חנה אריאל, אמור ג׳Chanah Ariel, Emor 3
א׳וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה. י"ל במה שקורא ליו"ט ש"פ בשם שבת דוקא. וגם למה הזכיר ב' סימנים ממחרת השבת ויום הביאכם. וגם י"ל לשון וספרתם לכם שפי' לעצמכם וכמ"ש בסדר הספי' צויתנו לספור ספה"ע כדי לטהרנו וכו' ויש להתבונן בזה איך הוא ענין הטהרה מזוהמא ע"י הספי'. ואם כספירת הזבה דכתי' וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר. היינו אחר מ"ב ואם טהרה מזובה וסופרת לעצמה שיעברו עליה ז' ימי טהרה כמו היום הראשון שטהרה מזובה. אבל כאן צריך להבין מה נתחדש במחרת השבת וביום הביאכם את העומר שצריך לספור כמה ימים הם במדרי' זו. ועוד צ"ל דא"כ למה ספה"ע הוא מ"ע בכלל רמ"ח מ"ע שהן אברין דמלכא ב"ה. וגם אי' בספרים לומר לשיקובהו"ש במצות ספה"ע:
1
ב׳מצה זו שאנו אוכלים ע"ש מה ע"ש שלא הספיק בצקת וכו' עד שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם. כבר הרעישו כל המפרשים במה שתולה מצות אכילת מצה שנצטוו עלי' במצרים לאכול קודם הגאולה. ואמר בערב תאכלו מצות מיד ולדורות עולה נוהגת אותה המצוה ממש. ואיך תולה הטעם במה שנעשה אחר אותה האכילה שהיתה קודם חצות דוקא. וגם דלפי"ז יהי' ענין המצה שיאיר בקיום מצותה אור שנצלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם. וידוע בפע"ח, וסהק"ב שזה הי' בבחי' תכלית הגדלות (ובהל' הרי"ף והרא"ש הגרסא מצה ע"ש שנגאלו). וידוע ג"כ בסוד המצה שהיא בחי' קטנות דאבא ולא תכלית הגדלות כאור שנגלה עליהם וכו' וגאלם הנ"ל. ועברתי באמ"צ אני ולא מלאך. והכיתי כל בכור אני ולא שרף אעשה שפטים אני ולא השליח. אני ה' אני הוא ולא אחר. י"ל במה שפרט כל הפרטים בפירוש ומקרא מיותר לכל א'. הול"ל ועברתי אני ה' וכו'. ממילא הי' מובן הכל שלא המלאך והשרף והשליח. גם י"ל מ"ש במדרש אמר הקב"ה אם אני שולח מלאך לשם הרי הוא נשקע בטומאת מצרים אלא אני אומר ממקום קדושתו והכל לעשה. דמשמע ממקום הקדושה התמידית במקומה ומדריגתה לעצמה. ולשון הפסוק בא במפורש ועברתי באמ"צ דמשמע ודאי כעין עובר ממקום למקום. להבין כ"ז כתיב וזרעתי את בנ"י זרע אדם וזרע בהמה. שיש בישראל ב' בחי' בחי' אדם ובחי' בהמה. ובבחי' בהמה יש שני ענינים וכמ"ש בתניא ע"פ ואני בהמות הייתי עמך. פי' כללות ענין בהמה הוא הנהגה הטבעיית כפי מה שמחייב לאדם טבע יצירתו כן הוא מתנהג במחדו"מ שלו. ואין השכל והמדע יוכל לשנות בו דבר מהנהגתו מחמת טעם וסברא. ויש בזה ב' ענינים. א' בהמה שלמטה מן הדעת. פי' שהטבע חזק בעצמו ואינו מרגיש ענין חכ' ושכל כלל ואינו מתפעל ממנו כלום. ולכן הולך לדרכו בטבעו גם אם סברת השכל מנגדת לו. לפי שהוא אינו מבין ומרגיש כלל ענין השכל. ויש בחי' בהמה שלמעלה מן הדעת. פי' שיש לו השגה והבנה טובה בטוב טו"ד הסברא שמחייב השכל אלא שיש לו התקשרות מהו"ע הנפש שלמעלה מן החכ' ושכל. כי החכ' ודעת וכל המדות הם רק התפשטות אור ממהו"ע הנפש. אבל הנפש עצמה במהותה לא תתפעל מהם. כי הם עלולים ממנה וכחה חזק הרבה יותר מכחם עד שאין להם מקום כלל לחוות דעת בהנהגה כשיש התעוררות ממהו"ע הנפש שלמעלה מכל כחות שלה. אבל בחי' ומדרי' אדם הוא שרק בדעת ידבר וינהיג את כל פעלו. ואדרבה הוא לא ישגיח כלל על חיוב הטבע שגם בדבר שמצד טבעו הי' נמשך אחריו בכל לבו ונפשו אם השכל לא יסכים עליו יסור ממנו לגמרי ולא יחפוץ בו כלל וכלל. ומשלימות האדם בזה כשהוא בבחי' המוחין דגדלות דאדם שאינו מרגיש א"ע וטבע מדותיו של עצמו אפי' המדות שכליי' שלו. ולא כל מה שנוגע להנאת עצמו. וכל כחותיו אין משמשין אלא על ההנהגה הראוי' הנכונה הידוע אצלו שדרך זה הוא ודאי הנהגה ישרה ואמיתית וקושטא קאי. א"כ הוא עוסק בדבר קיים נצחי ואמיתי כמו שהדבר ידוע אצלו. וזהו דבר שאינו בא במורגש כלל כהתפעלות האה' והחשק הטבעי אל דבר טוב וערב. וכן בהרגשת התפעלות הפחד והשנאה וכו'. אלא הוא רק דבר ידוע ומושג אצל האדם. וה"ז שהדבר הידוע ומושג הוא העושה ומנהיג את כל פעולת האדם השלם דגדלות הזה. וזהו אדם גימ' מ"ה לשון ביטול ואין כמו ונחנו מ"ה וכידוע. והיינו שאין בו בחי' ישות עצמו כלום כ"א ישות מה שידוע ומושג לו. ובהמה גימט' ב"ן. וזהו וזרעתי את ב"י זרע אדם וזרע בהמה כמ"ש בנים אתם לה' אלקיכם זו"נ. כידוע דז"א עיקרו שם מ"ה (אלא שכלול מב"ן). ונוק' עיקרה שם ב"ן וכלולה ממ"ה. ובישראל יש מב' הבחי' כמ"ש בכ"ד. בחי' מ"ה דדכורא הוא ענין כח התומ"צ שיש בעשייתם אותם מה שלא עשה כן לכל גוי והוא כח הנהגה בלב בנ"י מבלתי הרגשת התפעלות המביאה לידי הנהגה. רק הידיעה לבדה כמ"ש עם תורתי בלבם. זהו בחי' מ"ה. ובחי' הב"ן הוא המקבל ממ"ה (כמו שהוא למעלה שהנוק' מקבלת מן הדכורא). וזהו זרע בהמה שהיא בחי' הרגשת התפעלות (והיינו כידוע דזו"נ הוא בחי' סוכ"ע וממכ"ע). ויש בזה ב' בחי' בהמה הנ"ל. בהמה שלמטה מן הדעת היא בחי' התפעלות הטבעיית המוטבעת בלב בנ"י ואפי' בנשים וע"ה שאין להם שום ידיעה והשגה. ואעפ"כ המצות חביבות עליהן עד מאד עד שיוכלו למסור נפשם עליהם. ובחי' בהמה שלמעלה מן הדעת הוא בחי' תוקף אור האמונה. והוא מצד שרש נר"נ שלהם באלקות ממש. וכמו שהנשמה מכרת את בוראה שזהו בבחי' החכ' שלמעלה מן הבינה ודעת. אבל מן החכ' עכ"פ בא לבינה בשפע גלוי עד שענין האלקות ממש דלמחתב"כ בא להיות כמו מושג ומובן אל האדם עד שנולדים ומתעוררים מזה כל המדות דקדושת הנר"נ כמ"ש בתניא. משא"כ בחי' בהמה הנ"ל הוא בחי' התפעלות אלקית עליונה מאד עד שענין ההשגה וההבנה הם כמו מדרי' שפילה ונמוכה מאד לגבי דידה ויש להתבונן בזה שהוא כענין הצופים ברוה"ק ובל' רז"ל נק' שמתלבשים ברוה"ק וכלומר שרוה"ק מלבשת ומעטפת אותם עד שאין להם מקום לשום הרגשה מבלעדי הכרת האלקות המאירה להם בתוקף אורה ואינה משוערת להם כח הרגשת ישות ופירוד ח"ו. ועד"ז יובן היטיב ענין בחי' בהמה שלמעלה מן הדעת הנ"ל. ויש להקדים עוד ביאור ענין שצריך תבונה בו. והוא בענין הידיעה שבודאי הקב"ה יודע את כל המפעל וכמ"ש אתה יודע רזי עולם וכו'. והיינו ודאי בחי' ספירת הדעת וידיעה הכלולה בו ית'. וזהו בידיעת עצמו יודע את הכל. ואמנם ידוע בזוה"ק ובסה"ק שיש מארי דעיינין ומארי דאודנין שע"י המלאכים הנק' כן מגיע ידיעת יצורי העולמות אל בחי' יחוד אלקותו ב"ה ממש. וכן בתפלות איתא שהמלאכים מעלים את התפלות וכו'. ופן הוא בפסוק ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי דודאי הפירוש דבאה לי היינו ע"י המלאכים ולזה אמר הקב"ה ארדה נא (בעצמי) ואראה למטה אם הוא כמו שמביאים אלי המלאכים שהן מארי דעיינין ואודנין הנ"ל (וזה הענין עצמו צריך ביאור וע' עמ"ו מזה). הרי לפנינו ג' בחי' וענינים. א'. ידיעתו ית' שיודע בידיעת עצמו. ב' ידיעה שע"י המלאכים דבי"ע. ג' כשהוא בעצמו יורד למטה לראות. אבל מה שהוא צופה ומביט ומאזין ומקשיב. והכל גלוי וידוע לפניו כמ"ש בתניא פמ"ב כמו ד"מ אדם שמרגיש חום שבצפרני רגליו אם נכווים באש וכו' עיי"ש. אין זה בכלל ג' הידיעות הללו וכמ"ש במק"א בעמ"ו שכמו שיודע בדעת ושומע בשמיעה וכולל את כל המציאות כן כל המדות כחו"ג ות"ת וכו' כוללים כל המציאות כי ממך הכל. ואין שם אלא כחו כביכ' שהוא כל יכול לעשות ואין כחו כבי' נבדל ממנו. וזהו כל עיקר מציאות וקיום העולמים כמה שהם. אך הידיעה וההשגחה בג' אופנים הנ"ל הוא ענין ההנהגה שמנהג את עולמו וצו"מ כפום עובדיהון דב"נ. ובחי' הב' הנ"ל שהוא ההנהגה ע"י מארי דעיינין וכו' הוא בחי' הקטנות ע"ד המשל הנ"ל מאדם שאינו עדיין בבחי' גדלות ובן דעה שלימה הנ"ל. אלא שנמשך בכל כחותיו אחר חיוב השכל ומדות שלו. וע"ז אמרו דור אנוש היו ניזונים בחסדו של מקום והיינו בהשגחה והנהגה דוקא אלא שהוא כטבע המדות. וגם חסדו של מקום כלול מכל המדות ולכן אמרו שבימי אנוש הציף שלישיתו של עולם ע"י השגחת ההנהגה הבאה מבחי' חסדו של מקום דאו"ג חד אל כל העולמות דבי"ע ע"י ההתלבשות בכלים די"ס דבי"ע. וכמו שבאה התהוות גופי העולמות דבי"ע מאין ליש דרך הי"ס דבי"ע. כן באה גם ההנהגה בהם. אבל הידיעה דבחי' אדם הנ"ל (שהוא בחי' האב"ג הנ"ל) יש לבאר אותה בקצת הרחבת הביאור. ויובן ע"ד משרז"ל יום א' הוסיף משה מדעתו. שהש"י אמר לו וקדשתם היום ומחר. והו אמר היו נכונים לשלשת ימים. והסכים הקב"ה ע"י ולא שריא שכינתא עד וכו'. ודבר תימא ונפלא הוא לאמר שמשרע"ה שינה המח' העליונה לשוב להיות כדעתו. והענין שמה שנא' למרע"ה בדבור ממש בנבואתו אותו הענין הי' בא בהרגשה אליו בגופו ממש (וכמשי"ת אי"ה החילוק שבין נבואת משה ודבר ה' אל משה פא"פ ושב אל המחנה בענין אחד לשאר נביאים שהי' הרגשותיהם הטבעיות מתבטלים מהם בשעת הנבואה). ובבחי' זו לא בא אליו רק ענין וקדשתם היום ומחר (ולשלשת ימים לא בא במורגש אלא בידיעה ודעת כדלקמן). ופי' היום ומחר כלומר שימשיך עליהם קדושה ביום שנצטווה. ואותה הקדושה הנה בכלות היום תעלה היא עם היום שעלה למקורו כידוע מענין הזמן דרצוא ושוב וכמ"ש בענין אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. ומקום העלי' שעולה היום לשם נק' מחרתו. ועז"א שגם ומחר מקדש אותם ג"כ ויש להבין זאת בהסבר ממ"ש בקרבן השלמים ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר עד יום השלישי באש ישרף. שהענין כידוע דקרבן השלמים הוא ענין התחברות האדם להתקדש בקדושתו של מקום ואכלת לפני ה' אלקיך (משא"כ עולה כולה כליל לה' וחטאת כהנים אוכלים וכו'). וקרבן התודה הוא ג"כ כעין שלמים. אלא שבא דרך הודאה לה' (כד' שצריכין להודות כעל כל אשר גמלם ה'). וה"ז עליית האדם ממטלמע"ל להודות לשם ה' ואוכל לפניו. אבל קרבן השלמים (שלמים תרתי משמע תרין שלומין). הוא ממטלמ"ע וגם מלמעלמ"ט. והיינו שמה שעולה קדושת היום שמתקדש בו האדם באכילת השלמים ונעשה בבחי' המחרת הנ"ל גם הוא יאכל לאדם לפני ה' ואין ספק שעי"ז נעשה לאדם קנין איזה קדושה בגופו והתרוממות במדרי' (בל"א ער ווערט אויף גיהובין). שזהו המכוון בקרבן השלמים כמשל מי שמזמנים אותו לסעודת המלך שמתרומם בנפשו עי"ז. ועז"א והנותר עד יום השלישי (לא יאכל לבוא במורגש בגופו) באש ישרף. כי הוא קנין מעלה בעצם בלתי מורגש ועד"ז יובן ג"כ בענין וקדשתם היום ומחר הנא' למרע"ה בנבואה מורגשת כנ"ל ובידיעתו בחי' הד"ע דמדרי' משה הידועה שהוא בחי' הדעת עליון הכללי דכ"י. הלא ידע גם א הקדושה שיבא להם מהיום והמחר ע"ד הנ"ל בשלמים והקנין ההוא הוא יום הג' שלא נא' לו במורגש בנבואה אבל נגלה לו בדעתו לדעת אותו וכן הי' דלא שרי' שכינתא וכו'. ועפי"ז יש מבוא להבין ענין אדם גימט' מ"ה שהוא בר דעת כנ"ל. כלומר שבחי' השלימות דמוחין דגדלות דאדם הוא הנהגה עפ"י מה שידוע לו בדעת לא במורגש ולכן הוא בחי' מ"ה וביטול הרגשת שום ישות. וכידוע בענין שם מ"ה החדש היוצא ממצחא דאד"ק שהוא כל עיקר בחי' התיקון דאדם וכמ"ש בכ"ד באריכות. ובידיעה זו הקב"ה יודע ומנהיג את כל העולם כולו. אך הנהגה זו לית מאן דידע לה בר איהו. ואין בה' מהנהגה זו שום ענין בצו"מ כפום עובדיהון דב"נ וכו'. וע"ז נא' וירא און ולא יתבונן. והמשל לזה ממלך אדיר וחכם מופלג שיש לו מלחמה על אויביו והוא מנהיג את המלחמה ע"י אנ"ח ושרים משרים שונים כטכסיסי ההנהגה. אבל פנימי' המכוון של המלך עצמו במלחמתו אין מכולם יודע עד מה רק שכך הוסד אצלו להנהיג את המלחמה הנעלמה ע"י האנ"ח וטכסיסיהם. והנה הוא בצפייתו צופה את כל המפעל ע"י האנ"ח ומתהפך בתחבולותיו להיות כל מפעליהם משלימים ענין המלחמה (וזהו כידוע בכ"ד שהקב"ה כל אשר חפץ עושה ע"י בעלי בחירה דוקא שהבעל בחירה עושה ככל בחירת עצמו אשר הפליא ה' ית' לתת לו כח לעשות כבחירתו ואעפ"כ עם זה הקב"ה משלים כל אשר חפץ). והיינו שאף אם האנ"ח מתרשלים בעבודתם ומועלים ומשנים מתפקידיהם. המלך ברוב מעלת הפלאת חכמתו אינו פונה לשלם להם כגמולם אלא עוסק בחכמתו שגם ע"י פעולה זו יבוא נצחון המלחמה מכל מקום (וכמ"ש במק"א ע"פ כי על אפי ועל חמתי היתה העיר למיום אשר בנו כו'. ואעפ"כ לא היתה שמחה כשמחת בנין ביהמ"ק). אך בכח ממשלתו על האנ"ח ע"י שרי המלוכה ודאי משפט חרוץ לכל העובר על הפקודה בדבר מלך שלטון וזו היא הנהגה המסודרת דחק נתן ולא יעבור וצו"מ כפום עובדיהון. והוא הנוהג שבכל העולם. אבל הידיעה דבחי' אדם הנ"ל לא נגלתה אלא לישראל במתן התו' והוא הגילוי שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה במצרים וגאלם (והוא הגילוי שנגלה לאאע"ה שנגלה עליו אדה"כ אלא שהי' בענין מרכבה וכמ"ש בדרושי הפ'). כידוע שהגילוי הזה הי' בחי' תכלית הגדלות. אבל לא הי' בבחי' פב"פ כ"א במתן התו' דוקא וכמשי"ת אי"ה. אך ההנהגה המסודרת דחק נתן ולא יעבור הנ"ל הוא בחי' הב' מג' ידיעות הנ"ל שהוא ע"י מארי דעיינין ואודנין שפעולת ההנהגה הוא עכ"פ בדבר מלך שלטון רק שהיא העולה ע"י המלאכים ויורדת היא למטה ג"כ ע"י מלאכים עושי רצונו ית'. וזהו ג"כ הכצעקתה הבאה אלי. אבל בחי' הג' שהיא בחי' ארדה נא ואראה היינו שבחי' האדם יורד אל מדריגת ההנהגה המסודרת לראות אותה שלא ע"י המלאכים. וענין יורד ר"ל שאינו הורס את סדר ההנהגה הקבועה ומסודרת אלא שגם באותו הסדר יוכל למצוא תיקון אם ייטיב בעיניו. וזה יובן ממה שארז"ל במה ששלחו הספר אל חולדה הנביאה לפי שהנשים רחמניות הן. ואף שהספר כבר כתוב ומוגבל בו מה שכתוב אעפ"כ זאת תורת האדם שיש בכחו להטות הענין הכתוב ומוגבל אל אשר יחפוץ ואם הוא בעל טבע הטוב ימצא בו טעם ודעת להשכיל להיטיב אף שמצד הענין וסדרו לעצמו לא יגיע לפעולה טובה בהנהגה. אך כח האדם שהוא להנחם ינחם עליו להפכו לטובה והנה נת"ל פ' שמות שכל עיקר גלות מצרים הוא הבה נתחכמה לו פן ירבה פי' שרצונם הי' למנוע בחי' גדלות ז"א. וז"ש הנה עם בנ"י רב ועצום ממנו פי' דהאבות והשבטים עצמן שהי' גידולם רק בבחי' ומדרי' מרכבה וביטול שזהו למעלה מערך מדרי' חיי אוה"ע (כידוע פי' לשון אוה"ע בכ"ד מל' אמות להעלם). ולא באו למצרים אלא לגור שם כגרים בלי אחיזת הארץ. לא הי' מגיע בחי' גילוי האלקות שהי' על ידיהם להרוס תוקף ישותם ובחי' הקליפות שלהם (כמשי"ת). אבל אח"כ אמרו הנה עם בנ"י רב ועצום ממנו. פי' שעיצומם וריבויים וגידולם הוא ממצרים דוקא כידוע בסה"ק שבמצרים היו הנשמות שנשרו מאדה"ר ונפלו בקליפות והם שעלו ובאו בבנ"י כל הדור ההוא והיו יראים פן ירבה גדולת ה' אלקי ישראל בתוכם ויהי' להם עלי' מן הארץ ההיא עיי"ש לעיל באריכות. ולזאת ויעבידו מצרים וכו'. כמו ד"מ הנופל בדאגת הפרנסה עד כי אובד האמונה דזן ומפרנס לכל. ואז כל כחותיו טרודים בעסקי הפרנסה ובפחד פן יחסר לחמו עד שאין לו פנאי וכח לעסוק בשום דבר זולת טרדת הפרנסה. וככה יובן בשעבוד קליפת מצרים להעביד את ישראל בפרך הי' להכניעם תחת הפירוד דרם על כל גוים ה'. ולא ידעתי את הוי'. ושהארץ נתנה ביד ממשלת הטבע דחק נתן לכו"מ וכו' עד שלא יהי' מקום להאמונה שהיתה להם בירושה לעלות אל ה' וכו' כמשנ"ת הכל באריכות. ועם זה נבוא להבין במארז"ל הנ"ל. אמר הקב"ה אם אני שולח מלאך לשם הרי הוא נשקע וכו' שזהו פלאי מה ענין שליחת המלאך הלא הוא בודאי להכניע קליפת מצרים ולשברה וכדומה. א"כ איך יתכן שיהא אותו המלאך נשקע בטומאת מצרים. היד ה' תקצר ח"ו כמלך בו"ד שיכול להיות שישלח חילו למלחמה והם ינוצחו מהשונא. וגם מה שיש לתמוה במארז"ל אלו לא גאל הקב"ה וכו'. שידוע בסה"ק דהיינו לפי שאז כבר נכנסו ישראל למ"ט שערי טומאה דמצרים ואם היו נכנסין עוד בשער הנו"ן לא הי' אפשר להיות להם עלי' כ"א ביטול והעברה ככל הקליפות וכו'. שהענין פלאי מאד שאחר כל מה שהיו המופתים רבים במכות למצרים לעיני כל ישראל היו ישראל יורדים ומשתקעים בקליפות יותר ויותר עד שאחר המכה התשיעית ירדו לשער המ"ט דקליפה. אמנם עפ"י הנ"ל יובן הענין ע"פ משל (שלכן הוצרך להיות ועברתי באמ"צ וכו' ככל הנ"ל) וציור נצייר מ"ט עיגולים זה תוך זה עומדים באויר. הנה חצי העליון של כל העיגולים קערוריתן סובבים וכלה עד למעלה בנקודת הגובה. וחצי התחתון שלהם תסוב קערוריתן ותכלה למטה בנקודה התחתונה. ודרך כלל בכ"ד צד העליון חשוב הוא ודרך עלי' למעלה (כמ"ש רוח האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה למטה לארץ). כמ"כ נדמה מזה בנמשל בחי' עלי' והתכללות באלקות. וצד התחתון הוא דרך ירידה ונפילה ושיקוע בארצות והנה העומד בתחתית העיגול הפנימי אינו רואה רק חצי העליון דעיגול הפנימי הנמוך מכולן וקטן מכולן ולכן יכול להיות נופל למטה עד תחתית אותו העיגול הפנימי. אף שרואה בעיניו דרך העלי' שבחצי העליון. אך להיות גם החצי העליון הזה קטן ונמוך הוא אין בו כח לפעול שלא יפול הנופל עד חצי התחתון בתחתיתו ממש. אך אם הי' נפתח לפניו להשיג ולראות מעלת חצי העליון של העיגול השני שהוא הארה יותר גדולה יכול להיות שהי' מתפעל לעלות ע"י ראי' ויקום מנפילתו שבתחתית העיגול הפנימי אך אם כמו שנפתח לו ראיית חצי העליון דעיגול השני למעלה כמ"כ הי' נפתח לו גם חצי התחתון של העיגול שהוא יותר למטה במדרי' מתחתית העיגול הא' הפנימי הנ"ל אז הסברא נותנת שלא תועיל לו השגת וראי' מעלת חצי העליון של עיגול השני ולא עוד אלא שיפול גם למטה מתחתית העיגול הראשון עד תחתית העיגול השני שהוא יורד יותר למטה לארץ. וכן יצוייר ויובן בקל גם בעיגול השלישי והרביעי עד סוף כל העיגולים. אם כשנפתח לו ראיית חצי העליון מהעיגול היותר גבוה במדרי' ולא הי' נפתח למטה תחתית אותו העיגול הי' יכול להיות שיתפעל ע"י ראי' זו שלא יפול עוד וגם אולי יכול לקום מנפילתו הקודמת. אך אם כמו שנפתח לו ראיית חצי העליון כמ"כ נפתח תחתיו מקום ירידה לתחתית העיגול הנמוך למטה אין תקוה לעלות ע"י ראיית חצי העליון ואדרבה יוכל ליפול עוד למטה עד למקום תחתית העיגול הנמוך ושפל למטה יותר. כי כן הוסדו העיגולים תוקף תחתיתן כתוקף עליונותן. וככה יובן שכאשר בנ"י פרו וישרצו וירבו בעליית הנשמות מנפילתן בתוקף הקליפות ובאו בבנ"י יורשי האמונה מהאבות. הנה אם היו ע"י האמונה עולים לידבק בה' אלקי ישראל (פ' ז"א כו' כידוע). הי' הקב"ה מתקיים עליהם. והי' נעשה ענין וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני וכו' כמשנ"ת בפהק"ו שהוא ענין שלימות פ' הגדלות דז"א. שגם שלא בבחי' הביטול דמעשה מרכבה כאבות ושבטים אלא במקום המדות דכנעני וכו' גם שם יהי' ה' להם לאלקים אין עוד על ידי תורה ומצות כמשנת"ל. אך קליפת מצרים שהיתה אז ראש אומות (ומקומה במיצר הגרון כמשנת"ל בפהק"ו). וירעו לנו המצרים בתוקף כח הפירוד שלהם כמשל סבוב העגול אל נקודת תחתיתו. ואף על ידי המכות שכתוב בסה"ק שהיו באין מנוק' דקדושה להכות מצרים דקליפה. הנה באו כולם תוך התלבשות סדר העולמות דחק נתן ולא יעבור. ולכן הי' הכל על ידי איזה תנועה והמשכה על ידי משה ואהרן נטה ידך וכו' קחו מלא חפניכם וכו' וכו'. ובכל זאת חזק לב פרעה גם כן יותר ויותר ומכוון אל מ"ש במשל שכמו שנפתח עיגול העליון למעלה בחצי העליון ככה ננקר בור בתחתית העיגול התחתון. כי כל מה שבא במדרי' השתל' ששרשם מבחי' קטנות המדות דז"א כנ"ל. יש בעולמות זלעו"ז (כי כן הוסד כמ"ש במשל). וז"ש אם אני שולח מלאך לשם גם להכות הבכורים ואפי' גם אם יוציא את ישראל בפו"מ דעולמות ממצרים הגשמי. אפס לא תהי' תפארתו של מקום וקדושתו העליונה נגלית ומתאחדת בהם. כמש"ל במשל דמלך בפלאי חכמתו יראה און ולא יתבונן ויתוקן הכל לרצונו. אך הכל הוא רק במדרי' העליונה ונפלאה שלו ולאנ"ח לא נגלה מזה דבר כי הם אינם מקבלים רק דרך וע"י שרי החיל. והדוגמא מזה למעלה הוא כסדר השתל' המדרי' ע"י הספי' דבי"ע שהן מלאך ושרף ושליח. ולכן הכל הי' נשקע בטומאת מצרים למטה כי כבר ירדו פלאים בכח הפירוד דקליפה עד מ"ט שערי טומאה שאם היו יורדים עוד ח"ו שוב לא יכולים כלל וכלל ליהנות עוד מאור הקדושה העליונה במדרי' החיצוני' דארץ הכנעני החתי וכו' כנ"ל (כמו בעת נשירת ונפילת הנשמות מאדה"ר). ולזאת אמר הקב"ה אני אומר (ומגלה להם) ממקום קדושתי דייקא שהוא בחי' הידיעה דאדם בר דעת הנ"ל שאינה מורכבת כלל בטבעיות גופו. והוא בחי' תכלית הגדלות למעלה בכל הפרצוף דז"א שמגיע גם עד מקום הכנעני והחתי וכו'. וזהו ועברתי באמ"צ אני ולא מלאך ולא שרף וכו'. פי' כמ"ש במק"א באריכות שכל עיקר ההתהוות מאין ליש בבי"ע הוא מיחוד הכלים דאצי' במאצילן דוקא. והספי' דבי"ע אינם אלא שיתיצבו כמו לבוש לעשות התמונה דעולמות בי"ע. שכל עיקר מציאותן הוא כלבוש תחליפם ויחלופו ומי שאמר לשמן וידלק וכו' רק שכשנמשך דרך הלבשת הכלים אף שמשתנה משמן לחומץ ע"י כח הגדלות דכלים דאצי' הנה גם החומץ יש גשמי הוא. ולז"א ועברתי באמ"צ גם במקום המדרי' דמלאך ושרף וכו' אך לא דרך הלבשה בהם כלל כ"א מתוקף שלימות הגדלות העליונה דידיעת האדם העליון כנ"ל. עד אני הוי' אני הוא ולא אחר. והיינו כמ"ש במק"א עמ"ש בזוהר לא תעשון אתי אלקי כסף וכו' שהכלים לא יצמצמו ולא יעלימו כלום על תוקף אור עצמות הא"ס ב"ה. אך לפי"ז אין מקום כלל לעולמות ליהנות מאור זה ולהתפעל ממנו. ולז"א ופסח ה' על הפתח שכלומר בבחי' ודרך דילוג עד בחי' המל' דמלכותך מלכות כ"ע ובבחי' בהמה עליונה דבהמות הייתי עמך הנ"ל. וזהו ממש נגלה עליהם (כלומר מלמעלה מהם במדרי' בהמה עליונה דוקא) ממה"מ הקב"ה ובזה וגאלם ממ"ט שערי טומאה. כי אין לנגד זה בחי' זלעו"ז כלל וכלל ולפי שלא נגלה רק בבחי' בהמה עליונה לא ראו ישראל בשכל ומדות שלהם כלום מן הגילוי הזה רק שסגולת הקרבן פסח ומצה שאכלו קודם הגאולה עשו בהם הכנה' שיתפעלו בכח הגאולה שנגלה על הפתח שהוא בחי' ומדרי' עליונה דמדת האמונה והמלכות נוק' דז"א בעליית הגדלות ופב"פ למעלה ולא למטה בבחי' חב"ד ומדות דעולמות' אפי' לישראל כנ"ל. ועכ"פ נגאלו מכל השעבוד דשערי טומאה. אך הגילוי הזה והיחוד דגדלות הזה לא התמיד כי כל המכוון הוא שיבא בתוך וקרב בנ"י אני הוי' אלקיכם. רק שעכ"פ מן הקרן הזה דיחוד קובה"ו בתכלית הגדלות הנ"ל צמחו פירות עכ"פ. והוא לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה כלומר בלא שום קבלת שפע אלא רק אור היחוד העליון הזה האיר בהם למעלה מהשגה והבנה כלל וכלל ואפי' לא בבחי' הרגשת האמונה ודביקות רק בכח עליון נורא אור ה' עליהם יומם בעמוד ענן וכו' (ומ"ש ופסח ה' על הפתח וכ"ה בשה"ש מדלג על ההרים וכו' שהי' הגילוי דיצי"מ בבחי' דילוג גדול. וכפי הנ"ל שהגילוי הי' למעלה במקום קדושתו לכאורה שם לא שייך הפלאה וחידוש ודילוג מדרי' כלל. אך מהנז"ל יובן שכמו שיום א' שהוסיף משה מדעתו בא מן וקדשתם היום ומחר כמשנ"ת עי"ז בא גם ענין הידיעה להגלות ולהראות אבל כאן ביצי"מ לא קדם מעין ענין זה כלום. ואכילת הקרבן פסח ומצות לא הי' עדיין המשכת קדושה למטה כי עדיין לא נגאלו ממ"ט שערי טומאה ולא הי' רק הכנה כנ"ל. ורק באתעדל"ע וטיבו יתירא דעביד קוב"ה לכן נק' בשם דילוג שבא אור הידיעה דאדם הנ"ל שלא ע"י העלאה והמשכה דהיום ומחר הנ"ל) ועי"ז הותחלה ההגדלה בדרך יחוד וחבור בתוך בנ"י ממש להעלותם מעט מעט עד מתן התו'. (שהוא כמו במשל שיגלה המלך את סודו שבחכמתו הנפלאה לאנשי חילו. וע' מזה בפהק"ו ובפרט בפ' ויקרא צו). וזאת ההגדלה יש להתבונן שהיתה ע"ד וסדר ענין ארדה נא ואראה הנ"ל. דהיינו שבחי' אדם דוקא יורד בתוך סדר ההשתל' דחק נתן ולא יעבור לתקן ענינם בכח ומעלת אדם דוקא והיינו שגם בחי' בהמה שלמטה מן הדעת תתפעל מן האדם. והיינו ותיקון המדות דחיצוני' להתכלל בכללא דאדם שכ"ז הי' נעשה במ"ט הימים שעד מתן התו'. ובזה יובן הנם שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ כמ"ש במ"א באריכות בעמ"ו שהחמץ הוא כח תגבורת ביש אחר שנקצר ונפרד משרשו ומקום גידולו. אלא שה' הולך לפניהם יומם כנ"ל. ולכן סיבב בעל הסיבות שויאפו את הבצק עוגות מצות ולא אכלוהו חמץ והבן. ועם זה יובן מ"ש מצה זו שאנו אוכלים ע"ש שלא הספיק וכו'. דמצה שאנו אוכלים הוא בחי' קטנות דאבא. פי' שהוא מזון של מצוה ועל הלחם יחי' האדם. וידוע שהחכ' תחי'. אלא שלחם חמץ הנה מתחדש בו כח חדש מה שלא הי' בו בעודנו באבו וגידולו כי אז לא יבוא לידי חימוץ. אפי' כשיבואו עליו מים רבים. רק שכשנפסק ממקום חיותו וגידולו אז בא לידי חימוץ והוא מזון גופני לחיות בחי' ישות הגוף ופירודו בבחי' ק"נ ועליו יחי' הגוף מן החיות שעפ"י סדר ההשתל' דחק נתן וכו'. אבל בשעת יצ"מ שהיתה מצד נגלה עליהם ממה"מ הקב"ה בבחי' הגדלות דידיעת אדם הנ"ל שהוא למעלה לגמרי מבחי' השתל' דהרכבת חיי הנפש בגוף. וזאת המדרי' לא יכולים לקבלה בבחי' חיי הגוף ממש דבחי' בהמה שלמטה מן הדעת כנ"ל. הוצרכו לקבל חיות מבחי' מצה שאין בה שום התגברות היש רק מה שאתה מחי' את כולם בלא בחי' הרכבה בישות דנוגה ולהיותה מצת מצוה שנצטוו עליה במצות ה' והיא שמורה לכך מהרכבות ישות הפירוד. הרי זו היא בחי' קטנות דאבא כדמיון שהבן קטן מכיר את אביו לא מצד שום שכל ותבונה כ"א מצד מה שהוא נמשך ממנו ונת' בפהקו"ד שהכרה זו מיוחדת היא לבן דוקא עד שחכם גדול לא יגיע לבחי' הכרה זאת אם אינו בנו. ולכן גילוי דיצי"מ הנ"ל שנתגלה בבנ"י בחי' בהמה שלמעלה מן הדעת כנ"ל באה ומתגלה בקרבם בבחי' הקטנות דאבא דוקא. מבואר שמאותו הטעם שסבב בעל הסיבות שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ ואפוהו מצה שהוא כדי שלא יפרדו ח"ו מאור ה' החופף עליהם מן הגילוי דגאולה ויצי"מ כנ"ל. מאותו הטעם ממש גם אנחנו אוכלים מצה בליל פסח כדי להמשיך בתוכנו וקרבנו בחי' הקטנות דאבא שהיא רשימת והארת אור הגדלות הגדול דיצי"מ ככל הנ"ל. וכן יתפרש עפ"י גרסת הרי"ף ע"ש שנגאלו פי' ונתעלו ויצאו מנש"ט אין להם לאכול כ"א בחי' הקטנות דאבא הנ"ל כדי שיתקומם בקרבם אור הגאולה כפי מה שיוכלו עכ"פ שאת שיחי' הגוף דבחי' בהמה שלמטה מן הדעת מחיי אדם כנ"ל. ומעתה יובן גם שיו"ט הראשון ש"פ נק' בשם שבת כידוע בכ"ד שענין השבת הוא בחי' זכוך הכלים העליונים ע"י עבודת ששת ימי המעשה עד שאינן מעלימים כלום על האורות שבתוכם לישראל שאמר הכתוב ראו כי ה' נתן לכם השבת שהוא השביתה משום מלאכה דסדרי השתל' הבאה ע"י ההרכבה והתעלמות האור בכלים. וכבר מבואר באריכות שזו היא מדרי' הגילוי דידיעת האדם דגדלות המתגלה בכל פסח בעת יצי"מ. והנה נת"ל שבפעם הראשון דיצי"מ הי' הכל באתעדל"ע לבד גם מה שנתגדלו במ"ט הימים שעד מ"ת וע"ד דמיון מארדה נא ואראה כנ"ל. עכשיו אחר מ"ת ניתן לנו מצות הבאת העומר וספה"ע. כי הנה הגדלות הגדול שבכניסת הפסח בא מעצמו ומאליו בכשו"ש ככל הנ"ל. וזה אינו מגיע כ"א בבחי' בהמה שלמעלה מן הדעת רק כעין פירות (הבא מן היחוד דגדלות הזה כנ"ל) נשאר לנו (כמו בפעם הראשון דה' הולך לפניהם). והוא עומר שעורים מאכל בהמה כלומר תיקון בחי' בהמה שלמטה מן הדעת ליכנס בכללא דאדם בן דעה ודעת כנ"ל. וע"ז באה המצוה להקריב עומר השעורים מנחת בכורים לה' לחבר השפע והכח הבא לבנ"י מזווג דגדלות הנ"ל לשרשו. שהוא בחי' מחרת השבת שהוא האור הבא ומתחדש אחר עליית וסילוק אור השבת דכניסת הפסח כנ"ל לשרשו. כי אין לנו עתה האתעדל"ע דה' הולך לפניהם יומם הנ"ל. לכן צריכים להעלות כח השפע הבא מן הגדלות לשרשו. וע"י העלאה זו מתחבר בחי' הבהמה שלמטה מן הדעת (וחיי הבהמה הנ"ל) לקבל מן בחי' אדם הנ"ל. וע"ז באה מצות הספי' וספרתם לכם לעצמכם כלומר שתמשיכו פרטי מדרי' אור שבכל יום ויום ממ"ט הימים ע"י דבור הספי' מן האדם העליון לבחי' בהמה שלכם לתקנה וזה כולל תיקון המדות הטבעיי' של אדם התחתון דהיינו בחי' בהמה שלו. וזהו כדי שיטהרו נפשות עמך ישראל מזוהמתן בבחי' הבהמה והן הן המצוה ואברין דמלכא עילאה המתתקנים להתגלות בבחי' ה' אלקי ישראל בשכינת עוזו בישראל עד שאחר כלות הגדלת המדות העליונים במ"ט ונמשכו בספירה. אז יבא הזיווג דפב"פ דמ"ת בחג השבועות:
2