חנה אריאל, ואתחנן ג׳Chanah Ariel, Vaetchanan 3
א׳ושמעת ישראל ושמרת לעשות אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד כאשר דבר ה' אלקי אבותיך לך ארץ זבת חלב ודבש. שמע ישראל כו' ואהבת וכו' תיבות ארץ זבת חלב ודבש אין להם ענין לפי הפשט ולא מכוון ולא המשך. וגם הדקדוק שכל הפסוק נאמר לשון יחיד ואשר תרבון לשון רבים. במשנה ברכות למה קדמה פ' שמע לוהא"ש כדי שיקבל עליו עומ"ש תחלה ואח"כ יקבל עליו עומ"צ. משמע דבפ' שמע אין בה עומ"צ (דאל"כ הול"ל דבפ' שמע אית בה תרתי כדרך שאומר להלן בפ' ויאמר) והלא כל המצות שנזכרו בפ' והא"ש כולם נאמרו בפ' שמע. ועוד יפלא מה זו שאלה למה קדמה פ' שמע וכו' הלא קדמה בתו' שמע בפ' ואתחנן והא"ש בפ' עקב אח"כ בגמ' פ' כ"מ רחב"פ רמי כתיב ואספת דגנך וגו' וכתי' ועמדו זרים ורעו צאנכם. ומשני כאן בעושים רש"מ וכאן בשאין עושים רש"מ. והענין פלאי אחר מ"ש לעבדו בכל לבבכם ובכל נפשיכם יאמר ואספת דגנך לפי שאין עושין רש"מ וכן הקשו בתוס'. ואדמו"ר בשם הה"מ תירץ דפי' עושים רש"מ פירושו שמתקנים בחי' כתר מלכותו (שזהו לשון רש"מ כי רצו הוא כתר ותיקון בחי' כתר מל' רק ע"י פ' ראשונה שכתוב בה אה' בכל מאדך שהוא בלי גבול לגמרי. אבל פ' שני' שלא נאמר בה בכל מאדך אף שהיא עבודה תמה ושלימה אך אינה ענין עשיית כתר מל' (שאז הוא דוקא ועמדו זרים וכו' ולא הוא בעצמו) ולכן ואספת דגנך בעצמך וכדלקמן:
1
ב׳השמים שמים לה' והארץ נתן לבנ"א. י"ל הכפל לשון השמים שמים. בגמ' מנחות במלח תמלח יכול תבינהו ת"ל תמלח מ"מ. מאי תבינהו יכול שיתן המלח טעם בבשר (היינו כבשרא דבעי לאורחא) כבינה שנותנת טעם באדם ת"ל וכו'. הנה נתינת המלח טעם בבשר הוא דמלחא לא סרי' ונותן המלח כח זה בבשר שגם הוא לא יסריח. נמצאת למד דה"נ בינה שנותנת טעם באדם היינו נמי שנותנת באדם כח הבינה. והכונה כידוע דע"ס הן שלש אמות ושבע כפולות. וז' הכפולות הן ימי הבנין ונק' אדם והן כפולות בדבור ובתמורה (כמ"ש בס"י). והענין מנפש האדם למטה שיש בה ג"כ שלש אמות ושבע כפולות כמ"ש בתניא. והכפולות הן המדות דנפה"א כמו מדת אה' לה' לדבקה בו ובקיום מצותיו כי הוא אהוב וחביב ונחמד ונעים וכו' הנה אה' זו נק' מוסתרת שמכסה על גבה האה' זרה דתענוגי עוה"ז המפרידים את האדם מדביקותו בבורא ית'. וכן פשוט להבין בכל המדות לפי שהן טבעיי' ויש טבע הטוב ויש ג"כ באדם טבע (נאטור) מצד הרע העומד לנגד טבע הטוב. אבל השלש ראשונות אינן כפולות שאין דבר עומד לנגדן והן כתר חכ' ובינה ואף שלכאורה הרי יש חכ' ובינה דקליפה כענין הפיליסופיא המכחשת יסודי האמונה כידוע. י"ל שאין זה נגד הג"ר דקדושה. כי הנה ענין הכח"ב דקדושה דנשמה אלקית הוא שהכתר הוא שרש הנשמה ואחיזתה באלקים חיים ממש וכמ"ש ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם פי' לפי שאתם דבוקים באלקיכם שהוא אלקים חיים ממילא גם אתם חיים וגו'. ובחכ' בא האור שנמצא בכתר בבחי' הלבשה להיות מושג ומובן בבינה. וזה הוא בדרך אמונה דוקא ולא בדרך השגה וחקירה. אלא שאור אלקי שאינו בדרך השגה והבנה הנה ע"י הדביקות דכתר בא בגילוי בחו"ב. ומי שזכה לזה אין לו מקום כלל לחכמת הפיליסופיא. ומי שנטה אחר הפיליסופיא הנ"ל אין לו כלל בחי' המוחין דקדושה שהוא ענין הכח"ב הנ"ל. מבואר שאין זה לעומת ולנגד זה משא"כ במדות אף בשעה שמתגלה המדה (נאטור) דאה' לה' גם אז יש לו המדה (נאטור) דאה' זרה ועד"ז אומר דהבינה נותנת טעם באדם. ר"ל שיהי' כח הבינה שאין התמורה לנגדה ואעפ"כ תהי' נאטור ממש ותהי' ג"כ בבחי' כפולה בדבור ובתמורה אבל תהי' התמורה רק כדרך וכענין הנזכר בחכמת הפיליסופיא שנגד הכח"ב דקדושה וכמשי"ת. אך תחלה צריך להבין ענין ג' אמות וז' כפולות למעלה. דשבע כפולות הן ז' ימי הבנין שהן שרשי התהוות העולמות דיש ודבר בפ"ע. ויש בזה ב' בחי'. א' שיהיו העולמות בחי' יש גמור בלתי מרגיש כלל ענין המהווה ומחי' אותן. ומזאת הכונה יש שרש ומקור לחיצוני' ממש וכמ"ש כי הנה אויביך ה' וגו' בחי' ב' היא באה מבחי' פנימי' הכונה שכל ענין הבריאה לא תהו בראה אלא שימלא כבוד ה' את כל הארץ. ומזה נמצא ענין איזה כח הרגשה וביטול טבעי לאלקות בכל כח וכח באדם ובדצ"ח וה"ז נמצא בכל דבר כמו דוגמת הנאטור לטוב ולרע שהכל יכול לבוא לענין קדושה וכן להיפך. אבל הג"ר כח"ב נק' אמות שמהן נולדו המדות להיות שרש התהוות העולמות דיש ודבר בפ"ע. וכשהכח"ב מאירין במדות בבחי' הנק' מוחין עליונים נותנים בהם כח מדריגה שלא יהי' מהם שרש ליניקת החיצונים. והוא ע"ד האמור בדרוש ה' אלקיכם הרבה אתכם בענין כל אשר חפץ ה' עשה שכל מיני מדריגה כבר נמצאו וכבר היו קמי' ית'. והאדם התחתון בהכנתו א"ע לפי ערך כל מדרי' ומדרי' שמכין יאיר עליו ממדרי' דכל אשר חפץ עשה עיי"ש דרוש הנ"ל. והוא עיקר הכח ועוז לפעולות והתפעלות האדם למטה. וכשאדם מתעורר בבחי' בינה ליבא מעומק הלב בתקיעת המח' בחוזק לעמוד על הדבר בהתבוננות באלקות ולהבינו על בוריו ולהכיר אמתתו. עי"ז מתעורר למעלה להאיר שם ג"כ בענין ודרך זה ממש. דהיינו בינה הנותנת טעם באדם העליון כלומר שבבחי' ומדרי' זו דוקא הוא מאיר ובא בעולמות דהיינו שמאיר לעולמות אור יחוד אלקות שאין תמורה כנגדו ועי"ז נעשה גם באדם התחתון המעורר כנ"ל ג"כ בחי' ההתפעלות בהכרתו יחוד ה' ית' עד שכאשר תאיר בו באדם התחתון הארה זאת אין מקום כלל שיוכל להתאוות תאוה לדבר זולתו מתאוות עוה"ז. ואף שעדיין לא נהפך הרע שבאדם לגמרי ונעקר מלבו אלא ודאי יוכל להתעורר עוד ע"ד שארז"ל אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות והרוח שטות משכח ומסלק מן האדם הארת הכרה הנ"ל לגמרי ע"ד הנז' לעיל בשכל הפיליסופיא הדוחה ומסלק ומשכח חב"ד דנפה"א ששרשו מתוקף האמונה שיונק בחי' הכתר של הנר"נ משרשו באלקים חיים כנ"ל, אך הנה ידוע שהקב"ה בידיעת עצמו דוקא יודע את כל הנמצאים כולם וא"כ צריך להבין שלפי"ז אף שלמעלה באדם העליון מתעורר איזה מדריגה עליונה ובעניננו הוא בחי' בינה שנותנת טעם באדם הנה גילוי מדריגה זאת היא רק קמי' ית' ואף שמזה מתחדש תוס' אור בעולמות אך אין הגילוי רק בידיעת עצמו ית' ואיך ישיג ויתפעל האדם התחתון בדעת התחתון שלו שמרגיש ישות העולמות ליש ודבר נפרד בפ"ע שלא בידיעתו ית' שיבוא גם התפעלות והכרת אלקות מן המדרי' העליונות שנתגלה למעלה קמי' ית'. ואף שהנשמה מכרת את בוראה אעפ"כ היא בבחי' נברא ויש שאין ערוך לה כלל עם הבורא ית' בבחי' אצילות ואלקות ממש א"כ איך תתפעל אפי' הנשמה ממה שנעשה באלקות ממש. אמנם ידוע הענין שזהו כח בחי' מדת המל' שהוא ספי' עליונה ככל הספי' דכח"ב חג"ת נה"י רק שענינה להאיר בדעת התחתון דנבראים אור האלקי משרשם המהווה אותם. ונק' ארץ שממנה יצא הכל ליש ודבר והיינו שנק' מדה וספי' זו מקור כל המקבלים שע"י כח ספי' זו שהיא אלקות דא"ס ב"ה הכל יכול לעשות לגלות למקבלים מעין האור שלמעלה באלקות הבורא ית' ובזה יובן הפסוק הנ"ל השמים שמים לה' כי השמים הם המשפיעים דהיינו, כל המדריגות דכל אשר חפץ ה' עשה שבהם יש שרשי ומקורי ההשפעה למטה שהם שמים לה' דודאי עיקר ההשפעה היא ממהו"ע אא"ס ב"ה דוקא רק שנמשך ובא לעולמות ע"י הכלים דע"ס וזהו שמים בחי' כלי לה' והארץ היא בחי' ספי' לבנ"א למטה. וישראל אברין דשכינתא דהיינו לומר שע"י השכינה, שה המל' דאלקות השורה בישראל נגלה להם מכל מה שמעוררים למעלה באדם העליון עד שמתפעלים ופועלים למטה ככל מה שנעשה באדם העליון למעלה,. ובזה יובן פי' פ' ראשונה דק"ש שמע ישראל דישראל נק' הנשמה ואומר האדם לנשמתו שמע והתבונן היטיב בבחי' בינה ליבא הנ"ל דהיינו הלב שומע ההתבוננות שמתבונן במוחו ושכלו (בל"א די הארץ דער הערט די אמתקייט פון די התבוננות אז עס איז גיוויס אזו). ומה היא ההתבוננות ה' אלקינו ר"ל מה שהוא אלקינו המיוחד אלינו. ויובן עפ"י הידוע במה שאומרים בתפלה אלקי אברהם אלקי יצחק וכו' ולא אלקי השמים והארץ שבראם מאין ליש לפי שענין הבריאה היא רק הארה מצומצמת עד מאד בבחי' חיצוני' להתהוות העולמות ליש ודבר. אבל אלקי אברהם וכו' שנא' עליו הכיר את בוראו ובס"י אמר נגלה עליו אדון הכל היינו שנגלה במהו"ע ית' ולא הארה בלבד כמו להתהוות העולמות כנ"ל. ולזה אומר בק"ש שמע ישראל שה' אלקינו (שהוא אלקי אבותינו אברהם וכו') בחי' מהו"ע ית' הוא ה' אחד הוא מיוחד ממש בהתהוות העולמות ואין שום פירוד כלל בין הארה המצומצמת דהתהוות העולמות לאמיתת ה' אלקיכם אמת דה' אלקינו. ולא כמו שנדמה לנו שחיות העולמות הוא דבר לעצמו. אלא הוא אחד יחיד ומיוחד בעצמות אא"ס ב"ה. וזה מעורר למעלה באדה"ע בחי' בינה שנותנת טעם באדם הנ"ל (ודוקא בינה זו דה' אלקינו כנ"ל. ויש בחי' בינה שאינה רק בשרשי חיות העולמות והיא כדוגמת במלח תמלח מ"מ הנ"ל שהוא בינה סתם ואינה בינה הנותנת טעם באדם כנ"ל) ועי"ז נעשה גם למטה (ע"י בחי' והארץ נתן לבני אדם הנ"ל. וזהו ג"כ ענין בשכמל"ו שאמרו יעקב ולא אמרו משה. ואין כאן מקום הביאור לזה) באדם ואהבת בכל לבבך בשני יצריך כי ע"י תוקף האור הזה המאיר ע"י השמיעה הנזכרת נכלל לפי שעה גם בחי' מים הרעים דנוגה כמ"ש בתניא. ובכל נפשך פי' בכל פרטי כחות הנפש ובכל מאדך פי' בבחי' בלי גבול כנ"ל שאין שום תמורה לנגדה. כי גם למטה באדם מאיר בחי' זו דבינה נותנת טעם באדם בשמיעה ר"ל את כל תוקף אור הכתר דנשמה דואתם הדבקים באלקים חיים כנ"ל עד שאין מרגיש כלל עניני העוה"ז מחמת הדביקות באלקים חיים. וההארה זו הבאה באדם למטה כבר נת"ל שהוא ע"י בחי' מדת המל' דוקא ונק' כתר מל' כי ע"י בחי' כתר דספי' המל' מאיר בבחי' הכתר דנשמה בגוף למטה ובמדריגה זו אין נק' עול מצות כלל כי אין עשיית המצות נחשבים לעול כלל כ"א אדרבה באה' ותענוג ושמחה ש"מ בטוב לב מרוב כל. אך פ' שני' והא"ש הענין הוא דאמרה תורה הנהג מנהג דרך ארץ לברר בירורים בבחי' העוה"ז ממש וא"א לאדם להיות הכל בבחי' ומדרי' זו דפ' ראשונה הנ"ל (עד ימוהמ"ש שיבוא ב"ב ורוה"ט יעבור מן הארץ ולא יצטרך העולם לבירורים כאלה דמנהג ד"א ואז נאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם. וגם עכשיו כשהאדם עוסק תמיד בעשיית רש"מ דפ' ראשונה פורקים ממנו עול ד"א כמ"ש במשנה דאבות) וצריך להחיות א"ע ומצוה לזון בניו הקטנים וללמדם תורה ולהשיאם אשה וכו' ולקיים כל המצות בכדי לברר הטוב דנוגה שבעוה"ז ולהעלותו לקדושה ע"י קיום המצות ע"י יגיעתו במנהג ד"א. ולכן לא נא' בפ' שני' ובכל מאדך לפי שהוא אדרבה התלבשות הנשמה בגוף ונפש הבהמית בכדי לברר הבירורים כנ"ל. ולכן נאמרה בל' רבים כי מצד הגוף נק' בחי' רבים (משא"כ פ' ראשונה דשמע ישראל שהיא הנשמה עצמה נק' כל ישראל בל' יחיד) ובפ' שני' נאמר ג"כ השמרו לכם פן יפתה כי בהתלבשות הנשמה בגוף ונפה"ב יש מקום לתמורה ג"כ. וע"כ נא' אחר זה ושמתם את דברי שהוא שימה בכח היינו עול מצות (משא"כ בפ' ראשונה נאמר והיו הדברים וכו' לשון ממילא מחמת שהוא טוב ואהוב וחביב כנ"ל). וזהו שמקשה למה קדמה פ' שמע לוהא"ש. כלומר דהנה מדריגת פ' שמע הוא מדרי' עליונה הרבה יותר מפ' שני' כמשנ"ת היטיב והאדם נק' מהלך ממדרי' למדרי' ממטה למעלה א"כ למה קדמה כאן מדרי' עליונה למדרי' שלמטה הימנה. ולזה מתרץ כדי שיקבל עליו עומ"ש תחלה וכו' פי' שתחלה צריך לעשות הכתר מל' הנ"ל. דהנה ענין הכתר הוא עד"מ שמכתירין המלך למטה ולכאורה מה צריך לכתר אחרי שכבר נעשה הסכם שיהי' הוא למלך מה צורך לכתר. אך הענין הוא שיש צורך בזה בין מצד המלך בין מצד העם. דהנה שלימות המלך הוא שהוא מעצמו רם ונשא וגבוה מאד בשכלו ומדותיו עד שמצד עצמו לא הי' רוצה להתעסק בהשגחת הממלכה להנהיג את העם שבמדינה ולהישירם (כשאול שהי' נחבא אל הכלים) רק שעושים בני המדינה לו רצון שיתרצה למלוך עליהם ואף שכבר עשו לו רצון הנה ענין רצון שמשתנה תמיד אצל האדם מעת לעת אחרת. ויכול להיות שיחלש הרצון אצל המלך ולא ירצה להשפיל א"ע בהנהגת המלוכה כמו שהי' קודם שנתרצה למלוך עליהם. וכן בבני המדינה אף שנתרצו כולם וקבלו את המלך בכל תוקף ועוז כבוד מלכותו מחמת שאין זה אלא בכח הרצון שנתרצו כך והדבר התלוי ברצון אפשר שיחלש כחו כנ"ל ע"כ מלבישים העם שבמדינה את המלך בכתר מל' שזה לבוש שאין לובשו רק המלך לבדו וע"י מעשה זה שבפו"מ בהלבשת הכתר נעשה הדבר בהסכם חזק בל ימוט לעולם שאין שייך עוד מח' וישוב הדעת אם למלוך או לא אלא נעשה כן שזהו הדבר הטוב ויפה מאד בין אצל המלך שימלוך עליהם וינהיגם כרצונו הוא טוב מחד לפניו ואדרבה אם יש שום רמז ומח' שלא ימלוך הוא דבר שא"א לו לסבול כלל (וכמ"ש בגמ' בתחלה כל האומר לי עלה לה אני שופך עליו קומקום של חמים ולבסוף כל האומר רד ממנה אני כופתו ומניחו לפני ארי). וכן אצל העם שבמדינה נעשה הסכם חזק עד מאד שכן הוא טוב ויפה ושום מח' נגד זה הוא רק רעה גמורה וצריך לעקרה ולשרש אחריה (וכמ"ש מי האומר שאול ימלוך עלינו). ומזה מובן גם למעלה בענין כתר מל' (שהוא ענין הבאת הענין דבינה הנותנת טעם באדם למעלה גם באדה"ת וכמשנ"ת שזהו ע"י כתר מל' דוקא). שבין מצד בחי' המל' צריך לתקן הדבר שתהי' היא מאירה תמיד בכחה להמשיך ההארה מאדם העליון לאדה"ת (והיינו ע"י רוב יגיעת הנפש פעמים בענין השמע ישראל שהוא ההתעוררות למעלה). שאם לא יתקנו זאת במדרי' בחי' הכתר שמכתירין למלך כנ"ל במשל שיהי' זה חק ולא יעבור להמשיך הארת יחודו ית' מאדה"ע לאדה"ת יכול להיות שהגם שישוב להתבונן ביחודו ית' לא יתפעל מזה כלל מחמת פר"ע שקדמה לו שאז כבי' גם בחי' רצון כ בחי' המל' מסתלק ממנו. אך אם ברוב עבודה ויגיעת נפשו פעמים רבות ותכופות יש יכולת באדם לתקן לו בחי' כתר מל' למעלה. והיינו ע"י בחי' הב' שנז' במשל בתועלת הכתר מצד העם וככה הוא בנמשל שע"י השמיעה טובה דשמע ישראל פעמים רבות יהי' נעשה מוסכם חזק וקבלה שלימה שאמתית שם ה' אלקים הוא הוא האמת והעיקר שאין מקום לשום דבר בעולם שיהי' בו טובה אמיתית ותענוג נצחי כקבלת מלכותו ית' וליכלל ביחודו ולכן אף אם לפעמים ימשוך אחר תאוות נפשו ולבבו (בהסתלקות המוחין דשמיעה הנ"ל) לא יהי' זה ענין פר"ע ח"ו כי זה הוחלט אצלו שהוא דבר שא"א אלא שמתאווה וחומד למלאות תאות לבו ולכן גם למעלה לא יסתלק בחי' הכתר מל' גם מצד בחי' מדת המל' עצמה כנ"ל. ואחר שעשה האדם בחי' הכתר מל' כנ"ל אז דוקא יוכל לקבל עליו עומ"צ דבירורים ואספת דגנך וכו' משא"כ אם לא קבל עליו הכתר מל' יכול להיות שכאשר יבוא לנהוג המנהג ד"א יהי' כאחד הריקים שחומדים העוה"ז מצד הנאת העוה"ז החביבה עליהם ביותר. וע"ז נא' פן תשכח את ה' אלקיך ח"ו לגמרי. וז"ש במשנה הנ"ל כדי שיקבל עליו עומ"ש תחלה ואח"כ יקבל עליו עומ"צ כלומר שאז תהי' הנהגתו מנהג ד"א מחמת עומ"צ דוקא:
2
ג׳וזהו ושמעת ישראל ר"ל בחי' השמיעה הנ"ל לעשות למעלה באדה"ע בחי' בינה שנותנת טעם באדם ושמרת לעשות בחי' השמיעה היא בעשיית הכתר מל' שזה צריך שמירה גדולה כי והארץ נתן לבנ"א. וגלו לאדום שכינה עמהם שאף שהשכינה שרויה בישראל אעפ"כ הבחירה בידם ויכולין לבוא לידי פריקת עומ"ש ממש ח"ו וזהו נק' גלות השכינה כביכול כמלך גדול שסגרו בעדו שערי החצר שיושב ואינו יכול להתפשט בכח מלכותו (שישנה בקרבו בכל תוקף ועוז) על זולתו. ולכן צריך שמירה גדולה מפר"ע ח"ו שזה הוא מניעה ח"ו מעשיית הכתר כנ"ל וז"ש ושמרת לעשות. ואומר לעשות אשר ייטב לך וכי' דבפ' ראשונה שעושים רש"מ אין המצות בחי' עול כלל רק דבר טוב מאד. ואשר חרבון מאד, פי' שכשתשמור לעשות אז יבוא הדבר שתרבון מאד. והיינו כמשנ"ת בדרוש ה' אלקיכם שריבוי פרטי מדרי' דס"ר נשמות הוא בכדי לברר הבירורים בעולם וזהו שע"י השמירה והעשי' הנ"ל יוכלו אח"כ לברר בירורים וכמשנ"ז בענין ואח"כ יקבל עליו עומ"צ. ואומר כאשר דבר ה' אלקי אבותיך לך. פי' ע"פ האמור בדרוש הנ"ל שברכת משה הי' אלף פעמים שזהו רק במדריגת עליית הנשמ' עצמן במקום האלפים. וברכת ה' שאמר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ הוא בחי' גילוי אוא"ס ב"ה ממש שיהי' נגלה למטה כמו למעלה. וזהו הכוונה גם בפסוק זה שע"י ושמרת לעשות יהי' אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד אח"כ בקבלת עומ"צ במנהג ד"א יהי' הריבוי בבחי' הבירורים ויגיע למדריגה כאשר דבר ה' אלקיך דהיינו כעפר הארץ הנ"ל. ואח"כ מפרש מהו הענין שיעשה ע"י שמיעה ושמירה הנ"ל. וע"ז אומר ארץ זבת חלב ודבש. חלב ודבש הוא בחי' חו"ג. וארץ הוא והארץ נתן לבנ"א שיעלה אותה האדם שתהי' זבת החו"ג דהיינו עשיית בחי' הכתר מל' וכנ"ל במשל שעי"ז נעשה ב' דברים שהן ממש ענין חו"ג. שענין המלוכה הוא טוב מאד והיפך זה הוא רע מאד בין מצד המלך בין מצד העם. וככה בנמשל ע"י עשיית הכתר הנ"ל תהי' היא זבת כלומר משפעת בנש"י בחי' החו"ג דחלב ודבש דהיינו שיוקבע שיחוד אלקות הוא הטוב שאין כמוהו בהסכם חזק בל ימוט ושהיפך זה הוא רע מאד. וזהו ארץ זבת חלב ודבש. ואח"כ מפרש איך יעשה כ"ז. ואומר שמע ישראל שהוא הנשמה וכו' ככל הנ"ל עד ואהבת את ה' וכו' ובכל מאדך בבחי' בלי גבול וכנ"ל ואז והיו הדברים בבחי' שמחה ותענוג ולא בבחי' עול כלל בפ' זו וככל הנ"ל באריכות:
3
ד׳ומה שי"ל במ"ש השמים שמים לה' והארץ נתן לבנ"א. דמשמע שהארץ דוקא שהיא בחי' המל' תלוי תיקונה בידי אדם ולא השמים שהוא בחי' ז"א והלא ארז"ל במשנה אבות וכל מעשיך יהיו לש"ש דהיינו שגורם עילוי ותיקון גם בבחי' שמים וכמ"ש תנו עוז לאלקים. זה יובן ג"כ במשנ"ת בענין הכפל לשון השמים שמים כנ"ל שהכוונה שבחי' שמים שנק' משפיע הוא רק בחי' כלי להוי' שעיקר השפע ודאי שהוא מהוי' עצמו דוקא דהיינו בחי' העצמות דיחוד אא"ס ב"ה אלא שא"א להגיע למטה כ"א ע"י בחי' הכלי שנק' שמים וזהו שמים להוי'. ובבחי' הכלי הזאת יש בה כל המדריגות ולפי התעוררות האדה"ת כן יגרום אתעדל"ע בהתגלות לפ"ע אותה המדריגה בבחי' השמים הנ"ל. ואף אם יפנה לב האדם ויסור מההתעוררות מ"מ מה שכבר נעשה למעלה הוא קיים לעד ואף שלא יאיר על האדם אין זה לגבי האדם אלא בחי' הסתלקות. מאחר שזכה למדריגה העליונה אם אח"כ ישוב האדם בתשובה יזכה שתאיר עליו אותה המדרי' כפי שזכה בהתעוררות הקודם. וכ"ז הוא לפי שהשמים אינו אלא בחי' כלי ושמים לה' שהוא יחוד אא"ס ב"ה דכקכל"ח ואינו בא בקרב האדם ממש אלא שמתגלה לו ביחודו בארץ בחי' המל' כנ"ל אבל והארץ כמו שהיא או"כ ביחוד אוא"ס ב"ה ממש היא נתנה לבנ"א ושרוי' בקרבם וישראל אברין דשכינתא. וזהו ענין גלות השכינה כמלך גדול שיושב בחצר המלך וסגרו השער בעדו ואין יוצא ואין בא אליו. ממילא אין גדולתו וממשלתו מתפשטת כלל אף שהוא יושב שם בכל תוקף גבורת מלכותו. מבואר מזה שזהו והארץ נתן לבנ"א שדוקא כשאדם מקבל עליו מ"ש אז דוקא הארץ מאירה מכבודה ואם לאו אין הארץ עצמה אף שישנה למטה בקרב האדם איננה בבחי' מאירה (משא"כ בבחי' שמים אם אינו מאיר הנה הוא בבחי' הסתלקות לגמרי כנ"ל), ואף אם ישוב האדם אין בזה לומר שיחזור למדריגתו בבחי' גילוי שכינה אלא, הכל לפי מעשיו של אותה שעה כי עיקר ענין המדרי' דכל אשר חפץ ה' עשה הוא בז"א דוקא והוא שמים לה' אבל והארץ כמו שהיא נתן לבני אדם דוקא וכנ"ל:
4