביאות שנאמר כל אשר תאמר לך שרה וגו'. ואם לפרש ההבטחה ולשנותה שודאי תתקיים הלא אחר הצחוק דאברהם כבר אמר אבל שרה אשתך וגו' (וגם לשון אבל י"ל). גם מ"ש אשוב אליך אין מובן מה ענין דאשוב וכי לא דבר עמו השם עד למועד דשנה האחרת וכתיב וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וכו' וכו' הרי שדבר ה' מצוי עם אאע"ה בכל אשר עושה. וכענין שתמה אלישע הנביא וה' העלים ממני וגו'. וכן כתיב כי לא יעשה ה' אלקים דבר בלתי אם גלה וגו'. גם מ"ש כעת חיה אין לו משמעות עוד יש להבין בפסוקים שהתחלנו שאומר וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי וגו' אם הוא שלחם פשיטא דבעודנו חי הי'. בסוף מס' סופרים בענקים זה אברהם אבינו שהי' גבוה קומתו כנגד שבעים וארבעה אנשים. ואכילתו ושתייתו כך הי' כנגד שבעים וארבעה אנשים וכמ"כ כחו. מה עשה נטל שבעה עשר בני קטורה ובנה להן כרך של ברזל והכניסן לתוכה והשמש מעולם לא נכנס לתוכה מפני שהיא גבוה הרבה ומסר להן דיסקרין של אבנים טובות ומרגליות ומשתמשין לע"ל כשעתיד הקב"ה להחפיר חמה ולבנה כמ"ש וחפרה הלבנה ובושה החמה שמהן עתידין לשמש ע"כ. וכ"ז המאמר פלאי ע"ג פלאי. ובגמ' פ' חלק אמרו שם טומאה מסר להן וגם זה יש בו כדי להפלות הפלא ופלא. כתיב ויקם עדות ביעקב ותו' שם בישראל. ידוע שיעקב וישראל שתי מדרי' זו ע"ג זו הן. ובמדרי' יעקב אומר עדות ובישראל אומר תורה והלא העדות ג"כ היא זאת התו' וגם י"ל שינוי הלשון דקימה ביעקב ושימה בישראל. הנה יש להעמיק ולהתבונן בענין פלאי שמצינו בגדעון שהיו ישראל ירודים אז מאוד כמ"ש גדעון ויש ה' אתנו (בתמי'). ולמה מצאתנו כל זאת. צוה לו ה' קח את פר השור אשר לאביך וגו' והעלית עולה בעצי האשרה אשר תכרות ע"כ. וארז"ל ז' דברים הותרו באותו הלילה חוץ ולילה וזרות ועצי אשרה וכו'. דודאי הי' כ"ז להעלות זכרין לישראל לפני ה' ולהשיב את שכינתו בתוכם ולהושיעם מצרתם. ולמה היתה כזאת לעשות מעשים היפך ממשפטי התו' והלא התו' היא חיי עולם אשר נטע בתוכנו יארז"ל שגם תחה"מ היא מן התו' וא"כ אדרבה הראוי הי' לחזק יסודות הדת והתו' דוקא יעשה מעשים טובים שעל ידיהם ירחם ה' על עמו. וכן מצינו באליהו בהר הכרמל שע"י שחוטי חוץ וכו' דוקא הביא בישראל בחי' האמונה שה' הוא האלקים. הן אמת שבתו' גופא אומר נביא וגו' אליו תשמעון שפירו"ל אפי' לעבור על ד"ת לפי שעה. מ"מ הענין פלאי למה יצוה ה' לעבור על תורתו דלא יחליף ולא ימיר דתו לעולמים. וכן הוא שאם בא הנביא לעקור דבר מן התו' לאחר שעה אין מקבלים ממנו וכו' ועוד יש להתבינן בענין זה. הלא אמרו חכם עדיף מנביא והביאו אסמכתא לזה ונביא לבב חכמה מי נתלה במי הקטן בגדול הרי שמעלת החכ' גדולה ממעלת הנביאות. ולמה אמרו הורו ב"ד וכו' וידע תלמיד שטעו והלך ועשה על פיהם חייב. אדרבא כמו שמי שעובר על דברי נביא אפי' במה שמצוה היפך הדת חייב כידוע. לכאורה כן הי' לומר בחכמי ישראל דעדיפי מנביא. ולמה אמרו עליהם לשון שטעו. ומשמע ודאי התם בגמ' שאפי' לא הורו ב"ד אלא לפי שעה היי טעות והלא מעלת החכ' היא גדולה ממעלת הנביאות ולמה יחשב לטעות ולא נאמר שאור החכ' האורה כן באותה שעה ומ"ש אפי' אומר לך על שמאל שהוא ימין וכו' יתב' אי"ה לפנינו ומעין זה הוא מה שי"ל במ"ש ריב"ז אלמלי הטיח בן זכאי ראשו בין ברכיו כל היום וכו אני דומה כשר לפני המלך והוא דומה כעבד לפני המלך. דלמה תגדל מעלת העבד על השר בזה והלא אמרו מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם וכו' וריב"ז ודאי שהי' גדול בחכ' הרבה מרחב"ד. וידוע בכ"ד בכתבים שבימי התנאים ואמוראים הי' בחי' הגדלות למעלה לשנות הצירופים דבריאות עולם ומי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ עד שאמרו זוטר דבכו מחי' מתים מה שנחשב לנביאים כאלי' ואלישע לדבר מסוים וגדול מאוד. וא"כ מה זאת שהקטן בחכ' והוא כעבד לפני המלך יוכל לפעול יותר מהשר וחכם גדול בישראל שאין כמוהו. אמנם מבואר בכ"ד שמה שעיקר מ"ת לישראל הוא בעשרת הדברות (אף דשבת ודינין במרה איפקוד וכו') הוא מה שוירד ה' ויאמר אנכי ה' אלקיך דאנכי מי שאנכי הוא אלקים (מלשון כח כידוע) שלך הוא הוא נתינת התו' לישראל לעשות המצות בעוה"ז שהן המשכת גילוי שם הוי' ב"ה בעולם (בבחי' מתן בסתר הידוע) כי בדבור הזה נתייחדו ישראל להיות כח אלקי ממש מצוי בתוכם לעולם בל ימוט להמשיך מעשה המצות בעולם מה שאין זה כלל לאותם שלא קבלו התו' ואין ענין סדר המצות כמשפטן למטה בעוה"ז לומר שרצונו של הקב"ה הוא שיעשו סדר הזה בעולם שהרי אמרו מה איכפת לי' להקב"ה בין שוחט מן העורף לשוחט מן הצואר כלומר דקמי' ית' אין ההבדל בעורף וצואר הגשמיי' עולים בשם דברים מחולקים כלל. אלא הענין הוא כמ"ש התורה קדמה לעולם שבטרם כל מציאות ענין עולמות הי' ענין התו' ככל החוקים ומשפטים במדרי' אלקות עליון נורא דלית דידע לי' בר איהו. והאלקות לבדו הוא ואלדח"מ ולית אתר פנוי מיני'. אלא שע"י המסכים וההעלמות והרקיעים המפסיקים עד שנמצא מציאות היש ודבר נפרד לעצמו בפ"ע אין ערך העולמות ופרטי ההבדלים של כל הנמצאים שאין א' דומה לחבירו מעין ערך הפרטים העליונים דחוקי ומשפטי התו' למעלה באלקות ממש. עד שוירד ה' וגו' וארז"ל שפתח להם כל הרקיעים וגלה להם רצונו ית' שבתו' שלמעלה עד שנתייחד עמם ביחוד גמור במאמר אנכי ה' אלקיך כנ"ל. וע"י היחוד הזה והכח שנמצא להם כמ"ש עם תורתי בלבם. הרי פרטי ואברי התו' הנמצאת בהם כאברין דמלכא חוקי התו' העליונה לפי שהיחוד הזה להם הוא לנשמות בגופים עי"ז נמצא גם בעוה"ז מקום הגופים גילוי פרטי אברי התו' העליונה. ומה הם פרטי התו' העליונה דלא ידע בר איהו כנ"ל. נתבארו להם ע"י מרע"ה בתושב"כ ותושבע"פ למען דעת אור התו' שנתייחד בנשמות וגופים אנה יפנה בעולם. מבואר שלא יתכן לומר שרצונו של הקב"ה בכבודו ובעצמו הוא להיות פרטי המעשה דלמטה כשחיטה מן הצואר דוקא שהרי האלקות נבדל לגמרי מפרטים כאלה שבערך מהות העולמות. אלא שהוא רצון התו' המצווה בקרב ישראל עמו כאמור להיות נמצאים לה אברים ופרטים מעין הפרטים דתו' העליונה וכמו שנמצא להם הרגשת האלקות במ"ת כמ"ש אשר ראו עיניך וגו' כן נמצא להם הרגשת הפרטים ובעשייתן הפרטי' נמשך גם בעולם גילוי מן הנעלם דאברי התו' העליונה. וזה שאמרו הוי לא ניתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות כלומר דלישראל עצמן שנתייחדו בהרגשת הנעלם דתורה העליונה הרי כבר נגלה בהן אור התו' בכל פרטי' (ובזה יובן מארז"ל שדבור המ"ת הי' כלול מכהת"כ כך וכך ק"ו וג"ש ודקדוקי סופרים וכו') ולעצמן של ישראל אין צריכין יותר מכאשר ראו עיניך כנ"ל אלא של ניתן להם חוקי סדר המצות להיות אור וכח מתפשט מהן בעולם כ"א לצרף ולזכך בהן את הבריות שיהי' חוקי וסדר התו' נעשין בהן ומתקבל בהם ביחוד דמתן בסתר הנ"ל וזהו ג"כ ענין שכר מצוה מצוה ועתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק עולמות וכו' היינו העולמות שכר המצוה שהוא אור התו' הנמשך בהן בעשותן אותן ישראל מקבלי התורה וק"ל עם משנת"ל בפ' נח ולך לך ענין שקבל אאע"ה שכר כולם והבן. וענין הזה ראוי שיהי' נק' בשם עדות (מ"ש עדות ביעקב הנ"ל) שהרי זהו ממש כעד המעיד מה שראו עיניו בפני מי שלא ראה המעשה וע"י עדותו נגלה גם למי שלא ראה. וזה מבואר. וזהו ביעקב יו"ד עקב הן המון עם ב"י מקיימי התו' והמצוה (ומ"ש ויקם ית' אי"ה לפנינו). ותורה שם בישראל לי ראש כידוע הנה לשון תורה הוא מלשון מורה דרך ואומר ותורה שם בישראל כלומר שהוא הוראה וגילוי אור בישראל עצמן לי ראש ומוחין להסתכל עין בעין בתו' העליונה ע"י התו' המסורה לנו ע"י מרע"ה וכענין גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך וענין זה הוא בחכמי ישראל דוקא ובכח הזה הם מסדרים הלכה למעשה בכל מצות התו' דקדוקיהן ופרטיהן שאין מי שיוכל לעמוד עליהן כ"א מי שיש לו עין לראות אור התו' העליונה כידוע כ"ז בכ"ד. וענין הזה לחכמי ישראל הוא מהשתלשלות הקבלה עד הלכה למשה מסיני וביאור תושב"כ ע"י בחי' התושבע"פ שמסר להם. ונק' כולם תלמידי מרע"ה כידוע. ולכן אף שיש להם עין לראות ולהציץ בתו' עליונה מאחר שאין להם העין הזאת רק ממה שהם תלמידי מרע"ה אינן יכולים ורשאים להביא סדר אור התו' בעולם להלכה למעשה כ"א עפ"י ההוראה אשר שם משה בקרבם ע"י השתל' הקבלה. ולכן אם ידע התלמיד כפי מה שקבל גם הוא שאין הוראה שלהם עפ"י סדר הקבלה ממרע"ה אסיר לו לתלות בהם כי אין בהם כח כלל להמשיך אור תו' כ"א עפ"י הקבלה דוקא כאמור. ומ"ש אפי' אומר על שמאל שהוא ימין שמע לו היינו כשהתלמיד מקבל מרבו שמה שנראה לתלמיד לפי שכל ודעת של עצמו שהוא שמאל ורבו אומר לו בכח הקבלה ממרע"ה שהוא ימין יבטל התלמיד דעתו מכל וכל. והנה זאת התו' היא חיי כל העולמים כי היא בחי' פנימי' רצה"ע ב"ה שהוא מקור לחיי העולמים והמשתמש באור התו' ח"י כנ"ל זוכים לאור וכח התו' במה שהיא המקור לחיי העולמים שנמשך לעולמות ע"י צירופי אותיות וחילופים ותמורות וכו' של עשרה מאמרות שבהן נבה"ע. ולכן יש להם לחכ"י כח ועוז לשנות הצירופים משמן לחומץ וכה"ג והוא כענין מ"ש ותגזור אומר ויקם לך וכשר לפני המלך שניתן לו הורמנא דמלכא בהנהגת סדר המלוכה כפי מה שיראה בעיניו לצורך שעה. וכן הוא שמ"ש יאמר לחומץ וידליק לא נשתנה סדר הבריאה בכלל שהחומץ ידליק לכ"א ובכ"ש אלא גזירת השר פרטית היא. וכן מ"ש זוטר דבכו מחי' מתים. אין זה כ"א שעל רגליו עמד ולביתו לא הלך כי לא שבה הנפש שנפרדה מן הגוף לשוב להחיותו כבתחלה. ויתכן שענין התחי' הזאת הוא ג"כ מעין שינוי צירופים וכענין רבא ברא גברא וכו' ולא גברא הוא אלא ע"י פעולת צירופי שמות הקדושים המשיך חיות למי שאין בו רוח חיים וה"ז דומה למי שאמר לשמן יאמר לחומץ וק"ל אמנם יש עוד ענין ברכה כמו זיל לגבייהו דליברכוך. וידוע ענין הברכה שהוא המשכת שפע מן המקור ושורש בתוס' מרובה על העלול מעילתו ושרשו. וזה יכול להיות דבר קיים לעולם. ויובן בזה ענין תתייפה חנה וכדומה וזה הוא כעין ענין התפלה דלקמן]. ומעין זה הוא מה שאמרו מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים לשון יבקש הוא כלשון ויבוקש הדבר וימצא. אוף הכי יבקש וימצא מפנימי' מדה"ר להמתיק הדינין שעל החולה ר"ל ויוציאם אל הפועל בגזירתו. אך בקשת הרחמים היא מגעת עד עצמות המדות העליונות דאיהו וגרמוהי חד בהון. א"א גם לחכם ושר אצל המלך כ"א דרך תחנה ותפלה בהעלאת מ"כ להמשיך מ"ד דברכת התפלה (והוא יוציאה אל הפועל ע"ד ותגזור אומר כנ"ל). וכמ"ש ואם ת"ח הוא צריך שיחלה עצמו עליו ברוב ההתקשרות בתפלתו [והיינו כשהיא חולה מחמת הדינין שנתעוררו עליו עפ"י צדק ומשפט דמדות עליונות כפום עובדיהון דב"נ. אבל ביסורים של אה' שהרחמים עליונים מצויים וגלויים על החולה אלא לצרף את בריית הגוף ולהמשיך בו שכר (ויובן עפ"י מש"ל כאן). בזה תחול גזירת החכם לשנות צירופי בריית הגוף ויהב לי' ידי' ואוקמי' וק"ל]. ובזה יתיישב מה שאמר ריב"ז אני כשר לפני כו' ולמה לא אמר הטעם משום דאין חבוש מתיר א"ע מבית האסורים. דמיתת בנים יסורים של אביהם כמ"ש בר' יוחנן דין גרמא כו', אלא דהתרה מבית האסורין שייך בענין גזירת החכם כמי שאמר לשמן וכו' וכנ"ל אבל להמתיק דינים שעל החולה ר"ל צריך תפלה דוקא דשייכא גם בבעל היסורים עצמו כמ"ש קבלה דיסורי שתיקותא ומבעי רחמי. לכן הוצרך לומר שאני כשר וכו'. ויובן ממשל שר ומלך בו"ד שכשהמלך שרוי בצער וכעס מעניני הנהגת המדינה שבזה השר משתתף עם המלך בצער זה שהרי זהו ענין שררותו לתיקון המדינה. ולכן אעפ"י שגם כי אפי' בשעת הזעם קילוסו של מלך במקומו עומד (אלא שאין מקלסין אותו בשעת הזעם והיינו מי שהזעם עליו דוקא). שעוז וחדוה במקומו מצד עצמו של מלך והכעס והזעם אינו אלא מצד הנהגת המדינה אבל בבחי' מקומו של מלך הנ"ל. הרי הוא חנון ורחום. מ"מ השר לא יוכל לבקש רחמי המלך שבעצמותו לוותר בעניני הנהגת המדינה לפי שהשר הוא ג"כ שרוי באותו הצער כמו המלך עצמו כנ"ל שהשר משתתף ומיוחד עם המלך בהנהגת המדינה. משא"כ עבדו של מלך כמו הנק' (בל"א לייב קנעכט). שעבודתו הוא בצרכי המלך לצורך עצמו כהכנת או"ש ומלבושים. ואין לו עסק בהנהגת המדינה. הנה אפי' בשעת הכעס על בני המדינה העבד עושה את שלו לבוא אל המלך כקירוב שלו אל המלך תמיד שהוא אל מהות ועצמות המלך ושם ידבר עמו גם להסר כעס מעל בני המדינה באמרו שזהו חסד וטובת המלך עצמו ומהותו. והיינו לפי שקרבת העבד אל המלך אינה בבחי' התייחדות והשתתפות ואדרבה הוא בתכלית השפלות והריחוק מן המלך מצד עצמו של העבד רק מצד שימושו של העבד שהשימוש הוא המתקרב אל המלך והשימוש הוא למלך עצמו ומהותו ולא מעניני המדינה כנ"ל. ומזה בקל יובן למשכיל למעלה שחכמי התו' זוכים לאור התו' במה שהוא חיי עולם כענין ותורה שם בישראל הנ"ל שהוא ממש התורה העליונה תורתו של הקב"ה וע"י היחוד שלהם באור התורה הזאת עושים הם הסדר דמשפטי התו' עפ"י כח הקבלה המסורה להם כנ"ל וה"ז ממש כדמיון השר שנתמנה להנהיג המדינה. וכמו שלגבי הקב"ה ג' שעות ראשונות עוסק בתורה ואח"כ עפ"י התו' יושב ודן וכו' דהיינו יחוד אור תורתו של הקב"ה בצדק ומשפט כפום עובדיהון דב"נ [דהנה ע"י הצו"מ הוא שמגיע מעה"ת למעלה כענין מ"ש הכצעקתה הבאה אלי. דמה איכפת לי' להקב"ה. אלא דאית צו"מ על עובדיהון דב"נ והצו"מ הוא לגבי העולמות והתורה הוא פנימי' רצה"ע ב"ה גם בבחי' הצו"מ]. וככה הוא בחכמי ישראל שבכח הסתכלותם בתו' שלמעלה הן גוזרים ואומרים זה כשר וזה פסול. ומי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם שיחפש ויבקש וימצא עליו רחמים לגזור לו חיים טובים בהמתקת הדינים. אך אם ח"ו יש דינין תקיפין עפ"י הצו"מ יכול להיות שגם החכם לא יוכל להמתיקם כי כמו שעסק התו' של הקב"ה מחייב להיות יושב ודן הדינין תקיפין כן הוא ג"כ לחכמים המשתמשין באיר תורתו של הקב"ה וזהו ענין כשר לפני המלך ואפי' הטיח ראשו כל היום בתחנונים יכול להיות שלא ישגיחו בהן כי התחנונים שלו מעורב בהן גופא כח הדין שלמעלה הבא מכח התו' שחכ"י מתייחדים בה. אבל הדומה כעבד לפני המלך (שהוא בבחי' השמוש ולא בהנהגה כנ"ל). התחנונים שלו הם תוכן כברן שאין בהם רק בקשת וחיפוש הרחמים רבים העליונים ואין לו עסק בדין הבא ע"י הצו"מ. ומעתה יש להבין גם בענין חכם עדיף מנביא הנ"ל דלפי"ז הלא יפלא מאד מה שאחר החורבן הי' שנסתלקה נבואה מישראל והחכ' קיימת לעד ואיך הוא מובן שהמדרי' הקטנה נסתלקה והעליונה יורדת למטה כמקדם בתכלית המעלה דתנאים ואמוראים. ועפ"י משנ"ת יובן שיש מעלה ומדרי' עליונה בחכ' עד שהנבואה נתלית בה אך יש ג"כ מעלה עליונה בנבואה שא"א לחכמים לזכות בה בכח חכמתם רק כשישראל זוכים מתקיים בהם מ"ש נביא אקים להם. והענין הוא שהחכם הוא בבחי' התייחדות מבפנים כדמיון השר לפני המלך הנ"ל והנביא הוא כמו הרואה מבחוץ ושלא בבחי' היחוד כ"א אדרבה בריחוק הערך וכדמיון העבד לפני המלך וזו היא מעלת החכם על הנביא. אבל מצד אחר יש עילוי גדול בבחי' הנבואה שהוא רואה את המלך כמו שהוא לעצמו כבי' והיינו כענין המבואר בכ"ד דע"ק וז"א כולא חד ומסט' דילן מתפרשין מילין היינו כמו שבא להיות חיי עולם ובבחי', או"כ דאו"א דו"נ שמאיר לעולם כולו. אבל בבחי' עצמות ז"א הרי הוא מתנשא מימו"ע ועושה נפלאות לבדו במה שאין בא משם בבחי' גילוי לעולמות. אלא משרש התו' בא בחי' תוס' עוז וכח בבחי' חיי עולם דתורה (שהוא המתייחד למעלה בבחי' הצו"מ דהיינו חיוהי וגרמוהי חד ולמטה בחכמי ישראל הנ"ל). והוא בחי' גילוי דעתיקא בז"א לחדש בטובו גם בבחי' חיי עולם דז"א. ובזה יובן דודאי תחה"מ דלעתיד הוא מן התורה שהוא חיי עולם וכמ"ש בכ"ד שהוא תחיית המלכים שמתו ונסתלק האור למעלה מן המציאות וע"י בחי' התיקון דשם מ"ה החדש עוד כל ימי עולם הוא מתקן את העולמות בהנהגה דצו"מ עפ"י התורה עד שיוכלו העולמות לקבל גם בחי' האורות דתוהו דשם ס"ג כידוע בכ"ד. והיינו התחי' הבאה ע"י צו"מ שמאיר בהן חיי עולם דתורה. אבל תחה"מ דאלי' ואלישע שעפ"י הצו"מ לא הי' להם חיים להמתים כלל גם באור דחיי עולם שבצו"מ (פנימי' אורות בכלים דז"א). והנפש שלהם נסתלקה מן הגוף בהנהגה דצו"מ. ואעפי"כ אמר אלי' תשב נפש הילד הזה אל קרבו היינו שלא עפ"י ההנהגה דצו"מ כלל יבא במקום הצו"מ בבחי' חיי עולם (כי העולמות א"א להם לקבל כ"א עפ"י הצו"מ או"כ דז"א דוקא כידוע) והיינו בחי' תיקון ותוס' אור בבחי' חיי עולם עצמן. מה שאין זה בכח החכם כלל כנ"ל. וזהו שהנביא יכול לעשות דבר שלא עפ"י התו' (שהוא חיי עולם). כלל אלא מבחי' המתנשא מימו"ע [ומה דזוטר דבכו מחי' מתים נת"ל שהוא ממה שיש בכח דחיי עולם דתו' לפי צורך ההנהגה לפי שעה ובבחי' גזירה דשר לפני המלך וכמבו' היטיב לעיל]. וכענין התגלות עתיקא בז"א כנ"ל. אבל מעלת החכמים שהוא בבחי' היחוד דתורה שם בישראל א"א להם לעשות דבר שלא כמשפטי התו' כלל. ומעתה יש להבין שכשהיו ישראל ירודים מאוד ואז גם צור ילדך תשי וד"ל והדינין דצו"מ תקיפין מאוד וא"א לתקנם כלל עפ"י חיי עולם דתו' (ע"ד האמור אלמלי הטיח ב"ז וכו'). הוצרך להיות ע"י בחי' העלאת ניצוצות מלמטה למעלה בבחי' מתנשא מימו"ע ולמעלה מבחי' חיי עולם דוקא ולהביא עי"ז בחי' הסתכלות דעתיקא בחיי עולם דז"א כנ"ל ומעתה נבוא אל הענין דאאע"ה שנת"ל פ' וירא שתיקן בחי' הזיווג, דזו"נ ממה שנגלה עליו אדון הכל וקיים בזה כהת"כ. יובן למשכיל שלגבי אאע"ה אין זה כ"א בחי' עדות דתו' כי כל קיומי התו' כולה לא הגיע עד בחי' הרגשה גופניית כ"א בבחי' מרכבה וביטול ההרגשה דוקא כמשש"ל. אך לפי שאאע"ה הי' בבחי' קו הימין דוקא אין זה נק' בשם הקמה (כמ"ש ויקם עדות ביעקב). שהרי אח"כ כתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו וגו' והי' גילוי האור דנגלה אדון הכל הנ"ל בבחי' קו השמאל דוקא. עד שבא יעקב קו האמצעי אז הוא מ"ש ויקם עדות ביעקב ולא יצאה ממנו שום תולדה כ"א בבחי' נש"י המושרשים בתו' והוא כמו בחי' לידה מן הזיווג רק שצריך גידול וצמיחה עד שבא זמן מתן התו' בבחי' הרגשה גופניות שלא בבחי' מרכבה ולכן ביעקב דוקא יש חילוק המדרי' דעדות ביעקב ותורה שם בישראל והיינו כשאמר לו ישראל יהי' שמך שהוא שורש ענין חכמי ישראל הנ"ל וז"ש במ"ס הנ"ל שהי' גובה קומתו של אאע"ה כנגד ע"ד אנשים גימט' ע"ד דעדות הנ"ל. ואכילתו ושתייחו כן הי' היינו כידוע דמ"נ ומ"ד שבזיווג הנ"ל נק' בשם או"ש וכמו שכתוב בכתבים בענין ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו וכמו כן הי' להמשיך אור הזיווג דזו"נ בעולמות בבחי' קו הימין שלו כל ימי חייו עד בחי' הנטיעות אשל בב"ש ועקידת יצחק כמש"ש פ' וירא. וצריך לבאר כאן ענין בחי' ומדרי' יצחק וגם ענין הצחוק דאברהם ושרה, ולהבין כל מה שהערנו לעיל. במדרש הנעלם פ' וירא קי"ו סע"א לבתר ההוא יומא רבא וכו' מתטמרין כולהו בעפרא כבקדמייתא מן קדם דחילו ותקיפו דקוב"ה הה"ד ובאו במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד ה' וגו' וכו' ומתעכל ההוא תרוד רקב ואשתאר גופא נהורא דילי' כנהירו דשמשא וכזיהרא דרקיע וכו' וכדין כספא שלים וכו' גופא שלימא בלא ערבוביא אחרנייתא דאמר ר"י (אולי צ"ל אמר ר"י) גופא דנהיר ירמי קוב"ה מלעילא וכו' ע"כ. וכל זה נק' יצחק בחי' הצחוק דלע"ל כמ"ש בכ"מ במדרש הנעלם. ויש כאן ב' בחי' הא' דמפני פחד ה' יתעכל ההוא תרווד רקב ואשתאר גופא בנהורא והב' גופא קדישא ירמי קוב"ה מלעילא. וזה פשוט שעיכול התרווד רקב מפני פחד ה' הוא בחי' התיקון בעולם המתנהג עפ"י צו"מ. וגופא קדישא ירמי מלעילא הוא מבחי' עושה נפלאות לבדו באתעדל"ע מלעילא כלומר למעלה מהנהגת העולמות עפ"י צו"מ אלא בחי' המתנשא מימו"ע. ושני הבחי' הם כלולים בקו השמאל דיצחק וע"ש כך נק' יצחק מלשון צחוק כמ"ש במדהנ"ע הנ"ל שאז יהי' השחוק בעולם. ומדת פחד יצחק משמשת גם עכשיו (שהעולם מתנהג עפ"י צו"מ כנ"ל). לתקן ולהכשיר את העולם שיוכל לקבל בחי' הצחוק דגופא קדישא דמלעילא. וכבר נת' שהתחלת התיקון הי' מאאע"ה בבחי' קו הימין ובענין אבות העולם דאורות בכלים דוקא כמשנ"ת פה"ק. וכשאמר לו הקב"ה וגם נתתי ממנה לך בן דודאי היינו בבחי' השתל' והמשכה הקדושה עליונה דבחי' זיווג ויחוד קובה"ו בתחתונים. ולז"א ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד וגו'. דהלא במשנה באבות אמרו בן מאה כאלו עבר ובטל מן העולם. פי' דקים להו דלבן מאה שנה מאיר אור הכתר משרש נשמתו שהוא דוגמת מתנשא מימו"ע דע"י למעלה. ולכן א"א שיבוא ממנו חולדה בעולם ע"ד אבות העולם הנ"ל כי הוא כאלו כבר עבר מן העולם למעלה מבחי' אורות בכלים דאו"א. אך ידוע דאאע"ה האמין בה' דקוב"ה ידע בגוונא אחרא ולא ולד כתולדות העוה"ז הוא אומר כ"א שמבשרו שבהתהלכו לפניו ויהי' תמים יזכה במעשיו הבחי' דגופא קדישא ירמי קוב"ה מלעילא וז"ש ויפול אברהם על פניו כלומר למעלה מהשגתו בבחי' או"כ ויצחק פי' שקבל האמנתו בדבר ה' שיתן לו בבן בבחי' הצחוק דוקא כנ"ל [ומ"ש ואם שרה הבת תשעים שנה וכו' אפשר לפי שהנקיבה ממהרת לבוא מן האיש מגעת היא בתשעים לבחי' הכתר הנ"ל]. והנה איך שנאמר בנוסחת מדרש הנעלם הנ"ל (דאמר בד' או אמר בלא ד') אין ספק דמה שיתברר ויזדכך בעוה"ז כפי שיעור הצו"מ. הוא דירמי קוב"ה עלי' גופא קדישא. ולזה אמר לו (כלומר הלואי) שגם ישמעאל יחי' לפניך שהגם שכבר יצא ממנו ישמעאל ונפרד לעצמו לא ישאר לעולם בפירודו אלא שישוב ויחי' לפניך ויזכה גם הוא לגופא קדישא מלעילא. השיב לו השי"ת לא כמו שאתה חושב שאין התולדה אלא בנעלם ולא במורגש הגופים דלמטה. ואף שהדבר נמנע אצלך בדעת שלימה שלבן מאה שנה יולד. אבל יש תקנה לזה כי שרה אשתך וכמארז"ל שהיא גדולה בנביאות מאברהם על ידה יבא הפועל ממש שתלד לך בן במורגש דעוה"ז. וביאור הענין דמארז"ל שהיא גדולה בנביאות ולא מצינו לה כלל שום נבואה גדולה וקטנה. ויתכן שהכונה דהא ודאי שהיא היתה בכל כחותיה שבגוף מרכבה שלמה כאאע"ה. והנקיבה היא בבחי' או"ח לקדמותו ופניה למעלה דוקא כמשנת"ל פ' וירא אבל הזכר פניו למטה להאיר בעולם דוקא בבחי' עדות דאבות העולם כמובן מהאמור וזהו שהיא גדולה בנביאות כלומר בבחי' היותה מרכבה לאור ה' השורה בקרבה היא מגעת למעלה עליונה יותר ממדריגת אבות העולם שהם כענין אור בכלי דאבא למעלה ובשרה הי' מגיע בחי' האו"ח שעד הכתר (שכדוגמת מתנשא מימו"ע דע"י כנ"ל). גם בחיי גופה המורגשים. ולכן יש בכחה להביא בחי' הצחוק הנ"ל בתולדה גופניות מורגשת בעוה"ז כמו שהיא בחיי עצמה מגעת עד בחי' הצחוק באו"ח שלה ומתפשט בחיות מורגש גופני דעוה"ז ככה תוכל להוליד ג"כ. וממילא מובן עפ"י משנת"ל שבבחי' הלידה דשרה יהי' ענין הצחוק בבחי' הא' דלעיל בשם מדהנ"ע שהוא בחי' פחד ה' שיברר בעוה"ז כענין דעיכול התרווד רקב דלעיל,. אך ותצחק שרה וגו' כלומר שגם שרה קבלה הבטחה זו בבחי' הצחוק הנמנע שאין לו מקום למטה כ"א ע"ד דקוב"ה ירמי גופא קדישא מלעילא הנ"ל ואין זה ענין תולדה דעוה"ז כמבואר. ויאמר ה' אל אברהם כמו כל הנביאות שהי' לאברהם דוקא וממנו הי' מגיע גם לשרה כי היא עצם מעצמיו וכו' דכר ונוק'. ובא לבטל בחי' הצחוק דשרה באמרו למה זה צחקה שרה הלא אין ממש בצחוק זה כי היפלא מה' דבר פי' ענין דבר נת"ל בפה"ק שהוא בחי' הדיבור בבחי' יציאתו אל הפועל בחיי נפש כל בשר אשר הוא חי. וז"ש וכי דבר הזה הוא ח"ו באמת מופלא ומופרש מה'. דודאי גם בבחי' הדבר דהרגשה גופנית תוכל לבוא התולדה דצחוק הזה. וזהו למועד אשוב אליך (כאמור שכל הנביאות היו מגיעים אליו דוקא). כעת חיה כלומר שתהי' מדרי' חיי שרה כמו שהן עתה בבחי' האו"ת הנ"ל ואעפ"כ ולשרה בן גופני דעוה"ז דוקא. ותכחש שרה לאמר לא צחקתי בגילוי בדבור דרך הודאה שכן הוא מגיע אצלה עד בחי' הדבור כי יראה שלא תתבטל ההבטחה מחמת גילוי התמהון והצחוק של המניעה המדומית אצלה גם במורגש דעוה"ז. ויאמר לא כי צחקת ע"ד הנ"ל שבא לבטל גם בחי' הצחוק שבמח' שלה בקרבה. ולמה שכפי המבואר היתה תולדות יצחק בכחה של שרה דוקא והיינו שהי' מבחי' הנוק' כמש"ל פ' וירא ולזה הוצרך אל העקידה כמבואר שם. ועכ"ז לא נשתלם יצחק בבחי' הדכורא בשלימות עד שויביאה יצחק האהלה שרה אמו שהיא תקבל בחי' ומדרי' הנוק' ותהי' לו לאשה ויאהבה שנעשה הוא משפיע לה בחי' החסדים הכלולים בבחי' השמאל שלו כענין סט' דקדושה בהתכללות שמאלא בימינא וימינא בשמאלא וכמש"ל בענין עתה ידעתי דפה"ק לגבי אברהם כן הוא להיפך בבחי' יצחק. ואז החל הוא להיות גבור בארץ במדת הפחד יצחק מלמעלה למטה וינחם יצחק אחרי אמו. ענין נחמה הוא כמ"ש במק"א שהוא ביטול הדעה הקודמית. וכן הענין כאן שניחם יצחק להיות בחי' דכר משפיע במדתו פחד יצחק ובטל ממנו בחי' האו"ח שקבל מאמו כנ"ל. ואחר אשר הוכן יצחק להיות גבור פועל גבורות בעולמות והגיע העת שלא ישמש כחו של אאע"ה שהי' בבחי' עדות בעולם כענין ע"ד אנשים דמ"ס הנ"ל. אומר שם במ"ס מה עשה לקח י"ז בני קטורה וכו', וזש"ה ויוסף אברהם פי' שאחר שמילא ספקו בבחי' העדות דכהת"כ שקיים כל ימיו כנ"ל ויוסף עוד לעשות שלא עפ"י התו' שהוא בחי' תוספות מרובה על העיקר ע"ד משנת"ל בגדעון ואלי'. ויקח אשה ותלד לו ולא נז' שמל אותם עפ"י התורה. וז"ש במ"ס הנ"ל ובנה להן כרך של ברזל (מחיצה של ברזל המפסקת בינם לאביהם שבשמים). והשמש מעולם לא נכנס לתוכה. פי' ידוע שהשמש הוא בחי' אור הכלים דצו"מ דאצי' המאיר במדות דספי' בי"ע דקדושה. וזה האור לא בא אליהם כלל מעולם. והכוונה במ"ש לא נכנס שם מעולם לומר שהוא בחי' המשכת אור מבחי' מתנשא מימו"ע שלא בא עדיין מעולם להאיר בצו"מ דז"א והוא לא יתגלה כ"א לע"ל וז"ש ונתן להם דיסקרין של אב"ט ומרגליות כלומר ניצוצי אורות מע"ק דגם חשך לא יחשיך ממנו כי הוא מתנשא מימו"ע כאמור. אבל הם מוסגרים בתיבה ודיסקרין כי אין העולם יכול לקבל מהם כלל מאחר שלא הגיעו לבוא עדיין לבחי' אלקי עולם ה' ז"א דאצי' בבחי' צו"מ כנ"ל ולכן בא שלא עפ"י התו' שהוא בבחי' התייחדות כנ"ל אלא אדרבה מלובשים בהסתר והעלם מחיצה של ברזל שאין אור הקדושה מגיע לשם והן הניצוצות הנמצאים מושקעים בקליפות וממשלה שלהם עד לע"ל שאז כתי' והוצאתי את בלעו מפיו דהיינו אורות ניצוצות עליונים דקדושה המובלעים עתה בקליפות ואותן הניצוצות הן הן האב"ט ומרגליות שמסר להם. והיינו נמי ממש מ"ש בגמ' שם טומאה מסר להם וק"ל. ואומר שם עוד במ"ס ומשתמשין לע"ל כשעתיד הקב"ה להחפיר חמה ולבנה שהן המאורות דבי"ע המקבלים מצו"מ דאצי' כנ"ל, ותהי' עליית העולמות עד שיוכלו לקבל גם מאור דמתנשא מימו"ע וז"א וע"ק כולא חד וכמ"ש במק"א ומהן עתידין לשמש כמ"ש והוצאתי את בלעו מפיו כנ"ל. וכעין ענין זה אמרו ע"פ ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו שהציד שבפיו הוא ניצוצות עליונים דקדושה ושלכן רצה יצחק לברך את עשו דוקא שיהיו הניצוצות מתברכין עד שיוכלו לעלות למקורם ושרשם בקדושה עליונה. ולפי דקמי' שמיא גלי' שעליית הניצוצין אינו אלא לע"ל דוקא שאז נאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו פי' שעליית התשועה להר ציון הוא במה שישפטו את הר עשו להוציא ממנו הניצוצין ורוח הטומאה יעביר מן הארץ. ומטעם זה עשה אאע"ה מחיצה של ברזל לבני קטורה שלא יקבלו כלום מן הקדושה ושלא כדעתו של יצחק שרצה לברך את עשו וזש"ה וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי כלומר בכחו של אברהם דוקא ושימושו בעולם עד שלא זרחה שמשו של יצחק כנ"ל והמשיך חסד ה' מעולם ועד עוה"ז על יראיו זה יצחק וק"ל:
1