חנה אריאל, ואתחנן ב׳Chanah Ariel, Vaetchanan 2
א׳ונשב בגיא מול בית פעור. ועתה ישראל שמע אל דחוקים וגו'. י"ל לשון ועתה דמשמע שנמשך מהקודם ונשב בגיא. במדרש מול בית פעור לעקור ולשרש עון ע"ז דפעור דמשמע שעקירת ע"ז דפעור נמשך מן ונשב בגיא. וי"ל את זאת. ידוע בספרים שהעבודה צורך גבוה הוא. וצריך להבין היטב ענין זה הלא אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם שמציאות העולמות והעדרן שוה לפניו לפי שמציאותן הוא רק מבחי' אור וזיו מתפשט כידוע כמ"ש במ"א. הדמיון שאין אל השמש שינוי אם יהי' אורה בעולם או יכסהו עננים. א"כ איך אמרו צורך גבוה. ובפירוש אמרו רז"ל וכי לבריותיו הוא צריך בלשון תימא. עוד מצינו מדריג' למעלה מזו דצורך גבוה אלא כמה שאמר מעלה אני כאילו עשאוני. להבין את כל זאת. כתיב את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד. וידוע דהוי' אלקיך היינו זו"נ קוב"ה ושכינתי' דלגבי שני פרצופים הללו דוקא שהן הנק' קוב"ה ושכינתי' שייך ענין עבודה אבל לא להפרצופים שלמעלה מזה דהיינו עו"א או"א אין שייך לשום עבודה והבדל ענין הפרצופים אף שאל אחד הוא ואליו ולא למדותיו כידוע. יובן דהנה כללות ענין פרצוף הוא ענין די"ס כח"ב וכו' שענינן למטה באדם התחתון הוא רצון שכל ומדות וכח המחדו"מ כידוע. ופרצוף היינו שהי"ס יש להם תרי"ג כלים להנהיג בהן ולהתפשט על ידן הרצון ושכל ומדות וכמו גוף האדם למטה בעל תרי"ג אברים וגידין שעל ידם יוכל לבוא אל הפועל רצון ושכל וכו' שלו. ועד"מ מלך בו"ד או עשיר גדול שלא יחסר לו כלום ולפעמים יתקע א"ע וכל הרצון ושכל ומדות שלו טרודים להתענג בתענוגים שונים מעת לעת וכלום יחסר לו. ולפעמים הוא האדם עצמו לא יבחר בהמצאת תענוגים ויספיק לו שכל העולה ברצונו ימולא תומ"י ובזאת ישים טרדת רצון ושכל ומדות שלו שכל העולה ברצונו ימצא תומ"י. וזהו הדוגמא ומשל לפרצוף עו"א או"א. וכמו שאותה הנפש עצמה יש לה פר' עשר כחות דרצון ושכל וכו' לתענוגים. וכן יש לה פ' דרצון ושכל וכו' במדריגה אחרת. וכן אותה הנפש עצמה. יוכל להמצא לה רצון ושכל ומדות להתחכם בחכמות הנמצאים בעולם להשיגם ולהבינם לעצמו או יתחדש לו ג"כ רצון ושכל וכו' לדרוש חכמתו ברבים (דוגמא לפרצוף או"א). הנה לכל מיני רצון ושכל וכו' הנ"ל להביאם אל הפו"מ אין כאן אלא כח האדם עצמו. ואף שכמה וכמה דברים צריך לעשות ע"י עבדים ומשרתים אין זה נקרא שהם עוברים אותו כ"א בחי' עצמו של האדם בעל הקנין דעבדים וכו' הוא מושל ושליט עד שמוכרחים הם לעשות כל העולה ברצון ושכל וכו' שלו כמו אברי האדם שנשמעין לרצונו וכו' כמ"ש כ"ז במ"א. אכן אם יעלה להאדם הנ"ל רצון ושכל ומדות לתקן את אנשי העולם ולהעלותם אל מעלת השלימות בתיקון המדות טבעיים שלהם. בחור בטוב ומאוס ברע. הנה בכח מלכותו במדינתו שכח המלוכה הנמצא בבני המדינה הוא כח מיוחד בעל רצון ושכל ומדות מתפשט מאת המלך (ע"י כיבוש המדינה ומינוי השרים שופטים ושוטרים) שכל אשר יעלה ברצון המלך ושכל ומדות שלו שזהו ענין שלימות האדם דבני המדינה מכריחם לעשות ולקיים בל יפול דבר (וידוע בכ"ד שזהו ענין דו"נ הכח המתפשט בבני המדינה הלא הוא בחי' פ' נוק' בחי' מקבל לשפע רצון ושכל וכו' של הדכורא שהוא ענין השלימות המשוער בדעתו של המלך עצמו כשתוקע א"ע ברצון ושכל וכו' שהוא בחי' פ' מיוחד להשלמת בני המדינה). אך מובן בפשיטות שהפ' דרצון ושכל וכו' הזה אינו משתלם בשלימות בכח עצמו של בעל הפ' כי גם שבפ"מ יש בכחו להכריחם אל פעולות ומעשים טובים ככל שפע פ' הדכר שלו. אך עיקר הרצון וכו' הזה הוא לתקן את מהותם ועצמותם של בני המדינה שיעזבו את נטיית טבעם הגס ונמוך במדריגות הריקים ופוחזים דור סורר ומורה ויתהפך לבם בחור בטוב ומאוס באמת מצד עצמן את הרע. זה תלוי בבני המדינה דוקא בכח של עצמן דוקא שיבוא להם לעצמם ממהו"ע נפשם רצון ושכל ומדות וכו' להשתלם בשלימות ההנהגה שהמלך רוצה להנהיגם. ומזה יובן בנמשל דדוקא בפרצופים דזו"נ קובה"ו למעלה באצי' אורות וכלים די"ס דבהון איתכסיאת מב"נ עד שנמצאים יש ודבר נפרד לגמרי כגופי בני אדם שאין מרגישים ענין אלקות כלל וכלל (אף בשעה שהנשמה ונה"א עוסקים בהם כידוע) ובכח מדת מלכותו ית' ושכינתו בתחתונים יתהפך חשוכא (דפירוד) לנהורא דהשגת והכרת הנשמה. ע"ז אמרו עבודה צורך גבוה היא כלומר שרצון ושכל ומדות דפרצופין הללו דקובה"ו צריכין לעבודה דתחתונים שעי"ז דוקא משתלם הרצון ושכל כו' של הפ' שלהן בשלימות. והיינו העבודה דתחתונים בדעת ותבונה והסכם מהות ועצמות האדם שלהם לעבוד את הבורא ב"ה. דמה שעושים בטבע היהדות בלי ישוב הדעת מובן מהמשל הנ"ל שזהו רק שקובה"ו בכחם פועלים את כ"ז וממע"ט כאילו אין הפירוד דנפשו החיונית הבהמית זז ממקומו כלל אלא שהיצ"ט שופטן לפי שעה אין זה נק' עבודה שלצורך גבוה כי אין שייך לזה צורך שמאליו נעשה בכח המלך הקב"ה ומלכותו ושכינתו בתחתונים אבל באמת עיקר הרצון ושכל ומדות דפרצופים זו"נ הללו הוא שיתהפך כח הפירוד דתחתונים אל אור היחוד דקובה"ו במהו"ע כח התחתונים. וזהו נק' עבודה דוקא בשתי בחי' ומדריגות. עבודת התפלה היא בחי' עבודת השכינה ב"ה להעלותה למעלה מעלה מן העשי' עד האצי'. ותפלת העשי' היא תיקונא דשכינתא להתגלות אורה בבחי' עול מלכות שע"י תקיעת דעת האדם מעקרא ושרשא דכל עלמין יכריח את הגוף ונה"ב החיונית לקבל עליהם בפו"מ עול עבודת הבורא וזה דומה להקרבת הבהמה ע"ג המזבח ותפלת היצירה היא התגלות כח השכינה לפעול על ידי הנשמה ונפ"א להאיר בשכל אנושי שקרבת ה' הוא הטוב האמיתי ונצחי עד שהנפש הטבעית שטבעה לאהוב מה שהוא טוב התפעל לחפוץ בקרבת אלקים. וכן ביראה וכל בחי' המדות ותפלת הבריאה היא התגלות כח השכינה ג"כ להיות הגוף והנפש הטבעיות טרודים בשכל ודעת אלקים בטעם וחיוב התפעלות המדות לעבודת ה'. ותפלת האצי' היא תיקונא דשכינתא והתגלות כחה לפעול הרגשת הביטול כעומד לפני המלך יודע ומכיר שרק באור פני מלך חיים ולכן מבקש פרס מרבו כלומר דבר הפרוס שגם כל היום לא ישט לבו להפרידו ח"ו מקונו כידוע כ"ז בכ"ד. וה"ז ד' תיקונין דשכינתא כלומר התגלות אורה וכחה בתוספת מדריגו' ומדריגות וממילא כן הוא עליות העולמות דאבי"ע כידוע. והנה העליות הללו למעלה הם נעשים מאליהם וממילא בבחי' עבודת עלולים הרוחני' הנזכר בפע"ח. וגם התיקון שנעשה ע"י תפלת ישראל גם בטבע יהדותם לבד הנה באמת לא שייך בזה לומר צורך גבוה הוא אלא מעשה גבוה הוא וכמובן מהמשל הנ"ל ואך מה שהתחתונים עושים בתקיעת הדעת וההתבוננות כו' זהו הנקרא עבודה וצורך גבוה הוא (ואף שבודאי הוא א"ל לבריותיו דאתה הוא עשלנה"ע אתה הוא משנברא כו'. הנה זה יובן בביאור מ"ש במאמר פתח אליהו וכמה גופין תקינת להון דאיתקריאו גופין לגבי לבושין דמכסיין עליהון מבואר דגם בחי' הגופין דהיינו דרך כלל בחי' הכלים לאורות לא אתקריאו בשם גופין וכלים רק לגבי לבושין דמכסיין עליהון דהיינו בחי' בי"ע דרך כללות. מה שאין נראה כן בספרי הקבלה דבחי' הכלי וגופו גם בבחי' ומדריגות אצי' הן כלים גמורים ונחשב בהם כל בחי' המדריגות דעי"מ וגדלות במספר ימים ושנים גם קודם שנבה"ע. והמשכיל יבין עפ"י המשל הנ"ל עם הידוע בכ"ד ענין ויהי רעב בארץ וכו' שלשלימות מדת המלכות דכבוד מלכים חקור דבר גלוי לכל העמים העמומים וחשוכים כבודו וגדלו ורב כחו של מלך רב נאצלו י"ס דרצון ושכל ומדות דאנא אמלוך על נפרדים לגמרי (כענין אחד האמת ויש זולתו הידוע) ויקרא בשם הוי' ע"ש הי' והוה ויהי' דקמי' ית' מצוי עכשיו מה שעתיד להיות בסוף יומיא ביטול רוח הטומאה ואחע"ב לעיני כל בשר כי איהו וחיוהי וגרמוהי חד ממש והרי הכלים במדריגות עולם האצילות מצד עצמן חד בבחי' א"ס כמו דאיהו וחיוהי חד. וזה יובן מן המשל הנ"ל שהרצון ושכל כו' שנתחדשו למלך לתקן את בני המדינה היינו שמהו"ע נפשו האצילה מרב כחה בערך חיי הגוף והעולם הזה רצון ושכל לפעולת תיקון העולם. ועדיין אין זה אלא חיי הנפש בגוף ואל מהו"ע הנפש בודאי אין מעצור לכח כבוד מלכותו בערך ואופן מקום מציאותה בעצמותה. וכן הוא בחיים הנאצלים ממנה במדריגת הגוף והעולם. רק שבכלים שהן בחי' ישות מהות הרצון בערך הגוף והעולם. וכן מהות החכמה ומדות בערך העולם הזה שיהי' להם מציאות גלוי בכל העולם לזה צריך לעבודה כנ"ל וזהו רק באדם התחתון דוקא אבל למעלה כבר נאמר אתה הוא עד שלא נברא העולם וכו' ומציאת כל מהות העולמות וכח ופעולת המלוכה העליונה בהם אינו אלא הארת אור ממהו"ע הי"ס דרצון ושכל וכו' להתהוות מאין דביטול מציאת האור במקורו ליש ודבר בפ"ע ע"י שם אלקים המעלים וכו'. ובבחי' ההתכללות של האור הזה במקורו הרי מציאותו מצוי בערך מציאת המקור הכולל הכל בבחי' א"ס וא"ת. אם כן מציאת הכלי איננו מופרש ומובדל כלל וכלל מן האור העצמי והחיים כמשל חיי המלך במהו"ע הנ"ל עד שאינו עולה בשם גוף וכלי יותר ממה שהוא נתפס בהשגה בשם חיים עצמיים דמהו"ע הנפש דאיהו חד בבחי' חיוהי ובבחי' גרמוהי בהשוואה גמורה כי עדיין אין העולם הנפרד בבחי' יש זולתו ממש נפרד לעצמו. כי שם אין שם אלקים מעלים כלל רק שאתה הוא משנברא העולם ג"כ. וגם במקום ששם אלקים מסתתר לגמרי כחו וגבורתו ב"ה מלא העולם ג"כ. ומאחר שבא האור והכח בערך מציאת העולם הנברא ע"י שם אלקים א"א להיותו נגלה שם במדריגות האורות שהוא בחי' חיוהי הנ"ל. אלא כמו ההתהוות מאין ליש ע"ד האמור פה. כאן נמצא כאן הי' לבחי' הכלים מציאת מורגש להיות עולה בשם ויקרא מהות הרצון נתפס באותיות ומהות חכמה וחסד וכו' נתפס במציאת מורגש שופע ומתפשט בעולמות. וזהו דאתקריאו גופין לגבי לבושין דמכסיין עליהון וכשבא ונמצא בבחי' זו שלימות הגילוי דרצון וכנ"ל, זהו כשיש בחי' עבודת ה' למטה (משא"כ עד שלא בא לידי מדה זו דאתקריאו גופין לגבי לבושין אין נק' בשם עבודה של עבדים כי האור נכלל במאור כאמור). ובפעם הא' הי' בחסד חנם התחברות הנ"ל דאורות לבוא בבחי' דאתקריאו גופין ואח"כ הכל תלוי במעשה התחתונים כשיש בחי' עבודה הנ"ל למטה אז מתגלה בכלים דאתקריאו גופין הנ"ל כמו שהוא בבחי' האורות. והדמיון בזה באדם התחתון הוא הנק' בל"א (קאנטעט) או (ער קוועלט גאר עס איז אזו וויא ער האט גיוואלט) היינו חיבור ויחוד בחי' החיים האצולים ממהו"ע הנפש כנ"ל בכלים המתפשטים חוץ לגופו בעולם. והיינו שגופו ממש מתעדן ומתענג בנועם עונג מהו"ע חיי הנפש האצולים ברצון וכו' הזה. וכמ"כ יובן. למשכיל בנמשל שהעבודה גורמת חיבור האורות למעלה בבחי' דאתקריאי גופין כמו שעלה ברצונו בחסד חנם. וזהו צורך גבוה הוא דהגם שאין צריך לבריותיו וכל המציאות דכלים דאתקריאו גופין כלול ונכלל קמיה בבחי' אין דהתכללות האור במאור ואתה הוא עד שלא נברא העולם מכל מקום אתה הוא גם משנברא העולם. וע"י העבודה מתגלה אל בחי' הגופין ממש. וזהו צורך גבוה הוא כי גבוה מעל גבוה הוא לגבי דידן בחי' הגופין דאתקריאו לגבי לבושין. והמקום הגבוה הזה צריך לעבודה שבו יתגלה בחי' החיים והאורות (כמשל קאנטעט) הנ"ל ודי בזה והעבודה דתפלה נק' בשם תיקונין דשכינתא כאמור ועליית העולמות. וידוע במ"א ההפרש בין עליית העולמות ובין בחי' או"ח ע"ד עבודת האדם. שאיר חוזר הוא בבחי' צמאה נפשי וכו'. ובכל הבחי' עבודה הנ"ל כשאין מוצא רצון והסכם מנוחת הגוף אל ההתפעלות דכל מדריגות ובחי' הנ"ל אין זה לנפש האדם רק בחי' צמאון וחיות בבחי' גבורות והסתלקות מן בחי' חיי הגוף. וכמ"כ למעלה בשכינת עוזו ית' הוא ג"כ בבחי' הסתלקות והתרוממות אורה וכחה מלהיות בבחי' גילוי ממש בהעולמות. אבל כשהגוף ונה"ב מתפעלים בקבלת עומ"ש בעבודת העשי' והסכם והתפעלות המדות האוהבים טובתם ושונאים ההיפך לטעום סברת טוב ה' לכל הבא משפע נפש האלקית והשכינה ב"ה זהו בעבודתו היצירה. וכן קל להבין בבחי' בריאה ואצילות. מובן שמזה הוא למעלה בחי' גילוי אור השכינה ששוכן הקדוש ברוך הוא בתחתונים ונק' גם זה בשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי'. כמ"ש בעבודת התפלה שהיא תיקונה דשכינתא ביחוד קוב"ה. כן יובן בעבודת התורה והמצות שיתכן לקרותה בשם עבודה של הקב"ה ויש בזה ג"כ ב' הבחי'. דטבע היהדות מקבלי התורה וקדשנו במצותיו בהעלם וסתימת דבחי' סובב כ"ע ואינו נגלה אפי' בבחי' המחשבה והכוונה והרי זה ג"כ כענין מעשה גבוה ולא צורך גבוה. ואם הוא בתקיעת המחשבה וכונה והרגשת הדעת באור התורה והמצוה כל חד וחד לפום שיעורא דיליה יתכן לקרותה בשם עבודה צורך גבוה הוא ויחוד קוב"ה ושכינתיה כמובן מהאמור ואין להאריך בזה. וביאור הענין כאילו עשאוני הוא. דהנה כל הנזכר היא ההתבוננות בבנ"י גם בשכל אנושי שלהם. אך יש למשכילים דרך התבוננות בכח הנשמה אלקית דוקא מה שאין לשכל אנושי מבוא בזה כלל. והוא בחי' השגת מציאות אוא"ס שאלדח"מ. ויש בזה ב' בחי' ומדריגות ונק' שמיעה וראי'. שמיעה היא מלשון הבנה בחי' בינה. וראי' בחי' החכמה כידוע. וידוע דשמיעה מרחוק שהענין המופלא הנשמע לפי שהוא יוצא מסדר וגדר מציאת הנהוג שבעולם לכן השומע טרוד בו מאד עד שכמעט שוכח על עצמו וכל כחותיו טרודים בהפלאת הענין הנפלא. והראי' היא כמו מקרוב. הדמיון מרואה פלאי (הקאמעדייעס) שאף שרואה בעין דבר שאינו משיג כלל איך אפשר להמציא כזאת אעפ"כ אין כאן טרדות לצאת לחוץ מעצמותו אלא רק התדבקות כל כחותיו להסתכל בדבר הפלאי הנראה לעין. ויובן שלכן השמיעה נקרא מרחוק לפי שהוא רק שממקומו הנמוך עולה למעלה לחשוב בדבר הנפלא ששומע והראי' כמו שהיא בעצמו נתעלה ממדריגתו והגיע עד מקום הפלאי (וידוע שהפלא במקומו אינו פלא כלל). ודעת לנבון נקל בכל זה בענין ההתבוננות בכח הנשמה דוקא וע"י עבודת התפלה (ומכאן נקל להבין גם כן בעבודת התורה ומצות) בדרך זה גורם למעלה בשרשיו בקובה"ו המשכת מוחין עליונים דאבא ואימא עילאין. והיינו כמו חידוש החיות באורות בכלים בענין פלאי עד שממילא עליית השכינה היא בבחי' יאר ה' פניו אליך שהוא הארת הפנים המאירים ומשפיעים לעולמות בבחי' פנימי' דאורות אבא ואימא עילאין שב' הבחי' דאבא ואימא הן כדמיון המבואר בבחי' דראי' ושמיעה כידוע. וע"ז נאמר כאילו עשאוני דגם שלגבי עצמות האורות והכלים הנ"ל (שלמעלה מבחי' אתקריאו גופין הנ"ל) הוא היחוד הגמור במהות ועצמות אור אין סוף ברוך הוא המייחד כל הפרצופים אך לפי שלגבי בחי' דאתקריאו גופין חידוש גמור הוא לזאת אומר כאילו עשאוני:
1
ב׳ועם האמור פה יובן מאמר רז"ל בשבת אמר רבי עקיבא לע"ל אומר הקב"ה לאברהם בניך חטאו אמר לו ימחו על קדושת שמך אמר לא בסבי טעמא. אמר לו ליעקב בניך חטאו אמר לו ג"כ ימחו וכו' אמר לא בדרדקי עצה. אמר לו ליצחק כו' פלגא עלי ופלגא עלך וכו' עד ומחוי להו יצחק קודשא בריך הוא בעיניהו. ויש להבין הלשון בניך חטאו הלא חטא הוא שוגג ולמה ימחו בעון השוגג. וכן יש להבין במ"ש חטא חטאה ירושלים ע"כ לנדה היתה. פי' כמו הנדה שמטמאה אחרים. למה תלה זה בשם חטא. והלא יותר לתלות ענין זה כמ"ש על רוב פשעיה שהן הזדונות והמרדים. אמנם עם האמור שפי' לשון חטא בכאן הוא לשון חסרון כלומר שלא די שלא עשו עבודה דצורך גבוה הוא אלא שפגמו וחסרו גם בבחי' מעשה גבוה הנ"ל. להיות יניקת החיצונים רבה מחמתן. וע"ז השיב אברהם ימחו על קדושת שמך פי' זהו כענין אם לא בחימה שפוכה אמלוך עליכם. והיינו שיתגברו בבחי' קדושתו ית' כמ"ש אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו. עד שממילא ידכאו ויתרוצצו ויהי' כאין ממש כל הכחות הממשיכים יניקה לחיצונים. והיינו ע"י יסורין שקשין מאד על האדם לסובלן בדרך הטבע עד שמתבלבל האדם ונעשה כאין ממש ואין לך רוח נשברה גדול מזה עדמ"ש בזוה"ק רוח נשברה היא כחות הטומאה המעוררים ומסייעים לחטוא וכשהן נשברים ממילא תטהר הנפש לקונה וזה שאמר אברהם ימחו על קדושת וכו' ע"י יסורים על קדושת שמך (כמו על ידי קדושת שמך וקל להבין) וכן אמר יעקב ג"כ. אמר הקב"ה לא בסבי טעמא כמ"ש במ"א על מ"ש בן מאה שנה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם. כלומר שאינו מרגיש כלל טבע והרגשת העולם כמו שהוא נוהג בסדר עולם ואינו מביט רק חיוב השכל והאמת הצודק ולכן אין אברהם חש וחס על היסורים שירוצצו ח"ו את ישראל לפי שהוא ע"ה הי' גופו מרכבה שלא הי' בו שום כח מתנענע כ"א מהתפעלות נשמתו מאלקים חיים. ע"כ לא הביט כלל אל צער יסורי העוה"ז. וכן יעקב ידוע שהוא ענין יו"ד עקב דהיינו המשכת כח היו"ד דחכמה בבחי' עקביים הרחוקים מערך מדרגת החכ' עצמה וכן הוליד שבטי יה רחוקים ממדריגתן של יעקב ואעפ"כ אין בלבם אלא אחד. וזהו דרדקי כלומר שנמשך על קטנות להמשיך גם על הקטנות בחי' כח היו"ד דחכמה אלקית לכן גם הוא אינו משגיח על הטפל שהיא יסורי עוה"ז רק אל עיקר המכוון שלו להמשיך קדושת אלקות למטה וממילא ימחו ויהיו כאין ע"י התפשטות תגבורת קדושת שמך כאמור. ושניהם בענין אחד הם להמשיך מלמעלה למטה. זה בחי' זקנה שעבר ובטל אצלו הרגשת העולמות. וזה משפיע וממשיך בכח שפע המכוון שלו העיקרי' ואינו משגיח על הטפל. אך יצחק ע"ה מדה אחרת היתה בו בחי' מדות הגבורה שנמשלה לאש שנמשך למעלה למקורה יסוד האש הכללי שתחת גלגל הירח כך מדתו של יצחק היא העולה ופונה למעלה בגופו דעוה"ז בבחי' עלייה ודביקו' עצום בבחי' קו שמאל דהקב"ה בכבודו ובעצמו (עד שהוצרך לעקידה ע"ג מזבח הוא בחי' המל' ממכ"ע שיוכל להעלות התחתונים עם עלייתו והבן) וכל עניניו וכחו להעלות את בניו למעלה מעלה ולא לדכאם תחת רגלי היסורין ח"ו ולכן אמר יצחק פלגא עלי להעלותם לקדושה עליונה ופלגא עליך ואי לא הא קריבית עצמי הכל בדרך עלי' נאמר. ודקדוק התיבות קל להבין דמ"ש בני ולא בניך היינו שהקב"ה שאומר בניך חטאו הוא עדמ"ש הי' לך לעזרני. ותנו עוז לאלקים לתקן החטא המעכב ע"י הגילוי הצריך לע"ל. והם השיבו שבכחו וגבורתו יבטל כל החטא. אבל יצחק השיב בני ולא בניך גם עליך מוטל התיקון ע"ד צדיק ונושע מושיע את עצמו וכדמיון גופני כאדם שמתחזק א"ע והחלוש אומר גבור אני שגם אברים החלשים יקבלו כחות הגבורים וה"ז הוא מלמטה למעלה (ולא כהתגברות דאש לפניו תלך הנ"ל), ובזה יעלה גם הפלגא הב' שלא העלה יצחק. ואי לא הא קריבית כו' ויעלה גם הוא הכלי כנ"ל ואין להאריך. ואחרי נשיאת חטא וההעלאה אמר ומחוי להו יצחק קוב"ה בעינייהו היינו בחי' הראי' הנזכר שעולים בכללותן אל המקום המופלא כו' וק"ל:
2
ג׳ואחכ"ז יובן המדרש ירושלים חטאה בכפליים שנאמר חטא חטאה ירושלים וגו' ולקתה בכפליים שנאמר כי לקחה מיד ה' כפליים ומתנחמין בכפליים שנאמר נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם שפי' החטא בכפליים היינו בבחי' התפלה ובבחי' התורה ומצות וק"ל, ויתכן עוד לפי מ"ש דלשון כפליים משמע שני כופלים כי גם כופל אחד משמע שני דברים והיינו כנזכר לעיל בענין בניך חטאו שכולל מעשה גבוה בב' הבחי' דקודב"ה. ואומר חטא חטאה ע"ד משנ"ת במ"א ובדרוש דברים ע"פ השיגוה בין המצרים דהיינו לאחר י"ז בתמוז שהובקעה העיר ובטל החומות השומרים מן החיצונים. וקודם ט' באב שעדיין היה בהמ"ק קיים ושרתה בו שכינה בבחי' שרתי במדינות היתה למס ברוב שפעה ע"ד עבודה צורך גבוה הנ"ל והיתה יניקת החיצונים גדולה מאד. אבל לאחר ט' באב שחרב בהמ"ק ונתעלמה השכינה למעלה (וגלו לישראל למקום שגלו הוא רק דרך התלבשות לברר בירורים ולא להשפיע שפע רב כידוע) וכמ"ש עתה אקום יאמר ה' עתה אקום עתה ארומם עתה אנשא ושוב לא יוכלו הרודפים להשיגה ולקבל יניקה ממנה אלא אדרבה היא מבררת בירורים בירידתה שעפ"ז יובן דלשון חטא חטאה ירושלים קודם ט' באב שאז היא כענין העבודה צורך גבוה הנ"ל וזהו בכפליים שני כפלים וע"כ לנדה היתה שממשכת טומאה ר"ל ולקתה בכפליים כמ"ש כי לקחה מיד ה' כפליים. וי"ל במ"ש כי לקחה מיד ה' הלא מפי העליון לא תצא הרעות. ועם האמור יובן שזהו כענין ימחו על קדושת שמך על ידי קדושת שמך בהתגברות דאש לפניו תלך שזה הי' מקוב"ה ושכינתי' וגם בבחי' השני כפלים דמעשה גבוה ועבודה צורך גבוה כמו קודם ט' באב הנ"ל. וכמ"ש במדרש כל מכבדיה הזילוה כי ראו כו' היינו שראו הכרובים דבוקים זב"ז וק"ל ועי"ז שיהי' בחי' (המוחין) [המחי'] דימחו על קדושת שמך ביסורים מופלגים אומר שאחר שימחו החטאים ע"י היסורים אז מתנחמת בכפליים בב' הבחי' דעבודה מעשה גבוה וצורך גבוה ובמעלה עליונה כאלו עשאוני הנ"ל וזהו שאומר נחמו נחמו עמי דהיל"ל נחמו את עמי אלא שהכוונה שאומר לעמו שהם יעשו הנחמה והיינו בבחי' כאילו עשאוני הנ"ל. רק שלפי שהנחמה באה ע"י ימחו על קדושת שמך הקודם לא יוכלו לעשות הנחמה כענין ומחוי להו יצחק שהוא דרך עלי' דיצחק דוקא כנ"ל אבל כשהנחמה באה מבחי' ירידה משפלות היסורין הקודמים איננה מגעת כ"א לבחי' השמיעה מרחוק כמובן מביאור ענין הראי' ושמיעה הנ"ל. וזהו ונשב בגיא לעקור ולשרש עון דע"ז פעור דידוע בענין דע"ז דפטור שהוא להמשיך שפע פסולת וגם לפעור א"ע ולהראות לפני' כלי התולדה הממשיכים פנימי' ועצמיות להשתפך אל מקום הפסולת דפעור ר"ל וז"ש ונשב בגיא הוא בחי' עומק למטה למטה שהוא בחי' השפלות הגדולה כענין ימחו הנ"ל וכמשנת"ל עי"ז נעקר ענין המשכת הפסולת מכחות החטא. וטהרה הנפש לקונה כנ"ל ולכן אומר ועתה ישראל פי' ועתה ר"ל אחר הישיבה בשפלות הגדול וצער, היסורין שבטלו כחות הממשיכים יניקה ח"ו לחיצונים. וגם ר"ל ועתה שלא הגיע למעלות בחי' לע"ל ועלי' שע"י יצחק דמחוי להו וכו' כנ"ל. לכן אומר שמע אל החוקים וכו' בבחי' השמיעה לבדה כאילו עשאוני הנ"ל וז"ש אשר אנכי מלמד אתכם לעשות דוקא דהיינו כאילו עשאוני דוקא כנ"ל. אבל לע"ל יגיעו למעלה בבחי' ראי' וקירוב ומחוי להו יצחק קוב"ה בעינייהו כנ"ל וק"ל:
3