חנה אריאל, עקב ב׳Chanah Ariel, Eikev 2
א׳כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה לאה' את ה' אלקיכם וללכת בכל דרכיו ולדבקה בו והוריש ה' את הגוים האלה מלפניכם וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם. הדקדוקים. כי אם משמע ודאי נתינת טעם על הקודם. יש להבין מהו ואיך הוא נתינת טעם על פ' והא"ש הקודמת (גם כפל לשון שמור תשמרון) כל המצוה אם אומר כל למה אומר מצוה לשון יחיד. ועל איזה מצוה אומר אשר אנכי מצוה אתכם. ואי קאי על מ"ש אח"כ לאה' וגו' למה אומר לשון יחיד הלא כתיב בכל דרכיו הם כמה וכמה פרטים דתרי"ג מצות. והוריש וכו' וירשתם וכו' הלשון משמע שהגוים האלה מוריש ה' והעצומים וכו' אחרים הם ואותם תרשו אתם. דאל"כ הל"ל והוריש הגוים האלה הגדולים והעצומים וירשתם אותם:
1
ב׳הנה פ' והא"ש אמרו במשנה שהיא עול מצות (ופ' ראשונה דק"ש היא עומ"ש) והיינו כנז' בדרוש הקודם שזהו מ"ש ושמתם וגו' (ובפ' ראשונה כתי' והיו הדברים וגו') שזהו אחר מ"ש ואבדתם מעל הארץ הטובה ואז הוא שימה דוקא בבחי' עול אך הנה מצות ק"ש ב' הפרשיות הוא גם כשישראל שרוים על אדמתן ואז הוא כמ"ש בתחלת הפרשה לאהבה את הוי' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם וגו' וא"כ י"ל כשקיום המצות הוא מאה' מלב ונפש למה נק' בשם עול (דעול הוא מה שנותנים עליו, על כרחו שלא בטובתו ורצונו). וכן י"ל גם פ' ראשונה שנק' עומ"ש כשהוא אומר ואהבת בכל לבבך וכו' ובכל מאדך למה נק' עול כתיב ורעה אמונה פי' שהאמונה שישנה בכל ישראל צריך לפרנס אותה דהנה ענין האמונה אינו אלא בדבר שא"א להשיג ולדעת אותו ע"י שכל ובינה והיינו במה שהקב"ה ברא את העולם ומחי' אותו ע"ז לא שייך אמונה כי זאת אפשר להשיג בשכל שאין הדבר עושה את עצמו. והפיליסופים השיגו ג"כ שיש לעולם בורא שבראו אחר שלא הי' (וזה נק' רק דעת הנ"ל שזאת עכ"פ צריך לדעת ולהרגיש תמיד ולא לשכוח ח"ו) וענין אמונה הוא בהקב"ה עצמו דוקא במהו"ע ית'. שענין בריאות העולמות הוא דבר קטן ובחי' חיצוניות אצלו ית' ביו"ד נברא העוה"ב בה"א נברא העוה"ז וכו'. וא"כ א"א להשיג ולהכיר את מהו"ע ית' מתוך העולמות הנגלים. ומה יפה ירושתינו שזכינו לאמונה זו שהוא ספי' המל' דהיינו כח אלקי ממש להמציא בתוך הנבראים עצמם בחי' גילוי מהו"ע ית' ממש שהוא עיקרא ושרשא דכולא והבריאה בכללה הוא כולא כלא קמי' ממש ומאמתת המצאו הבריאה מצויה ואין להבריאה מציאות מצד עצמה כלל גם אחר שנבראה. רק שיש בבחי' אמונה זו בחי' קטנות ובחי' גדלות. הקטנות הוא כמארז"ל גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי' שהרי האמונה מצויה בקרבו ומבקש שיעזור לו השי"ת וא"כ לכאורה הרי זה שנגלה לו ענין האלקות וא"כ איך הוא הולך לגנוב. אלא שזהו בחי' קטנות דאמונה שאין לה שום כח והתפשטות בטעם ודעת מה הוא מאמין ומה הוא ענין הבורא שמאמין בו ומבקש ממנו. וצריך לפרנס את האמונה הזאת להגדילה. ומרע"ה נק' רעיא מהימנא פי' שהוא הי' המפרנס את האמונה בקרב כל ישראל, והיינו שהוא הי' בחי' הדעת של כל ישראל והשפיע להם כח הדעת את ה' בטוב טעם והכרה נכונה ובזה הגדיל את האמונה. כי כאשר האדם יודע מה הוא מאמין אז ממילא יש לו איזה התפעלות בכח האמונה ויש בזה כמה וכמה מדרי' והכל בכח הדעת דמרע"ה והדעת עולה עד הכתר לכן יכול לפרנס את האמונה ולהעלותה עד בחי' הכתר שהוא ד"כ ענין הדביקות בו ית' שכל כחות האדם דבקים בו ית' וממילא לא יסור בשום אופן מארחות ה' חסד ואמת וענין ההגדלה הזאת נק' בנין פרצוף בחי' המל'. וכמ"ש בסה"ק שספי' המל' נאצלה מתחלת אצילותה רק בחי' הכתר שלה לבד וט"ס אחרונות נעשו לה בבחי' תוס'. וכן הוא הגם שהאבות הנק' אי"ו הנחילו לנו בחי' האמונה איננה רק בבחי' הכתר בלא בנין לכן אין ממנה שום התפשטות וכח לפעול בגוף נגד טבעו של הגוף. וצריך האדם לבנותה כנ"ל שמרע"ה נתן הכח הזה בס"ר נש"י בדורו ע"י עצמו ממש וגם הנחילנו בחי' הדעת שיש בכל נפש ונר"נ מישראל לבנות האמונה גם עכשיו ולהגדילה בקרבנו. והמשל לבנין הזה הוא ממלך בו"ד שגם אחרי שנתנו לו בני המדינה הכתר מל' והוחלט הענין שהוא המלך והם עמו ועבדיו מ"מ הוא סגור בהיכלו ומי יעלה אליו ויקום לפניו וכל בני המדינה נפוצים בכל המדינה לארכה ולרחבה ואין שום גילוי ממלכותו לעמו אם לא ע"י שימנה שרי מלוכה ויקים שופטים ושוטרים בכל המדינה אז תגלה מלכותו לקצות הארץ דמדינתו. וזהו הבנין של המלוכה לצורך המדינה עצמה. עוד יש בחי' בנין שיהי' להמלך אנשי חיל המיוחדים לו למלחמתו ושרים עליהם להנהיג אותם כרצון המלך וגם צריך ליתן להמלך מס שיהי' לו כסף וזהב הרבה בין לענין שיהי' ניכר גדולת מלכותו במדינתו. בין לענין להלחם עם שונאיו שצריך לזה בוודאי הרבה כסף וגם כמה פרטי ענינים כאלה. והכל נק' בנין המלכות. וככה יובן למעלה ג"כ שיש ב' בחי' בבנין המל' והן ב' המדרי' דדור המדבר ונק' פ' דור המדבר (ונק' פ' הארה ונק' ג"כ לאה) ומדרי' דדור שנכנסו לארץ ונק' ג"כ פרצוף (ונק' פרצוף העיקרי ונק' בשם רחל). וענין ב' הפרצופים הנ"ל הוא ג"כ ענין ב' הבחי' דעומ"ש ועומ"צ. כי דור המדבר לא קיימו מצות ונק' דור דעה כמ"ש אתה הראת לדעת. כי ראו את כבוד ה' פב"פ במ"ת. ובדור המדבר נא' ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת שאכילת המן הוא ג"כ עינוי וכמ"ש המאכילך מן במדבר למען ענותך וגו' ואף שארז"ל שכל מיני מטעמים היו טועמים במן ולמה נק' עינוי. אמנם הוא לפי שהוא אשר לא ידעת וגו' וכלומר שלא הרגישו מאכילתו בגוף שום הרגש והטעם והחיות והכח הי' רק מן הנשמה וכן הוא הענין בעומ"ש בפ' ראשונה אף שנא' ואהבת וגו' באה' ותענוג ורצון אך הוא הכל מצד הנשמה כי השגה ההיא הנז' בדרוש הקודם היא רק מצד הנשמה עצמה וכמ"ש שמע ישראל ונת' שם דקאי על הנשמה שנק' ישראל אב הגוף אין לו ולנפשו החיונית הבהמית שום השגה ותפיסא בזה כלל וכלל ואעפ"כ האה' דואהבת הוא בכל לבבך בשני לבבות יצ"ט ויצה"ר שמצד הגוף ונפה"ב שמלאך רע דיצה"ר בע"כ עונה אמן לאהבה ותענוג דנפה"א מפני תוקף כחה ואורה ולכן נק' בשם עול מלכות שמים והיינו מצד הגוף ונפה"ט. ופרשה שני' הוא בחי' עול מצות וכמו שנאמר ושמתם וכנז' בדרוש הקודם הנ"ל ושם נאמר ונתפרש אחר בחי' ואבדתם מהרה וגו' בחוץ לארץ שאין האהבה דלאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו וכו' גלוי' כל כך בקרב האדם ואף על פי כן ושמתם בבחי' עול מצות דוקא ועל זה מסיק בסוף למען ירבו ימיכם וגו' כימי השמים על הארץ כנז' בדרוש הנ"ל להיות כימי השמים על הארץ שהוא בחי' ביטול בעצם ובמדרי' עליונה דכאשר דבר ה' אלקיך לך והיינו שמן הגלות דוקא יבוא משיח בב"א. כי הנה כתי' וזרעתי' לי בארץ וארז"ל כלום אדם זורע קב אלא כדי שיתוספו עליו כמה כורין כן גלו ישראל שיתוספו עליהם גרים. ופי' גרים הוא הניצוצות קדושה שמתבררים ע"י קיום תומ"צ בגלות וע"י בירור הניצוצות ממקום האוה"ע דוקא עי"ז יזכו להיות כימי השמים על הארץ הנ"ל. ושלימות בירור הניצוצות הוא ע"י קיום תומ"צ בבחי' עומ"צ דוקא (וזהו אחר מ"ש ואבדתם מעל הארץ הטובה שנק' ארץ טובה ורחבה בבחי' התרחבות הלב בבחי' אה' ורצון בגוף ג"כ וכמ"ש בתחלת הפרשה לאה' וגו' ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם ונתתי מטר ארצכם וגו' דגנך ותירושך ויצהרך שהוא בחי' החב"ד המאיר גם בנשמה בגוף וגם הגוף נהנה מזה וכמ"ש במק"א ואין זה אלא קיום המצות ולא עול מצות ולא יבוא עי"ז ענין כימי השמים על הארץ הנ"ל. אלא דוקא כשואבדתם מעל הארץ הטובה ואז יהי' בבחי' עול דוקא ושמתם וכו' ויהי' שלימות הבירורים יבוא מזה ענין כימי השמים על הארץ). והנה לפ"ז יש להבין א"כ אם לא היו ישראל חוטאים והיו נשמרים ממש כמ"ש השמרו פן יפתה כו' איך היו מתבררים הניצוצות ואיך הי' בא משיח. וגם הלא במשנה אמרו למה קדמה פ' שמע לפ' והא"ש כדי שיקבל עליו עומ"ש ואח"כ יקבל עליו עומ"צ, וזהו ודאי גם בא"י משמע שגם בא"י נק' עומ"צ. אך באמת ענין פ' והא"ש היא מדברת בבחי' עומ"צ דוקא וגם בא"י שנק' ארץ טובה ורחבה כנ"ל בהגה"ה צריך לקבל עליו גם בחי' עומ"צ דוקא כמ"ש ושמתם את דברי וגו'. ועי"ז היו מתבררים כל הבירורים אפי' מן אוה"ע. רק הענין הוא עד"מ שהאיש המוצלח פרנסתו מזומנת לו בביתו ומקדמת לפתחו ושאינו מוצלח צריך להתייגע ולשוטט ולבקש ולחפש אחר פרנסתו להיות מהולכי מדברות ויורדי הים וכו'. וענין עומ"צ הוא בחי' ההגדלה דפרצוף דור שנכנסו לארץ הנ"ל (שנק' רחל כנ"ל) עד בחי' הכתר עליון (ולפי"ז מה שלא נאמר בפ' זו דוהא"ש בכל מאדך אינו מפני שהוא מדרי' נמוכה ממדרי' פ' ראשונה כמ"ש בדרוש הקודם שהרי נת' שגם כאן הוא בבחי' כתר מל' אלא כמשנ"ת שם דבכל מאדך הוא רק במקום שאין תמורה לנגדו ובחי' עומ"צ לברר בירורים הוא דוקא במקום התמורה וכו'. ומ"ש כאן ואספת דגנך וכו' ולהלן הוא אומר ועמדו זרים ורעו צאנכם ואמרו בגמ' כאן בעושים רש"מ כאן בשאין עושים וכו' היינו דעושין רש"מ שאמרו בגמ' הכוונה שעושין כתר מל' בבחי' שלמעלה מהירידה לברר בירורים ופסוק ועמדו זרים נא' לימוהמ"ש שאז את רוח הטומאה אעביר מן הארץ ולא יהי' בירורים מן האומות. וכן בפ' ראשונה דק"ש שנת' שנק' עושין רש"מ היינו ג"כ בבחי' שלמעלה מבירורים ולכן נק' עומ"ש דוקא כנ"ל לפי שהגוף אין לו שום תפיסא והשגה בזה כנ"ל וזהו ג"כ למעלה מבירורים שע"י עבודה בגוף דוקא ולפי"ז לא יהי' הפירוש במ"ש במשנה למה קדמה פ' שמע ע"ד האמור בדרוה"ק. שהרי אין להכריע ח"ו כלל איזה מהן גדול וכמשי"ת לפנינו אי"ה וית' ג"כ פי' למה קדמה בדרך אחר). וסדר ההגדלה דבחי' ורעה אמונה וכל הענין הנ"ל הוא מתחלה ע"י בחי' ההתבוננות בדעת דהיינו מה שנז"ל שנק' בשם דעת (ולא נק' אמונה) שיוכל להשיג גם בשכל אנושי. רק שבנ"י שיש להם אמונה בירושה כנ"ל מתפרנסת האמונה מזה הדעת ג"כ עד שממילא לא תהי' בבחי' הקטנות דגנבא אפום מחתרתא הנ"ל ותתגדל ותתקדש מעט מעט עד שתגיע לבחי' שמע ישראל הוי' אלקינו וגו' וכמ"ש בדרוה"ק שזהו העלי' דפרצוף המל' והגדלתה עד בחי' הכתר עליון כנ"ל (וזהו עושים רש"מ דוקא כנ"ל). וכן ההגדלה דפרצוף עומ"צ הנ"ל הוא ג"כ מתחלה ע"י חכ' וחשבון ודעת בשלימות וטוב האמת דעבודת הבורא ב"ה ולקנות בנפשו זהירות וזריזות וטהרת המח' והגוף המביאה לידי קדושה ותיקון המדות וכדומה עד שיעלה ויגיע למדרי' עומ"צ כנ"ל שהוא בחי' הכתר דפרצוף הנ"ל. ועיקר ההגדלה במדרי' הכתר בבחי' בנין הפרצוף (ר"ל לאפוקי בחי' הכתר דאמונה בבחי' הקטנות דגנבא אפום מחתרתא הנ"ל שזהו שלא בבחי' בנין כלל והוא תכלית קטנות האמונה אבל בבחי' בנין כשתעלה למדרי' הכתר הוא תכלית הגדלות) הוא ע"י הדעת דרע"מ דוקא שהוא שרש הדעת האלקי דנשמה המכרת את בוראה. ושני הכתרים היינו א' כתר דעומ"ש והב' כתר דעומ"צ באים ע"י ב' בחי' התבוננות שהן יחו"ע ויחו"ת כמ"ש בתניא ח"ב פ"ז שילוב אדני בהוי' ושילוב הוי' באדני. והענין בקצרה דהנה הקב"ה בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים כולם. מפני שבאמת אין שום דבר אלא עצמו ית' כי הלא הבריאה הוא מאין ממש א"כ אין בבריאה אלא רק כחו ית' בלבד. ואף שאנו אומרים כי הוא צוה ונבראו מעצמן אין שם אלא צוויו ית' לבד. והוא ית' וכחו ואורו אחד אין בו שום התחלקות א"כ הכל הוא אחדותו. ואף זה שהבריאה מרגשת א"ע לדבר בפ"ע ולא שהיא רק כח הבורא ית'. גם הוא רק כחו וצוויו ית' שתהי' הבריאה כן. וא"כ הרגשת הבריאה א"ע ליש ודבר מבלעדי הבורא ית' אין זה אמת כלל רק מצד ההרגשה. והאמת הוא שאין דבר כלל בלעדי הבורא ית' לבדו. וזהו נק' יחו"ע שהיחוד האמיתי הוא למעלה בידיעתו ית' ולא למטה. ויחו"ת היינו מצד מדת מלכותו ית' שהרי מדת המל' מחייבת שיהי' נמצא מציאות יש ודבר בפ"ע וזהו ודאי שאין נמצא שום מציאות חוץ מכחו ואורו ית' המיוחד במהו"ע. א"כ היש ודבר בפ"ע גם בו נמצא יחוד אא"ס ב"ה ממש. והרי הוא ג"כ מציאות אמיתי מה שהבריאה מרגשת א"ע ליש ודבר. אלא שגם זה גופא אינו אלא כחו ואורו ית' ומיוחד בו מהו"ע ממש גם כמו שהוא למטה ולכן נק' יחו"ת. ולפ"ז מובן היטיב דכשפרנסת האמונה הוא מהתבוננות ודעת ביחו"ע שהוא ביטול הרגשת הבריאה את עצמה לגמרי מן המציאות. ע"כ האה' הוא בכל מאדך בלי שום גבול כלל וכלל. מאחר שהאמונה מרגשת האלקות בבחי' זו שאין הבריאה בהרגשתה לעצמה עולה בשם מציאות כלל א"כ אין לך דבר מונע ומעלים על יחוד אוא"ס ב"ה ואין הרגשת אלקות זו רק בערך האמונה ונפה"א אבל הגוף ונפה"ט וכו' שאין הם אלא מצד מציאת הרגשת הבריאה את עצמה אין יודעים ומרגישים כלל ענין היחוד הזה. ונת"ל שאף על פי כן האה' בכל לבבך בשני יצריך ומלאך רע עונה אמן בע"כ. לכן נק' עומ"ש דוקא בחי' עול מצד הגוף. וכאשר האמונה מתפרנסת בחכמה ודעת דיחודא תתאה הנ"ל אז בא לה הרגשת אלקות גם תוך הרגשת הבריאה ממש. ואין זה אלא בקיום המצות (כי מצד הבריאה עצמה היחוד הזה נעלם בה ולכן נק' עולם מלשון העלם ונק' היחוד רזא דאחד שהוא ברז וסוד ואינו בגילוי אלא במצות וכמשי"ת אי"ה), דהנה ענין תורה ומצות הוא ג"כ כענין ב' היחודים הנ"ל. התו' היא מורה לנו ענין המצות איך ומה הוא רצה"ע שמצוה אותנו לעשות בארץ. והנה לפי דעת הנבראים אין שום טעם כלל וכלל לפרטי אופנים עניני המצות שיהיו התפילין בד' בתים ובפרשיות ק דוקא ואם חסר אפי קוץ אחד פסול והוקשה. כל התורה לתפילין שאין שום טעם לפרט עניני המצוה כלל וכלל. אך כפי מה שהוא יודע את כל הנמצאים ויודע מהו"ע רצוה"ע הרי כל המצות משוערים בשיעור מוכרח ומוחלט שא"א באופן אחר כלל וכמ"ש במק"א שהתו' נק' חכ' הברורה וכלומר שא"א כלל בענין אחר. והיינו ודאי רק כפי ידיעתו ית' את העולם בידיעת עצמו דהיינו ענין יחו"ע הנ"ל. וכשנתן לנו את התורה הרי גילה לנו שנדע ונשיג רצונו ית' בעולם כפי מה שהוא בידיעת עצמו ית'. וזהו שמבקשים והאר עינינו בתורתך שיאיר אור התו' בנר"נ ע"י האמונה לדעת ולהשיג עמקי סודותי' ע"ד ההארה שמאיר בשמע ישראל להיות ואהבת בכל מאדך כנ"ל בלי גבול מהעולם. אבל מצד הבריאה בהרגשת עצמה אין אור התו' הזה נגלה בה כלל ומה שלומד בגוף ונפה"ט ומבין ומשיג אינו אלא בלבוש התו' (ומעלת נתינת התו' הוא שבלבוש הזה דאותי' התו' כפי מה שהם בהרגשת הבריאה א"ע גם בו נמצא אור היחו"ע דחכמתו ורצונו ממש בהעולם כפי מה שהוא בידיעת עצמו. נמצא עי"ז גילוי היחוד עליון קמי' ית' גם במקום הישות דבריאה משא"כ בהתבוננות דיחו"ע שאין לגוף ונפה"ט שום השגה ותפיסא בי' ואין הגילוי הזה רק למעלה ממקום הישות דבריאה רק שהנשמה יש לה כח להשיג ע"י האמונה גם מה שהוא למעלה מהבריאה כנ"ל) וע"י שעוסק בלבוש הזה מתייחד הנר"נ ע"י האמונה כנ"ל באור התו' עצמה דאוריי' וקוב"ה כולא חד דהיינו שהוא בידיעת עצמו ית' כנ"ל. אבל המצות עיקרם הוא הקיום והעשי' בפו"מ בהרגשת הישות דבריאה (וכמ"ש באגה"ק כדי שיהא המאציל ב"ה מלך על כל הנפרדים ע"י שיקיימו המצות שיצוה עליהם) וקיום ועשי' זו הוא רצה"ע ב"ה ממש ה"ז כענין יחו"ת הנ"ל שגם במקום הרגשת הבריאה א"ע נמצא יחודו ית' (ובהתבוננות דיחו"ת אין נגלה היחוד הזה רק לגבי הנר"נ ע"י האמונה כנ"ל ובקיום המצות נגלה יחוד זה גם במהו"ע העולם הנברא בישותו והרגשתו לעצמו כי המצות בפו"מ הן הן עצמן רצונו ית' נמצא שגלוי בעולם רצונו ית' ממש. אף שאין זה גלוי לא בחוש האדם בראי' ושמיעה ולא בהשגה ושכל אעפ"כ הוא גילוי ממש כי הדבר המושג ומובן גלוי הוא בהשגה והבנה אבל האלקות שהוא אינו בערך וגדר השגה והבנה הגילוי שלו הוא ג"כ שלא בדרך השגה והבנה (או הרגשה בחושים כראי' ושמיעה) ואעפ"כ גילוי ממש הוא שהרי המעשה שעושה בהרגשת ישות הבריאה הוא הוא רנון העליון ב"ה ממש שיהי' נעשה כן בישות הבריאה דוקא (וכנ"ל שיהא המאציל ב"ה מלך על כל הנפרדים) וה"ו ממש כענין יחו"ת הנ"ל שהרגשת הבריאה א"ע נמצא בה יחוד אוא"ס ב"ה ממש כנ"ל וז"ש בסה"ק שהתורה היא בז"א דהיינו יחו"ע והמצות הן בנוק' בחי' המל' דהיינו יחו"ת כנ"ל:
2
ג׳ומעתה י"ל ענין תושבע"פ שהיא תורה ממש דוקא ואעפ"כ אמר בת"ז פתח אליהו וכו' מל' פה תורה שבע"פ קרינן לה. מבואר שענין התורה הוא ג"כ במל' ולהבין את זאת. י"ל דהנה כתיב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. פי' שעם בנ"י נבראו ונוצרו בשביל זה שיספרו ויגלו גילוי אלקות שגלוי להם. מצד נר"נ שלהם ומצד בחי' האמונה שלהם לעולמות דהיינו ע"י אותו ההשגה וההבנה ביחו"ע ויחו"ת ובקיום התומ"צ ובמשנה סוף קדושין אמרו אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני ואמרו כעבדים המשמש את הרב. וענין שמוש הוא שנצבים ועומדים לפני הרב ועושים צרכיו שצריך לעצמו ולא שפונים ממנו לספר גדולתו לאחרים והענין הוא שגם במלאכים איתא בזוהר בכמה דוכתי הלשון משריין ורתיכין. משריין הם חיילות המשוטטים בעולם כתרגום ארחת ישמעאלים שיירת ערבאי ורתיכין הן לשון מרכבה בל' תרגום ויאסור יוסף מרכבתו וטקיס ית רתיכוהי. והן חיל המלך הנצבים עליו ועומדים לפניו תמיד על משמרתו ומשמרת היכלו וחצר הפנימי והחיצונה והן נקראים מרכבה. אף שענין המרכבה הוא שעל ידה נמצא במקום אחר חוץ למכון שבתו. הנה גם הנצבים עליו כנ"ל נק' מרכבה לפי שגם הם מעתיקים התגלות כבוד מלכותו העצמי לזולתו דהיינו בחי' התגלות חוץ לעצמותו של המלך שע"י עמידתם לפניו באימה וביראה ובביטול גדול דעומד לפני המלך הרי זה גופא הוא התגלות מכבוד מלכותו שבעצמותו. ועוד שהם משמשים את המלך עצמו ומתקנים תיקוני דמאריהון לכל מה שצריך בין מה שצריך לגופו או למלבושיו או לכלי תשמישו. וכדי להבין מזה בנמשל למעלה למשכיל ישכיל גם במשל שעיקר המלך השלם הבא שהוא מצד עצמו איש מרומם ונבדל מכל המון בני המדינה ואין ערך שכלו ומדותיו וכל כחותיו בערך כל אנשי המדינה ומצד רוממותו והתנשאותו מערכם גם למלוך עליהם ברוממות כבוד מלכותו הוא השפלה וירידה אצלו מערכו לעצמו. רק שנעשה לו רצון למלוך על בני המדינה בכתר מל' ע"ד הנ"ל. והנה גם אחר שנכתר המלך בכתר מל' אם אין איש אתו והוא לבדו בביתו הרי הוא שב לעצמותו וערכו הנבדל גם מהיות מלך על עם. רק שע"י העומדים לפניו יורד המלך מההנשאותו הנבדל להיות התפשטות כבוד מלכותו על המדינה דהיינו שנמשכת אימה רבה ויתירה מאת המלך עליהם ועי"ז באה גם תוך גופו עצמו של המלך כח מלכותו על המדינה. וזהו כמו שידוע שע"י קריאת שם בשבחי המלך כמו רחמן וחסדן מעוררים אצלו ממש מדה זו שקוראין אותו בה. ככה גם ע"י עמידתם באימה ויראה מעוררים בקרבו כח מלכותו ולכן נק' רתיכין מלשון וענין מרכבה כנ"ל וכשמעוררים מדת המלוכה בעצמו ממיל מתפשטת מלכותו על כל המדינה לעשות לתקן כל מה שהמדינה צריכה תיקון ונשלוח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך לעשות כרצונו וכחפצו של המלך. והשלוחים הללו נק' משריין. ויש הפרש והבדל גדול בענין הביטול בין משיריין לרתיכין. הגם שכולם עושים באימה וביראה גדולה רצון המלך. הנה המשריין הם עושים הכל בכח שכלם ומדותם לפי דעתם והשכלתם בכח ועוז ותוקף גדול למלאות רצון המלך. וזה נק' ביטול היש כלומר שהן בבחי' ישות גדול בדעתם וכחם ופעולתם רק שכל הישות הזה הוא בטל אל רצון המל למלאותו ולהביאו אל הפ"מ. אבל הרתיכין הנה ידוע שהעומד לפני המלך בטלים שכלו ומדותיו של עצמו לגמרי ואינו מרגיש אותם כלל כן הרתיכין עיניהם ולבם וכל כחותיהם המה רק אל אשר יאמר המלך או אשר יהי' מושג להם רצונו כאלו אין להם מצד עצמם שכל ומדות כלל. אף שכאו"א מהם מקבל לפי מהותו שמי שיש לו שכל יותר גדול מבין יותר רצון המלך וגם אימתו מקבל כ"א במדריגה מיוחדת לכאו"א. אך כללות ענין הביטול דרתיכין מובדל ומופרש מביטול דמשריין. והענין הוא שהעומדים לפני המלך נגלה להם קצת הביטול שלהם מכמו שהן בטלים בדעת המלך עצמו שאינם תופסים מקום אצלו כלל וכלל. וה"ז שדעת המלך עצמו עליהם ואודותם נגלה גם בהם. ולכן נק' הביטול שלהם בשם ביטול בעצם שהרי אצל המלך עצמו הוא ודאי ביטול בעצם. וביטול שלהם הוא בא מכח המלך וכן הוא בחי' ביטול בעצם. אף שגם הוא לפי ערך כח הישות של כאו"א לפי מדריגתו. והיינו שבחי' ביטול בעצם נגלה במקום היש. ודעת לנבון נקל כ"ז בנמשל למעלה שבחי' רתיכין הן המלאכים שהם כעין בחי' מרכבה העומדים לפניו תמיד וכמ"ש בין העומדים האלה. ועל ידיהם נמשך כח מלכותו ית' למדרי' מקום יש ודבר בפ"ע דהיינו הרגשת הבריאה את עצמה. שמצד עצם הספי' דאצילות הנה הוא המלך המרומם לבדו דוקא ומתנשא מימות עולם דיש ודבר, בפ"ע אלא דסליק ברעותא קמי' למיברי עלמא בבחי' יש ודבר בפ"ע מאין ליש. וקמי' ית' גלוי היותם אין רק שהוא עושה את אינו ישנו (כן הלשון בס' יצירה). והבריאה עצמה מרגשת א"ע כאשק נבראה ליש והוא ית' אין שום שינוי לפניו וגם עתה יודע את הבריאה כמו שהיא אין שנעשה יש לעצמה של הבריאה וע"י המלאכים הנק' משריין מתפשטת כבוד מלכותו ית' במקום היש ודבר להיות נעשה בהבריאה ודעתה לעצמה ככל רצונו ית' והיינו שהמלאכים הללו נק' משריין יש בהם קצת גילוי היות מציאותם מאין ליש (בכל עת ורגע כמ"ש במק"א וכמ"ש ברוך אומר ועושה תמיד) לכן אין יכולים להיות נפרדים לגמרי ואדרבה ע"י השגתם זאת שמציאותם מאין מתוסף בהם כח וגבורה לעשות רצון קונם וחפץ צורם באהבה וביראה ואימה וקדושה וכ"ז הוא מדרי' ביטול היש בישותו. אבל הרתיכין הם כלים להתגלות האין של הבריאה גם במקום ישותה ואין זאת אלא בכח כבוד מלכותו ית' כמו שהוא לעצמו במדרי' אצילות ממש כי הוא אדון עולם אשר מלך בטרם נבראה הבריאה ליש מאין אלא כמו שהיתה אין ממש וכח כבוד מלכותו ית' הזאת מתגלית ע"י הרתיכין הנ"ל דהיינו במקום הבריאה שכבר נבראה ליש ודבר ואעפ"כ המלאכים הללו שנק' רתיכין מתגלה בהם האין שלהם לפי שעומדים לפניו ית' ומלכותו העצמית מאירה בהם כמו במשל העומד לפני המלך למטה. וככל זה שנת' במלאכים שהם ממשיכים משרשי הבריאה במדרי' אין אל מדריגת הישות דבריאה. כמ"כ בישראל ע"י האמונה שלהם וכנז"ל שהאמונה מגעת עד מדרי' האלקות ממש שלמעלה מאין של הבריאה וגם הם ממשיכים מה שמשיגים ע"י האמונה אל מקום הבריאה דיש ודבר והיינו ע המלות שעושים בגופה של הבריאה דיש ודבר וכן בהתבוננות שלהם בחב"ד של הנר"נ ובתיקון המדות דנפש הטבעית שלהם ע"י המדות דנר"נ שכ"ז הוא ענין בנין האמונה להיות בקיום המצות בחי' ודבק לבנו במצותיך שהוא בחי' גילוי דדבר שא נו בערך השגה והבנה כנ"ל. וזהו עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו לאחרים דהיינו לישות הבריאה וזהו ממש מדרי' וענין בחי' ביטול היש כמלאכים הנק' משריין. אולם משארז"ל אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני זהו כמו ענין המלאכים הנק' רתיכין וכמשנ"ת שזהו בחי' ביטול בעצם כי מתגלה בהם איך שהוא אצל המלך עצמו גם במקום ישותם. וזהו דוקא מדרי' תושבע"פ שהיא תורה ממש שהיא בחי' ומדרי' יחו"ע כנ"ל אלא שמשה קבלה מסיני בע"פ ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים עד התנאים ואמוראים שהם שרי התורה וכל אחד פוסק הלכה בכח התושבע"פ שקבל לפי ענין נשמתו באיזה מדרי' שהוא. כמו ב"ש מחמירין וב"ה מקילין לפי ששרש נשמות ב"ש ממדת השמאל וב"ה מבחי' הימין (ולפי שמדות עליונות כלולות ביחוד זו מזו ולכן נמצא ג"כ ב"ש לקולא וב"ה לחומרא וכו') הרי זה ממש ככל משנ"ת במלאכים הנק' רתיכין דהיינו שבחי' יחו"ע שהוא איך שהעולם קמי' ית' בידיעת עצמו הוא הנגלה ע"י התנאים ואמוראים שרי התורה בכח הנר"נ שלהם בגוף במקום ישות הבריאה. ולכן אומר התנא אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני. וענין התושבע"פ הנ"ל הוא ענין בנין הכתר מל' דפרצוף המצות שהן דור שנכנסו לארץ וכמ"ש בכאריז"ל ע"פ לעולם ה' דברך נצב בשמים שכתר המל' דאצי' שנק' דברך הוא נצב ודבוק בשמים שהוא ז"א בחי' יחו"ע הנ"ל ואעפ"כ הוא כתר לבנין המל' דבחי' יחו"ת דמצות כי התושבע"פ הוא עיקר ענין המצות כי א"א לידע שום מצוה מן תושב"כ עצמה כידוע כ"ז. אבל כתר המל' דפרצוף דור המדבר הוא מתושב"כ עצמה שהוא בחי' יחו"ע למעלה קמי' ית' אלא שנר"נ דישראל ע"י האמונה יכולים לעלות עד יחוד הנ"ל במקומו בדרך הסתכלות וראי' וכמ"ש אתה הראת לדעת וכנ"ל. וזהו ענין פ' דור המדבר שנק' פ' הארה כמ"ש במק"א. והנה ס' דברים שהוא משנה תורה אשר דבר משה אל כל ישראל דור שנכנסו לארץ הוא ענין רע"מ ורעה אמונה כנ"ל לבנות הפרצוף הזה בכל מדריגותיו ובחינותיו. ולכן נמצאו כמה פעמים שכופל ענין אחד בתיבות שונות. ועבדתם. ושמרתם. כמה וכמה פעמים שנראה הכל ענין אחד כפול ומשולש. ועפ"י הנ"ל יובן שזהו ענין בנין הפרצוף שיש בו כמה וכמה בחי' ומדרי' שונות בכל פרט ופרט. ומ"ש לשון היום כמה פעמים במשנה תורה כידוע שיום נק' בחי' ומדה. וז"ש היום מדה זו דמל' בבחי' הפרצוף דדור שנכנסו לארץ שהוא הפרצוף דקיום המצות והוא פ' העיקרי שנק' רחל כנ"ל:
3
ד׳ובזה יובן מ"ש כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם וגו'. דמ"ש כל המצוה הזאת היינו כללות ענין הפרצוף הנ"ל הנק' רחל בכל בחי' ומדריגותיו וז"ש לשון את כל המצוה הזאת וגם אמר המצוה לשון יחיד (ולא אמר כל המצות כמ"ש בפ' כמה פעמים) לפי שאין הכוונה על המצות ממש רק על קיום בנין הפרצוף בכל מדריגותיו. וז"ש אשר אנכי מצוה אתכם קרי על מרע"ה רע"מ כנ"ל שהוא מצוה מל' צוותא דהיינו התחברות שמתחבר הדעת עליון דמרע"ה לבנות הפרצוף ואומר אח"כ לאה' את ה' אלקיכם וללכת בכל דרכיו ולדבקה בו שזהו כענין פ' והא"ש לאה' ולקיים המצות שהן בבחי' ודבק לבנו במצותיך כנ"ל. וכשתשמרו הפרצוף הזה והוריש ה' וגו' וירשתם וגו'. כל זה הוא נתינת טעם לפ' והא"ש שמסיים בה למען ירבו ימיכם וגו' כימי השמים על הארץ וכמש"ל שהוא בחי' ביטול בעצם ממש במדריגה שלמעלה מבחי' כתר מלכות הנ"ל. כי כתר מל' הוא ברכת מרע"ה משלו יוסף עליכם ככם אלף פעמים שזהו מדרי' הכתר וכנ"ל בדרוש פ' דברים אבל כימי השמים על הארץ הוא ענין ברכת ה' אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ וכו' שזהו ענין ויברך אתכם כאשר דבר לכם דפ' דברים וכן אשר דבר ה' אלקי אבותיך לך דפ' ואתחנן וכנ"ל בדרושים הנ"ל. שכל זה יזכו ע"י ושמתם את דברי אלה שהיא בחי' עומ"צ דוקא כנז"ל. וע"ז אומר הטעם כי אם שמור תשמרון כפל לשון קאי על בנין הפ' דמצות ועל בנין הכתר מל' דפרצוף הזה שהוא ענין תורה שבע"פ כנ"ל. וזהו כפל לשון השמירה כידוע דשמור לנוק' והוא דרך כלל בנין הפרצוף בחב"ד חג"ת נהי"מ בכל המדרי'. ועוד ארז"ל שמור זו משנה דהיינו בחי' בנין הכתר מל'. ובחי' הכתר מל' הוא עיקר ענין עול מצות וכנ"ל למעלה שנק' עול לפי שהוא דבר שאינו מושג כלל במקום הישות ואעפ"כ מתפעל ממנו (וכתר מל' דפרצוף דור המדבר הוא ע"י התבוננות דשמע ישראל דהיינו יחו"ע במקומו ממש כנ"ל וכ"ש ע"פ השמיעה דבינה שנותנת טעם באדם כנז' בדרוש הנ"ל). וע"י השמירה הכפולה הזאת יבוא מ"ש והוריש ה' את" הגוים האלה היינו הניצוצות קדושה שיש בז' מדות הרעות דז' עממין שכח העממין יבטל והניצוצות יעלו לקדושה (וזהו לשון והוריש שהוא לשון גרושין ולשון ירושה והיינו דתרווייהו איתנהו. הגרושין למדות הרעות דז' אומות והירושה לניצוצות הקדושה שנפלו בהם בשבה"כ הידוע בסה"ק). ואומר עוד וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם. הכוונה על אורות דתהו כפי מה שעלו ונסתלקו למעלה גם להם יזכו להאיר בהם ע"י קיום בחי' עומ"צ בפו"מ מבחי' הכתר דתורה שבע"פ דמל' קרינן לה שהשכינה יורדת לברר ניצוצין כידוע. אבל בבחי' הכתר דעול מ"ש שהוא מבחי' תושב"כ שהוא יחו"ע דקוב"ה כתי' אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו. וזהו בכל מאדך שאין יורד במקום התמורה כנ"ל. וממילא ע"י ירושה זו יהי' בחי' כימי השמים על הארץ כנ"ל. ויובן הענין ע"י ביאור קצת ענין הניצוצין שנפלו בשבה"כ. והוא ע"פ הידוע שיש חכ' גלוי' וח"ס וחכ' נעלמה. חכ' הגלויה הוא כמו שהרב לומד עם התלמיד שהחכ' הגלוי' אל הרב שהיא למעלה במדרי' ממדרי' התלמיד מוריד הרב אותה ומשפיע אותה (כידוע ענין שפע שמשפע ויורד כמו ע"י הכלי שקורין לייקע שמשפע והולך) אל התלמיד במקום מדריגתו של התלמיד. וזהו השפעה מחכ' הגלוי' דרך ירידה. והנה יש בחי' תלמיד המחכים את רבו וזהו פלא איך התלמיד הנמוך במדרי' הוא מחכים את רבו שלמעלה ממנו והענין הוא שע"י שהתלמיד מתאמץ מאוד למיקם אדעתי' הבין היטיב מה שאמר לו רבו. ולפי שמדרי' התלמיד למטה ממדרי' רבו באו לו ספיקות וקושיות בדברי, רבו ומקשה לו מוכרח רבו להוריד לו גם מח"ס שלו לגלות ממנה אל התלמיד שבזה יתרץ לו הקושיות גם במקום מדרי' התלמיד. ודוקא מחכ' הסתומה אפשר להביא לידי גילוי לפי שהחכ' הסתומה היינו שאפשר לה לבוא לידי גילוי רק שיש דבר שסותם בפני'. וכשיסיר הסתימה אפשר להביאה לידי גילוי ממש משא"כ חכ' נעלמה א"א להביאה לידי גילוי כי היא נעלמה לגמרי במהו"ע מדרי' הרב עצמו דוקא ולכן, ע"י השפעה דרך ירידה הנ"ל א"א להביא את התלמיד אל מדרי' החכ' נעלמה הנ"ל. אבל יש השפעה דרך נפילה והיינו כשאין התלמיד יכול לישב אצל הרב להבין ללמוד ממנו אומר לו הרב איזה דברים דרך סגולה. כמו ד"מ ענין השמות והקמיעות שהם לפי חכמת הרב עצמו ואין להתלמיד מבוא להשיגם דרך למוד בהשגה והבנה. והדברים שאומר לו הרב אין בהם תבונה כלל להתלמיד. אבל כשהתלמיד יחזיק במעוזו בדברים הללו בכח אמונה פשוטה שבודאי מאותן הדברים יוכל להתחכם מאד שהרי הם דברי רבו החכם המופלא בהפלאה עצומה אפשר להתלמיד לינק מדברים הללו לבוא גם עד מדרי' חכ' נעלמה של רבו. ומכ"ז יובן בנמשל שבעולם התיקון כל ההשפעות הן השפעה דרך ירידה דהיינו שנגלה אור וכח ושפע ממדרי' למדרי' בדרך השתלשלות והתלבשות ועי"ז הענין באתעדל"ת אתעדל"ע שזהו כמשל תלמיד המחכים את רבו כנ"ל. והיינו ע"י לאה' את ה' אלקיכם וללכת בכל דרכיו ולדבקה ע"ד ודבק לבנו במצותיך כנ"ל. ועי"ז ואספת דגנך ותירושך ויצהרך שהוא תוס' אור הבחי' חב"ד דנר"נ ע"י בנין האמונה בשמירה הא'. אבל ע"י בחי' עומ"צ שתמצית ענין העול הוא ענין ביטול הבחירה לגמרי שאין תלוי כלל בבחירתו רק הוא מוכרח ע"ז (וכן יובן בבחי' עומ"ש שהוא ג"כ ענין ביטול הבחירה בחכ' ודעת). הנה עי"ז יוכל להמצא במקבל דבר מה שא"א לבוא לו בדרך השגה והבנה בחב"ד שלו רק בכח עליון הניתן עליו עול זה. וזהו אם שמור תשמרון ב' השמירות. א' בנין האמונה בחב"ד חג"ת וכו' שזהו לאה' וללכת בכל דרכיו ולדבקה בו עי"ז והוריש ה' מלפניכם את הגוים האלה שזהו לאהפכא חשוכא דמדות הרעות דז' עממין לנהורא דנר"נ דקדושה. וע"י השמירה הב' דעומ"צ הנ"ל אומר וירשתם גוים גדולים ועצומים היינו האורות העליונים דתהו שנסתלקו למעלה בבחי' מדרי' יש האמיתי דמהו"ע אוא"ס ב"ה והיינו כימי השמים על הארץ דוקא. ולפי כל הנ"ל יתפרש לשון המשנה דלמה קדמה פ' שמע וכו' בדרך אחר ממשנ"ת בדרוה"ק לפי שע"פ הנ"ל א"א לנו ח"ו לומר איזה מדרי' גדולה (כמ"ש בזה"ק דחטא המקושש עצים הי' דהוי דייק על אילין אילנין איזו מנהון רב וכו') רק השאלה הוא כך מאחר שכל עיקר ירידת הנשמה לעולם הוא ענין פרצוף העיקרי, דקיום המצות א"כ למה צריכין כלל לפ' ראשונה והלא די בפ' והא"ש לבדה. ודאי אם צריך לומר פ' שמע פשיטא שצריך להקדימה שהרי קדמה בתורה אבל השאלה הוא למה קדמה כלומר למה צריכין להקדים לומר כלל פ' שמע מאחר שפרצוף העיקרי הוא פ' והא"ש וע"ז אומר כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים ע"י בחי' יחו"ע עצמו ממש כנ"ל. ואז שוב אח"כ א נקל לו לקבל עול מצות שהוא בחי' הכתר מל' דפרצוף המצות ויבוא עי"ז ענין כימי השמים על הארץ כנ"ל:
4