חנה אריאל, אמורChanah Ariel, Emor
א׳אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים. יש לבאר איך מובן מזה להזהיר גדולים וכו'. לנפש לא יטמא בעמיו והק' בזהר לא יטמאו מבע"ל ורז"ל דרשו בעמיו לא יטמא אבל למת מצוה שקורא ואין עונה אין זה בעמיו ולכן יטמא הוא לו, ולפ"ז הי' ראוי לכאורה לומר לנפש בעמיו לא יטמא. בזהר מאי דא לקבל דא דאמר לעילא ואיש או אשה כי יהי' בהם אוב או ידעוני וגו'. אלא כיון דאזהר לון לישראל לקדשא לו בכלא אזהר גם לכהנים על קדושתם. וי"ל איך יובן שע"י מ"ש כי יהי' אוב וגו' הו לקדשא להון בכלא. ואחר גמר הפרשיות דקדושת כהנים ובע"מ ופ' וינזרו מקדשי בנ"י והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם וכו' ופ' מומי הקרבן וכו'. אח"כ כתיב ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך ב"י אני ה' מקדישכם. ופ' זו צריך ביאור. וק"ל מה שקשה בו:
1
ב׳כתיב נורא תהלות עושה פלא. פי' עושה פלא דבמדרש אמרו במח' אחת נבראו כל העולמות. שזהו כמו עד"מ באדם שמסדר במחשבתו מה שהוא רוצה לעשות (אך באדם אין דבר שיש בו ממש במה שהוא חושב אבל באא"ס ב"ה אדרבא המחשבה עליונה הוא עיקרא ושרשא דכל המציאות) ובזהר גליף גליפו בטה"ע. ובלשון האריז"ל שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל. וזה הוא פלא גדול דידוע שאתה הוא ה' לבדך משנה"ע כמו שהי' עד שלא נבהע"ו. רק שהעולם הוא לשון העלם שאין רואים אור יחודו ית'. לכן יכולים לראות את הנבראים במציאות יש ודבר. אבל במח' עליונה דשיער בעצמו שהוא מקום אחדותו הפשוטה איך יתכן שם כל מה שעתיד להיות יש ודבר בפועל. אבל זהו פליאות א"ס ב"ה שכולל גם שני הפכים. וזהו עיקר כל המציאות. וכל השתלשלות מדרי' העולמות הוא לגלות הפלא הזה גם בבחי' ומדרי' רבות שבעולמות. עד"מ החכם הגדול מאד יוכל להסביר חכמה רמה ועמוקה מאד גם לנערים וקטנים. אך בודאי הנערים וקטנים אין מבינים אותה על בורי' כמו חכמים גדולים וכש"כ כמו החכם עצמו. וזהו עושה פלא שמביא את הפלא הנ"ל גם במדרי' עשי'. אמנם שכח עשיית הפלא הוא נבדל מן העולמות לגמרי כי הפלא עצמו הוא משתלשל ויורד במדריגות דהיינו שהחכם הנ"ל תחלה מגלה החכמה הרמה ועמוקה לחכמים גדולים ואח"כ לקטנים מהם כנ"ל. הרי עכ"פ ענין החכ' הרמה ועמוקה יורדת להתגלות במדרי' הללו והם משיגים ממנה כאו"א לפי ערכו. משא"כ הכח להמציא גילוי החכ' רמה ועמוקה למדרי' המקבלים אין בכל מדרי' החכמים שיבינו את זאת. ויובן זה ממשל ענין אור וכח. שהכח הוא מורכב והאור הוא נבדל. פי' כח הוא כמו שאדם עושה מלאכת אומנות ע"י כלים העשוין לכך להיות על ידם נמצא מעשה פיתוחים בעץ השוה (גיזימשין) וזה נעשה ע"י כח האדם (שהוא כח פשוט לגבי פרטי הפיתוחים) כשבא בכלי והרי הוא מורכב בכלי ואז עושה הפיתוחים. כמו שע"י שהנפש מורכבת בגוף באים ממנה כחות בערך הגוף. וכן בזריקת אבן בא כח האדם אל האבן ונשא האבן עי"ז הכח (וזהו בבחי' מקיף אב אעפ"כ הוא דומה למורכב, ומשני הענינים דכלי הפתוחים ואבן הנזרק יתבונן המשכיל בבחי' ממלא וסובב והכל בבחי' השתלשלות מדרי'). אבל האור שגם הוא עושה פעולה בגשם. שבלא אור לא ידעו מה שבבית או מה שכתוב בספר וע"י האור ירגישו אותם אך מובן למשכיל שאין פעולת האור באה במורכב בשוה דבר. אלא הוא כח נבדל לעצמו ובכחו הנבדל פועל פעולת ההתגלות והרגשה את אשר ישנו בעולם מה שבלעדו לא הי' מורגש ונראה כלל. וזהו נורא תהלות עושה פלא. פי' נורא הוא ענין יותר חזק וגדול ממי שאומרים עליו שמוראו ויראתו על הכל. וכמ"ש יראתו על פניכם. ומוראך עליהם. שעכ"פ יש אל הירא מציאות לעצמו אלא שהוא ירא ומבטל ישותו שלא יסור ממצות מי שמוראו ויראתו עליו. וזה אינו כ"א במדרי' השתלשלות מן הפלא הנ"ל. שכשם שהפלא במקומו לעצמו הוא פלאי כן בכח ההפלאה יבא ממנו גם מציאות מדריגות שלמטה ממדריגות מקומו העצמי שגם הם יחשבו למציאות במקומם לעצמם ע"ד הפלא, ואדרבא מציאות כולם כלול במהו"ע הפלא עצמו (כמו שבהחכמה רמה ועמוקה מצוי בכחה כל מה שיוכלו להבין ממנה במדרי' האחרונה שבמקבלים) אצא שכשהמדרי' עליונה מאירה אל מדרי' התחתונות מה שלמעלה ממדריגתם הרי הם יראים ממנה ומתבטלים אליה ולא שנעדרים מן המציאות שלהם מחמת הגילוי הזה כי גם הם יש להם מקום מציאות (בכח הפלאי) כמו שהמדרי' עליונה המאירה עליהם יש לה מציאות בכח הפלאי. אלא שיש להמדרי' התחתונות יראה ממנה וביטול אלי' כאמור. אבל ענין נורא הוא לומר שכל כך גדולה היראה והביטול עד שאין מציאת היראים עולה בשם כלל ואין שם אלא מציאת מי שיראים ממנו והוא הנורא. וזהו נורא תהלות כי כשבאים להלל אותו כלומר להסתכל באורו להכירו לעצמו ולספרו לאחרים הנה הוא נורא לבדו ואין שום מציאות זולתו בערכו ותהלתו. ואומר הכתוב שזהו לפי שהוא עושה פלא כנ"ל שעושה את הפלא שיתגלה במדרי' התחתונות שחוץ לעצמות הפלא לעצמו (כמו שהאור עושה את החפצים שבבית והכתב הכתוב שיתגלה מציאותם חוץ למציאתם לעצמם). והעושה הפלא הוא נבדל לגמרי מכל המדרי' הבאים בהשתלשלות. והוא הקב"ה. קדוש הוא שקדוש ומובדל הוא מכל המדריגות ואעפ"כ ברוך הוא ונמשך מציאתו למקום המדרי' דהשתלתלות. וכענין אנכי ה' אלקיך וכללות ופרטות שנאמרו בסיני כמש"ל פהקו"ד. ונשנו באוה"מ וידבר ה' אל משה להביא הרגשת כח המצות בבחי' הדעת דמשה שהוא הדעת דכל ישראל הכל כמש"ש. ובפ' אח"מ קדושים שבא הדבור קדושים תהיו וקדוש שרוי בתוך מעיו כי קדוש אני ולכן גם אתם קדושים תהיו. ותיבת אני להורות שקדושתי למעלה מקדושתכם כמש"ל פאחמ"ק. שע"יז בא ענין הקדושה לשרות בישראל כקדוש שרוי בתוך מעיו ושלכן נתחייבו על עון עריות (שהוא המשכת יניקה לחיצונים מהקדושה שבהם) כמת ומיתה האמורה בכאו"א. ומשום דאי עביד מהני לקליפות. הכל כמש"ש. אמנם הקדושה הזאת בישראל שוכן אתם גם בתוך טומאותם בטומאת מת או בטומאת שרץ וכיוצא בהם. ואין מזה שום פגם וסילוק קדושתם הנז' מהם. ולכן לא נצטוו ישראל כלל שלא יטמאו א"ע בטומאות הללו (משא"כ בכהנים כדלקמן). אך יש מין טומאה שגם קדושת ישראל מתחללת (מלשון כי ימצא חלל באדמה) בה. והיא טומאת אוב או ידעוני ששניהם מין טומאה הן כמ"ש הרמ"ז. ולזאת אמר הכתוב אחר סיום דין העריות. שתלוי בקדושים תהיו כנ"ל. ואיש או אשה כי ימצא בהם אוב או ידעוני מות יומתו וגו'. ובזה יובן לשון הזהר הנ"ל לקדשא לון בכלא. פי' אפי' בבחי' זו שלא תמצא הקדושה במקום טמא מה שלא נמצא זה כלל רק בפסוק אוב או ידעוני כאמור. ולכן בא אחר זאת האמירה למרע"ה מענין קדושת הכהנים וכנ"ל בכל דבור ואמירה בצווי המצות ע"י משה שהוא להביא כח הקדושה שקבלו בסיני מהקב"ה שאמר אנכי ה' אלקיך כנ"ל אל הגילוי בבחי' הדעת דמשה שבכל ישראל. וזהו אמור אל הכהנים בני אהרן וכמ"ש בזהר בני אהרן ולא בני לוי פי' שלא זכו לבחי' קדושה זו דכהנים הכתובה בפרשה זו אלא מאהרן דוקא דאסגי שלמא בעלמא לכן זכה אהרן להתפשטות הקדושה שבו בגילוי יותר בעולם עד שלא תוכל לשרות במקום טומאת מת, ולפי"ז יש לפרש אמור אל הכהנים. פי' שיגלה בדעת שלהם כנ"ל שהם בני אהרן שזכה לתוספת קדושה בהתגלות בעולם כנ"ל. ואמר הכתוב עוד ואמרת אליהם. פי' שיודיע בבחי' הדעת והידיעה להם שלנפש לא יטמא. פי' שהכח דאהרן שבהם לפי שהם בני אהרן (ולא בני לוי כנ"ל) אותו הכח לא יטמא בעמיו. פי' שהוא לא ישרה במקום טומאת המת ויגרמו לדחות הקדושה ממקומה ולחלל אותה ח"ו (וכן הוא בלקיחת אשה זונה וחללה וגו') ומשום דקאי על קדושתו של אהרן לכן אמר בלשון יחיד לא יטמא וכמ"ש בזהר לא יטמא ההוא כהנא עילאה דלעילא. וזהו אמור ואמרת שע"י כפל האמירה הודיענו הכתוב שהקדושה עליונה דאהרן שבכל הכהנים לא יטמא ולא ישכון. אתם בתוך טומאותם בעמיו. ממילא מובן מזה גם האזהרה על הקטנים שגם בהם ישנה לקדוש' ומצווים הגדולים ממילא לראות שלא תתחלל קדושתם וכדמיון שמצווים כל ישראל לא תעמוד על דם רעך [ואם כל ישראל מצווים על שמירת הכהנים הקטנים. יש בזה קצת עיון. אבל הב"ד ודאי מצווים כמ"ש וקדשתו בע"כ ואם אינו מקבל דפנו וכו'. ומקום הספק בזה הוא ממה שאין הנשים מצווים על הקפת קטן. אך אעפ"כ אר"ה חובה תקברינהו לבני' שאין לה לעשות כן. מיהו י"ל דהיינו דוקא לעשות היא בידי'. וגם לשון הספרא להזהיר גדולים (דוקא) על הקטנים דמשמע לכאורה דלכהנים לבד נאמר. וצ"ע] ככה מצווים הכהנים על הקדושה דאהרן שלא תתחלל אפי' בקטנים. וגם א"ש הדרשה דבעמיו (דהיינו במקום שיש לו קוברים) הוא דלא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. והערנו בזה דהל"ל לנפש בעמיו לא יטמא. והשתא א"ש דה"ק שאהרן הנז' (כאמור אל הכהנים שהם בני אהרן כנ"ל) הוא לנפש לא יטמא. פי' כנ"ל שהוא לא ישרה במקום טומאת מת בכל מת שיהי' ומ"ש בעמיו פי' שהצווי הנשמע מזה באזהרה שלא יבאו הכהנים בני אהרן אל מקום הטומאה (ואפי' הקטנים כנ"ל) היינו דוקא בעמיו כשהוא במקום שיש לו קוברין מבלעדי הכהנים אבל כשאין לו קוברין אף שיש חילול קצת בקדושת הכהנים נדחית האזהרה מפני המצוה הרבה ועצומה דמת מצוה. ואם הי' אומר לנפש בעמיו לא יטמא הי' משמע דשלא בעמיו שורה הקדושה דכהנים בשלימות גם במקום הטומאה כמו קדושה של כל ישראל ששורה גם במקום טומאה כנ"ל (ויש להביא ראי' שאינו כן ממשנה דיטמא נזיר ואל יטמא כה"ג וכו' וק"ל) אבל לקרובים שגם הם כהנים והם קרובים שמתאבל עליהם לפי שיש להם יחוד עמו אין שם שום חילול במה שמטמא להם ואדרבא הוא מצוה שלא להרחיק קדושתו מהם ומחוייב להטמא להם כידוע. אבל הכה"ג מאחיו שמן משחת אלקי' עליו שהוא קדושה עליונה מאד נעלה מקדושת כל הכהנים לכן גם לאביו ולאמו לא יטמא וק"ל. ואח"כ באה הפרשה דבעלי מומין שקדושתן קיימת בהם רק שאל הפרוכת לא יבא דקלישא קדושתו קצת כעין ודוגמא דקדושת ישראל ששורה בתוך טואתן אך אל המקדש לא יבואו וכן בכהן טמא קלישא קדושתו טפי עד שאפי' וינזרו מקדשי ב"י. כי אף שקדושת הכהנים ראוי' לאכול קדשים וק"ק. ואדרבא אמרו כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. היינו בטהורים דוקא אבל כשהן טמאים שיש פגם וקצת חילול בקדושתם לכן וינזרו מקדשי ב"י שלא לאכלם ואפי' ליגע בהם כי בזה יחללו את קדושת הקדשי ב"י שבהן ולא תבא הכפרה בשלימות לישראל המביאים הקדשים ההם. ולפי"ז אפשר לפרש והשיאו אותם עון אשמה בטמאם את קדשיהם שיהיו נושאים עון האשמה על ב"י הבאים להתכפר בקדשים הללו. וכשלא יתכפרו בהם ואדרבא יחללו את קדושתם יהי' מזה עון אשמה נשאר על המביאים הקרבן. כך יש לפרש. ואחר שגמר עניני הקדושה דישראל וכהנים אומר ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי וגו' פי' שכל עניני הקדושה האמורים הוא הקדושה דבחי' שם קדשי וכשתשמרו את הקדושה דשם קדשי ולא תחללוהו אז ונקדשתי וגו' ולביאור הדברים יש להקדים ביאור מ"ש רמ"ח פקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא ובתורה אמרו אורייתא וקב"ה כולא חד וזה צריך ביאור להבין ענין זה. וגם י"ל דכאן הוא אומר אורייתא וקב"ה כ"ח ולהלן הוא אומר כמה קדושין אינון לעילא אורייתא קדישא ישראל קדישין ובכולהו אין קדוש כה'. דהנה אנו אומרים אשר קדשנו במצותיו שהקב"ה כבי' עושה בעצמו כמ"ש מה הוא מבקר חולים כמ"ש וירא אליו ה' וארז"ל לבקר אותו מחולי המילה. אף אתה וכו' וכו'. דודאי ענין זה שהוא כבי' עושה מצות היינו מה שפועל בעולמות וכן כללות ופרטות דמצות שנתנו לנו במ"ת כנ"ל היינו הכח לפעול בהם בעולמות (ובמל"ת שנת"ל שמצד המ"ת אינן אלא פגם בנפשו. מ"מ אין זה אלא הפעולה בעולמות שעושה מה שנצטווה שלא לעשותו זה עושה פגם כי היא עבירה שהוא דבר מן העולם שמזיק לנפשו בכח שקבלה במ"ת עד שזה הוא לה פגם. משא"כ במי שלא קבל התורה. וכמ"ש עד שלא באת לידי מדה זו וכו' אין זה עבירה כלל) ולכך נק' אברין דמלכא שזהו כמו שאברי האדם מושגים ומורגשים לזולתו. משא"כ חיי האדם אינו מורגש אלא לעצמו וגופו שהגוף חי מן החיות. וככה המצות שהן מה שבא מכחן בעולמות נק' אברין דמלכא. אבל אורייתא (הגם שגם היא בגילוי בעולמות) היא כמו הקב"ה בעצמו. וכמשנ"ת פי' ענין שם הקב"ה דהיינו שכמו שהוא קדוש ועושה פלא הוא ברוך ונמשך כחו לישראל לפעול בעולמות שזה הפעולה היא ענין האברין אבל יש מקור שכח הפעולה מתפשט ממנו והוא עצמות החיות הקב"ה וזהו שנק' מתן תורה ולא מתן המצות (כמ"ש במק"א באריכות הביאור) היינו שנתנה להם התורה שהיא המקור כנ"ל שממנו בא כח בפעולה שבמצות. וזוהי הכונה במ"ש אורייתא וקב"ה כ"ח. היינו לומר שהיא בחי' העצם והמקור כמו שהקב"ה הוא עצם ומקור כבי' לקדושה המתפשטת ממנו בעולמות באברין דמלכא. וז"ש הנביא הוי כל צמא לכו למים שהיא התורה. דהנה הנפ"א חפצה בטבעה לעלות וליכלל ולהתאחד בקדושתו ית'. וכמ"ש במק"א עמ"ש ואתה משמרה בקרבי שלולא שהש"י משמרה היתה פורחת ומסתלקת לדבקה בה' ולהתכלל כנ"ל וכמ"ש בתניא. ולזה אמר הוי כל צמא שהצמאון הוא לדבקה במהו"ע ית'. לכו למים שהיא היא הדביקות במהו"ע ממש וכנ"ל דאורייתא וקב"ה כ"ח (אף שקדושתו למעלה מקדושת התורה היינו במעלה ומדרי'. אבל לענין זה שאיננה מצד העולמות אלא מקדושתו של הקב"ה ממש ולא מקדושת מצותיו שהוא עושה בעולמות וישראל מתקשראן באורייתא. ולכן אמר עם תורתי בלבם ולכן נא' ואתם הדבקים וגו'). אך כתיב עונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלקיכם ולא יוכל לידבק בה' שיתקיים בו ואתם הדבקים. אם לא שב מעונותיו בתשובה שלימה שמביאה רפואה לעולם שישוב לחיות בחיות דקדושה אלקית ולא כמ"ש ואתה חלל רשע וכו' אלא מתקן כל הפגמים והחילול השם כלומר סילוק הקדושה העליונה שעשה. אז אין דבר מבדיל בינו לבין קונו. כי אף דישראל מתקשרין באורייתא. כלל גדול הוא שאין התחתונים יכולים לעלות כ"א ע"י קבלת עומ"ש שלימה וכמ"ש בזאת יבא אהרן אל הקדש כידוע בכ"ד ובזהר ורע"מ. וזהו פי' הלשון שאנו אומרים בתפלה שאחר ספה"ע ואטהר ואתקדש בקדושה של מעלה. ולבסוף אומרים ולטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה. כי בתיקון הפגם ע"י הספי' הוא תיקון ורפואה שלימה לחילול ש"ש דהיינו שם קדשי שבפ' אז דוקא נוכל לבקש לטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה בבחי' התורה. וזהו ולא תחללו את שם קדשי כלומר בשמירת מה שכתוב בפהקו"ד מענין הקדושה השוכנת בישראל מתוקן הענין שלא יהי' שום חלל ח"ו מקדושת שם קדשו (והיינו קדושת המצות הנ"ל) אז ונקדשתי בתוך בני ישראל (בקדושת התורה) ואז אני ה' מקדשכם. לכו למים ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים:
2
ג׳לפסוק ונקדשתי. (עי' לקו"ת פ' זו).
3
ד׳להבין שרשי הדברים בענין ג"פ קדוש. הנה מבואר ברע"מ פ' אמור (דצ"ג) באריכות ענין ג' קדושות הללו דישראל מקדשין לתתא עד דאסתלק רזא דשמים עילאין לעילא ונהיר ההוא קדש בהו וכדין אקרי קדוש וכו' ע"ש. ותוכן הכוונה יובן עפ"י הקדמה א'. והוא הידוע מכהאריז"ל דיחוד או"א אינה אלא ע"י העלאת מ"נ דמס"נ ממש. ויחוד זו"נ הוא ע"י מעהמ"צ ותו'. וטעם הדברים כי הנה עיקר התלבשות אוא"ס הוא בחכ' דאצי' דוקא להיות כי החכ' הוא כ"ח מ"ה. וביאור הדבר ידוע שהוא בחי' הביטול הגדול שמצד החכ' כשיכיר האמת איך שאא"ס בעצמו מובדל בערך מכל בחי' השתל' וכו'. השגת ביטול זה הוא כח מ"ה שבאור החכ' לומר מה פשפשת כו'. ולזה הטעם החכ' דוקא נק' אמת. כי בינה הוא ההשגה והתפיסא באא"ס ואין השגה זו אמיתית אוא"ס כמו שהוא באמת מובדל מבחי' השגה ותפיסא דלמחת"ב כידוע. אבל החכ' הוא כשמשיג ביטול ההשגה באור א"ס איך שאין ערוך כלל בין אא"ס עם ההארה בעלמא שנאצל מאתו וכו'. ה"ז מכוון יותר לאמיתות אוא"ס מהשגת הבינה וכו'. ומטעם זה גם למטה בעולם השפל בזאת ניכר מעלת החכ' על הבינה. כי איש החכם להשכיל על שורש הדבר ולעיין ולפקח בכח המשכיל לברר הדבר בשכלו ימצא הטעות והשקר גם הדק שבדקות עד שיגיע אל נקודת האמת שבדבר כו'. משא"כ בהשגת הבינה בלתי עיון ובירור בכח חכ' לא ירגיש הטעות וכו'. ועוד זאת ההפרש שבהשגה ידמה לו שכבר מבין הדבר לאמתו. ומצד כח החכ' הוא להיפך שכל שיעמיק שכלו יותר. יותר לא יגיע לאמיתת הדבר. כי זה שהבין והשיג מתחלה יפול מחמת הבירור בקושיות שהקשה שהוא ענין העלם ההשגה וכל שיהי' עולה בהעלם אחר העלם יותר הגיע לאמיתית הדבר וכו'. והכל ענין א' שהחכ' הוא ענין הביטול והוא האמת דוקא כנ"ל וד"ל. והנה כתי' והחכ' מאין תמצא כו' דוקא החכ' הוא מאין ולא הבינה שהרי על הבינה נא' להנחיל אוהבי יש היינו שהשגת אלקות בג"ע הוא בחי' יש ודבר מה מאחר שמשיג איזה ענין אלקי וכו'. אבל ביטול ההשגה הוא בחי' אין וזהו חכמה כח מ"ה וכמ"ש משה ונחנו מ"ה כו'. ועד"ז יובן למשכיל למעלה בחו"ב דאצי' תרין ריעין וכו'. היינו להיות כי הרי ידוע דל"ב שבילין דמתפתחין במוחא דז"א הן ל"ב ויאמר אלקי' דבבינה דאצי' כי מב' בזוהר אבא אמר לאימא כו'. אמר בחכ' ויאמר בבינה וכו'. וביאור הדבר הוא כנ"ל. כי הבינה הוא התפשטות ההשגה והוא ראשית הגילוי ליש ודבר מן כח המשכיל להיות מבין ומשיג וכו'. וידוע דז"א המקבל מוחין דאי' הוא במדידה וקצבה בל"ב שבילין דל"ב ויאמר אלקים. פי' שהמדות מקבלים השכל השייך להם מן ההשגה באורח פרטי לכל מדה ומדה **חסר קצת** כשאמר ה' יהי אור הוא החסד כך וכך וכו' וסיבת מאמרה כך הוא בגזירת בעל המאמר הוא החכ' שאמר לאימא וכו'. פי' העלם ההשגה גזר אומר שתהי' גילוי ההשגה כך וכך לומר יהי אור וכו'. וא"כ כאשר יצטרך להיות שפע חדשה במדות לגמרי יצטרך להיות יחוד חדש מעקרו באו"א. פי' שגם החכ' תתחדש מאין אמיתי ולהיות בה הארה חדשה מאין ותתייחד אח"כ הארה זו בבינה הנק' יש וכו'. וה"ז א"א כ"א כאשר יהי' תחלה ביטול גדול במוחין הראשונים להיות עולין למעלה מן השכל לגמרי לקבל הארת אין מחדש וכו'. והו כדוגמת השתיקה שמבו' במ"א שהוא העלאת מ"נ שיוכל להיות יחוד או"א וכו'. וכן יובן למעלה שמצות מס"נ גורם ג"כ יחוד או"א דאצי' כי ע"י מס"נ באה הנפש לביטול אמיתי מכל וכל. דהיינו להדבק באא"ס עצמו שבלתי שום השגה ולא אפי' העלם השגה כי הלא תכלה הנפש לגמרי בלי שום טו"ד כלל וכו'. וה"ז ביטול והתכללות הנפש באין האמיתי מקורא דכולא. וכמ"כ רוח אייתי רוח וכו' ונעשה ג"כ למעלה העלמ"נ דאו"א למעלה עד שיהיו נמצאים מאין במוחין חדשים אח"כ וד"ל. וזהו שע"י מס"נ דוקא יחוד או"א במוחין חדשים. ועד"ז יתפרש הפסוק שרפים עומדים ממעל לו. הנה הוי"ו דלו' הוא בחי' ז"א דאצי' שקבלו כבר המוחין מאו"א כנ"ל. כי כל כינוי הנסתרות דז"א הוא מצד המוחין שלו שהן האורות דאו"א וכו' ולכך נא' בל' נסתר. אבל הכלים שלו שהן בבחי' גילוי נא' עליהם לשון נוכח כידוע. ממעל לו היינו עוד למעלה מהמוחין שלו והוא עליות המוחין שלו בא"א עד דנהיר האי קדש בהו ואיקרי קדוש בוי"ו כמ"ש ברע"מ הנ"ל. פי' קדוש הוא חכ' שמאיר בבינה כידוע. ומצד העלמ"נ דז"א גם בקדש יהי' ביטול לגבי האין האמיתי ויהי' סיבה ליחוד חדש באו"א אח"כ כנ"ל וד"ל. וזהו דוקא ממעל עומדים. היינו שע"י התגברות התשוקה לצאת לגמרי מכלי חומרם להתכלל במקורא דכולא דוקא המה גורמים העלאות גדולות בזה עד שיעמדו ממעל לו באא"ס עצמו שבא"א שממנו נמשך מוחין לאו"א ולזו"נ כו'. ועי"ז ואהבת בכל לבבך דק"ש הוא מס"נ דוקא מתוך נקודת הלב שגורם יחוד או"א. כמו שאמר ר"ע מתי יבוא לידי ואקיימנה כי ע"י הפו"מ במס"נ נעשה יחוד או"א בקיום גדול הרבה יותר מבמס"נ בשו"מ ורצון כמ"ש במ"א. והוא ענין עשרה הרוגי מלוכה שגרמו יחוד או"א עד משיח כמ"ש בע"ח וד"ל. וזהו קדוש הראשון שאינו אלא בחי' הסתלקות מלמטלמע"ל כדי שיוכל להיות יחוד או"א כו' וד"ל. וענין קדוש השני ושלישי הוא ענין יחוד זו"נ ע"י תומ"צ כו'. ושורש הדברים הוא דג"פ קדוש הוא ג' מדרי'. הא' עליות הוי"ו בקדוש דאבא כנ"ל. והב' שאחר יחוד או"א מורידים הוי"ו ע"י בחי' ת"ת דבינה שיהי' כתר לז"א שהוא התו'. והג' ירידה שני' ביסוד ז"א להיות כתר לנוק' כו'. וכדי להבין איך שיהי' ת"ת דבינה כתר לז"א ע"י התו'. יובן עפ"י הקדמה תחלה להבין מהו בחי' כתר דתחתון שנעשה מת"ת דעליון. הנה ידוע דבחי' האצי' הוא בחי' גילוי ההעלם לבד והוא צמצום גדול לגבי עצמות ההעלם עד"מ בחי' גילוי השכל בסברא וטעם לגבי המקור וכח המשכיל ומוציאה לידי גילוי כלא חשיבי ממש. והרי ג"כ צמצום עצום הוא לגבי המשכיל עצמו כמו ששכל סברת התינוק צמצום גדול הוא לגבי שכל הרב כו'. הגם שלמקבל השכל הרי הגילוי היפך הצמצום כי רחב הוא מכלי קבלתו אך לגבי עצמות המשפיע צמצומים גדולים הן כידוע. כמ"כ יובן שצמצום האצי' מעצמות המאציל ב"ה שאינו אלא בבחי' גילוי מן ההעלם כמ"ש במ"א. הגם שלנבראים ונוצרים כו'. הן מקוריהם משפיעים מאין ליש אבל לגבי עצמות המאציל צמצומים גדולים הם וד"ל. וא"כ צ"ל דבר המכריח לצמצום גדול כזה. כמו עד"מ הנ"ל מגילוי שכל מכח החכ' צריך שיכריחנו להתצמצם כ"כ והיינו החפץ והרצון של הרב להשפעתו למקבל מכריחנו להתצמצם כ"כ כנ"ל. וכמ"כ צ"ל למעלה בחי' חפץ ורצון עליון של המאציל ב"ה לבוא לידי גילוי ולהתצמצם כ"כ. והוא הנק' כתר דנאצלים לבד. פי' הרצון והחפץ שיאצילו שהוא עיקר ומקור סיבת שפע אצילותם בתמידות והוא בחי' כתר דז"א. ונלקח כתר לרצון זה מבחי' ת"ת שבמאציל כלומר אם הבנים הוא בינה. והמדות שבה הן המאצילים מוחין כו' כידוע. וכדי שיומשך מהם רצון וחפץ להשפעתם זו יאיר תחלה בחי' הת"ת שלהם פי' המדות שבשכל הוא הסברא לחיוב או לזכות והת"ת המכריע וכוללם יחד ע"כ ממנו עיקר לקיחת הרצון והכתר להשפיע למטה בז"א שהוא המדות שבלב כידוע וד"ל. ונמצא הכתר דרצון ממוצע בין העלם מדות שבבינה לגילוי מוחין ומדות שבלב. כי המוליך ומביא מן ההעלם לידי גילוי דהיינו במה שחפץ בגילוי כו'. ועד"ז יובן בכל עו"ע למעלה מעלה עד רום המעלות דכל כתר שבתחתון נלקח מן ת"ת שבעליון כמו בחי' ת"ת דא"א כתר לאו"א וכידוע וכנ"ל. והנה כתי' כי אמרתי עולם חסד יבנה. שידוע שמתחלה הי' האצי' בבחי' חסד חנם בלתי סיבת העלמ"נ מלמטה ואח"כ התעוררות החסד צ"ל מחמת העלאה מלמטה כמ"ש בע"ח. וביאור הדבר הנה זה הי' במ"ת שגרמו בחי' העלמ"נ עד שיהי' בחי' ת"ת דבינה כתר לז"א בהיות כי פרחו נשמתן קודם כל דבור כידוע. וה"ז הי' מס"נ בתחלה כדי שיוכל להיות יחוד או"א כנ"ל. ואח"ז גרמו ירידת השפע מלמעלמ"ט דהיינו שיהי' כתר לז"א שיחפוץ ה' בגילוי האצי' מן ההעלם כנ"ל. והן ע"י עשה"ד שהן כללות רצונותיו ית' כמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה כו' שעשה"ד הם פנימי' הע"מ כמ"ש במק"א. וכל עולם לפ"ע. דהיינו בנאצלים הי' מאמרות בבינה להיות מוחין לז"א כנ"ל. הרי העשה"ד הם בחי' הפנימי' להן להיות כי אוריי' מח"ע נפקת. פי' דבר ה' באמרו "אנכי "זכור "שמור כנ"ל הוא בחי' פנימי' אבא. ומה דאמר ומפקד לאימא כנ"ל הוא רק בחי' חיצוני' עד"מ אדם המצוה לעשות כך וכך ולא ידוע לזולתו טעם השכל לזה הצווי כו'. כן באוריי' איברי עלמא כמ"ש בראשית ברא וד"ל. וכמ"כ ההלכות שהן חכמתו הן בחי' פנימי' המוחין לסדר השתל' דאבי"ע בעליות וירידות שונות שבירה ותיקון כו' וכמ"ש במ"א בארוכה. וא"כ אדם ששונה בהלכה הוא מעורר חפץ ורצה"ע למעלה הנק' כתר דז"א. כי הרי הוא מגיד ומספר לומר כך וכך רצון ה' שזה כשר וזה פסול כו'. ובזה נמשך חפץ ורצון להאציל בגילוי כו' וד"ל. וזהו קדוש השני להוריד הוי"ו מלמעלמ"ט כנ"ל. ואמנם קדוש הג' הוא ע"י מצות מעשיות להיות ת"ת דז"א כתר לנוק'. וביאור דבר זה יובן עפ"י הקדמה מתחלה ההפרש בין תו' למצות שזה ידוע שהתו' היא רק פי' וביאור המצות איך לעשותם וא"כ המצות עיקר וכמ"ש לא המדרש עיקר כו'. ויש סברא להיפך שהתלמוד גדול שמביא לידי מעשה כידוע. אך שניהם אמת. ויובן ע"פ הקדמה א' הידוע בענין השבירה דרפ"ח ניצוצין שנפלו מז' מל' קדמאין שמתו כו'. הגם שמהם כל עיקר סיבת השתל' המדרי' למטה מטה עד שנתהווה דצח"מ גשמיי' דק"נ כידוע. עכ"ז בשרשם ומקורם קודם שנפלו היו במדרי' היותר נעלה מבחי' האצי' דעכשיו הנק' תיקון כידוע שהשבירה הי' בבחי' ס"ג דנקודים והתיקון דברודים בשם מ"ה כו'. וביאור הדברים ידוע היות כי אנ"ר נפלאות אשר הצומח יזון ויחי' את החי והמדבר. איך הנמוך ישפיע לגבוה. וגם אנ"ר יותר פלא אשר התינוק אינו יודע לקרות או"א עד שיטעום טעם חטים גשמיי' בערך גסות הצומח ואיך יהי' ממנו סיבת הגדלה וריבוי הדעת שע"י הטעם שטעם יכיר וידע את אביו ואמו שלא הי' יודעם תחלה הרי הדעת רוחני הוא כו'. ועד"ז אנ"ר עוד שהיין יפקח את החכם ומהיכן ימצא כח ליין להוסיף שכל הרוחני כו'. אך כל זאת יובן עפ"י הידוע ומבואר במ"א דכל דבר גבוה שנפל יהי' נפילתו בהשפלה יותר לפי ערך הגובה. כמו חומה גבוה שתפול האבן להלאה במרחוק לפ"ע הגבוה כו'. וכן מעומק המושג יתבלבל המוח לגמרי וידבר טעות גמור וכו' או ישתטה וכו' (וכן להיפך מטעם זה מבוא' במק"א שבמקום הנמוך מאד לא יוכל להעלותו כ"א היותר נעלה כו' כמו ועברתי באמ"צ אני ולא מלאך כו' וד"ל). וכן עד"ז יובן בהיות שרפ"ח ניצוצין דתהו להיותם נעלים מאד במדריגתם בבחי' ס"ג דנקודים כידוע. אשר לסיבת גובהם כאשר ירדו ונפלו היתה נפילתם בתכלית ההשפלה מטה מטה לפ"ע הגובה. והיינו אשר ימצא בצומח הגס דטעם חטה גשמיות שכל ודעת יתירה כנ"ל. מפני שטעם זה בשרשו ברפ"ח ניצוצין קודם שנפלו בק"נ הי' הגבה למעלה משרש החכ' כו' ע"כ גם בנפילה בנוגה יש בו דעת בהעלם עד שיוכל התינוק להכיר או"א ע"י הטעם הזה וד"ל. ואחר הקדמה זו יובן מעשה המצות ג"כ כמו מצות מצה שנק' מיכלא דמהימנותא כידוע שהאמונה שהיא למעלה מן הטעם תבוא בנפה"א כאשר יאכל המצה שהוא בלא טעם גשמי ולכאורה יפלא איך יהי' סיבת העדר טעם גשמי להביא בנפה"א הרוחני מה שלמעלה מטעם הנפש כו'. אך הענין הוא כנ"ל שהחטה של המצה נפלה בירידת המדרי' מרפ"ח ניצוצין, עד ק"נ דעשי' שצמחה חטה זו כו' ובשרשה ברפ"ח ניצוצין קודם שנפלו הרי היא למעלה מנפש האדם דנפש האדם הוא מזווג זו"נ שאחר התיקון כו' ע"כ כשמתלבש במצה זו רצון ה' כשאוכלה ונק' לחמא דמהימנותא כלומר שתגיע לנפש בחי' אמונה באא"ס שלמעלה מן השכל גם בבחי' אצילות וכו'. שגם מרע"ה שהי' לו נשמה דאצי' נתחייב לאכול מצה. א"כ מוכרח שע"י המצה הי' לו אמונה שלמעלה מהשגתו דוקא ולא הי' לו אמונה כזו מקודם שאכל המצה הגם שהי' השגתו בבחי' אצי' ממש כידוע. ואין זה אלא מטעם שהמצוה מעשי' נלקחת מדברים גשמיי' דנוגה שבשרשם הוא גבוה מאד גם מהתיקון כו'. ולזה לא רצה משה ליפטר גם בנשיקה עפ"י ה' מפני קיום המצות בא"י בתרומות ומעשרות הגם שהם בענינים גשמיי' דנוגה דעשי' כו' וד"ל:
4
ה׳ומעתה יובן עיקר ההפרש שבין תורה למצות דהיינו רק בדבר הזה הנ"ל שהס"ג גבוה ממ"ה כו'. כן ע"י הדבור בתו' הוא שם מ"ה בחכ' אתברירו. אבל המצות הן מדברים גשמיי' דנוגה דעשיי' שאין למטה ממנו במדרי' כמו צמר דציצית וקלף דתפילין ואתרוג וכדומה להם במצות ל"ת טומאה וטהרה כו'. וידוע דע"י העלאת רפ"ח ניצוצין מק"נ לשרשם קודם שנפלו. אז הם עצמם נעשה בחי' הכתר דזו"נ וכידוע ומבואר בע"ח. וזהו שנא' לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. וידוע דכבודי הוא בחי' הכתר דנוק' כי כבוד חכמים ינחלו הכוונה כי חו"ב ינחלו הארת הכתר הנק' כבוד עליון ע"ש ל"ב נתיבות חכ' שנשפעי' מאתו. ולכבודי בראתיו כו' כלומר לרצונו בראתיו בשביל רצונו דהיינו מצות מעשיות שיקיימו בנוגה דבי"ע לכך היתה הכוונה בשבה"כ להיות ברי' יצי' כו' וד"ל. וביאור הדבר היינו להיות כי התו' אינה אלא גילוי חפץ ורצון ה' שיעלו ניצוצין בקרבנות כך ולא כך וכדומה לזה בכל מצות מעשיות אין בתו' אלא הפי' והביאור איך לעשותה אבל לא גופה של מעשה כלל. ואמנם במע' בפו"מ הרי יש עליות רפ"ח ניצוצין ממש והעלאה זו גורמת התעוררות רצון וחפץ מחדש להיות בי"ט כו' מאין ליש. והיינו בחי' כתר דזו"נ לצורך בריאת העולמות שנעשו ממצות דרפ"ח ניצוצין וד"ל. וזהו ההפרש שבין תו' למצות שע"י לימוד התו' לא הועלה עדיין כלום מרפ"ח כו' אך הוא התעוררות רצון ה' להעלות רפ"ח כו' ומזה נעשה כתר לז"א כנ"ל. אבל לכבודי בראתיו בחי' כתר דנוק' להיות ראש לשועלים דבי"ע כו' אינו אלא במצות מעשיות דוקא להיות כי כתר דנוק' הוא הרצון לברוא יש מאין ממש מוכרח להיות העלאה מלמטה בבחי' עשי' דוקא משא"כ בכתר דז"א אין צריך עשי' כ"א הדבור בד"ת לגלות הרצון כו' כנ"ל וד"ל. וזהו לכבודי בשביל כבודי כדי שיהי' כתר לנוק' בראתיו מאין ליש בתחלת ההשתל' בחסד חנם כנ"ל ולהיות שבירה אח"כ כדי שיהי' מהם העלמ"נ לעורר מלמטה הרצון כי אין מלך בלא עם כו' וד"ל. וזהו הקדוש הג' בוי"ו דיסוד ות"ת שיהי' ממנו כתר לנוק' כנ"ל. והן גבורי כח העושים רצונו ממש כמ"ש למעלה. וע"ז אמרו לא המדרש עיקר אל המעשה כי נעוץ תחב"ס וסוב"ת כו'. ומאחר שכל עיקר הכוונה בבחי' השבירה והתיקון הי' בשביל כ' דנוק' הנק' סוף מעשה הרי שרשן בתחלה מאד נעלה כנ"ל בכל שנפל למטה ביותר וד"ל. ומ"ש התלמוד גדול שמביא לידי מעשה להיות כי הוא מעורר עפ"י החכ' איכות ואופן הרצון במעשה המצות כנ"ל אך גופו ומהותו של הרצון במצות אינו אלא בעשי' בפו"מ דוקא דהיינו בעליות רפ"ח ניצוצין מנוגה דוקא מטעם הנ"ל. ונמצא ששניהם אמת שהתלמוד גדול והמעשה גדול וד"ל:
5
ו׳ועתה אחר כל הנ"ל יובנו שרשי הדברים הנאמרים למעלה בפסוק ונקדשתי בתוך בנ"י כו'. בג' מיני אהבות בכל לבבך ובכל נפשך וכו'. וגם בכ"ז יובן ענין הקריאה בתושב"כ ותושבע"פ בכל ליל שבועות לפי שנא' בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו כו'. וידוע דעטרה זו היא בחי' כתר דז"א מת"ת דאי' שנעשה במ"ת דוקא. ועד"מ הנה עטרה של זהב ואב"ט גשמיי' יש בהם ב' דברים. הא' גופו ומהותו של הזהב ואב"ט כשהן מקשה ויש אופן לצייר אותם בכל אופן שירצה כפי התפארת הנאות כו' והב' אופן הציור לצייר למשוך אותם לאורך ורוחב וחילוקי דקות הציור בכל פרטיו תלוי באופן חכמת המצייר להיכן כוונתו נוטה באיזה פאר הנאות שלו באותו העת לפי כבוד גדלו של המלך באיזה אופן עד שיקבל הת"ת מציור פרטי כזה דוקא וד"ל. וכמ"כ יובן למשכיל דגופה ומהותה של עטרת הכתר והרצון דז"א דאצי' מזהב וכסף ואב"ט יקרים כו' דהיינו רפ"ח ניצוצין עצמן ומהותם שנפלו בנוגה דעשי' וכשנעשית המצות בהן כנ"ל אזי הם יקרים מאד מאד מצד שרשם קודם שנפלו וזהו כצנה רצון תעטרנו כו' אך אופן הציור של העטרה אם כך או כך שהוא לפי חכמת המלך וכבוד גדלו באותו העת היינו חכמת התו' בחכ' שמה אתברירו הרפ"ח ניצוצין פי' שיהי' רצון ה' במצוה באופן כך ולא כך שהוא כמשל הציור בגוף האבן הטוב כנ"ל וד"ל. וזהו שכל ימי הספי' הוא בירור הרפ"ח ניצוצין כידוע בענין עומר מנחת קנאות כו' מהם נעשה מהותו של הכתר בחה"ש. אך בליל שבועות מדברים בתושב"כ ושבע"פ כדי להמשיך אופן ציור הכתר והעטרה באמרו זה כשר וזה פסול כנ"ל שהוא גוזר הרצון בזה כנ"ל וד"ל וגם בזה יובן הטעם למה לא שמענו כ"א אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה כו' ולפי שאנכי הוא כללות עצמות הרצה"ע במ"ע. ולא יהי' לך כללות עצמות היפך הרצון במל"ת. אך אופנים הפרטים שלהם איך יהי' הרצון כנ"ל הוא ע"י משה שהוא שרש התו' בחי' יס"א כמ"ש במ"א וד"ל:
6
ז׳וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה. י"ל במה שקורא ליו"ט ש"פ בשם שבת דוקא. וגם למה הזכיר ב' סימנים ממחרת השבת ויום הביאכם. וגם י"ל לשון וספרתם לכם שפי' לעצמכם וכמ"ש בסדר הספי' צויתנו לספור ספה"ע כדי לטהרנו וכו' ויש להתבונן בזה איך הוא ענין הטהרה מזוהמא ע"י הספי'. ואם כספירת הזבה דכתי' וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר. היינו אחר מ"ב ואם טהרה מזובה וסופרת לעצמה שיעברו עליה ז' ימי טהרה כמו היום הראשון שטהרה מזובה. אבל כאן צריך להבין מה נתחדש במחרת השבת וביום הביאכם את העומר שצריך לספור כמה ימים הם במדרי' זו. ועוד צ"ל דא"כ למה ספה"ע הוא מ"ע בכלל רמ"ח מ"ע שהן אברין דמלכא ב"ה. וגם אי' בספרים לומר לשיקובהו"ש במצות ספה"ע:
7
ח׳מצה זו שאנו אוכלים ע"ש מה ע"ש שלא הספיק בצקת וכו' עד שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם. כבר הרעישו כל המפרשים במה שתולה מצות אכילת מצה שנצטוו עלי' במצרים לאכול קודם הגאולה. ואמר בערב תאכלו מצות מיד ולדורות עולה נוהגת אותה המצוה ממש. ואיך תולה הטעם במה שנעשה אחר אותה האכילה שהיתה קודם חצות דוקא. וגם דלפי"ז יהי' ענין המצה שיאיר בקיום מצותה אור שנצלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם. וידוע בפע"ח, וסהק"ב שזה הי' בבחי' תכלית הגדלות (ובהל' הרי"ף והרא"ש הגרסא מצה ע"ש שנגאלו). וידוע ג"כ בסוד המצה שהיא בחי' קטנות דאבא ולא תכלית הגדלות כאור שנגלה עליהם וכו' וגאלם הנ"ל. ועברתי באמ"צ אני ולא מלאך. והכיתי כל בכור אני ולא שרף אעשה שפטים אני ולא השליח. אני ה' אני הוא ולא אחר. י"ל במה שפרט כל הפרטים בפירוש ומקרא מיותר לכל א'. הול"ל ועברתי אני ה' וכו'. ממילא הי' מובן הכל שלא המלאך והשרף והשליח. גם י"ל מ"ש במדרש אמר הקב"ה אם אני שולח מלאך לשם הרי הוא נשקע בטומאת מצרים אלא אני אומר ממקום קדושתו והכל לעשה. דמשמע ממקום הקדושה התמידית במקומה ומדריגתה לעצמה. ולשון הפסוק בא במפורש ועברתי באמ"צ דמשמע ודאי כעין עובר ממקום למקום. להבין כ"ז כתיב וזרעתי את בנ"י זרע אדם וזרע בהמה. שיש בישראל ב' בחי' בחי' אדם ובחי' בהמה. ובבחי' בהמה יש שני ענינים וכמ"ש בתניא ע"פ ואני בהמות הייתי עמך. פי' כללות ענין בהמה הוא הנהגה הטבעיית כפי מה שמחייב לאדם טבע יצירתו כן הוא מתנהג במחדו"מ שלו. ואין השכל והמדע יוכל לשנות בו דבר מהנהגתו מחמת טעם וסברא. ויש בזה ב' ענינים. א' בהמה שלמטה מן הדעת. פי' שהטבע חזק בעצמו ואינו מרגיש ענין חכ' ושכל כלל ואינו מתפעל ממנו כלום. ולכן הולך לדרכו בטבעו גם אם סברת השכל מנגדת לו. לפי שהוא אינו מבין ומרגיש כלל ענין השכל. ויש בחי' בהמה שלמעלה מן הדעת. פי' שיש לו השגה והבנה טובה בטוב טו"ד הסברא שמחייב השכל אלא שיש לו התקשרות מהו"ע הנפש שלמעלה מן החכ' ושכל. כי החכ' ודעת וכל המדות הם רק התפשטות אור ממהו"ע הנפש. אבל הנפש עצמה במהותה לא תתפעל מהם. כי הם עלולים ממנה וכחה חזק הרבה יותר מכחם עד שאין להם מקום כלל לחוות דעת בהנהגה כשיש התעוררות ממהו"ע הנפש שלמעלה מכל כחות שלה. אבל בחי' ומדרי' אדם הוא שרק בדעת ידבר וינהיג את כל פעלו. ואדרבה הוא לא ישגיח כלל על חיוב הטבע שגם בדבר שמצד טבעו הי' נמשך אחריו בכל לבו ונפשו אם השכל לא יסכים עליו יסור ממנו לגמרי ולא יחפוץ בו כלל וכלל. ומשלימות האדם בזה כשהוא בבחי' המוחין דגדלות דאדם שאינו מרגיש א"ע וטבע מדותיו של עצמו אפי' המדות שכליי' שלו. ולא כל מה שנוגע להנאת עצמו. וכל כחותיו אין משמשין אלא על ההנהגה הראוי' הנכונה הידוע אצלו שדרך זה הוא ודאי הנהגה ישרה ואמיתית וקושטא קאי. א"כ הוא עוסק בדבר קיים נצחי ואמיתי כמו שהדבר ידוע אצלו. וזהו דבר שאינו בא במורגש כלל כהתפעלות האה' והחשק הטבעי אל דבר טוב וערב. וכן בהרגשת התפעלות הפחד והשנאה וכו'. אלא הוא רק דבר ידוע ומושג אצל האדם. וה"ז שהדבר הידוע ומושג הוא העושה ומנהיג את כל פעולת האדם השלם דגדלות הזה. וזהו אדם גימ' מ"ה לשון ביטול ואין כמו ונחנו מ"ה וכידוע. והיינו שאין בו בחי' ישות עצמו כלום כ"א ישות מה שידוע ומושג לו. ובהמה גימט' ב"ן. וזהו וזרעתי את ב"י זרע אדם וזרע בהמה כמ"ש בנים אתם לה' אלקיכם זו"נ. כידוע דז"א עיקרו שם מ"ה (אלא שכלול מב"ן). ונוק' עיקרה שם ב"ן וכלולה ממ"ה. ובישראל יש מב' הבחי' כמ"ש בכ"ד. בחי' מ"ה דדכורא הוא ענין כח התומ"צ שיש בעשייתם אותם מה שלא עשה כן לכל גוי והוא כח הנהגה בלב בנ"י מבלתי הרגשת התפעלות המביאה לידי הנהגה. רק הידיעה לבדה כמ"ש עם תורתי בלבם. זהו בחי' מ"ה. ובחי' הב"ן הוא המקבל ממ"ה (כמו שהוא למעלה שהנוק' מקבלת מן הדכורא). וזהו זרע בהמה שהיא בחי' הרגשת התפעלות (והיינו כידוע דזו"נ הוא בחי' סוכ"ע וממכ"ע). ויש בזה ב' בחי' בהמה הנ"ל. בהמה שלמטה מן הדעת היא בחי' התפעלות הטבעיית המוטבעת בלב בנ"י ואפי' בנשים וע"ה שאין להם שום ידיעה והשגה. ואעפ"כ המצות חביבות עליהן עד מאד עד שיוכלו למסור נפשם עליהם. ובחי' בהמה שלמעלה מן הדעת הוא בחי' תוקף אור האמונה. והוא מצד שרש נר"נ שלהם באלקות ממש. וכמו שהנשמה מכרת את בוראה שזהו בבחי' החכ' שלמעלה מן הבינה ודעת. אבל מן החכ' עכ"פ בא לבינה בשפע גלוי עד שענין האלקות ממש דלמחתב"כ בא להיות כמו מושג ומובן אל האדם עד שנולדים ומתעוררים מזה כל המדות דקדושת הנר"נ כמ"ש בתניא. משא"כ בחי' בהמה הנ"ל הוא בחי' התפעלות אלקית עליונה מאד עד שענין ההשגה וההבנה הם כמו מדרי' שפילה ונמוכה מאד לגבי דידה ויש להתבונן בזה שהוא כענין הצופים ברוה"ק ובל' רז"ל נק' שמתלבשים ברוה"ק וכלומר שרוה"ק מלבשת ומעטפת אותם עד שאין להם מקום לשום הרגשה מבלעדי הכרת האלקות המאירה להם בתוקף אורה ואינה משוערת להם כח הרגשת ישות ופירוד ח"ו. ועד"ז יובן היטיב ענין בחי' בהמה שלמעלה מן הדעת הנ"ל. ויש להקדים עוד ביאור ענין שצריך תבונה בו. והוא בענין הידיעה שבודאי הקב"ה יודע את כל המפעל וכמ"ש אתה יודע רזי עולם וכו'. והיינו ודאי בחי' ספירת הדעת וידיעה הכלולה בו ית'. וזהו בידיעת עצמו יודע את הכל. ואמנם ידוע בזוה"ק ובסה"ק שיש מארי דעיינין ומארי דאודנין שע"י המלאכים הנק' כן מגיע ידיעת יצורי העולמות אל בחי' יחוד אלקותו ב"ה ממש. וכן בתפלות איתא שהמלאכים מעלים את התפלות וכו'. ופן הוא בפסוק ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי דודאי הפירוש דבאה לי היינו ע"י המלאכים ולזה אמר הקב"ה ארדה נא (בעצמי) ואראה למטה אם הוא כמו שמביאים אלי המלאכים שהן מארי דעיינין ואודנין הנ"ל (וזה הענין עצמו צריך ביאור וע' עמ"ו מזה). הרי לפנינו ג' בחי' וענינים. א'. ידיעתו ית' שיודע בידיעת עצמו. ב' ידיעה שע"י המלאכים דבי"ע. ג' כשהוא בעצמו יורד למטה לראות. אבל מה שהוא צופה ומביט ומאזין ומקשיב. והכל גלוי וידוע לפניו כמ"ש בתניא פמ"ב כמו ד"מ אדם שמרגיש חום שבצפרני רגליו אם נכווים באש וכו' עיי"ש. אין זה בכלל ג' הידיעות הללו וכמ"ש במק"א בעמ"ו שכמו שיודע בדעת ושומע בשמיעה וכולל את כל המציאות כן כל המדות כחו"ג ות"ת וכו' כוללים כל המציאות כי ממך הכל. ואין שם אלא כחו כביכ' שהוא כל יכול לעשות ואין כחו כבי' נבדל ממנו. וזהו כל עיקר מציאות וקיום העולמים כמה שהם. אך הידיעה וההשגחה בג' אופנים הנ"ל הוא ענין ההנהגה שמנהג את עולמו וצו"מ כפום עובדיהון דב"נ. ובחי' הב' הנ"ל שהוא ההנהגה ע"י מארי דעיינין וכו' הוא בחי' הקטנות ע"ד המשל הנ"ל מאדם שאינו עדיין בבחי' גדלות ובן דעה שלימה הנ"ל. אלא שנמשך בכל כחותיו אחר חיוב השכל ומדות שלו. וע"ז אמרו דור אנוש היו ניזונים בחסדו של מקום והיינו בהשגחה והנהגה דוקא אלא שהוא כטבע המדות. וגם חסדו של מקום כלול מכל המדות ולכן אמרו שבימי אנוש הציף שלישיתו של עולם ע"י השגחת ההנהגה הבאה מבחי' חסדו של מקום דאו"ג חד אל כל העולמות דבי"ע ע"י ההתלבשות בכלים די"ס דבי"ע. וכמו שבאה התהוות גופי העולמות דבי"ע מאין ליש דרך הי"ס דבי"ע. כן באה גם ההנהגה בהם. אבל הידיעה דבחי' אדם הנ"ל (שהוא בחי' האב"ג הנ"ל) יש לבאר אותה בקצת הרחבת הביאור. ויובן ע"ד משרז"ל יום א' הוסיף משה מדעתו. שהש"י אמר לו וקדשתם היום ומחר. והו אמר היו נכונים לשלשת ימים. והסכים הקב"ה ע"י ולא שריא שכינתא עד וכו'. ודבר תימא ונפלא הוא לאמר שמשרע"ה שינה המח' העליונה לשוב להיות כדעתו. והענין שמה שנא' למרע"ה בדבור ממש בנבואתו אותו הענין הי' בא בהרגשה אליו בגופו ממש (וכמשי"ת אי"ה החילוק שבין נבואת משה ודבר ה' אל משה פא"פ ושב אל המחנה בענין אחד לשאר נביאים שהי' הרגשותיהם הטבעיות מתבטלים מהם בשעת הנבואה). ובבחי' זו לא בא אליו רק ענין וקדשתם היום ומחר (ולשלשת ימים לא בא במורגש אלא בידיעה ודעת כדלקמן). ופי' היום ומחר כלומר שימשיך עליהם קדושה ביום שנצטווה. ואותה הקדושה הנה בכלות היום תעלה היא עם היום שעלה למקורו כידוע מענין הזמן דרצוא ושוב וכמ"ש בענין אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. ומקום העלי' שעולה היום לשם נק' מחרתו. ועז"א שגם ומחר מקדש אותם ג"כ ויש להבין זאת בהסבר ממ"ש בקרבן השלמים ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר עד יום השלישי באש ישרף. שהענין כידוע דקרבן השלמים הוא ענין התחברות האדם להתקדש בקדושתו של מקום ואכלת לפני ה' אלקיך (משא"כ עולה כולה כליל לה' וחטאת כהנים אוכלים וכו'). וקרבן התודה הוא ג"כ כעין שלמים. אלא שבא דרך הודאה לה' (כד' שצריכין להודות כעל כל אשר גמלם ה'). וה"ז עליית האדם ממטלמע"ל להודות לשם ה' ואוכל לפניו. אבל קרבן השלמים (שלמים תרתי משמע תרין שלומין). הוא ממטלמ"ע וגם מלמעלמ"ט. והיינו שמה שעולה קדושת היום שמתקדש בו האדם באכילת השלמים ונעשה בבחי' המחרת הנ"ל גם הוא יאכל לאדם לפני ה' ואין ספק שעי"ז נעשה לאדם קנין איזה קדושה בגופו והתרוממות במדרי' (בל"א ער ווערט אויף גיהובין). שזהו המכוון בקרבן השלמים כמשל מי שמזמנים אותו לסעודת המלך שמתרומם בנפשו עי"ז. ועז"א והנותר עד יום השלישי (לא יאכל לבוא במורגש בגופו) באש ישרף. כי הוא קנין מעלה בעצם בלתי מורגש ועד"ז יובן ג"כ בענין וקדשתם היום ומחר הנא' למרע"ה בנבואה מורגשת כנ"ל ובידיעתו בחי' הד"ע דמדרי' משה הידועה שהוא בחי' הדעת עליון הכללי דכ"י. הלא ידע גם א הקדושה שיבא להם מהיום והמחר ע"ד הנ"ל בשלמים והקנין ההוא הוא יום הג' שלא נא' לו במורגש בנבואה אבל נגלה לו בדעתו לדעת אותו וכן הי' דלא שרי' שכינתא וכו'. ועפי"ז יש מבוא להבין ענין אדם גימט' מ"ה שהוא בר דעת כנ"ל. כלומר שבחי' השלימות דמוחין דגדלות דאדם הוא הנהגה עפ"י מה שידוע לו בדעת לא במורגש ולכן הוא בחי' מ"ה וביטול הרגשת שום ישות. וכידוע בענין שם מ"ה החדש היוצא ממצחא דאד"ק שהוא כל עיקר בחי' התיקון דאדם וכמ"ש בכ"ד באריכות. ובידיעה זו הקב"ה יודע ומנהיג את כל העולם כולו. אך הנהגה זו לית מאן דידע לה בר איהו. ואין בה' מהנהגה זו שום ענין בצו"מ כפום עובדיהון דב"נ וכו'. וע"ז נא' וירא און ולא יתבונן. והמשל לזה ממלך אדיר וחכם מופלג שיש לו מלחמה על אויביו והוא מנהיג את המלחמה ע"י אנ"ח ושרים משרים שונים כטכסיסי ההנהגה. אבל פנימי' המכוון של המלך עצמו במלחמתו אין מכולם יודע עד מה רק שכך הוסד אצלו להנהיג את המלחמה הנעלמה ע"י האנ"ח וטכסיסיהם. והנה הוא בצפייתו צופה את כל המפעל ע"י האנ"ח ומתהפך בתחבולותיו להיות כל מפעליהם משלימים ענין המלחמה (וזהו כידוע בכ"ד שהקב"ה כל אשר חפץ עושה ע"י בעלי בחירה דוקא שהבעל בחירה עושה ככל בחירת עצמו אשר הפליא ה' ית' לתת לו כח לעשות כבחירתו ואעפ"כ עם זה הקב"ה משלים כל אשר חפץ). והיינו שאף אם האנ"ח מתרשלים בעבודתם ומועלים ומשנים מתפקידיהם. המלך ברוב מעלת הפלאת חכמתו אינו פונה לשלם להם כגמולם אלא עוסק בחכמתו שגם ע"י פעולה זו יבוא נצחון המלחמה מכל מקום (וכמ"ש במק"א ע"פ כי על אפי ועל חמתי היתה העיר למיום אשר בנו כו'. ואעפ"כ לא היתה שמחה כשמחת בנין ביהמ"ק). אך בכח ממשלתו על האנ"ח ע"י שרי המלוכה ודאי משפט חרוץ לכל העובר על הפקודה בדבר מלך שלטון וזו היא הנהגה המסודרת דחק נתן ולא יעבור וצו"מ כפום עובדיהון. והוא הנוהג שבכל העולם. אבל הידיעה דבחי' אדם הנ"ל לא נגלתה אלא לישראל במתן התו' והוא הגילוי שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה במצרים וגאלם (והוא הגילוי שנגלה לאאע"ה שנגלה עליו אדה"כ אלא שהי' בענין מרכבה וכמ"ש בדרושי הפ'). כידוע שהגילוי הזה הי' בחי' תכלית הגדלות. אבל לא הי' בבחי' פב"פ כ"א במתן התו' דוקא וכמשי"ת אי"ה. אך ההנהגה המסודרת דחק נתן ולא יעבור הנ"ל הוא בחי' הב' מג' ידיעות הנ"ל שהוא ע"י מארי דעיינין ואודנין שפעולת ההנהגה הוא עכ"פ בדבר מלך שלטון רק שהיא העולה ע"י המלאכים ויורדת היא למטה ג"כ ע"י מלאכים עושי רצונו ית'. וזהו ג"כ הכצעקתה הבאה אלי. אבל בחי' הג' שהיא בחי' ארדה נא ואראה היינו שבחי' האדם יורד אל מדריגת ההנהגה המסודרת לראות אותה שלא ע"י המלאכים. וענין יורד ר"ל שאינו הורס את סדר ההנהגה הקבועה ומסודרת אלא שגם באותו הסדר יוכל למצוא תיקון אם ייטיב בעיניו. וזה יובן ממה שארז"ל במה ששלחו הספר אל חולדה הנביאה לפי שהנשים רחמניות הן. ואף שהספר כבר כתוב ומוגבל בו מה שכתוב אעפ"כ זאת תורת האדם שיש בכחו להטות הענין הכתוב ומוגבל אל אשר יחפוץ ואם הוא בעל טבע הטוב ימצא בו טעם ודעת להשכיל להיטיב אף שמצד הענין וסדרו לעצמו לא יגיע לפעולה טובה בהנהגה. אך כח האדם שהוא להנחם ינחם עליו להפכו לטובה והנה נת"ל פ' שמות שכל עיקר גלות מצרים הוא הבה נתחכמה לו פן ירבה פי' שרצונם הי' למנוע בחי' גדלות ז"א. וז"ש הנה עם בנ"י רב ועצום ממנו פי' דהאבות והשבטים עצמן שהי' גידולם רק בבחי' ומדרי' מרכבה וביטול שזהו למעלה מערך מדרי' חיי אוה"ע (כידוע פי' לשון אוה"ע בכ"ד מל' אמות להעלם). ולא באו למצרים אלא לגור שם כגרים בלי אחיזת הארץ. לא הי' מגיע בחי' גילוי האלקות שהי' על ידיהם להרוס תוקף ישותם ובחי' הקליפות שלהם (כמשי"ת). אבל אח"כ אמרו הנה עם בנ"י רב ועצום ממנו. פי' שעיצומם וריבויים וגידולם הוא ממצרים דוקא כידוע בסה"ק שבמצרים היו הנשמות שנשרו מאדה"ר ונפלו בקליפות והם שעלו ובאו בבנ"י כל הדור ההוא והיו יראים פן ירבה גדולת ה' אלקי ישראל בתוכם ויהי' להם עלי' מן הארץ ההיא עיי"ש לעיל באריכות. ולזאת ויעבידו מצרים וכו'. כמו ד"מ הנופל בדאגת הפרנסה עד כי אובד האמונה דזן ומפרנס לכל. ואז כל כחותיו טרודים בעסקי הפרנסה ובפחד פן יחסר לחמו עד שאין לו פנאי וכח לעסוק בשום דבר זולת טרדת הפרנסה. וככה יובן בשעבוד קליפת מצרים להעביד את ישראל בפרך הי' להכניעם תחת הפירוד דרם על כל גוים ה'. ולא ידעתי את הוי'. ושהארץ נתנה ביד ממשלת הטבע דחק נתן לכו"מ וכו' עד שלא יהי' מקום להאמונה שהיתה להם בירושה לעלות אל ה' וכו' כמשנ"ת הכל באריכות. ועם זה נבוא להבין במארז"ל הנ"ל. אמר הקב"ה אם אני שולח מלאך לשם הרי הוא נשקע וכו' שזהו פלאי מה ענין שליחת המלאך הלא הוא בודאי להכניע קליפת מצרים ולשברה וכדומה. א"כ איך יתכן שיהא אותו המלאך נשקע בטומאת מצרים. היד ה' תקצר ח"ו כמלך בו"ד שיכול להיות שישלח חילו למלחמה והם ינוצחו מהשונא. וגם מה שיש לתמוה במארז"ל אלו לא גאל הקב"ה וכו'. שידוע בסה"ק דהיינו לפי שאז כבר נכנסו ישראל למ"ט שערי טומאה דמצרים ואם היו נכנסין עוד בשער הנו"ן לא הי' אפשר להיות להם עלי' כ"א ביטול והעברה ככל הקליפות וכו'. שהענין פלאי מאד שאחר כל מה שהיו המופתים רבים במכות למצרים לעיני כל ישראל היו ישראל יורדים ומשתקעים בקליפות יותר ויותר עד שאחר המכה התשיעית ירדו לשער המ"ט דקליפה. אמנם עפ"י הנ"ל יובן הענין ע"פ משל (שלכן הוצרך להיות ועברתי באמ"צ וכו' ככל הנ"ל) וציור נצייר מ"ט עיגולים זה תוך זה עומדים באויר. הנה חצי העליון של כל העיגולים קערוריתן סובבים וכלה עד למעלה בנקודת הגובה. וחצי התחתון שלהם תסוב קערוריתן ותכלה למטה בנקודה התחתונה. ודרך כלל בכ"ד צד העליון חשוב הוא ודרך עלי' למעלה (כמ"ש רוח האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה למטה לארץ). כמ"כ נדמה מזה בנמשל בחי' עלי' והתכללות באלקות. וצד התחתון הוא דרך ירידה ונפילה ושיקוע בארצות והנה העומד בתחתית העיגול הפנימי אינו רואה רק חצי העליון דעיגול הפנימי הנמוך מכולן וקטן מכולן ולכן יכול להיות נופל למטה עד תחתית אותו העיגול הפנימי. אף שרואה בעיניו דרך העלי' שבחצי העליון. אך להיות גם החצי העליון הזה קטן ונמוך הוא אין בו כח לפעול שלא יפול הנופל עד חצי התחתון בתחתיתו ממש. אך אם הי' נפתח לפניו להשיג ולראות מעלת חצי העליון של העיגול השני שהוא הארה יותר גדולה יכול להיות שהי' מתפעל לעלות ע"י ראי' ויקום מנפילתו שבתחתית העיגול הפנימי אך אם כמו שנפתח לו ראיית חצי העליון דעיגול השני למעלה כמ"כ הי' נפתח לו גם חצי התחתון של העיגול שהוא יותר למטה במדרי' מתחתית העיגול הא' הפנימי הנ"ל אז הסברא נותנת שלא תועיל לו השגת וראי' מעלת חצי העליון של עיגול השני ולא עוד אלא שיפול גם למטה מתחתית העיגול הראשון עד תחתית העיגול השני שהוא יורד יותר למטה לארץ. וכן יצוייר ויובן בקל גם בעיגול השלישי והרביעי עד סוף כל העיגולים. אם כשנפתח לו ראיית חצי העליון מהעיגול היותר גבוה במדרי' ולא הי' נפתח למטה תחתית אותו העיגול הי' יכול להיות שיתפעל ע"י ראי' זו שלא יפול עוד וגם אולי יכול לקום מנפילתו הקודמת. אך אם כמו שנפתח לו ראיית חצי העליון כמ"כ נפתח תחתיו מקום ירידה לתחתית העיגול הנמוך למטה אין תקוה לעלות ע"י ראיית חצי העליון ואדרבה יוכל ליפול עוד למטה עד למקום תחתית העיגול הנמוך ושפל למטה יותר. כי כן הוסדו העיגולים תוקף תחתיתן כתוקף עליונותן. וככה יובן שכאשר בנ"י פרו וישרצו וירבו בעליית הנשמות מנפילתן בתוקף הקליפות ובאו בבנ"י יורשי האמונה מהאבות. הנה אם היו ע"י האמונה עולים לידבק בה' אלקי ישראל (פ' ז"א כו' כידוע). הי' הקב"ה מתקיים עליהם. והי' נעשה ענין וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני וכו' כמשנ"ת בפהק"ו שהוא ענין שלימות פ' הגדלות דז"א. שגם שלא בבחי' הביטול דמעשה מרכבה כאבות ושבטים אלא במקום המדות דכנעני וכו' גם שם יהי' ה' להם לאלקים אין עוד על ידי תורה ומצות כמשנת"ל. אך קליפת מצרים שהיתה אז ראש אומות (ומקומה במיצר הגרון כמשנת"ל בפהק"ו). וירעו לנו המצרים בתוקף כח הפירוד שלהם כמשל סבוב העגול אל נקודת תחתיתו. ואף על ידי המכות שכתוב בסה"ק שהיו באין מנוק' דקדושה להכות מצרים דקליפה. הנה באו כולם תוך התלבשות סדר העולמות דחק נתן ולא יעבור. ולכן הי' הכל על ידי איזה תנועה והמשכה על ידי משה ואהרן נטה ידך וכו' קחו מלא חפניכם וכו' וכו'. ובכל זאת חזק לב פרעה גם כן יותר ויותר ומכוון אל מ"ש במשל שכמו שנפתח עיגול העליון למעלה בחצי העליון ככה ננקר בור בתחתית העיגול התחתון. כי כל מה שבא במדרי' השתל' ששרשם מבחי' קטנות המדות דז"א כנ"ל. יש בעולמות זלעו"ז (כי כן הוסד כמ"ש במשל). וז"ש אם אני שולח מלאך לשם גם להכות הבכורים ואפי' גם אם יוציא את ישראל בפו"מ דעולמות ממצרים הגשמי. אפס לא תהי' תפארתו של מקום וקדושתו העליונה נגלית ומתאחדת בהם. כמש"ל במשל דמלך בפלאי חכמתו יראה און ולא יתבונן ויתוקן הכל לרצונו. אך הכל הוא רק במדרי' העליונה ונפלאה שלו ולאנ"ח לא נגלה מזה דבר כי הם אינם מקבלים רק דרך וע"י שרי החיל. והדוגמא מזה למעלה הוא כסדר השתל' המדרי' ע"י הספי' דבי"ע שהן מלאך ושרף ושליח. ולכן הכל הי' נשקע בטומאת מצרים למטה כי כבר ירדו פלאים בכח הפירוד דקליפה עד מ"ט שערי טומאה שאם היו יורדים עוד ח"ו שוב לא יכולים כלל וכלל ליהנות עוד מאור הקדושה העליונה במדרי' החיצוני' דארץ הכנעני החתי וכו' כנ"ל (כמו בעת נשירת ונפילת הנשמות מאדה"ר). ולזאת אמר הקב"ה אני אומר (ומגלה להם) ממקום קדושתי דייקא שהוא בחי' הידיעה דאדם בר דעת הנ"ל שאינה מורכבת כלל בטבעיות גופו. והוא בחי' תכלית הגדלות למעלה בכל הפרצוף דז"א שמגיע גם עד מקום הכנעני והחתי וכו'. וזהו ועברתי באמ"צ אני ולא מלאך ולא שרף וכו'. פי' כמ"ש במק"א באריכות שכל עיקר ההתהוות מאין ליש בבי"ע הוא מיחוד הכלים דאצי' במאצילן דוקא. והספי' דבי"ע אינם אלא שיתיצבו כמו לבוש לעשות התמונה דעולמות בי"ע. שכל עיקר מציאותן הוא כלבוש תחליפם ויחלופו ומי שאמר לשמן וידלק וכו' רק שכשנמשך דרך הלבשת הכלים אף שמשתנה משמן לחומץ ע"י כח הגדלות דכלים דאצי' הנה גם החומץ יש גשמי הוא. ולז"א ועברתי באמ"צ גם במקום המדרי' דמלאך ושרף וכו' אך לא דרך הלבשה בהם כלל כ"א מתוקף שלימות הגדלות העליונה דידיעת האדם העליון כנ"ל. עד אני הוי' אני הוא ולא אחר. והיינו כמ"ש במק"א עמ"ש בזוהר לא תעשון אתי אלקי כסף וכו' שהכלים לא יצמצמו ולא יעלימו כלום על תוקף אור עצמות הא"ס ב"ה. אך לפי"ז אין מקום כלל לעולמות ליהנות מאור זה ולהתפעל ממנו. ולז"א ופסח ה' על הפתח שכלומר בבחי' ודרך דילוג עד בחי' המל' דמלכותך מלכות כ"ע ובבחי' בהמה עליונה דבהמות הייתי עמך הנ"ל. וזהו ממש נגלה עליהם (כלומר מלמעלה מהם במדרי' בהמה עליונה דוקא) ממה"מ הקב"ה ובזה וגאלם ממ"ט שערי טומאה. כי אין לנגד זה בחי' זלעו"ז כלל וכלל ולפי שלא נגלה רק בבחי' בהמה עליונה לא ראו ישראל בשכל ומדות שלהם כלום מן הגילוי הזה רק שסגולת הקרבן פסח ומצה שאכלו קודם הגאולה עשו בהם הכנה' שיתפעלו בכח הגאולה שנגלה על הפתח שהוא בחי' ומדרי' עליונה דמדת האמונה והמלכות נוק' דז"א בעליית הגדלות ופב"פ למעלה ולא למטה בבחי' חב"ד ומדות דעולמות' אפי' לישראל כנ"ל. ועכ"פ נגאלו מכל השעבוד דשערי טומאה. אך הגילוי הזה והיחוד דגדלות הזה לא התמיד כי כל המכוון הוא שיבא בתוך וקרב בנ"י אני הוי' אלקיכם. רק שעכ"פ מן הקרן הזה דיחוד קובה"ו בתכלית הגדלות הנ"ל צמחו פירות עכ"פ. והוא לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה כלומר בלא שום קבלת שפע אלא רק אור היחוד העליון הזה האיר בהם למעלה מהשגה והבנה כלל וכלל ואפי' לא בבחי' הרגשת האמונה ודביקות רק בכח עליון נורא אור ה' עליהם יומם בעמוד ענן וכו' (ומ"ש ופסח ה' על הפתח וכ"ה בשה"ש מדלג על ההרים וכו' שהי' הגילוי דיצי"מ בבחי' דילוג גדול. וכפי הנ"ל שהגילוי הי' למעלה במקום קדושתו לכאורה שם לא שייך הפלאה וחידוש ודילוג מדרי' כלל. אך מהנז"ל יובן שכמו שיום א' שהוסיף משה מדעתו בא מן וקדשתם היום ומחר כמשנ"ת עי"ז בא גם ענין הידיעה להגלות ולהראות אבל כאן ביצי"מ לא קדם מעין ענין זה כלום. ואכילת הקרבן פסח ומצות לא הי' עדיין המשכת קדושה למטה כי עדיין לא נגאלו ממ"ט שערי טומאה ולא הי' רק הכנה כנ"ל. ורק באתעדל"ע וטיבו יתירא דעביד קוב"ה לכן נק' בשם דילוג שבא אור הידיעה דאדם הנ"ל שלא ע"י העלאה והמשכה דהיום ומחר הנ"ל) ועי"ז הותחלה ההגדלה בדרך יחוד וחבור בתוך בנ"י ממש להעלותם מעט מעט עד מתן התו'. (שהוא כמו במשל שיגלה המלך את סודו שבחכמתו הנפלאה לאנשי חילו. וע' מזה בפהק"ו ובפרט בפ' ויקרא צו). וזאת ההגדלה יש להתבונן שהיתה ע"ד וסדר ענין ארדה נא ואראה הנ"ל. דהיינו שבחי' אדם דוקא יורד בתוך סדר ההשתל' דחק נתן ולא יעבור לתקן ענינם בכח ומעלת אדם דוקא והיינו שגם בחי' בהמה שלמטה מן הדעת תתפעל מן האדם. והיינו ותיקון המדות דחיצוני' להתכלל בכללא דאדם שכ"ז הי' נעשה במ"ט הימים שעד מתן התו'. ובזה יובן הנם שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ כמ"ש במ"א באריכות בעמ"ו שהחמץ הוא כח תגבורת ביש אחר שנקצר ונפרד משרשו ומקום גידולו. אלא שה' הולך לפניהם יומם כנ"ל. ולכן סיבב בעל הסיבות שויאפו את הבצק עוגות מצות ולא אכלוהו חמץ והבן. ועם זה יובן מ"ש מצה זו שאנו אוכלים ע"ש שלא הספיק וכו'. דמצה שאנו אוכלים הוא בחי' קטנות דאבא. פי' שהוא מזון של מצוה ועל הלחם יחי' האדם. וידוע שהחכ' תחי'. אלא שלחם חמץ הנה מתחדש בו כח חדש מה שלא הי' בו בעודנו באבו וגידולו כי אז לא יבוא לידי חימוץ. אפי' כשיבואו עליו מים רבים. רק שכשנפסק ממקום חיותו וגידולו אז בא לידי חימוץ והוא מזון גופני לחיות בחי' ישות הגוף ופירודו בבחי' ק"נ ועליו יחי' הגוף מן החיות שעפ"י סדר ההשתל' דחק נתן וכו'. אבל בשעת יצ"מ שהיתה מצד נגלה עליהם ממה"מ הקב"ה בבחי' הגדלות דידיעת אדם הנ"ל שהוא למעלה לגמרי מבחי' השתל' דהרכבת חיי הנפש בגוף. וזאת המדרי' לא יכולים לקבלה בבחי' חיי הגוף ממש דבחי' בהמה שלמטה מן הדעת כנ"ל. הוצרכו לקבל חיות מבחי' מצה שאין בה שום התגברות היש רק מה שאתה מחי' את כולם בלא בחי' הרכבה בישות דנוגה ולהיותה מצת מצוה שנצטוו עליה במצות ה' והיא שמורה לכך מהרכבות ישות הפירוד. הרי זו היא בחי' קטנות דאבא כדמיון שהבן קטן מכיר את אביו לא מצד שום שכל ותבונה כ"א מצד מה שהוא נמשך ממנו ונת' בפהקו"ד שהכרה זו מיוחדת היא לבן דוקא עד שחכם גדול לא יגיע לבחי' הכרה זאת אם אינו בנו. ולכן גילוי דיצי"מ הנ"ל שנתגלה בבנ"י בחי' בהמה שלמעלה מן הדעת כנ"ל באה ומתגלה בקרבם בבחי' הקטנות דאבא דוקא. מבואר שמאותו הטעם שסבב בעל הסיבות שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ ואפוהו מצה שהוא כדי שלא יפרדו ח"ו מאור ה' החופף עליהם מן הגילוי דגאולה ויצי"מ כנ"ל. מאותו הטעם ממש גם אנחנו אוכלים מצה בליל פסח כדי להמשיך בתוכנו וקרבנו בחי' הקטנות דאבא שהיא רשימת והארת אור הגדלות הגדול דיצי"מ ככל הנ"ל. וכן יתפרש עפ"י גרסת הרי"ף ע"ש שנגאלו פי' ונתעלו ויצאו מנש"ט אין להם לאכול כ"א בחי' הקטנות דאבא הנ"ל כדי שיתקומם בקרבם אור הגאולה כפי מה שיוכלו עכ"פ שאת שיחי' הגוף דבחי' בהמה שלמטה מן הדעת מחיי אדם כנ"ל. ומעתה יובן גם שיו"ט הראשון ש"פ נק' בשם שבת כידוע בכ"ד שענין השבת הוא בחי' זכוך הכלים העליונים ע"י עבודת ששת ימי המעשה עד שאינן מעלימים כלום על האורות שבתוכם לישראל שאמר הכתוב ראו כי ה' נתן לכם השבת שהוא השביתה משום מלאכה דסדרי השתל' הבאה ע"י ההרכבה והתעלמות האור בכלים. וכבר מבואר באריכות שזו היא מדרי' הגילוי דידיעת האדם דגדלות המתגלה בכל פסח בעת יצי"מ. והנה נת"ל שבפעם הראשון דיצי"מ הי' הכל באתעדל"ע לבד גם מה שנתגדלו במ"ט הימים שעד מ"ת וע"ד דמיון מארדה נא ואראה כנ"ל. עכשיו אחר מ"ת ניתן לנו מצות הבאת העומר וספה"ע. כי הנה הגדלות הגדול שבכניסת הפסח בא מעצמו ומאליו בכשו"ש ככל הנ"ל. וזה אינו מגיע כ"א בבחי' בהמה שלמעלה מן הדעת רק כעין פירות (הבא מן היחוד דגדלות הזה כנ"ל) נשאר לנו (כמו בפעם הראשון דה' הולך לפניהם). והוא עומר שעורים מאכל בהמה כלומר תיקון בחי' בהמה שלמטה מן הדעת ליכנס בכללא דאדם בן דעה ודעת כנ"ל. וע"ז באה המצוה להקריב עומר השעורים מנחת בכורים לה' לחבר השפע והכח הבא לבנ"י מזווג דגדלות הנ"ל לשרשו. שהוא בחי' מחרת השבת שהוא האור הבא ומתחדש אחר עליית וסילוק אור השבת דכניסת הפסח כנ"ל לשרשו. כי אין לנו עתה האתעדל"ע דה' הולך לפניהם יומם הנ"ל. לכן צריכים להעלות כח השפע הבא מן הגדלות לשרשו. וע"י העלאה זו מתחבר בחי' הבהמה שלמטה מן הדעת (וחיי הבהמה הנ"ל) לקבל מן בחי' אדם הנ"ל. וע"ז באה מצות הספי' וספרתם לכם לעצמכם כלומר שתמשיכו פרטי מדרי' אור שבכל יום ויום ממ"ט הימים ע"י דבור הספי' מן האדם העליון לבחי' בהמה שלכם לתקנה וזה כולל תיקון המדות הטבעיי' של אדם התחתון דהיינו בחי' בהמה שלו. וזהו כדי שיטהרו נפשות עמך ישראל מזוהמתן בבחי' הבהמה והן הן המצוה ואברין דמלכא עילאה המתתקנים להתגלות בבחי' ה' אלקי ישראל בשכינת עוזו בישראל עד שאחר כלות הגדלת המדות העליונים במ"ט ונמשכו בספירה. אז יבא הזיווג דפב"פ דמ"ת בחג השבועות:
8