חנה אריאל, כי תצאChanah Ariel, Ki Teitzei
א׳כי תצא וגו' אשת יפת תואר הל"ל אשה יפ"ת. אשת משמע האשה של יפ"ת בפהק"ו ואתה תבער דם הנקי מקרבך כי תעשה הישר וגו' מהו לשון ואתה וגם לשון כי מעשה הישר מה ענינו אל ואתה תבער. גם י"ל דם נקי וכי דם שאינו נקי הוא טוב בגמ' העוסקים במקרא מדה ואינו מדה. במשנה מדה ונוטלין עליה שכר. בגמרא אין לך מדה טובה הימנה ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן גמרא. י"ל לשון מדה ואינה מדה מהו מדה ומהו, אינו מדה. גם מ"ש מדה ונוטלין עלי' שכר. וכי על המקרא לא יש שכר ח"ו. גם אם אין לך מדה טובה מהגמ' למה אמר הוי רץ למשנה יותר וכו' וגם לשון לעולם מהו:
1
ב׳כתיב אשר עשה אלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים דהנה בכמה מקומות נז' ענין בריאת העולם בלשון נברא כמ"ש כי הוא צוה ונבראו וכן אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא. ולא נמצא לשון בראת העולם. לפי שבדבר ה' הכל נעשה דבר מלך שלטון צוה ונבראו. וכמשל המלך שצוה לעבדו לעשות איזה דבר שהדבר נעשה בכח העבדים ולא בכח המלך עצמו כ"א בגזירתו. כך אין לומר בראת העולם כי העולם מוגבל בכל פרטיו וכח הבורא ב"ה עצמו ית' הוא בלי גבול ותכלית א"ס לכחו וגבורתו ית'. לכן נאמר בכל מקום לשון נברא העולם בגזירתו יתברך. ויאמר יהי אור ויהי וגו' וכן כולם. אך אעפ"כ כתיב ג"כ בראשית ברא אלקים את השמים וגו'. ודרשו רז"ל את השמים לרבות תולדותיהן וכו' ועל הכל נאמר ברא אלקים דמשמע כח אלקים ממש בנפעלים דעולם והיינו כמו משל כח המלך עצמו. והענין דשניהם אמת כמו שאנו אומרים המלך הגדול והקדוש בשמים ובארץ. פי' שגם בשמים ובארץ הנראים לנו הוא ב"ה גדול וקדוש כי הכל נברא מאין ממש. ואין בעולמות כי אם כחו יתברך. שבכחו שאין לו סוף ותכלית כל יכול לעשות. והרי אם כן כח זה שבעולמות הוא כח דא"ס וא"ת שמחמת הפלאת הכח הזה הוא שהמציא מציאות עולמות דיש ודבר ועל דרך זה הנה קדושתו ית' נמצאת בכחו וגבורתו בכל בריאה ובריאה קטנה ומוגבלת ומוגשמת. אך היינו קמי' יתברך שהקב"ה מרגיש מציאות העולמות שנבראו בכחו ממש שאין לו קץ וסוף ותכלית וכל יכול לעשות. וכמו שהי' הוא ית' לבדו קודם שנברא העולם כן הוא משנברא העולם. ואף על פי כן העולם הוא יש ודבר לעצמו. כי מה שהוא יש ודבר לעצמו הוא גם כן רק כחו יתברך המרומם לבדו. וכמו הגדול והקדוש בשמים ובארץ. ועד"ז נאמר ברא אלקים שהבריאה היא כח אלקים ממש א"ס ואין תכלית. אבל העולמות עצמן א"א להם להרגיש את זאת כלל וכלל. וכן לשון עולם הוא לשון העלם. שמחמת ההעלם מהם אחדותו הפשוטה שאין לה שום שינוי ח"ו מקודם שנבה"ע ולאחר שנבה"ע לפי שהכל הוא רק כח אחדותו הפשוטה אפס זולתו כנ"ל לכן יכולים להיות בחי' יש ודבר לעצמו עד ששייך לומר עליהם ענין מלכותו ית' עליהם דאין מלך בלא עם. אבל אם לא הי' נעלם מהם דבר זה הרי אף היש ודבר הוא אחדות הפשוטה ואין שם שום עולם נמצא שתחול עליו ענין מלוכה וע"ז נאמר כי הוא צוה ונבראו. וזהו ענין עשר ספירות אורות וכלים. שהאורות נק' הוי' ב"ה והכלים נק' בשם אלקים כמ"ש בתניא ח"ב. ובהון אתכסיאת מבני נשא כמה שכתוב במאמר פתח אליהו. וע"י הצמצום והכסוי דאורות וכלים שהן עצמן באמת הן אלקות ממש ומיוחדים באחדות הפשוטה רק לגבי העולמות נמצא מהן עכ"פ כח וחיות ע"י הכסוי דכלים דבהון אתכסיאת להיות העולמות חיים וקיימים לעצמם והחיות הזה נמשך להם בדרך גזירה ממדותיו ית' שהן הספירות. ויש בזה בחי' סוכ"ע וממכ"ע. בחי' סוכ"ע הוא שמרגישים חיות והתפעלות כן ושכל ומדות ואין יודעים מאין בא זה הכח להם ובחי' ממכ"ע היינו שממלא את כל נברא ונברא לפי ערכו ומדריגתו מידיעת הבורא שיודעים מציאות האלקות הבורא ב"ה. וזה נק' בחי' מלך ומלכותו על כל העולמות. ובחיי המל' הזאת נק' אל מסתתר מדריגה אחר מדרי' כידוע דשרפים בבריאה וכו' עד בחי' הנוגה ועוה"ז התחתון. והוא כמשל מדינות המלך שכח מלכותו נמצא על כולם. ואעפ"כ כאו"א עוסק בעניני עצמו. רק אם מייחד המלך איזה צווי על איזה אנשים בזה ניכר כח מלכותו שמוכרחים לעשות ואם אין צווי מיוחד אין ניכר כח המלוכה במדינה. ואעפ"כ מלכות המלך נמצאת במדינה תמיד. כמ"כ מלכותו ית' ממכ"ע ואשר יש להם כחי להרגיש ולהתפעל מתפעלים כל או"א לפי ערכו כמו שרפים בבריאה וכו'. ומי שאין בו כח להרגיש אינו מרגיש עד שיערה רוח ממרום והי' ה' למלך. וכמו אדם שממשיך ע"י התבוננות התפעלות אוי"ר מאלקות. וכ"ז הוא ענין העולמות. אבל בחי' אלקות ממש בחי' המלך הגדול והקדוש בשמים ובארץ הנ"ל מבואר שא"א לעולמות להשיג ממנו כלום וע"ז אמר נעשה אדם בצלמנו וגו' ויברא אלקים את האדם בצלמו. פי' בצלמו כמו שהספירות עליונות הם יחוד הא"ס ב"ה בתכלית היחוד. ואעפ"כ ע"י הכלים נמצא מהם מציאות העולמות ובחי' סובב וממלא וכנ"ל, וכדוגמא זו הוא האדם דכתיב וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים דויפח היינו רוח אלקים ממש נפח בתוך הגוף דעפר מן האדמה. ונשמת חיים זו שהיא רוח פיו ית' היא נשמה אלקית שמכרת את בוראה גם מה שהוא המלך הגדול והקדוש ב"ה כנ"ל. והוא הקב"ה וגם שכינתי' כמ"ש ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו שהוא עיקר תכלית הבריאה דכל העולמות שתהי' בחי' מלכותו זאת מולכת בעולמות. ולכן כשנברא אדה"ר אמר ה' מלך גאות לבש. וע"ז אמר ומלאו את הארץ וכבשוה כי ע"י הנשמה שהיא חלק אלוה כנ"ל מאירה דרך הגוף גם בכל העולמות מאור הקב"ה ושכינתי' הנ"ל וכמ"ש אדה"ר היי ראשו בבריאה כו' שבכל המדריגות דעולמות הי' נגלה ע"י אדה"ר אור המלך הגדול והקדוש ב"ה ושכינתי'. וכמ"ש בזוהר ובתיקונים שגם בעוה"ז הי' אדה"ר אומר לבהמות וחיות באו נשתחוה ונכרעה וכו' כלומר שהיו מתפעלים בביטול לאלקות ע"י נשמת האדם המלובשת בגופו. וע"י הגוף הי' מגיע האור גם לבהמות וחיות להתפעל כמו בבהמ"ק ששרתה בו השכינה הי' כל הבא מתפעל ביראה ופחד וכו' כידוע. והנה כשנבראו העולמות את זה לעומת זה עשה האלקים. והיו עולמות דקדושה נבדלים לגמרי מעולמות דס"א והאדם הי' ממלא את העולמות דקדושה מזיוא דקודב"ה ושכינתי' כאמור. וזהו ומלאו את הארץ שימלאו את כבוד ה' בבחי' קובה"ו בארץ הכוללת כל העולמות הנבראים דבי"ע (וכמשל מדינות המלך הנ"ל). וכבשוה יובן עד"מ מלך הכובש מדינה חדשה שגוזר עליהם גזירות ונימוסים כפי רצונו את זאת יעשו ואת זאת לא יעשו וככה יתנהגו בכמה ענינים כמצות המלך וכשנעשה הסדר הזה במדינה ה"ז כבוש מלא שכבר כבשה להיות מדינתו ממש ונמוסיו מתקיימים בה. ועוד כולל ענין וכבשוה שתכלית מכוון של המלך בכל נמוסיו הוא לתקן את בני המדינה במדותיהם ובשכלם ולזכך נפשם במדות טובות. וזהו אשר עשה אלקים את האדם ישר. היינו קודם שחטא בעה"ד לא היו כחותיו מתפשטין כלל אל הרע דס"א כי לא ידע ולא הרגיש ענין רע כלל. וממילא כל מה שהי' עושה וכל מקום שהי' מהלך הי' ממשיך גילוי אלקותו ית' בעולם שהי' מתהלך בו. ועי"ז הי' כובש את העולם תחת מלכותו של הקב"ה. אך כשאכל מעה"ד טו"ר הרי הרגשתו מתפשטת גם אל הרע כמו אל הטוב והקדושה בעולמות. והאדם הרי יש לו שליטה וממשלה בעולם לכן בדעת טו"ר שלו עשה תערובות טוב ורע בעולמות וגם נתמעטה קומתו מעולמות העליונים ונטרד גם מגן עדן וגם למטה אינו יכול להמשיך גילוי אלקות בעולם כי אם בהכנה וכוונה ומעשים טובים ולזאת נתן לנו תורה ומצות לברר על ידיהם טוב מרע שבעולם ולהעלותו לקדושה. וזהו אשר עשה אלקים את האדם ישר קודם חטא עה"ד. והמה אדם וחוה כשאכלו מעה"ד בקשו חשבונות רבים את זאת תעשה ואת זאת תשמור ממנו כמה וכמה ככל המצוה דאורייתא ודרבנן. אך ע"י המע"ט ות"ת ממשיכים גם עכשיו מלכותו של הקב"ה בעולם. רק שיש חשבונות רבים טמא וטהור כשר ופסול זכאי וחייב אסור ומותר וזה נקרא בזוה"ק אילנא דטו"ר. וע"ז אמרו בזוהר ברע"מ דלע"ל. אילנא דטו"ר יתעבר מעלמא ולא יהיו צריכין לעסוק כלל באו"ה וטו"ט וכו' כי מאליו וממילא לא יתפשט האדם אלא כפי דרך התורה כענין שהי' קודם חטא עה"ד כנ"ל:
2
ג׳וזהו העוסקים במקרא מדה ואינו מדה. פי' מדה הוא כענין ומלאו את הארץ הנ"ל שגם קודם חטא עה"ד הי' ממשיך במדה דוקא לכל עולם ועולם לפי ערכו מראשו בבריאה וכו' וכש"כ שיש חשבונות רבים שצריך להמשיך במדה דוקא. ותורה שבכתב אין בה שום השגה והבנה לעולמות כ"א מצות הכתיבה כדינה והקריאה בטנת"א, אבל התורה כולה שמותיו של הקב"ה שנמצא בעולם על ידי הקריאה וה"ז ממש כענין ומלאו את הארץ. אבל מבחי' וכבשוה אין כאן עדיין כלום רק שתורה מגינא ומצלא ואש לפניו תלך ותלהט סביב צריו וכדומה, וז"ש מדה שממשיך בעולם ואינו מדה שאין העולם מתפעל מזה כענין וכבשוה הנ"ל. והא ודאי דיש לו שכר מצוה מצוה כמשי"ת וגם פירות בעוה"ז דמגינא ומצלא. אבל העוסקים במשנה מדה ונוטלים עליה שכר. כי בלימוד המשנה דאסור ומותר כשר ופסול הנה מתניתא מלכתא גוזר ואומר לקרב בכשר ומותר וטהור וזכאי ולרחק בפסול ואסור וטמא וחייב. ומעלה מעוה"ז ניצוצות דטהור וכשר וכו' שמברר אותם בלימוד המשנה שיוכלו לעלות והפסול והטמא דוחה לחוץ לבל יתערב בקדושה. וה"ז כענין וכבשוה הנ"ל שהמלך עושה סדר במדינה. ומ"ש ונוטלין עליה שכר פי' על המדה גופא שמודד ומסדר בעולם נוטלין עליה שכר פעולה דשכר מצוה הוא המצוה עצמה כמ"ש באור פני מלך חיים ורצונו כעב מלקוש דכשזוכה להשיג ולהרגיש אור פני הרצון דפני מלך חיים העליונים מאד הוא לסתם ב"א ענג נפלא וכן הוא בכל מה שעושה האדם רצון העליון ב"ה אפי' אם אינו מתקן בעולם כלום רק שהמשיך את אור הרצון זהו שכר מצוה מצוה שלע"ל יתגלה לו אור הרצון הזה והיינו במקרא שממשיך שמותיו של הקב"ה אף שבעולמות אין מזה בחי' וכבשוה כלל כנ"ל אעפי"כ שכר מצוה ודאי דאית לי' אבל במשנה אמר שהוא מדה ממש כבוש גמור כנ"ל ונוטלין שכר על תיקון העולם מלבד אור הרצון העליון שבמצוה דת"ת ואח"כ אמר גמרא פי' דהמשנה הוא רק כמו חוקי המלך בהנהגת המדינה שאין בני המדינה מבינים כוונתו של מלך בפרטי ההנהגה. והגמרא הוא להבין טעמי המשניות והיינו להבין בחכמה אנושיית וחכמה עילאה דתורה שזהו ענין עליית ותיקון מהות וגוף העולמות בחי' הב' הנ"ל בפירוש וכבשוה וע"ז אמר דאין לך מדה טובה הימנה אך אעפי"כ הוי רץ למשנה יותר וכו' דבמשנה הוא עושה הסדר בעולם לדחות ולהשפיל את הרע ולהרים ולהעלות את הטוב שלא יזיד הרע לגשת אל הקודש והטוב לא יבוא במקום שאינו טוב כי יפסל או יטמא וכו' זהו עיקר תיקון העולם. והעלאה דמדת הקודש והטוב שע"י הגמרא זה יבוא ממילא אח"כ כו' וז"ש שם בגמ' חזו דשבקי כולי עלמא למתניתין ואזלו בתר גמרא שהיו עוסקים בהעלאות ולא בבירור והבדלת הטוב מן הרע אן נשנית משנה זו דהוי רץ למשנה דוקא כאמור שהוא העיקר בעבודה:
3
ד׳מוצא שפתך תשמור וגו' הדקדוקים נראים לעין. וגם בגמ' אמרו אם נדר למה נדבה וכו' הנה יש ג' בחי' בענין הדבור בדברים שבקדושה א' בתפלת שמו"ע אומרים אד' שפתי תפתח הרי הפתיחת פה היא מה'. ופי יגיד תהלתך היינו שהדבור הוא דבור פה האדם עצמו דוקא. ב' כתי' הרחב פיך ואמלאהו ואמרו בגמ' בד"ת הוא דכתיב. הרי פתיחת הפה הוא מן האדם עצמו. והמילוי הוא הדבור הוא דבר ה' זו הלכה. ובגמ' כל השונה הלכות בכ"י מובטח לו וכו' אל תקרי הליכות אלא הלכות. הלכות הן דבר ה' כנ"ל (ג) והליכות עולם הוא ענין עליות העולמות. והוא בסדר התפלה מן התחלה עד שמו"ע כמ"ש בסדור האריז"ל תפלת העשי' תפלת היצי' תפלת הבריאה ונק' צלותא דמיושב הוא עלי' ממדרי' למדרי' בנפש ובעולמות עד שמגיע לתפלת שמו"ע שאז הוא באצילות נק' צלותא דמעומד לפי שבאצילות הוא כעומד לפני המלך כמ"ש בגמ'. והוא רק ברוך אתה ברוך אתה כ"פ והיינו המשכה מלמעלה למטה וכמ"ש בסדור שער התפלה שהיא המשכה בנפש ובעולם כמש"ש וכמשי"ת אי"ה, ואי' בזוה"ק מלין דנוק' מיושב מלין דדכורא מעומד:
4
ה׳ביאור הענין. הנה כתי' בנים אתם לה' אלקיכם פי' ישראל נק' בנים לשני השמות הוי' ואלקי', וכל נר"נ ונר"נ מישראל כלול ויונק מב' הבחי' הללו. וענין ב' השמות הוא ענין קובה"ו. קוב"ה נק' בשם הוי' ושכינה בשם אלקי'. ונק' ג"כ דכר ונוק' והם אב ואם לנש"י. והמשל דדו"נ הוא ענין משפיע ומקבל. ויובן עד"מ מחכם גדול שמבין מעצמו כל החכמות שבעולם כמו חכמת התכונה שהיא החכ' שישנה כבר בעולם בסדר מצב ומהלך הגלגלים והכוכבים ואין יודע אותה רק החכם וכן חכמת הטבע וכה"ג שהחכ' ישנה בעולם אבל נעלמה מעין כל. והחכם הגדול מבין אותה מעצמו. אין זה נק' גילוי כלל מהחכ' אף שלהחכם היא גלוי' מ"מ לגבי העולם שוה מציאותה בעולם למציאותה בדעת החכם הכל נעלם מעין כל מי שאינו חכם כמוהו וה"ז שהחכ' לא באה כלל לגילוי. אלא החכם הגדול מכיר אותה בהעלמה. ואם החכם מגיד את הדברי חכ' לתלמידים אז נק' שמגלה את החכ'. אף שהתלמידים אין מבינים היטיב מ"מ נגלה להם ענין החכ' מה שלא היו יודעים כלום מקודם. ואם החכם יש לו כח הדבור וכח ההסבר היטב אז יוכל ללמדה לתלמידים שיבינו גם המה הבנה טובה בכל ענין החכ'. הנה החכם נק' בחי' דכר ומשפיע שפע גילוי החכ' לתלמידים המקבלים. והתלמידים היכולים לקבל או מקצת הגילוי באופן הא' הנ"ל או גילוי גדול באופן הב'. כשיש לו כח הדבור וכו'. מה שאין זולתם יכול לקבל כלום רק התלמידים שיש גם בהם כח מיוחד דהיינו כח לקבל ולהבין מה שמגידים להם אז הגדת החכם נק' בשם גילוי. אבל אם אין נמצאים אפי' תלמידים שיכולים להבין עכ"פ אז אף שהחכם אומר ומגיד הד"ח אין זה נק' עדיין גילוי כלל (אף שאצל החכם נק' זה גילוי ממש). וככה יובן דהנה ידוע שבמח' א' נבראו כל העולמות ומ"ש נבראו אין זה בריאה ממש שהרי אמרו בעשרה מאמרות דוקא נברא העולם. אלא המח' הא' היא המח' הקדומה שעלה במח' לפניו לברוא עולמות ועדיין לא הי' מקום לעמידת העולמות כמ"ש בע"ח. וכדי להיות בריאות עולמות יש ודבר ממש נתייחד אוא"ס ב"ה בבחי' או"כ די"ס דאצי' והוא הנק' קוב"ה (ובחי' דכר). וה"ז כדמיון החכם המכיר החכ' בהעלמה ומגיד אותה. ככה בחי' הכלים דאצי' מצמצמין ומלבישין את האורות עד שיהי' מקום למציאות העולמות בבחי' יש ודבר ממש שזהו בחי' הדבור של החכם. מובן שיש בהכלים הללו כל פרטיות ופרטי פרטיות הבחי' הנמצאים בעולמות מקטן ועד גדול איש לא נעדר. וידוע שהעולם בכללות הוא כמו ענין ציור אדם מראש ורגל וכל האברים פנימי' וחיצוני' ולכן נק' הכלים דאצי' בשם אדם היושב על הכסא לפי שיש בו כל פרטי הבחי' כנ"ל. ויש למ"ד כלים נגד ג' עולמות בי"ט הפנימי' מאירים בבריאה גילוי כל הפרטים שבעולם. ואמצעיי' ביצי' וכו'. וכ"ז הוא אדם בבחי' דכר דוקא שגם שלפניו נק' גילוי עדיין אין זה גילוי כלל בערך העולמות עצמן (כמו הגדת החכם כשאין תלמידים המבינים). ויש עוד בחי' י"ס דנוק' הנק' שכינה והיינו כח המקבלים לקבל הגילוי הנגלה מבחי' דכר הנ"ל ונק' ג"כ בציור אדם בל' כלים בכל המדריגות בפרטי פרטיות בפנימי' וחיצוני' וערכי המדרי' דעולמות בי"ע כנ"ל בבחי' דכר כן הוא ממש בבחי' נוק' וע"ז אומר הכתוב בנים אתם. ויש בהם מב' הבחי' הנ"ל. בחי' דכר הוא הנק' עצם היהדות שבלא שום טעם מושג ומובן. והוא כח המס"נ שיש לכאו"א מישראל שלא ליפרד כמ"ש ברא כרעא דאבוה וכשם שא"א להרגל שיפרד הוא בעצמו מהראש כן א"א לעצם היהדות ליפרד מיחודו ית'. רק שיש בזה כמה וכמה מדרי' יש מי שאין המס"נ שלו מגיע רק שלא לכפור בה' לגמרי ולא יותר. ויש מי שיגיע לו כח המס"נ למנעו מביטול המצות בסו"מ וע"ט. וידוע שיש בקיום המצות כמה וכמה מדרי'. וכן בענין ההתקשרות ודביקות בהכרת אלקות מטבעיות נר"נ האלקי' מבלי שום דעת והשגה גלוי' בחב"ד ומדות. וע"ז נא' זכור לדכורא שבחי' זו באה מבחי' דכר הנ"ל וצריך לזכור עלי' תמיד כי מעצמה היא בהעלם בגופו ונפשו החיונית הטבעיות בעיות ואפי' בנפש השכליות הטבעיות היא בהעלם לגמרי. ויש ג"כ בנר"נ דישראל מבחי' הנוק' הנ"ל דהיינו להיות ענין האלקות בגילוי בחב"ד ומדות שלו וכמ"ש וידעת היום וכנ"ל וכן ואהבת את ה' וגו' את ה' אלקיך תירא וכנ"ל שהן מצות שאין להם זמן מיוחד. וע"ז נא' שמור לנוק' שכאשר יחפש האדם מצות הללו ימצא אותם בגילוי בנפשו כענין הכתוב אם תחפשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא. רק שצריך לשמור גילוי הזה בקרבו שלא יסור ממנה. ובעבודה זו דבחי' הנוק' הוא ענין עשיית העולמות (דצלותא דמיושב כנ"ל). וע"ז נא' ויקחו לי תרומה כמ"ש בזוה"ק שהוא ענין עליית הנוק' בנפש ובכללות העולמות. ואמר הכתוב מאת כל, איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. ופי' בזוה"ק כל איש הוא בחי' יסוד דדכורא אשר ידבנו לבו לב הוא בחי' המל' נוק' ותדיר ידבנו לבו הזה וישתוקק אל בהי' כל איש הנ"ל למעלה ומיני' תקחו אתם למטה את תרומתי וביאור הדברים ע"פ מ"ש בהקדמה בפע"ח עבודת העלולים הרוחני' למעלה קבוע ועומד לא יחסר ולא יעדיף ועי"ז מתחדש בכל יום תמיד גילוי אא"ס בעולמות אך עבודת בנ"י למטה היא גורמת גילוי אא"ס ב"ה למעלה ולמטה בתוס' מרובה עד אין קץ ושיעור יותר ממה שפועלת עבודת העלולים הרוחני' יעו"ש. והיינו עבודת בחי' הדכר למעלה הוא כנ"ל שע"י בחי' האו"כ נמשך בחי' אא"ס בנפש ובעולם בבחי' ההעלם וכמ"ש בכתבים עמ"ש בגמ' חייב אדם לברך בכ"י מאה ברכות דקאי על אדם העליון בבחי' דכורא הנ"ל (ולכן גם האדם התחתון חייב בזה וענין ההמשכה בנפש הוא לתקן ענין עצם היהדות כנ"ל. וההמשכה בעולם הוא כידוע שלפעמים עניני עסקי העולם מראים בחוש על ההשגחה הפרטיות וכי טוב ה' לקוו וגו' ולפעמים העולם חשך בעד כל זה ודרך רשעים צלחה וכו' כידוע וזו היא ברכת האדם העליון אף שהוא למעלה מעלה וכמשי"ת אעפ"כ כשמתוסף אור למעלה בשרשי העולמות גורם תוס' ברכה גם בעסקי העוה"ז למטה ועבודת בחי' הנוק' למעלה הוא להוסיף תת כחה ואורה בעולמות דהיינו בחי' המשכת אלקות בגילוי בעולמות עד שעי"ז יתעלו העולמות למקורם ושרשם והיא היא עליית הנוק' עצמה מהעלמה בעולמות כמ"ש אכן אתה (אתה נק' בחי' המל' כמ"ש בזוה"ק ובספרים) אל מסתתר בעולמות וצריך לחפש אחריו כנ"ל זו היא עבודתה להמשיך הגילוי ולדחות ההסתרה. וזו היא עלייתה ממש לידבק בבחי' כל איש הנ"ל וזהו אשר ידבנו לבו תדיר כי המל' משתוקקת תמיד לזאת כמ"ש אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל וכמ"ש בכתבים. אך לפי שהדו"נ הנ"ל הם בחי' אלקות ממש, והתהוות העולמות מהן הוא בבחי' מאין ליש שהוא הפלגת הבדלת הערך ע"כ גם הבא בעולמות תוס' אור וכח מחמת עבודתם במדריגתם שהוא אלקות ממש הוא ע"ד הפלגת הבדלה הנ"ל. וגם אין משתלמת בזה שלימות הכוונה עליונה בעיקר מציאות עולמות שהוא להיות בחי' מלוכה שלימה דמל' המאציל ב"ה על כל הנפרדים דוקא. אך ע"י מעשה התחתונים בעבודתם יגיע למעלה מעלה לפנימיות רצה"ע וכוונה עליונה בחידוש מציאות העולמות וגם ממשכת הגילוי אא"ס ב"ה למטה בעולמות יותר ויותר כי הנר"נ עצמן הן נבראים במדרי' עולמות וגם מלובשים בגוף ונפש הטבעית וכו'. וז"ש ויקחו לי תרומה שבנ"י הם יקחו את התרומה להרים העולמות שהרמה זו היא עליית המל' כנ"ל. ומפרש הכתוב איך יוכלו התחתונים לפעול זאת שהרי הנר"נ מלובשים ומוסתרים בגוף ונפה"ב והטבעי' וכו' עד שמחמת זה יכול להיות ג"כ ח"ו נפש כי תחטא דהיינו שתמשך ח"ו אחר רצון נפש הטבעית הבהמית. אומר מאת כל איש והוא ע"י בחי' בינה שנותנת טעם באדם העליון למעלה ובאדם התחתון למטה שכאשר יתבונן האדם בגדולת ה' שלגדולתו אין חקר ואיהו ממכ"ע וסוכ"ע וכולא קמי' כל"ח כל חד וחד לפום מה דמשער בלבי' שזה נק' בחי' מוחין בעצם היהדות למטה ובזה מעורר בחי' מוחין גם למעלה. וענין המוחין יובן ע"פ מ"ש בגמ'. נדרים הן כנודר בחיי המלך. שבועה כנשבע במלך עצמו. וביאור הדבר הוא דשבועה הוא דקאסר נפשי' אחפצא והיינו שמשנה טבעיית נפשו שלא יהי' לה שייכות וקירוב אל החפץ. וזהו כענין הצדיקים גמורים שמהפכים חשוכא דנה"ט לנהורא דנפה"א עד שבטלו מהם תאוות עוה"ז לגמרי. והיינו כנשבע במלך עצמו. פי' מלך עצמו הוא בחי' הדכורא שבנפה"א עצם המדות דקדושת הנר"נ עצם היהדות הנ"ל. והנשבע בהם ממש היינו כשפועל ע"י הז' מדות דקדושה לאהפכ' הז' מדות הרעות דנפה"ב וכנ"ל וזוהי מדת הצדיקים כנ"ל, והנשבע לבטא בשפתים לאסור נפשו אחפצא ה"ז דומה כדמיון הנשבע במלך עצמו וכנ"ל ואין להאריך כאן יותר. והנודר הוא בחיי המלך ואסר חפצא אנפשי' והיינו שאינו נוגע במהות טבע נפשו כלום עד שמצד טבעו הי' לו קירוב וחיבור עם החפץ רק שע"י איזה טעם ודעת אוסר את החפץ לבל קרוב אליו. והיינו שבחי' המוחין מחזקים את טבע עצם היהדות באור השכל עד שממילא לפי שעה יתפרדו כל פועלי און דתאוות נפה"ב ממנו (וע' דרוש ולא ידבק ענין המוחין דצ' ול' ומ"ם דצלם ויובן ענין הדמיון דבנודר בחיי המלך ע"ד הנז' בשבועה). והנה ענין החיזוק דעצם היהדות הוא ודאי בחי' תוס' יניקה מאדם העליון דבחי' דכר למעלה והוא כל איש הנ"ל. וזהו ע"י שבעבודתו להמשיך המוחין במדות למטה מעורר כן למעלה באדה"ע לבוא ממנו תוס' שפע בנר"נ למטה. ועי"ז גם בחי' יניקת הנר"נ מבחי' הנוק' שלמעלה מתעוררת אצלם בחי' החפיצה וחשיקה ונפש שוקקה לידבק בגדולת אא"ס ב"ה בטעם ודעת גלוי ומיושב לנר"נ אף כמו שהן בגוף עד שנעשה רצון וחשק וחפץ גמור שאם יוכל לא יפרד מזה לעולם וסיבת זה הוא בא ג"כ מבחי' הנוק' העליונה דתדיר ידבנו לבו כנ"ל, וזהו שאומר מאת כל איש שהוא היניקה מבחי' דכר ע"י ההתבוננות כנ"ל ושם למעלה הוא אשר ידבנו לבו תדיר כנ"ל ממנו תקחו גם אתם למטה את תרומתי בבחי' הנוק' שבנר"נ כנ"ל ועי"ז בא למעלה ולמטה תוס' מרובה וכו' כנ"ל בשם הפע"ח:
5
ו׳וכ"ז הוא ענין הצלותא דמיושב שאינו כעומד לפני המלך ממש אלא מתבונן ומתפעל בכח עצמו בנר"נ שלו שזהו מדרי' עולמות ממש כנ"ל וגורם עליית הנוק' והעולמות וגם התיבות והדבורים דצלותא מסוגלים לזה היינו לגרום בחי' עלי' הנ"ל. נמצא שהדבור הפנימי שהוא הכוונה והתפעלות ופתיחת הפה בדבור תיבות התפלה הם שניהם ממקום אחד שהוא נדבת הלב (דידבנו לבו הנ"ל) למעלה ולמטה. אבל צלותא דמעומד הוא כעומד לפני המלך דוקא בביטול דעתו ורצון ומחשבת עצמו לגמרי בפני המלך ועי"ז ממשיך ההמשכה למעלה מבחי' דכורא לבחי' הנוק' וגם למטה שזהו ענין ברוך אתה ופי' בסדור בשער התפלה שהיא המשכה בנפש ובעולם כנ"ל. וכנ"ל הפי' ע"ז ג"כ, וידוע הכלל דכל המשכה ליקרי מלמעלה צריך העלאה תחלה למטה. ולכן אומרים תחלה צלותא דמיושב שהוא בחי' עלי' כנ"ל באריכות וכשמתפעל בתשוקה נפלאה כנ"ל אז התשוקה וחפץ הזה מעורר ההמשכה דברוך אתה שיתוסף בנפש ובעולם. וע"ז אמר בזוה"ק מלין קל י ושב מלין דדכורא מעומד. פי' עניני בחי' הנוק' שהוא בחי' עלי' כנ"ל הוא אומר מיושב אבל מלין דדכורא שהוא ההמשכה בנפש ובעולם שכח וענין המשכה זו אינה גלוי' ומושגת כלל הוא מלין דדכורא דוקא. רק שע"י ברוך שהוא לשון המשכה (מדכורא) אל אתה (בחי' נוק' כנ"ל) בא ממילא גילוי ענין אלקות בנפש ובעולמות. ולכן נק' התפלה בגמ' בשם דברים העומדים ברומו של עולם דהיינו ההמשכה דברוך אל אתה למעלה כנ"ל. והנה ע"י המשכה זו בנפש בא ענין תוס' מדרי' בבחי' הדכר שבנפש (כנ"ל שבעצם היהדות יש ג"כ מדרי') שזהו דבר שאינו מושג ומובן. ובזה יובן שבתפלה דשמו"ע מעומד הוא אדני שפתי תפתח שפתיחת הפה לדבר הוא מבחי' אדני בבחי' נוק' שהוא ענין ההתפעלות בגילוי כנ"ל ופי יגיד ר"ל פה האדם התחתון שע"י נמשכים המלין דדכורא דברוך אתה למעלה וזהו יגיד שכתוב בזוה"ק דיגיד הוא ענין רזא דחכמתא דוקא מבחי' הסוד וההעלם והיינו שימשיך (מלשון נגיד ונפיק מן קדמוהי) תהלתך הוא מלשון בהלו נרו. שהוא לשון הארה עליונה דמברוך לאתה וזהו תהלתך דאדני בחי' נוק' ברומו של עולם כנ"ל והוא האומר למעלה דבתפלת שמו"ע הפתיחת פה בא מאלקות הגורמת התפעלות התשוקה הנ"ל ועיקר ההמשכה הוא בדבור והגדת האדם שהוא כעומד לפני המלך בעמידה דוקא ונק' תפלת האצי' ושם הוא הדבור לפני המלך העליון מבחי' דכר לנוק' ברומו של עולם כנ"ל אבל בד"ת הנה דבר ה' זו הלכה. ואמרו אל תיקרי הליכות שהליכות הוא עליות העולמות אלא הלכות. פי' לשון הלכה הוא בלשון אשכנז אגיינג כמו מי שמתקן ביער ומפנהו לעשות דרך שיהי' אפשר ל בה אף אם לא יש מי שילך בה אעפ"כ נק' זה שעשה דרך בל"א אגיינג והיינו ג"כ לשון הלכה כמו הלכות דתושבע"פ אף בדבר שלא הי' ולא יהי' בעולם אעפ"כ הוא דבר ה' שאם יזדמן כן ההלכה הוא כן. והנה התורה ומשפטיה הן מדרי' אלקות דדכורא לגמרי כי אין מושג ומובן כלל טעמי ומשפטי התורה. רק לע"ל כתיב ישקני מנשיקות פיהו כפי' רש"י ז"ל שיגלה טעמי תורה שזהו דוקא כשיתקיים ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר כו' אז יתגלו גם טעמי התורה דודאי כמו שהקב"ה בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים כולם יש טעם נכון ומספיק לכל פרטי הלכות שבתו' שזהו ענין פנימי' תושבע"פ לחכמי ישראל כמ"ש במ"א. ולכן כשיגלה כבוד ה' יגלה טעם ההלכות ג"כ. אך זהו עדיין רק גילוי לבד. אבל לעוה"ב אז ילכו כל שוני הלכה בהליכה זו שזהו מדרי' עליונה יותר וכמ"ש במק"א באריכות והוא בעוה"ב דוקא. וז"ש כל השונה הלכות בכל יום והרי הוא עושה דרך להלוך מובטח לו שהוא בן עוה"ב היינו שיזכה להלך באותה ההלכה ודרך והנה ענין עסק התו' וההלכות הוא בא לאדם מכח הנר"נ שלו בבחי' בנים אתם ולכן אמרו שבד"ת הוא הרחב פיך בבחירת האדם דוקא ואמלאהו שהדבור הוא דבר ה' דוקא זו הלכה כי אין מזה גילוי כלל בעולם עכשיו שגם טעמי מצות לא נתגלו ואין זה כברוך אתה דתפלה שהוא ג"כ מלין מדכורא אך הוא מלין שבאים לידי גילוי בנפש ובעולם כנ"ל באריכות אבל טעמי תורה אין מתגלים עכשיו כלל לכן נק' הדבור דהלכה רק דבר ה' שבבחי' ומדרי' אלקות ממש הוא גילוי ולא בעולמות דבעולמות הוא בבחי' מתן בסתר כמ"ש במק"א. וזהו הנז"ל דבד"ת הפתיחת פה והרצון המעורר לדבר הוא מהאדם א הנר"ן והדבור עצמו הוא רק דבר ה' אך הנה גם מילין דצלותא שבא מהן בחי' הגילוי בעולמות ובנפש הוא רק בבחי' הדכורא דנפש. וע"ז יתפרש הפסוק שאומר לקו מוצא שפתיך פי' היוצא משפתיך דהיינו ענין ופי יגיד הנ"ל שהוא מבחי' דכורא לא יהי' נשאר אצלך בבחי' זו אלא תשמור בחי' שמור לנוק' ר"ל שיביאנו לידי גילוי במוח ולב. ואומר עוד שלא די שיהי' נשמר מלהשתכח אלא מצוה מן המובחר לקיים ועשית פי' שתתקן שיהי' כאשר נדרת לה' אלקיך בחי' חיי המלך שע"י ההתבוננות למטה עשה אתעדל"ע בבחי' כל איש הנ"ל ועי"ז היא נדבה (דבחי' ומדרי' ידבנו לבו למעלה ולמטה כנ"ל) אשר דברת בפיך נדבה היא הכוונה וההתעוררות והדבור הוא תיבות התפלה שהוא ענין העלי' הנ"ל ולקיחת התרומה שהיא מאת כל איש דוקא בבחי' חיי המלך והיינו כאשר נדרת וגם נדבה אשר דברת בפיך שבזה הדבור עם פתיחת הפה הוא ממקום אחד כמובן מכל הנ"ל:
6