חנה אריאל, עקב א׳Chanah Ariel, Eikev 1
א׳והי' עקב תשמעון אח המשפטים האלה. י"ל על מה קאי לשון האלה וגם כפל לשונות תשמעון. ושמרתם ועשיתם. ושמר הוי' אלקיך לך את הברית וגו'. בפסיקתא את הברית זה אברהם דכתי' ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית. ואת החסד זה חסדו של יעקב דכתי' קטנתי מכל החסדים. אשר נשבע זה יצחק דכתי' בי נשבעתי נאום ה'. י"ל דהשבועה הוא לאברהם ולא ליצחק. עוד שם ואהבך בזכות אברהם וברכך בזכות יצחק והרבך בזכות יעקב וברך פרי בטנך שלא תלד לבהלה תירושך ויצהרך אלו יסודי בית וכן בדוד הוא אומר וכו'. על האדמה מלמד שאין הברכה מצויה אלא בארץ ע"כ:
1
ב׳בירושלמי הביאו התוס' יבמות מה שעשתה חכמה עטרה לראשה דכתי' ראשית חכ' יראת ה'. עשתה ענוה עקב לסולייתה (הוא סנדל המסוליים שאין לו עקב. שם בגמ') דכתיב עקב ענוה יראת ה'. בפהק"ד וידעת כי הוי' אלקיך הוא האלקים האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו. ופירז"ל בזה דלשונאיו משלם שכר מצות בעוה"ז ועונש עבירה שמורה לו לע"ל. ולאוהביו נהפוך הוא שעונשו מקבל בעוה"ז ושכרו מזומן לו לעוה"ב. וראוי להבין בארחות ה' חסד ואמת. והנה יסורי גיהנם כ' הרמב"ן ז"ל ששבעים שנה יסורי איוב בעוה"ז נוחים מיסורי גיהנם שעה א' וכן לענין הטובה כל תענוגי עוה"ז הן כקיא צואה לנגד ענג ג"ע וכ"ש לגבי שכר עוה"ב. ואיך הוא משפט צדק ושכר ועונש הלא אינו תלוי אלא באה' ושנאה. שלשונא ותן חלק הטוב במה שאינו כלום והעונש במה שהוא קשה וגדול מנשוא. ולאוהב גם אם אף הוא חוטא עונשהו בדבר קטן ושכרו יגדל אין קץ. אמנם פי' מ"ש וידעת כי הוי' אלקיך הוא האלקים האל הנאמן. פי' לשון הנאמן ר"ל הקיים מלשון יתד במקום נאמן. ר"ל שהקב"ה הוא אלקי ישראל הוא קיים לבדו ונק' הקב"ה ע"ש המלך הגדול והקדוש בשמים ובארץ. כלומר שאין שום שינוי ח"ו בקדושתו ית' גם במה שהוא מהוה שמים וארץ הגשמיי' הכל הוא בבחי' כבי' הקדוש ומובדל. ואין השינוי אלא לגבי הנמצאים שהעליונים מקבלים התהוותם בקירוב יותר אל שרשם ומקורם והתחתונים בריחוק מקום מהם. אבל קמי' ית' שהיא יחוד הקו"ח דאא"ס ב"ה כל היצור וכל המפעל לא נכחד מקדושתו ית' ממש. וענין מצות ולעבדו בכל לבבכם ועבדת את ה' וגו' כ"פ. י"ל וכי לעבודה הוא צריך והלא ארז"ל אומר אני ממקום קדושתי והכל נעשה (בענין מכת בכורות שאמר אם אני שולח מלאך לשם הרי הוא נשקע בטומאת מצרים אלא אומר אני ממקום קדושתי). ועוד מארז"ל עבודה זו תפלה ח"י ברכות דשמו"ע. י"ל איך הבקשה שמבקש האדם טובת עצמו נק' עבודה אמנם הענין הוא כמו עבודת קרקע שדה וכרם שכאשר יעשה בהם העבודה הצריכה להם אז יתנו השדה וכרם את כחם ופרים בעליל לארץ. כמ"כ יובן שבהכנת האדם א"ע בתפלה כאלו עומד בגופו לפני המלך ומבקש שהמלך ינהיג ויכלכל ענינו בכל דרכיו הרי הוא מדבק א"ע בזה אל המלך בכבודו וקדושתו ית' עי"ז הקב"ה נמצא אליו להיות קדושתו ית' בוקעת את כל מסכי העולמות המעלימים בפני העולמות לעצמן כנ"ל ונמשכת למטה בעולמות ממש בין בתומ"צ בבחי' מתן בסתר המבואר בכ"ד בין בעבודת הבירורי' בכל עסקי האדם בעוה"ז. ושכר מצוה היא המצוה עצמה שיגלה אליו לע"ל אור ה' כי טוב שהמשיך בעבודתו. וכן בג"ע זיו תורתן ועבודתן וכידוע. וזהו וידעת כי ה' אלקיך האל הנאמן שהוא הקיים לעד ואפס זולתו. אלא שעכשיו אין זה גלוי לעולמות כ"א ע"י העבודה נמשך ענין גילוי הזה. ולכן הוא שומר את הברית והחסד לאוהביו פי' הברית והחסד הוא האור האלקי הנמשך ע"י תו"ע. לאוהביו שומר אותן לע"ל שזהו לאלף דור כידוע שהאלפים הן בכתר. אבל לשונאיו משלם אל פניו וגו'. וכ"ז הוא לפי שהוא האל הנאמן וקיים דוקא וכל המפעל הוא תלוי בו ית' ממילא מוכרח להיות שלאוהביו יהי' השכר שמור לעת שיתגלה כבוד ה' לעולם. ולשונאיו יהי' השכר עכשיו דוקא. דהנה פי' אוהביו ושונאיו יובן לענין זה דקאי על בחי' טוב שבנוגה. ורע שבנוגה והוא עד"מ שיש בעיר א' אדם גדול שלם בכל טוב המעלות ומדות ועשיר גדול עד שכמעט כל בני העיר מתפרנסים מתחת ידו ואין ספק שנשמעים לכל רצונו. והי' בעיר ההוא בעה"ב א' שהיתה לו פרנסה קבועה משלו והי' עוסק בה בתמידות ובתמימות ולא הי' לו שום ענין ועסק כלל עם האיש הגדול הנ"ל וקרה לאיש הזה מקרה רע ואבדה פרנסתו מכל וכל עד כי נשאר בערום ובחוסר כל. ויודע הדבר לאדם הגדול הנ"ל וירחם עליו ונתן לו מקום פרנסה בתוך עסקים שלו הגדולים והמוצלחים ותחי נפש האיש ההוא ונפשות ביתו. הנה האיש הזה הוא נעשה אוהב שלם ותמים לאדם הגדול וחפץ בהצלחתו וגדולתו בתום לבו באמת (ער איז אים אגוטער פריינד פאר גינט אים זייער זיין גדולה און ווינטשט אים גדולה און הצלחה). וכמו שהי' עוסק תחלה בעסקי עצמו בתמימות בלא שום עקיפין רק עוסק, בפרנסתו וצרכי חייו כן הוא עכשיו באותה התמימות עושה עסקי האדם הגדול בשלימות הראוי והצריך להן להצלחת האדם הגדול כי ממנו תוצאות חייו וחיי נפשות ביתו וכל צרכיהן. ואם לפעמים מחמת עצלות גופו או התגברות איזה תאוה מטבעיית גופו שמחמתו יחטא בעבודת האדם הגדול אין זה נוגע לאהבתו אותו כי גם בעסקיו של האיש לעצמו ג"כ לפעמים יקלקל בהם מחמת עצלותו או המשכו אחר תאות גופו. עוד: הי' באותו העיר איש א' עשיר שהי' תמיד חפץ להתדמות אל האדם הגדול להיות גם הוא עיקר וחשוב בעיר והכל יהיו נשמעים אליו רק שלא הי' יכול להיטיב. וכל מה שהי' יכול למצוא מי שיפרד מן האדם הגדול ועסקים שלו וימשך אחריו הי' עושה. וכ"ש שלא הי' הוא נכנע לאדה"ג וגם לא אבה להתראות עמו כלל. ויקר מקרהו ג"כ ונתדלדל מאד ונעשה מחוסר לחם לפי הטף ולא שום מלבוש נכבד ונקלה לו ולאנשי ביתו והאדה"ג בשמעו כזאת. ויאספו אליו אל משמעתו ונתן גם לו עסק שיתפרנס ממנו בעסקי האדה"ג. ומתוך ההכרח הגדול בעניו קבל האיש עליו להתעסק בעסקי האדה"ג. אף כי זאת קשה עליו ורע בעיניו יותר מכל צרה שלא די שאינו יכול להפריד אנשים מאה"ג ולקרבם אל עצמו. אף גם הוא עצמו יהי' לו עבד. אך חיי נפשו ונפשות ביתו מכריחים אותו לקבל העבודה. הנה זה האיש העבודה היא על אפו ועל חמתו. ואף שבע"כ מוכרח להיות נראה כאוהב לאדה"ג ועוסק בהצלחתו אך שנאתו כבושה בלבו (ער פאר גינט אים ניט די גרויסע הצלחה) ביותר ע"ז שגם הוא מוכרח להכנע אליו נמצא שבעבודתו לאדה"ג אין בה רק צורך עצמו של האיש והכרח חייו וחיי ביתו. ואם לפעמים ימצא מקום לקלקל העבודה ויהי' לו איזה התנצלות הנה הוא יעשה הקלקול בזדון להכעיס להאדה"ג והוא נק' שונא לאדה"ג אף כי עובד אותו ועושה רצונו כשאין לו מקום להתנצלות. ועפ"י המשל הזה יובן בנמשל. דטוב שבנוגה אף שמדרי' ק"נ אפי' הטוב שבה אינו מכיר כלל את הבורא וממציאו מאין ליש ומקיימו כל זמן קיומו. ואין לו שום כח והתעוררות רק לצרכי טבעו לעצמו. אך ע"י הנשמה המכרת את בוראה תבינהו לדעת כי עמך מקור חיים והוא ית' תכלית הטוב לטובים אז גם המדות דנוגה יקבלו ברצון לעבדו ולשמור כל חוקיו ומצותיו ית' כי הם חיינו וזה נק' לאוהביו (פי' גוטע פריינד כנ"ל) שהוא חפץ בגדולת ה' ושימלא כבודו את כל הארץ שזהו שלימות הטוב לטובים, ונמצא שיש בקיום המצות שהוא מקיים פנימי' רצה"ע דאתרעי בהו בישראל ונתן להם את תורתו ומצותיו ושכר מצוה מצוה. זהו מ"ש שומר את הברית ואת החסד לאוהביו לאלף דור שהוא מדרי' הכתר שהאלפים בכתר כידוע. כלומר שישמור לאוהב מתן השכר עד הגלות בחי' הכתר כי בבחי' זו דוקא יקבל שכרו הראוי. אבל עונש העונות אין מגיע למעלה רק למטה התגברות טבעו ואין כונתו כלל לעשות דבר נגד רצה"ע ח"ו רק שתאותו גברה עליו ולכן עונשו למטה בעוה"ז. אבל בחי' הרע דנוגה שרוצה בפירוד מאלקות דוקא ובחי' גסות הרוח דוקא בגאה וגאון לא יוכל לסבול בטבעו ביטול גסותו וישותו אף שמחמת הנשמה ויצ"ט מכריחו לעשות מצוה בפו"מ אין זה אלא כח ההכרח כנ"ל במשל. וכמ"כ הרצה"ע שנמשך במצות שעושה אין בו אלא בחי' האחורים הגמוריים שכבי' בע"כ נמשך אור המצות במקום הפירוד דשונאיו ולכן לא יאחר לשלם לו תיכף בעוה"ז שכרו ולהפרידו מהקדושה הנצחיית. אבל העונות שעושה הוא מחמת שבטבעו הוא שונא ואויב ה' ועונותיו מגיעים למעלה לעשות נגד ה' דוקא. שמורה עברתו ית' לשלם לו בעולם העליון. וכ"ז הוא לפי שהוא ית' הוא האל הנאמן וכנ"ל שהוא עיקרא דכל מציאות ממקום קדושתו ית'. וכל המפעל בעולמות נפעל רק כפי מה שמגיע אל קדושתו ית'. דלאוהביו מגיעין התומ"צ לפנימי' רצונו ית' גם שכרו באותה המדרי' יקבל וככל הנ"ל. וזאת היא מצות ידיעת הבורא כמ"ש וידעת לדעת את קונו שהוא עיקרא ושרשא דכל המציאות:
2
ג׳ואח"כ אומר ושמרת את המצוה (לשון יחיד) והחוקים והמשפטים אשר אנכי מצוה אתכם היום לעשותם. ובמק"א הוא אומר מצות ה' מצותי לשון רבים. וגם לבאר ענין הג' שמות מצות וחוקים ומשפטים. והוא דמצות לשין צוותא, וחיבור שהוא ענין שיש תשוקה אל החיבור מן המקבל אל המשפיע ומן המשפיע אל המקבל, מן המשפיע הוא כמשנ"ת כ"פ אברין דמלכא שנתנו לישראל להיות בהן כח המצות. וזה נק' מצותי מצות ה'. והוא בחי' מדת היסוד המשפיע דאיהו מבועא דבירא שממשיך כח כל האברין דמלכא להיות נמצאים בישראל עם קרובו וזה כולל כל התרי"ג מצות וכמ"כ יש בבחי' המקבל להיות במצותיו חפץ מאד וכולל ג"כ כל המצות וכמשי"ת, ויש מצות פרטיי' שיש בהן גילוי כח המשפיע שגם אם לא נצטוה המקבל עליהם הי' חפץ ומשתוקק לעשותם לפי שהן קרבת ה' כמו מצות תפילין וכל המצות שהן זכר לנסים ונפלאות שנעשו לישראל וזכר ליצ"מ ונק' מצות סתם כולל דכר ונוק' משפיע ומקבל ומשפטים הן הנק' בלשון החוקרים מצות השמעיות כמו לא תקום ולא תטור ואהבת לרעך וכדומה שגם הם עיקר המצוה הוא לעשותם מחמת שכן צוה ה' ולא מחמת חיוב השכל לבד וזהו כמשל שהמשפיע אומר להמקבל דברים המתקבלים על הלב לקיים מאמרו והן בחי' חג"ת דז"א שהן המדות הטובות שלו ית' והחוקים הן המצות שאין בהם טעם מתקבל על לב המקבל כמו שעטנז וכדומה רק כחו וגבורתו של המשפיע הוא שכשהוא אומר שכן צריך להיות דידי' נצח ואף שאין המקבל מבין מודה הוא לו וזו היא בחי' נצח והוד שנק' ערבי נחל שאין בהם טעם וכו'. ומצוה לשון יחיד נת"ל פ' ואתחנן דקאי על פ' העקרי דדור שנכנסו לארץ וכמשנ"ת שם ג' בחי' דמלכותו של הקב"ה בבחי' עולמות נשמות אלקות. ואלקות הוא בחי' השכינה. ויש בה ב' פ' דוהמ"ד שנק', לאה ודור שנכנסו לארץ נק' רחל והיא הנק' בשם מצוה לשון יחיד כמשנ"ת שם ובמק"א שהוא כח אלקי להתפעל לקיים המצות בבחי' התפעלות אלקית הידוע ולפי שמקומה סתם למטה מן החזה לכן היא מביאה לידי מעשה בפו"מ דקיום המצות. וז"ש וידעת כי הוי' אלקיך האל הנאמן וגו' הוא הקב"ה וככל משנ"ת באריכות. ואח"כ אומר ושמרת את המצוה היא קבלת פני שכינה דפ' רחל הנ"ל והחוקים והמשפטים היינו המדות דחג"ת נ"ה כאמור ומה שאדם עושה בשמירת המצות וחוקים ומשפטים (ובחי' היסוד שנכלל בשם מצות כנ"ל נזכר במ"ש שומר הברית שהוא בחי' יסוד. והחסד הוא בחי' ה"ח הידוע ומבואר במק"א) הכל הוא בהאל הנאמן וכמשנת"ל. אך היום לעשותם למצוה וחוקים ומשפטים (שנכלל בזה גם בחי' הברית כאמור) ולמחר לקבל שכרם שכר מצוה מצוה מהאל הנאמן כמובן מהנ"ל. אך עיקר מצות וידעת מגעת לבחי' פ' לאה הנ"ל שהוא פ' הארה והשגה וכמ"ש האנשים האלה הרואים את כבודי שהן דור המדבר:
3
ד׳ועם האמור יובן ענין מה שעשתה חכמה עטרה לראשה וכו' הנ"ל. דהנה ידוע בעבודת ה' ית' יש ב' מדרי' עובדי ה' בנשמתם שעסק ההתבוננות וההשגה הוא בענין יחודו של הקב"ה בעולם יחו"ע ויחו"ת וכל כיוצא בזה כידוע ליודעים. וזה נק' בחי' ענוה. כי אין בזה שום הרגשת הישות בעצמו מאחר שהוא טרוד ועסוק בהשגת יחודו ית' שאפס בלעדו וכו'. והוא בחי' פ' לאה הנ"ל ג"כ לאסתכלא ביקרא דמלכא עילאה וההסתכלות הוא בכח הנשמה המכרת את בוראה ביחודו ית' הנעלם מכל העולמות עצמן. ויש בחי' עובדי ה' בגופם הוא ענין הזריזות והותיקות להכניס כל כחותיו בעבודת ה' שזהו בבחי' ישות עצמו דוקא. ובבחי' זו יוכל להיות יניקת החיצונים ח"ו בישות וחשיבות לעצמו שהוא עובד ה'. ואפי' העסק בחכמת התורה בעיון ועמל נאמר ג"כ ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו והחכ' היא מדרי' עליונה בכל כחות טרדת הנפש. וגם היא צריכה לעטרה המעטרת ומקפת אותה לבל יבוא יניקת החיצוני' ממנה ח"ו. והיא היראה הבאה לאדם ע"י ההתבוננות ברוממות אל (ולא בענין יחודו ית' דבענין זה אין שייכות גם לענין היראה כידוע ליודעים ונק' לפעמים בשם יראה דאור אבא כמ"ש במק"א). והיא השומרת אותו שלא יבוא להרגשת ישות עצמו. וכמשל העומד לפני המלך שאין לו הרגשת ישות עצמו והתפשטותו כחיוב ישותו. וזהו מה שעשתה חכ' עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה הוא סנדל שאין לו עקב. דהנה בחי' ענוה הנ"ל היא בכחה וגבורתה בעת ההתבוננות וההשגה ונק' בחי' מוחין דגדלות השכל וההשגה. וכשיפנה האדם לצרכיו ההכרחיים או אפי' לעסק התו' בנגלה מסתלק ממנו אור ההשגה (ואי' בכהאריז"ל שגם בלא טרדת עסק אחר א"א למוחין דגדלות להיות עליו כל היום בלי הפסק). רק שנשאר בחי' מוחין דקטנות והוא רושם ההשגה דבחי' הגדלות ולכן נק' בשם עקב שהוא סוף וסיום המוחין דגדלות שלא נשאר מהם רק רושם וזכר בעלמא. והנה גם הזכר הזה גם הוא מענין ענוה וביטול שאין בזה כח הזריזות והותיקות. ולזאת צריך לעורר בחי' יראת הרוממות שמחמת רוממות האל ב"ה המצוה על עבודתו תפול על האדם אימה ופחד המכריחו להכניס כל מיצוי הנפש וכחותי' בעבודתו ית'. וזהו עקב לסולייתה שהוא מלבוש הרגל וסיום הגוף לבוא בבחי' המוחין דקטנות בגוף ואין לו עקב המפסיק בינו ובין בחי' הענוה עצמה כי הכל יהי' ע"ד ענוה בלא שום גבורת הישות. ועשתה הענוה עקב מן היראה שהיא המביאה זריזות העבודה בבחי' ישות על האדם עם בחי' זכר המוחין דגדלות שהן עיקר התקשרותו לעבודת השי"ת ולקבל עליו יראתו ית' (ופי' עקב לסולייתה הוא תחתית המנעל הנק' פאדאשווע). והנה כתיב וענוים ירשו ארץ והתענגו על רוב שלום ולכאורה הוא סתירה למשנת"ל שבחי' הענוה הוא דוקא מדרי' דוהמ"ד ולא דור יורשי הארץ. אבל הענין הוא כמ"ש בכאריז"ל דעקבי לאה נכנסין תוך ראש רחל. והוא דשלימות העבודה הוא לעורר מתחלה בחי' לאה לאסתכלא ביקרא דמלכא. וכמארז"ל לעולם יסדר אדם שבחו ש"מ שהוא סידור יחוד ומצב הספי' עליונות ואח"כ יתפלל בחי' הדביקות להיות עבודה כנ"ל בעבודת שדה וכרם. ועקבי לאה היורדים למטה מן החזה בבחי' מוחין דקטנות יכנסו תוך ראש רחל שהוא כתר מל' בבחי' רחל והיא היראה העליונה שנעשית עטרה לחכ' אם גם בה יהי' רושם מעקבי לאה שהיא הענוה אז הוא בטוח מאוד שלא יביא לידי יניקת החיצונים ח"ו מעבודתו לפי שיש בעבודה שלו בחי' היראה וגם בחי' הענוה. וזהו שאמר הכתוב וענוים ירשו ארץ שאם בחי' הענוה תגיע עד בחי' ראש רחל שהיא ארץ ירושתינו אז והתענגו על רוב שלום מבלי שום פחד מחיצונים כלל:
4
ה׳ועד"ז יתפרש הפסוק והי' עקב תשמעון (לשון והי' הוא כאן צווי וסדר ההנהגה כמו והי' לכם לציצית). כלומר שתראו שיהי' לכם בחי' עקב ושמיעה במשפטים האלה הן חג"ת דז"א בבחי' האל הנאמן הנז"ל. וזהו עקבי לאה כשנשאר בבחי' שמיעה (שהוא מרחוק ולא כראי' שהוא מקרוב) במוחין דקטנות. ושמרתם הוא בחי' ראש רחל שהוא היראה עקב ענוה ראשית חכ' כנ"ל ועשיתם אותם מחכ' ולמטה. ושמר ה' אלקיך לך באתעדל"ע להתענג על רוב שלום. את הברית ואת החסד אשר נשבע וגו' ואהבך וגו' הן ע"ס דז"א האל הנאמן. ברית וחסד ושבועה הוא בחי' ענוה. וז"ש את הברית זה אברהם דכתי' כרת ה' את אברם ברית. נקט לשון הפסוק באברם דוקא דאברהם כבר יצא ממנו ישמעאל ואין זה בחי' ענוה אלא אברם דוקא שהוא בחי' רם ומתנשא בבחי' הביטול הגמור. ואת החסד זה חסדו של יעקב דכתי' בי' קטנתי מכל החסדים שזהו ג"כ לשון ענוה. אשר נשבע זה יצחק. פי' שבשבועה שנשבע ה' לאברהם בשעת העקדה נעקד בה יצחק ונמתקו בחי' הדינים שלו כמ"ש בסה"ק ונעשה גם הוא בבחי' ענוה. וזהו שורש האבות בבחי' חב"ד דז"א. ואומר ושמר ה' אלקיך הוא הבטחה על הדביקות בישראל בהאל הנאמן בבחי' השמיעה דעקב אף בבחי' המוחין דקטנות למטה מן החזה. ואהבך וגו' הן ז"ס תחתונות דז"א דחוקים ומשפטים ומצות ככל הנ"ל וק"ל:
5