חנה אריאל, אמור ב׳Chanah Ariel, Emor 2
א׳לפסוק ונקדשתי. (עי' לקו"ת פ' זו).
1
ב׳להבין שרשי הדברים בענין ג"פ קדוש. הנה מבואר ברע"מ פ' אמור (דצ"ג) באריכות ענין ג' קדושות הללו דישראל מקדשין לתתא עד דאסתלק רזא דשמים עילאין לעילא ונהיר ההוא קדש בהו וכדין אקרי קדוש וכו' ע"ש. ותוכן הכוונה יובן עפ"י הקדמה א'. והוא הידוע מכהאריז"ל דיחוד או"א אינה אלא ע"י העלאת מ"נ דמס"נ ממש. ויחוד זו"נ הוא ע"י מעהמ"צ ותו'. וטעם הדברים כי הנה עיקר התלבשות אוא"ס הוא בחכ' דאצי' דוקא להיות כי החכ' הוא כ"ח מ"ה. וביאור הדבר ידוע שהוא בחי' הביטול הגדול שמצד החכ' כשיכיר האמת איך שאא"ס בעצמו מובדל בערך מכל בחי' השתל' וכו'. השגת ביטול זה הוא כח מ"ה שבאור החכ' לומר מה פשפשת כו'. ולזה הטעם החכ' דוקא נק' אמת. כי בינה הוא ההשגה והתפיסא באא"ס ואין השגה זו אמיתית אוא"ס כמו שהוא באמת מובדל מבחי' השגה ותפיסא דלמחת"ב כידוע. אבל החכ' הוא כשמשיג ביטול ההשגה באור א"ס איך שאין ערוך כלל בין אא"ס עם ההארה בעלמא שנאצל מאתו וכו'. ה"ז מכוון יותר לאמיתות אוא"ס מהשגת הבינה וכו'. ומטעם זה גם למטה בעולם השפל בזאת ניכר מעלת החכ' על הבינה. כי איש החכם להשכיל על שורש הדבר ולעיין ולפקח בכח המשכיל לברר הדבר בשכלו ימצא הטעות והשקר גם הדק שבדקות עד שיגיע אל נקודת האמת שבדבר כו'. משא"כ בהשגת הבינה בלתי עיון ובירור בכח חכ' לא ירגיש הטעות וכו'. ועוד זאת ההפרש שבהשגה ידמה לו שכבר מבין הדבר לאמתו. ומצד כח החכ' הוא להיפך שכל שיעמיק שכלו יותר. יותר לא יגיע לאמיתת הדבר. כי זה שהבין והשיג מתחלה יפול מחמת הבירור בקושיות שהקשה שהוא ענין העלם ההשגה וכל שיהי' עולה בהעלם אחר העלם יותר הגיע לאמיתית הדבר וכו'. והכל ענין א' שהחכ' הוא ענין הביטול והוא האמת דוקא כנ"ל וד"ל. והנה כתי' והחכ' מאין תמצא כו' דוקא החכ' הוא מאין ולא הבינה שהרי על הבינה נא' להנחיל אוהבי יש היינו שהשגת אלקות בג"ע הוא בחי' יש ודבר מה מאחר שמשיג איזה ענין אלקי וכו'. אבל ביטול ההשגה הוא בחי' אין וזהו חכמה כח מ"ה וכמ"ש משה ונחנו מ"ה כו'. ועד"ז יובן למשכיל למעלה בחו"ב דאצי' תרין ריעין וכו'. היינו להיות כי הרי ידוע דל"ב שבילין דמתפתחין במוחא דז"א הן ל"ב ויאמר אלקי' דבבינה דאצי' כי מב' בזוהר אבא אמר לאימא כו'. אמר בחכ' ויאמר בבינה וכו'. וביאור הדבר הוא כנ"ל. כי הבינה הוא התפשטות ההשגה והוא ראשית הגילוי ליש ודבר מן כח המשכיל להיות מבין ומשיג וכו'. וידוע דז"א המקבל מוחין דאי' הוא במדידה וקצבה בל"ב שבילין דל"ב ויאמר אלקים. פי' שהמדות מקבלים השכל השייך להם מן ההשגה באורח פרטי לכל מדה ומדה **חסר קצת** כשאמר ה' יהי אור הוא החסד כך וכך וכו' וסיבת מאמרה כך הוא בגזירת בעל המאמר הוא החכ' שאמר לאימא וכו'. פי' העלם ההשגה גזר אומר שתהי' גילוי ההשגה כך וכך לומר יהי אור וכו'. וא"כ כאשר יצטרך להיות שפע חדשה במדות לגמרי יצטרך להיות יחוד חדש מעקרו באו"א. פי' שגם החכ' תתחדש מאין אמיתי ולהיות בה הארה חדשה מאין ותתייחד אח"כ הארה זו בבינה הנק' יש וכו'. וה"ז א"א כ"א כאשר יהי' תחלה ביטול גדול במוחין הראשונים להיות עולין למעלה מן השכל לגמרי לקבל הארת אין מחדש וכו'. והו כדוגמת השתיקה שמבו' במ"א שהוא העלאת מ"נ שיוכל להיות יחוד או"א וכו'. וכן יובן למעלה שמצות מס"נ גורם ג"כ יחוד או"א דאצי' כי ע"י מס"נ באה הנפש לביטול אמיתי מכל וכל. דהיינו להדבק באא"ס עצמו שבלתי שום השגה ולא אפי' העלם השגה כי הלא תכלה הנפש לגמרי בלי שום טו"ד כלל וכו'. וה"ז ביטול והתכללות הנפש באין האמיתי מקורא דכולא. וכמ"כ רוח אייתי רוח וכו' ונעשה ג"כ למעלה העלמ"נ דאו"א למעלה עד שיהיו נמצאים מאין במוחין חדשים אח"כ וד"ל. וזהו שע"י מס"נ דוקא יחוד או"א במוחין חדשים. ועד"ז יתפרש הפסוק שרפים עומדים ממעל לו. הנה הוי"ו דלו' הוא בחי' ז"א דאצי' שקבלו כבר המוחין מאו"א כנ"ל. כי כל כינוי הנסתרות דז"א הוא מצד המוחין שלו שהן האורות דאו"א וכו' ולכך נא' בל' נסתר. אבל הכלים שלו שהן בבחי' גילוי נא' עליהם לשון נוכח כידוע. ממעל לו היינו עוד למעלה מהמוחין שלו והוא עליות המוחין שלו בא"א עד דנהיר האי קדש בהו ואיקרי קדוש בוי"ו כמ"ש ברע"מ הנ"ל. פי' קדוש הוא חכ' שמאיר בבינה כידוע. ומצד העלמ"נ דז"א גם בקדש יהי' ביטול לגבי האין האמיתי ויהי' סיבה ליחוד חדש באו"א אח"כ כנ"ל וד"ל. וזהו דוקא ממעל עומדים. היינו שע"י התגברות התשוקה לצאת לגמרי מכלי חומרם להתכלל במקורא דכולא דוקא המה גורמים העלאות גדולות בזה עד שיעמדו ממעל לו באא"ס עצמו שבא"א שממנו נמשך מוחין לאו"א ולזו"נ כו'. ועי"ז ואהבת בכל לבבך דק"ש הוא מס"נ דוקא מתוך נקודת הלב שגורם יחוד או"א. כמו שאמר ר"ע מתי יבוא לידי ואקיימנה כי ע"י הפו"מ במס"נ נעשה יחוד או"א בקיום גדול הרבה יותר מבמס"נ בשו"מ ורצון כמ"ש במ"א. והוא ענין עשרה הרוגי מלוכה שגרמו יחוד או"א עד משיח כמ"ש בע"ח וד"ל. וזהו קדוש הראשון שאינו אלא בחי' הסתלקות מלמטלמע"ל כדי שיוכל להיות יחוד או"א כו' וד"ל. וענין קדוש השני ושלישי הוא ענין יחוד זו"נ ע"י תומ"צ כו'. ושורש הדברים הוא דג"פ קדוש הוא ג' מדרי'. הא' עליות הוי"ו בקדוש דאבא כנ"ל. והב' שאחר יחוד או"א מורידים הוי"ו ע"י בחי' ת"ת דבינה שיהי' כתר לז"א שהוא התו'. והג' ירידה שני' ביסוד ז"א להיות כתר לנוק' כו'. וכדי להבין איך שיהי' ת"ת דבינה כתר לז"א ע"י התו'. יובן עפ"י הקדמה תחלה להבין מהו בחי' כתר דתחתון שנעשה מת"ת דעליון. הנה ידוע דבחי' האצי' הוא בחי' גילוי ההעלם לבד והוא צמצום גדול לגבי עצמות ההעלם עד"מ בחי' גילוי השכל בסברא וטעם לגבי המקור וכח המשכיל ומוציאה לידי גילוי כלא חשיבי ממש. והרי ג"כ צמצום עצום הוא לגבי המשכיל עצמו כמו ששכל סברת התינוק צמצום גדול הוא לגבי שכל הרב כו'. הגם שלמקבל השכל הרי הגילוי היפך הצמצום כי רחב הוא מכלי קבלתו אך לגבי עצמות המשפיע צמצומים גדולים הן כידוע. כמ"כ יובן שצמצום האצי' מעצמות המאציל ב"ה שאינו אלא בבחי' גילוי מן ההעלם כמ"ש במ"א. הגם שלנבראים ונוצרים כו'. הן מקוריהם משפיעים מאין ליש אבל לגבי עצמות המאציל צמצומים גדולים הם וד"ל. וא"כ צ"ל דבר המכריח לצמצום גדול כזה. כמו עד"מ הנ"ל מגילוי שכל מכח החכ' צריך שיכריחנו להתצמצם כ"כ והיינו החפץ והרצון של הרב להשפעתו למקבל מכריחנו להתצמצם כ"כ כנ"ל. וכמ"כ צ"ל למעלה בחי' חפץ ורצון עליון של המאציל ב"ה לבוא לידי גילוי ולהתצמצם כ"כ. והוא הנק' כתר דנאצלים לבד. פי' הרצון והחפץ שיאצילו שהוא עיקר ומקור סיבת שפע אצילותם בתמידות והוא בחי' כתר דז"א. ונלקח כתר לרצון זה מבחי' ת"ת שבמאציל כלומר אם הבנים הוא בינה. והמדות שבה הן המאצילים מוחין כו' כידוע. וכדי שיומשך מהם רצון וחפץ להשפעתם זו יאיר תחלה בחי' הת"ת שלהם פי' המדות שבשכל הוא הסברא לחיוב או לזכות והת"ת המכריע וכוללם יחד ע"כ ממנו עיקר לקיחת הרצון והכתר להשפיע למטה בז"א שהוא המדות שבלב כידוע וד"ל. ונמצא הכתר דרצון ממוצע בין העלם מדות שבבינה לגילוי מוחין ומדות שבלב. כי המוליך ומביא מן ההעלם לידי גילוי דהיינו במה שחפץ בגילוי כו'. ועד"ז יובן בכל עו"ע למעלה מעלה עד רום המעלות דכל כתר שבתחתון נלקח מן ת"ת שבעליון כמו בחי' ת"ת דא"א כתר לאו"א וכידוע וכנ"ל. והנה כתי' כי אמרתי עולם חסד יבנה. שידוע שמתחלה הי' האצי' בבחי' חסד חנם בלתי סיבת העלמ"נ מלמטה ואח"כ התעוררות החסד צ"ל מחמת העלאה מלמטה כמ"ש בע"ח. וביאור הדבר הנה זה הי' במ"ת שגרמו בחי' העלמ"נ עד שיהי' בחי' ת"ת דבינה כתר לז"א בהיות כי פרחו נשמתן קודם כל דבור כידוע. וה"ז הי' מס"נ בתחלה כדי שיוכל להיות יחוד או"א כנ"ל. ואח"ז גרמו ירידת השפע מלמעלמ"ט דהיינו שיהי' כתר לז"א שיחפוץ ה' בגילוי האצי' מן ההעלם כנ"ל. והן ע"י עשה"ד שהן כללות רצונותיו ית' כמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה כו' שעשה"ד הם פנימי' הע"מ כמ"ש במק"א. וכל עולם לפ"ע. דהיינו בנאצלים הי' מאמרות בבינה להיות מוחין לז"א כנ"ל. הרי העשה"ד הם בחי' הפנימי' להן להיות כי אוריי' מח"ע נפקת. פי' דבר ה' באמרו "אנכי "זכור "שמור כנ"ל הוא בחי' פנימי' אבא. ומה דאמר ומפקד לאימא כנ"ל הוא רק בחי' חיצוני' עד"מ אדם המצוה לעשות כך וכך ולא ידוע לזולתו טעם השכל לזה הצווי כו'. כן באוריי' איברי עלמא כמ"ש בראשית ברא וד"ל. וכמ"כ ההלכות שהן חכמתו הן בחי' פנימי' המוחין לסדר השתל' דאבי"ע בעליות וירידות שונות שבירה ותיקון כו' וכמ"ש במ"א בארוכה. וא"כ אדם ששונה בהלכה הוא מעורר חפץ ורצה"ע למעלה הנק' כתר דז"א. כי הרי הוא מגיד ומספר לומר כך וכך רצון ה' שזה כשר וזה פסול כו'. ובזה נמשך חפץ ורצון להאציל בגילוי כו' וד"ל. וזהו קדוש השני להוריד הוי"ו מלמעלמ"ט כנ"ל. ואמנם קדוש הג' הוא ע"י מצות מעשיות להיות ת"ת דז"א כתר לנוק'. וביאור דבר זה יובן עפ"י הקדמה מתחלה ההפרש בין תו' למצות שזה ידוע שהתו' היא רק פי' וביאור המצות איך לעשותם וא"כ המצות עיקר וכמ"ש לא המדרש עיקר כו'. ויש סברא להיפך שהתלמוד גדול שמביא לידי מעשה כידוע. אך שניהם אמת. ויובן ע"פ הקדמה א' הידוע בענין השבירה דרפ"ח ניצוצין שנפלו מז' מל' קדמאין שמתו כו'. הגם שמהם כל עיקר סיבת השתל' המדרי' למטה מטה עד שנתהווה דצח"מ גשמיי' דק"נ כידוע. עכ"ז בשרשם ומקורם קודם שנפלו היו במדרי' היותר נעלה מבחי' האצי' דעכשיו הנק' תיקון כידוע שהשבירה הי' בבחי' ס"ג דנקודים והתיקון דברודים בשם מ"ה כו'. וביאור הדברים ידוע היות כי אנ"ר נפלאות אשר הצומח יזון ויחי' את החי והמדבר. איך הנמוך ישפיע לגבוה. וגם אנ"ר יותר פלא אשר התינוק אינו יודע לקרות או"א עד שיטעום טעם חטים גשמיי' בערך גסות הצומח ואיך יהי' ממנו סיבת הגדלה וריבוי הדעת שע"י הטעם שטעם יכיר וידע את אביו ואמו שלא הי' יודעם תחלה הרי הדעת רוחני הוא כו'. ועד"ז אנ"ר עוד שהיין יפקח את החכם ומהיכן ימצא כח ליין להוסיף שכל הרוחני כו'. אך כל זאת יובן עפ"י הידוע ומבואר במ"א דכל דבר גבוה שנפל יהי' נפילתו בהשפלה יותר לפי ערך הגובה. כמו חומה גבוה שתפול האבן להלאה במרחוק לפ"ע הגבוה כו'. וכן מעומק המושג יתבלבל המוח לגמרי וידבר טעות גמור וכו' או ישתטה וכו' (וכן להיפך מטעם זה מבוא' במק"א שבמקום הנמוך מאד לא יוכל להעלותו כ"א היותר נעלה כו' כמו ועברתי באמ"צ אני ולא מלאך כו' וד"ל). וכן עד"ז יובן בהיות שרפ"ח ניצוצין דתהו להיותם נעלים מאד במדריגתם בבחי' ס"ג דנקודים כידוע. אשר לסיבת גובהם כאשר ירדו ונפלו היתה נפילתם בתכלית ההשפלה מטה מטה לפ"ע הגובה. והיינו אשר ימצא בצומח הגס דטעם חטה גשמיות שכל ודעת יתירה כנ"ל. מפני שטעם זה בשרשו ברפ"ח ניצוצין קודם שנפלו בק"נ הי' הגבה למעלה משרש החכ' כו' ע"כ גם בנפילה בנוגה יש בו דעת בהעלם עד שיוכל התינוק להכיר או"א ע"י הטעם הזה וד"ל. ואחר הקדמה זו יובן מעשה המצות ג"כ כמו מצות מצה שנק' מיכלא דמהימנותא כידוע שהאמונה שהיא למעלה מן הטעם תבוא בנפה"א כאשר יאכל המצה שהוא בלא טעם גשמי ולכאורה יפלא איך יהי' סיבת העדר טעם גשמי להביא בנפה"א הרוחני מה שלמעלה מטעם הנפש כו'. אך הענין הוא כנ"ל שהחטה של המצה נפלה בירידת המדרי' מרפ"ח ניצוצין, עד ק"נ דעשי' שצמחה חטה זו כו' ובשרשה ברפ"ח ניצוצין קודם שנפלו הרי היא למעלה מנפש האדם דנפש האדם הוא מזווג זו"נ שאחר התיקון כו' ע"כ כשמתלבש במצה זו רצון ה' כשאוכלה ונק' לחמא דמהימנותא כלומר שתגיע לנפש בחי' אמונה באא"ס שלמעלה מן השכל גם בבחי' אצילות וכו'. שגם מרע"ה שהי' לו נשמה דאצי' נתחייב לאכול מצה. א"כ מוכרח שע"י המצה הי' לו אמונה שלמעלה מהשגתו דוקא ולא הי' לו אמונה כזו מקודם שאכל המצה הגם שהי' השגתו בבחי' אצי' ממש כידוע. ואין זה אלא מטעם שהמצוה מעשי' נלקחת מדברים גשמיי' דנוגה שבשרשם הוא גבוה מאד גם מהתיקון כו'. ולזה לא רצה משה ליפטר גם בנשיקה עפ"י ה' מפני קיום המצות בא"י בתרומות ומעשרות הגם שהם בענינים גשמיי' דנוגה דעשי' כו' וד"ל:
2
ג׳ומעתה יובן עיקר ההפרש שבין תורה למצות דהיינו רק בדבר הזה הנ"ל שהס"ג גבוה ממ"ה כו'. כן ע"י הדבור בתו' הוא שם מ"ה בחכ' אתברירו. אבל המצות הן מדברים גשמיי' דנוגה דעשיי' שאין למטה ממנו במדרי' כמו צמר דציצית וקלף דתפילין ואתרוג וכדומה להם במצות ל"ת טומאה וטהרה כו'. וידוע דע"י העלאת רפ"ח ניצוצין מק"נ לשרשם קודם שנפלו. אז הם עצמם נעשה בחי' הכתר דזו"נ וכידוע ומבואר בע"ח. וזהו שנא' לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. וידוע דכבודי הוא בחי' הכתר דנוק' כי כבוד חכמים ינחלו הכוונה כי חו"ב ינחלו הארת הכתר הנק' כבוד עליון ע"ש ל"ב נתיבות חכ' שנשפעי' מאתו. ולכבודי בראתיו כו' כלומר לרצונו בראתיו בשביל רצונו דהיינו מצות מעשיות שיקיימו בנוגה דבי"ע לכך היתה הכוונה בשבה"כ להיות ברי' יצי' כו' וד"ל. וביאור הדבר היינו להיות כי התו' אינה אלא גילוי חפץ ורצון ה' שיעלו ניצוצין בקרבנות כך ולא כך וכדומה לזה בכל מצות מעשיות אין בתו' אלא הפי' והביאור איך לעשותה אבל לא גופה של מעשה כלל. ואמנם במע' בפו"מ הרי יש עליות רפ"ח ניצוצין ממש והעלאה זו גורמת התעוררות רצון וחפץ מחדש להיות בי"ט כו' מאין ליש. והיינו בחי' כתר דזו"נ לצורך בריאת העולמות שנעשו ממצות דרפ"ח ניצוצין וד"ל. וזהו ההפרש שבין תו' למצות שע"י לימוד התו' לא הועלה עדיין כלום מרפ"ח כו' אך הוא התעוררות רצון ה' להעלות רפ"ח כו' ומזה נעשה כתר לז"א כנ"ל. אבל לכבודי בראתיו בחי' כתר דנוק' להיות ראש לשועלים דבי"ע כו' אינו אלא במצות מעשיות דוקא להיות כי כתר דנוק' הוא הרצון לברוא יש מאין ממש מוכרח להיות העלאה מלמטה בבחי' עשי' דוקא משא"כ בכתר דז"א אין צריך עשי' כ"א הדבור בד"ת לגלות הרצון כו' כנ"ל וד"ל. וזהו לכבודי בשביל כבודי כדי שיהי' כתר לנוק' בראתיו מאין ליש בתחלת ההשתל' בחסד חנם כנ"ל ולהיות שבירה אח"כ כדי שיהי' מהם העלמ"נ לעורר מלמטה הרצון כי אין מלך בלא עם כו' וד"ל. וזהו הקדוש הג' בוי"ו דיסוד ות"ת שיהי' ממנו כתר לנוק' כנ"ל. והן גבורי כח העושים רצונו ממש כמ"ש למעלה. וע"ז אמרו לא המדרש עיקר אל המעשה כי נעוץ תחב"ס וסוב"ת כו'. ומאחר שכל עיקר הכוונה בבחי' השבירה והתיקון הי' בשביל כ' דנוק' הנק' סוף מעשה הרי שרשן בתחלה מאד נעלה כנ"ל בכל שנפל למטה ביותר וד"ל. ומ"ש התלמוד גדול שמביא לידי מעשה להיות כי הוא מעורר עפ"י החכ' איכות ואופן הרצון במעשה המצות כנ"ל אך גופו ומהותו של הרצון במצות אינו אלא בעשי' בפו"מ דוקא דהיינו בעליות רפ"ח ניצוצין מנוגה דוקא מטעם הנ"ל. ונמצא ששניהם אמת שהתלמוד גדול והמעשה גדול וד"ל:
3
ד׳ועתה אחר כל הנ"ל יובנו שרשי הדברים הנאמרים למעלה בפסוק ונקדשתי בתוך בנ"י כו'. בג' מיני אהבות בכל לבבך ובכל נפשך וכו'. וגם בכ"ז יובן ענין הקריאה בתושב"כ ותושבע"פ בכל ליל שבועות לפי שנא' בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו כו'. וידוע דעטרה זו היא בחי' כתר דז"א מת"ת דאי' שנעשה במ"ת דוקא. ועד"מ הנה עטרה של זהב ואב"ט גשמיי' יש בהם ב' דברים. הא' גופו ומהותו של הזהב ואב"ט כשהן מקשה ויש אופן לצייר אותם בכל אופן שירצה כפי התפארת הנאות כו' והב' אופן הציור לצייר למשוך אותם לאורך ורוחב וחילוקי דקות הציור בכל פרטיו תלוי באופן חכמת המצייר להיכן כוונתו נוטה באיזה פאר הנאות שלו באותו העת לפי כבוד גדלו של המלך באיזה אופן עד שיקבל הת"ת מציור פרטי כזה דוקא וד"ל. וכמ"כ יובן למשכיל דגופה ומהותה של עטרת הכתר והרצון דז"א דאצי' מזהב וכסף ואב"ט יקרים כו' דהיינו רפ"ח ניצוצין עצמן ומהותם שנפלו בנוגה דעשי' וכשנעשית המצות בהן כנ"ל אזי הם יקרים מאד מאד מצד שרשם קודם שנפלו וזהו כצנה רצון תעטרנו כו' אך אופן הציור של העטרה אם כך או כך שהוא לפי חכמת המלך וכבוד גדלו באותו העת היינו חכמת התו' בחכ' שמה אתברירו הרפ"ח ניצוצין פי' שיהי' רצון ה' במצוה באופן כך ולא כך שהוא כמשל הציור בגוף האבן הטוב כנ"ל וד"ל. וזהו שכל ימי הספי' הוא בירור הרפ"ח ניצוצין כידוע בענין עומר מנחת קנאות כו' מהם נעשה מהותו של הכתר בחה"ש. אך בליל שבועות מדברים בתושב"כ ושבע"פ כדי להמשיך אופן ציור הכתר והעטרה באמרו זה כשר וזה פסול כנ"ל שהוא גוזר הרצון בזה כנ"ל וד"ל וגם בזה יובן הטעם למה לא שמענו כ"א אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה כו' ולפי שאנכי הוא כללות עצמות הרצה"ע במ"ע. ולא יהי' לך כללות עצמות היפך הרצון במל"ת. אך אופנים הפרטים שלהם איך יהי' הרצון כנ"ל הוא ע"י משה שהוא שרש התו' בחי' יס"א כמ"ש במ"א וד"ל:
4