חנה אריאל, כי תשא ג׳Chanah Ariel, Ki Tisa 3
א׳ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכך ואדעך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך וגו'. הנה י"ל אחר שאומר אם מצאתי חן בעיניך דהיינו שכבר מצא מהו שאומר אח"כ הודיעני וכו' למען אמצא חן וכו' והלא כבר מצא וכו'. וגם במ"ש הודיעני דרכך שלשון דרכים ודאי אינו שייך אלא על מדרי' האצילות והשתלשלות. וא"כ איך עי"ז אימר ואדעך דמשמע למהו"ע והלא אמר בזוה"ק לא תעשון אתי אלהי כסף וכו' אע"ג דלי הכסף וכו' אפ"ה לא תעשון אתי כלומר אותי. דהיינו שהוא לאו מאמא"כ כידוע. ויתר על כל צ"ל במ"ש ואדעך איך שייך עליו ית' לשון ידיעה וכמ"ש בלק"א ח"ב שהוא כאומר על חכ' עמוקה למששה בידים. צריך להבין מ"ש בכהאריז"ל לומר לפני עשיית המצות לשם יחוד קובהו"ש מה ענינו. הא בלא"ה מצות צריכות כונה לצאת י"ח והיינו קבלת מ"ש והמצות עצמן הן אברין דמלכא א"כ ממילא הוא יחוד קובהו"ש. ואם אין זה מספיק מה יוסיף באמירתו לשם יחוד וכו'. הנה ארז"ל חכם עדיף מנביא והביאו ראי' ממ"ש ונביא לבב חכמה שקטן נתלה בגדול היינו הנביא נתלה בחכמה. ואעפ"כ החכם אין לו מעלת ומדרי' הנבואה והנביא א"א לו מבלי חכמה כמארז"ל אין השכינה שורה אלא על חכם וכו' והענין ידוע ומבואר בכ"ד שר"ל שמראה הנבואה אינה מגעת אלא במדרי' המרכבה דבי"ע ואף נבואת מרע"ה לא היתה אלא בפ' ע' דנצח דז"א בהתלבשותו בבריאה כמ"ש באגה"ק. ובבחי' החכ' הלא השיגו הרשב"י וחכמים הראשונים והאריז"ל ודברו במדרי' עליונות שלמעלה מאצילות ע"ס וכו' וביאור ענין זה הוא. שענין החכ' הוא לומר שיודע את הענין כידיעת מציאת ע"ס וסדרי השתל' ושאר ידיעות נעלמות שידיעה כזאת היא הנשמה לכל כחות האדם כרצון ושו"מ. ד"מ אם יש פירות חצובות מצויירות במפה שמי שאינו יודע שהם מצויירות וחושב שהן פירות ממש הנה יתאווה ויתכן להיות לו רצון ושו"מ מחדו"מ להשיגן וליהנות מהן. אבל כשיודע שאינן אלא ציור בעלמא לא יתכן כלל שיתאווה להן וממילא לא ימצאו כל הכחות הרצון וכו' (רק שיכול להיות שע"י ראיית הפירות המצויירות יתאווה לפירות ממש ויהי' לו רצון וכו' בהם דוקא וד"ל). וכן מי שאינו יודע באוצר נחמד שתחת רגליו לא יהי' לו רצון וכו' להשיגו. וע"י הידיעה שהוא כן ימצאו לו כל הכחות דרצון ושכל וכו' למצוא האוצר. וכן בדבר המועיל לרפואתו וכדומה הכל תלוי בידיעה. אמנם בידיעות הנעלמות דאלקות ארז"ל מה שקבל מרבו נק' חכמה. אף שלכאורה הלא לא קבל אלא ידיעת איזה דבר שהגיד לו ולמה נק' חכמה ולא ידיעה וידוע דהיינו משום שהקבלה מרבו הוא דבר שא"א לו כלל לעמוד על הדבר מעצמו בלי שיגלה לו רבו ורבו מרבו עד קבלה למשה מסיני. והקבלה מרבו א"א כ"א בבחי' חכ' שהוא כח מ"ה דהיינו בחי' הביטול בעצמו כמ"ש כל תלמיד שאין שפתותיו נוטפות מור וכו'. ובבחי' ידיעה דחכ' זו יוכל לידע כל ידיעות נעלמות כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל וגילה למרע"ה וממנו ליהושע וסדר הקבלה איש מפי איש כידוע. אך אין זה רק ידיעה כמשל הנ"ל שיודע שהענין הוא כן. והיינו כענין ידיעת המציאות לבד. ולכן יוכל לידע שיש מציאות דברים נעלמים באופנים שיודע. וגם מה שהוא ית' לאו מכאמא"כ ולית דידע לי' בר איהו גם זה יוכל לבוא בידיעת המציאות. אמנם. מבואר במק"א באריכות על מארז"ל כל היודע שיעור קומה של יוצר בראשית וכו' ולכאורה הלא מבואר שם שהוא רל"ו אלף רבבות פרסאות וכו' וא"כ הכל יכולים לידע. ומבואר שם דר"ל ידיעה המתיישבת בלב וכו' וזה א"א כ"א ע"י בחי' החכ' דקבלה מרבו ע"י בחי' הביטול דוקא כי אין אא"ס ב"ה שורה אלא על דבר שבטל אליו וכו'. וזהו ענין הכרת המהות הידוע בכ"ד שהוא ענין מדרי' החכ' (ומעין זה קצת יש בכל החכמות כמ"ש במק"א באריכות), והכרה זו יכולה להגיע עד רום כל המדרי' הנעלמות באוא"ס למעלה מעלה והוא ענין יניקת הנר"נ שבגוף משרש נשמתו שלמעלה גילוי יחודו ית' במדרי' המשתלשלות מאא"ס ב"ה. שמתגלה בשרש נשמתו ועי"ז הוא מכיר הענין בנר"נ שבגופו. ואין זה נק' בחי' ירידה באא"ס ב"ה למטה ולא עליית הנר"נ שבגוף למעלה עליונה אלא רק שנפתח הצינור משרש נשמתו לנר"נ שבגופו בגילוי דבר חכ' ההיא שנגלה ונודע לו. אבל בחי' הנבואה הוא לבב חכמה. ר"ל כמו מוחין דחו"ב שמתגלין בלב דהיינו שהלב רואה ראיית השכל כידוע. והכוונה בדמיון זה לענין הנבואה הוא לומר שכמו שבמוחין המתגלין יש כאן ירידת החו"ב להאיר בלב (ואינו אלא בחי' נה"י כידוע). ועליות הלב להיות רואה כמו המוח אף שאינו כמותו לגמרי. אבל עלי' גדולה הוא לחומר הלב להיות רואה מעין מדרי' כלי המוחין. ככה יש להתבונן במעלת מדרי' הנבואה שהוא בחי' ירידת אא"ס ב"ה למטה כמ"ש וירדתי ודברתי עמך שם וגו'. וכן הוא עליית נר"נ שבגוף הנביא למעלה ע"י זכוך הגוף הקודם בהכרח לנבואה וע"י מראה הנבואה מזדכך ומתעלה עוד יותר ויותר כעין המשל במוחין שבלב הנ"ל וד"ל. (ומבואר זה יותר באריכות בד"ה והאספסוף אשר בקרבו). וכמו שבבחי' מוחין הנ"ל הרי אור האלקי הכלול בנפשו במדרי' הנשמה שבמוח יורד ומתגלה בלב (ע"י הכנה טובה בבר לבב בבחי' קירוב הערך ממש. ככה יובן במראה הנבואה למעלה שמתגלה לנביא עד שרואה בנר"נ שבגוף ממש בבחי' קירוב הערך כבי'. ולכן א"א להיות מראה הנבואה כ"א מבחי' יחוד אא"ס ע"י השתל' המדרי' בבחי' ומדרי' כלי הספי' דבריאה דוקא. כי לולא יחוד אא"ס בכלי הבריאה (בבחי' נר"נ שבהן מכלי האצילות כידוע) והתעלמותו בהם א"א לנר"נ הנבראים דנביא לקבל כלל. ומרע"ה שמן המים משיתיהו ממים עילאין שלפני האצי' הי' יכול להגיע גם לכלי האצי' עצמן בהתלבשותן בכלי הבריאה (וכמשי"ת). וזהו חכם עדיף מנביא שע"י הביטול דבחי' החכ' יוכל לינק ידיעות נעלמות עליונות מאד נעלה להיות מכיר אותן בנר"נ שבגופו בהכרה ממש בהן כפי מה שהן למעלה מעלה. מה שאין הנביא יכול לראות במראה הנבואה כלל וכלל כנ"ל. ואעפ"כ מעלת ומדרי' הנבואה איננה נכללת ונמצאת במדרי' החכמה גרידא. כ"א ע"י בחי' לבב חכ'. ר"ל הזדככות הלב מהכרת החכ' (בל"א די הארץ דער פון). עי"ז יוכל לראות מראה הנבואה לפי הערך במשקל אל דעות:
1
ב׳והנה ידוע המאמר נתאווה הקב"ה (שהוא בחי' י"ס דז"א) להיות לו דירה בתחתונים ומטעם זה ברא העולם וכן במאמר נעשה אדם נמלך וכו'. ולכאורה יפלא מאוד הלא ידוע ומבואר בסה"ק בכ"ד שכל עיקר עליית הרצון לצמצם אא"ס ואד"ק וכו' הוא רק להיות בחי' מלך על עם דוקא ומחמת עליית הרצון הזה נעשו כל הצמצומים והשתל' המדרי' עד י"ס דאבי"ע ובריאת הנמצאים מאין ליש במדרי' דבי"ע העובדים את רבונם וא"כ איך יצוייר שבמדרי' השתל' י"ס הנאצלים כבר יהי' עדיין עצה והמלכה אם לברוא העולם אם לאו וד"ל (וגם בענין העבודה עצמה יש להבין מהו ל' עבודה כלפי מעלה. הלא הוא ית' א"צ לבריותיו ח"ו והרי כולא קמי' כלא ממש חשיבי' ואיך שייך לשון עבודה שאמר הכתוב ועבדתם את הוי' אלקיכם כו' אותו תעבוד. דמשמע הלשון כעבודת המלך בו"ד שצריך לעבודת עבדים. וכן מפורש להדיא בספרי קבלה שהעבודה צורך גבוה ממש היא. והדבר פלאי וצריך להבין את זאת). והלא במאמר פתח אליהו אמר ואפיקת עשר תיקונין ובהון אתכסיאת מב"נ וכולא לאחזאה דאית צדק ומשפט כפום עובדיהון דב"נ ואיך יתיישב זה עם האמור שגם אחר אצילות הנאצלים לא תהי' בריאת העולם עדיין בהחלט גמור עד שאומר נתאווה ונמלך כנ"ל. אמנם הנה ידוע ענין המלכים שכבר מלכו בארץ אדום דעולם התהו (ומעין כוונת עליית הרצון דמלוכה על עם ראשית הסיבה הנ"ל) ומתו. וימלוך הדר וכו' שם מ"ה החדש כידוע במדרי'? הפרצופים דעולם התיקון עד המלך החי וקיים לעד ולעולמי עולמים דבי"ע. י"ס דז"א דאצי' בפ' גמור. והוא צו"מ כפום עובדיהון דבני העולם. ואין הכוונה בצו"מ שיהי' דוקא משפט לענוש החייב וכו' שהרי אדה"ר נברא ויניחהו בג"ע לעבדה וכו' ולאכול מכל עץ הגן בטרם ידע מרע כלל. ואם לא הי' אוכל מעה"ד לא הי', בא לידי רע לעולם ולא הי' ראוי לעונש כלל. אלא הכוונה לומר סדר בנין העולם באופן זה. שמפרי פי איש תשבע בטנו ועובד אדמתו ישבע לחם. מכל מין לחם שהוא עובד אדמתו בו וזורע חטה או שעורה או נוטע גפן תאינה וכו' ממנו ישבע. וזהו צדק ומשפט כפום עובדיהון דב"נ שהאדם יהי' בעל בחירה לפעול בעולם כרצונו. וכפי פעולתו כן יאכל וישבע ויהנה ויתעדן ויזדכך ויעלה למעלה מעלה הכל בצו"מ. ואין זה נק' עבודת עבד כלל רק כבן חורין שעובד אדמתו וישבע לחם ואעפ"כ עבודת המלך הקדוש הוא שעלה ברצונו אנא אמלוך על עם שע"י עבודת' דוקא יקבלו פרס מאת המלך לאכול ולשבוע ולעלות מעלה ליהנות ולהתעדן וכו' (ועבודת עבד ממש נתחדשה אחר אכילת עה"ד טו"ר ואז נעשה ונמצא בחי' עבד עברי ועבד כנעני ואמה וכו' כמ"ש במק"א וית' קצת לפנינו) ועפ"י הנ"ל יובן ג"כ למעלה במדרי' יחוד אא"ס ב"ה בפרצוף י"ס דז"א דאצי' שבזה הי' תחיית המתים דכלי המלכים דתהו במדרי' בחי' עולם האצילות בבחי' מלכות, המלך הדר שם מ"ה החדש דז"א דאצילות דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד והוי' הוא האלקים בגילוי בלי הסתר פנים העליונים ואעפ"כ יש מציאות שם הוי' ושם אלקים וכל מיני פרטיות ענינים דצדק ומשפט כמובן למשכיל משנת"ל כאן והכל בבחי' יחודו ית' האמיתי דאותו"ג חד וזה הוא עיקר אמתית המציאות של כל מה שנברא ונוצר ונעשה בעולמות בי"ע אחרי חידוש הרצון לבריאה כי הנה ידוע שמעשה בנ"א אין דומין כלל למעשה ה' שבמעשה בו"ד הרצון והמח' אינן נחשבים לכלום עדיין עד שיעשה בפו"מ דוקא. לפי שהרצון ושכל וכו' ומא' שלו הן נתלין במציאות האדם בו"ד עצמו דוקא שאם ישנה רצונו ומחשבתו אין מציאות שום דבר נמצא בעולם מרצונו ומחשבתו הראשונה. משא"כ לאחר שעשה איזה מעשה בגוף העולם שוב אין המעשה הנעשה צריך לו לאדם בו"ד כלל וכמ"ש בלק"א ח"ב פ"ב (ועפי"ז י"ל קצת טעם המצות בפו"מ דוקא ולא יצא י"ח בכוונה לבד וכמ"ש בעמ"ו באריכות יעו"ש). אבל מעשה ה' ית' עיקר מציאות של מה שפעל ועשה הוא רק רצונו וחכמתו וכו' לפעול ולעשות. והפעולה והעשי' אינם אלא זיו ואור רצונו וחכמתו ומדותיו ית' והיינו רצון וכו' די"ס דז"א דאצילות שנק' בזוה"ק עקרא ושרשא דכל עלמין. מובן מזה למשכיל שבאצילות י"ס דפ' ז"א דתיקון הוא עקרא ושרשא דכל עלמין בי"ע וכל פרטי פרטיות הנפעל בהן בצדק ומשפט כפום עובדיהון דב"נ רק שהכל הוא בבחי' ומדרי' היחוד הגמור דחיוהי וגרמוהי חד (ואיך יובן ענין זה לשכל נברא אין זה כ"א ע"י בחי' החכ' הנז"ל דקבלה למשה בסיני). ואעפ"כ נק' בחי' מלכות על עם דוקא [ומעין זה קצת יהי' בימוהמ"ש ותחה"מ שיהי' נגלה כבוד ה' ועין בעין יראו יחודו ית' (מה שעתה מתבוננים בו ומכירים אותו בחכ' כנ"ל) ואעפ"כ יהי' עולם מלא וב"א בעלי בחירה ולא לרע ח"ו רק כנ"ל באדה"ר בג"ע]. וכבר הי' נשלם בזה עליית הרצון דמלך על עם. והגם שידוע שמה שלא נתברר באצי' נתברר בבריאה דוקא וכו'. היינו דוקא לאחר שנתאווה להיות לו דירה בתחתונים. אבל בל"ז ג"כ הי' מתברר הכל. כמו שאלמלא חטא אדה"ר בעה"ד לא הי' מציאות הבירור ניצוצות שבמל' דנוגה הגשמיות כדרך שמתברר עכשיו. ואעפ"כ הי' מתברר ומתעלה הכל בדרך וסגנון אחר וכמ"ש בת"ח ובכ"ד יעו"ש. ועד"ז יובן למשכיל למעלה שהיו מתבררים כל הבירורים דבי"ע באופן ודרך אחר. וע' עמ"ו כ"ז כ"ח מבואר היטיב. אלא שנתאווה הקב"ה להיות לו ר"ל ליחודו ואחדותו דירה בתחתונים שהם בטלים כזיו דזיו והארה דהארה בגוף המאור שבודאי אין להם שם מציאות רק בהיותם תחתונים אחר העלמת כמה צמצומי' ופרסאות מפסיקות. עד שמציאותם אינו רק בבחי' יש לעצמו ודבר נפרד מיחודו ואחדותו ית' ואעפ"כ יוכל להתגלות בהם יחודו ואחדותו כמו שהוא למעלה ממש ב"ה. ונתאווה לזאת דבעי לאתגלייא ולהראות שלימותו ית' שלא די שהוא יחיד בעליונים ר"ל במדרי' עליונים דאצי' אלא שהוא יחיד גם בתחתונים כאמור. נתלבש הקב"ה על גבי גופא כבי' מבחוץ בעשרה לבושים וברא את העולם כמ"ש במדרש. דהיינו לבושים די"ס דבי"ע. שבהם מתעלם כבי' ואין מתגלה יחודו ואחדותו ית' אל הנמצאים שנמצאו מהוד מעטה לבושו בדרך בריאה חדשה מאין ליש (שהוא באמת מיש לאין בבחי' אור וכח הבריאה וד"ל). אף שהוא עקרא ושרשא דלהון כנ"ל עד שנעשו תחתונים ממש כפי מה שעלה ברצונו אחר שנתאווה ונמלך במאמר קו המדה. ואיהו ממכ"ע דבי"ע וסובב עליהם. דהיינו אור וכח הבריאה איתם שבא מיש לאין כנ"ל דהיינו ממהו"ע אא"ס ב"ה ע"י צמצום עצום דפרסא המפסקת את אור האצילות דאוחו"ג חד בהון ואין מאיר רק כח מצומצם להמציא נמצאים שבבריאה שהן רק הארה דהארה וכו". וידוע דהארה דהארה בטלה במציאות וכאין ממש לגבי אור ההארה עצמה. ולכן נק' באמת מיש לאין ועי"ז דוקא ממציא מציאות הנברא. זהו שהוא סוכ"ע דבי"ע. ובבחי' שנק' מאין ליש דהיינו שמה שהי' כלול בכח הכל יכול דאא"ס שבכלים דאצילות ביחוד איהו וחיוהי חד בהון ובטל שם בתכלית הביטול כאין ממש הוא גוף הנברא שנעשה ליש ודבר בבי"ע וה"ז מאין ליש. זה נק' שאיהו ממכ"ע וד"ל. שעכ"פ איך שהוא הרי איהו ממש ממכ"ע וסוכ"ע דבי"ע אלא שהוא מתעלם ומתלבש בהם ואין נגלה שלימות יחודו ואחדותו ית' הנז"ל בהם. אם לא ע"י עבודה של התחתונים דוקא. אפי' בעבודה דאדה"ר קודם החטא כנ"ל ע"ד עובד אדמתו ישבע לחם כנ"ל הנה שביעה זו הוא התגלות שפע יאיר יחודו ואחדותו ית' בתחתונים וד"ל. ולכן נק' עובד את רבונו ממש אחר שכבר נתלבש ונתעלם כבי' בבחי' ממלא וסובב בתחחונים ממש וע"י עבודת אדמתו תצמיח להם גילוי אור שפעו, בעליל ה"ז מסייע שיש בו ממש להפקת רצונו ונח"ר לפניו ית' ממש. וכ"ש לאחר חטא עה"ד ועון הדור שאין עושין רצוש"מ שמתלבש שמים קדרות וכו'. יצפור נודדת ממקומה זה סילוק שכינה בשבעה דורות עד שנסתלקה לרקיע העליון כמ"ש במדרש. והיינו בחי' ממכ"ע שהפכה עורף למטה ואור פניה אין אתה למטה רק נסתלק למעלה מעלה. ואעפ"כ איהו ממכ"ע רק שפנה עורף כמאן דיהיב לשונאו בע"כ כבי'. אחר שכבר נתאווה ונתלבש וקנה שמים וארץ קנין א'. וכן איש זה הקב"ה סוכ"ע כבי' נודד ממקומו שאתה עשית את השמים וכו' בפנימי' הרצון דסוכ"ע (ואתה מחי' את כולם הוא בפנימי' הרצון ממכ"ע) סליק לעילא לעילא ואעפ"כ העולם קיים וכל היצור לא נכחד ממך. רק שמסלק פני רצונו מהם. וה"ז כמשל בן המלך שכלום חסר לו מבית המלך. והתאווה תאוה לעסוק במו"מ להראות שלימותו בהרווחת ריוח ע"י מו"מ דוקא ולא מזה שכבר הוכן לו בבית המלך. ומסתמא הוא עוסק במו"מ ע"י משולחים דיקא כי א"א לו להיות הוא קונה בעצמו איזה סחורה משים אדם כי נגד בן המלך בעצמו הכל שלו וד"ל והנה מו"מ שהוא מצליח בו ע"י המשולחים הוא עולה לנח"ר לפניו שנתגלה בו פנימי' רצונו שהוא להרויח במו"מ כנ"ל. אך המו"מ שאין בו הצלחה מסתיר פניו ממנו ואינו רוצה להעלות זכרונו לפניו כלל כמו שידוע מנהג זה בסוחרים העשירים הגדולים שמו"מ הבלתי מוצלח עוזבים אותו על המשולחים עצמן ואין רוצין לדעת ממנו כלום והם עצמם משתעשעים בשארי מו"מ המוצלחים. והנה באמת אפי' המו"מ הבלתי מיצלח לגמרי הרי הוא שלו ממש כמו כל המו"מ האחרים מאחר שקנין כספו הוא יש לו אחיזה בו ממש כענין הקרבנות דבעינן משלכם דוקא וכן קדושי אשה משלו דוקא ולא מגזל. והיינו לפי שמה שהוא שלו יש לו אחיזה בעצמו ממש וכמ"ש בכל מאודך בכל ממונך. רק שאם אינו מצליח מסתיר פניו ממנו אף שבכל מאודו עודנו קשור בו. ועפ"י משל הזה יובן בביאור ענין הנ"ל. שהגם שאין לו כבי' נח"ר ממעשה התחתונים ומסתיר פניו מהם ע"ד שאינו רוצה כלל לידע כלל מהמו"מ כנ"ל אעפ"כ איהו ממכ"ע וסוכ"ע וכל היצור לא נכחד ממך כש"כ שכאשר ישובו התחתונים לעשות רצונו ית' ולגלות כבוד שפע יחודו ואחדותו למטה שזה נק' עבודה גמורה ממש. כמשל המשולח המציל ממון משלחו מיד המו"מ הבלתי מוצלח. שאף שהסוחר מסתיר פניו ממנו אעפ"כ ממונו הוא הקשור בכל מאודו וד"ל. ונמצא המשולח עובד בזה את מהו"ע הסוחר שממון המו"מ מקושר בו. וכמ"כ ובן למעלה וד"ל. וכ"ש אחר שקנה הקב"ה את ישראל קנין א' והוא עד"מ קנין שקנה בעד כל הון ביתו או בעד אוצר נחמד ויקר שלו שנוגע לעצמותו ממש (ותמצית הענין הוא בסוף עמ"ו עיי"ש) והשרה שכינתו ביניהם. ועיקר שכינה בתחתונים כידוע בס' הקבלה שלא יש עוד ענין סילוק שכינה לרקיעים העליונים כמש"ל וכשאין מעשה התחתונים כהוגן הוא ענין גלות השכינה כידוע. דודאי עבודה גמורה היא למלך הקדוש לאקמא שכינתא מעפרא וכו' ע"י העבודה בגילוי יחודו ואחדותו ית' בעולמות שברא וכו' וד"ל ואחר שנת' קצת ענין לשון עבודה ושצורך גבוה היא. מעתה יש לבאר ענין אמירת לשם יחוד קובהו"ש הנ"ל. הנה בברכת התורה ומצות אומרים אשר קדשנו במצותיו שהקב"ה בכבודו ובעצמו עוסק בתו' ומקיים המצות דהיינו המשכת פנימי' רצון העצמי העליון. שלמעלה מאצילות ע"ס ולא אדם הוא. במלכותו ית' למעלה שהוא מלכות המלך הדר הנז"ל וד"ל. וכמ"כ למטה תורה קנין א' (ובה נכללים המצות עתה שהמצות הם טפלים לתורה כמ"ש במק"א). היינו תומ"צ דבי"ע שהן ג"כ בחי' קנין כמו קנין שמים וארץ וישראל. אלא שקנין התו' הוא כמשל בן המלך שאינו חסר כלום מבית אביו כנ"ל ומתאווה תאוה לקנות נחלת שדה וכרם לאכול ולשבוע מהם דהיינו שיהי' חיבור נפשו בגופו מקנינו. וכמ"כ תומ"צ דבי"ע הם המשכות פנימי' רצון העליון העצמי הנ"ל בבחי' סוכ"ע וממכ"ע דבי"ע הנז"ל (דהיינו אתה עשית וכו' ואתה מחי' וכו' בכל מדרי' עולם ועולם). וענין המשל דקנינים אלו הוא לומר דאע"ג דאיהו ממכ"ע וסוכ"ע ועבודה צורך גבוה היא כנ"ל אין זה שינוי לגבי הקב"ה בכבודו ובעצמו כלל. כמאמר אתה הוא עד שלא נבה"ע אתה משנברא. רק שהנבראים יש להם אחיזה בו ית' שהוא עקרא ושרשא דלהון כנ"ל. ולכן נמשל לקנין כפי המשל הנז"ל בסוחר גדול שהקנין הבלתי מוצלח גם הוא בכלל מאודו כנ"ל. אף שאם יפסד העסק לגמרי ישכח הסוחר עליו ולא ועלה על לבו כלל לעולם מפני קוטן ערכו לגבי עשרו של הסוחר ויהי' כלא הי' כלל. אעפ"כ בעודנו מצוי קנין הסוחר הוא ולא ישכח עליו כ"א בכונה להסיח דעתו ממנו וכמ"כ לגבי או"כ עצמן דאצילות. הרי עולמות בי"ע נחשבים רק לקנין שמצדם דוקא יש להם קשר וחיבור ואיהו סובב וממלא אותם. אבל מצד מהו"ע המאציל אתה הוא עד שלא נבה"ע אתה הוא משנברא כו' כנ"ל וכמובן ממשל שבביטול עסק המו"מ ישכח הסוחר עליו לגמרי כנ"ל וד"ל. ובזה יובן שהגם שהתומ"צ אפי' דבי"ע מפנימי' רצה"ע דלא אדם הן כמו המצות דאצילות. אעפ"כ אינם רק בחי' קנין להיותם במציאות העולמות הנמצאים מאין ליש וכאין נחשבו ולכן אם מעשה התחתונים עולה כהוגן עד שבכל פנימי' רצונו ית' הוא ממכ"ע וסוכ"ע דבי"ע כנ"ל. אז נח"ר לפניו ממש בפנימיותו ממעשה המצות והתו' להוסיף אורות באצילות ממש כמשל קנין נחלת שדה וכרם כנ"ל. אך אם אינו כן. כבר נת' דאע"ג דאיהו ממכ"ע וסובב וכו' הוא רק בהסתר פנים וכמאן דשרי בתר כתפוי בע"כ. וממילא גם התומ"צ אינם עולים לרצון ולנח"ר לפניו להיות בזה תוס' חיבור אורות בכלים להאיר אור אחדותו ית' בעולמות ע"י כח התומ"צ שהם מרצה"ע כנ"ל מחמת הסתר פנים העליונים מהבריאה דמאין ליש בכללה לגמרי. או מבריאת עוה"ז התחתון לבדו. אף שבעולמות העליונים דבי"ע עוז וחדוה במקומו, ולפי"ז מובן דדוקא מעשה המצות לצאת י"ח או אפי' לדבקה בו וכדומה שכל זה נק' אדעתי' דנפשו כמ"ש בגמ' מעיקרא כי עביד אינש אדעתא דנפשי' עביד (ואח"כ בא לשמה). ופי' אדעתא דנפשי' ר"ל כמו שהנר"נ נבראים מאין ליש ואין מגיע להם אור האלקות כ"א ע"י פרסא המפסקת בין מהו"ע האצילות ובין אור המאיר בבי"ע כנ"ל בזה הוא ענין הקנין הנז"ל. ולפי מקום ומדרי' הנר"נ כך הוא עבודתו אמה העברי' ועבד עברי וכו' כידוע. וכאשר העולם בהסתר פנים העליונים אזי גם התומ"צ אינם עולים לנח"ר כנ"ל אבל מי שלמדו רבו חכמה כנ"ל לדעת כבוד מלכותו ית' במהו"ע או"כ דאצילות ועושה התומ"צ אדעתא דרבי' ולא אדעתא דנפשי' זה נק' לשמה ודאי. ונח"ר לקונו מעבודתו במצות התחתונים כמו ממצות העליונים (ויתר על כן הרבה כמ"ש במק"א). כנ"ל שמצד פנימי' רצה"ע העצמי שורש התומ"צ אין הפרש בין אצילות כקרא ושרשא דעלמין דבי"ע להעלמין דבי"ע עצמן. ועפ"י דרך המשל הנ"ל מסוחר ובן המלך הוא שכאשר יש מו"מ בלתי מוצלחי' ומסיח דעתו ממנו להשתעשע במיני מו"מ אחרים המוצלחים אין זה נק' נח"ר בשלימות לפי שהוא רק בבחי' היסח הדעת דוקא אבל בלא היסח הדעת יעלה גם המו"מ הבלתי מוצלח על זכרונו ויחליש דעתו מצד שקנינו הוא כנ"ל ואין זה נק' אשתלים בנפשי' ע"ד מ"ש בזוהר ויחי יעקב כד הוי חמי ליוסף הוה אשתלים בנפשי' כאלו חמא לרחל וכו' (ובל"א נק' קאנטעט). שהוא ענין התפשטות הארת הנפש בהרחבת הדעת בגוף דוקא היפך מענין היסח הדעת שהוא ענין הסתלקות וכו'. שכל זה אינו אלא כשהשעשוע שלו הוא ג"כ במיני מו"מ רק במוצלחים. שאז הוא צריך היסח הדעת ממו"ח זה. אבל אם השעשוע שלו הוא מענין נבדל מעסקי מו"מ לגמרי. כמו בשמחה של מצוה ועבודת הבורא ית' ע"ד מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ. אז אין מונע לשעשוע שלו גם מהמו"מ הבלתי מוצלח ויכול להיות אשתלים בנפשי' לגמרי:
2
ג׳אך הנה ידוע המאמר ע"פ כצפרים האחוזות בפח כהם יוקשים בנה"א. שכמו הצפור השלימה בגופה ובכנפי' בכל השלימות אם רק רגלי' דבוקים בדבק שבפח לא תוכל לפרוח כלל כן נמצא בבנ"א שגם אם מצד נפשם האלקית והשכלית שלמים הם אם רק נפשם הטבעית והחיונית עליהם תאבל מצד מקרי ועניני הגוף ועסקיו לא יוכלו למסלק נהורא דנשמתא כראוי. אף אם מפנים דעתם ושכלם היטיב היטיב. מפני שיש התקשרות עצמיות לנשמה בגוף. וה"ז ממש כדמיון הצפור שרגליו דבוקים בפח שמפני כובד הפח לא תוכל גם היא לפרוח. ככה מצד התקשרות הנר"נ בגוף והגוף והנפש הטבעיות שרוים בצער ולא יוכלו הם להתעלות אז מעכב גם על הנר"נ מלסלק נהורא דנשמתא בשלימות. ואם לא שיעשו באופן שיהי' כמו שיפרד הפח מרגלי העוף שאז תעוף כרצונה. ועד"ז יובן למעלה שמצד גלות השכינה דשכיבת לעפרא כבי' גם במצות אדעתי' דרבי' הנ"ל לא יעלה לנח"ר לפניו ית' גם למעלה להיות בבחי' אשתלים בנפשי' ביחוד העליון שבאצילות מחמת המצות התחתונים. כל זמן שענין הבריאה מאין ליש בכללה או בריאת העוה"ז כנ"ל לבדו הם בבחי' הסתר פנים גדול שזהו כדמיון כובד הפח כבי'. וכמ"ש שכינה מה לשון אומרת קלני פי' קל איני וכו'. אם לא שאומר קודם לשיקובהו"ש וכלומר שמקדיש המצוה לשם כמקדיש איזה חפץ לה' דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא. כמ"כ כשמקדיש המצוה לשם יחוד וכו'. אזי הוא כמשל סילוק רגלי הצפור מהפח כנ"ל וד"ל:
3
ד׳ומעתה יש לבאר ענין הפסוק דהודיעני נא את דרכיך ומה ענין השני מציאות חן כנ"ל בהערות. והענין דיש שני בחי' מציאות חן. ממטה למעלה ומלמעלה למטה. ממטה למעלה הוא כמ"ש ויתן חנו בעיני שר בית הסוהר. שאינו רק העלאת חנו דיוסף להיות עולה לרצון בעיני שר בית הסוהר. אבל שר בית הסוהר מצד עצמו הי' עיקר שעשוע שלו בדברים אחרים רבים זולת יוסף. ומשארז"ל חן אשה על בעלה חן מקום על יושביו הוא בחי' חן שממעלה למטה ר"ל שבהן דוקא מתגלים ומתפשטים כל שעשועים שלו שעיר אחרת אין נוחה עליו ואינו משתלים בנפשי' בה ובעירו דוקא או באשתו דוקא משתלים בנפשי' (קאנטעט הנ"ל). ועפי"ז יובן שאמר מרע"ה אם נא מצאתי חן בעיניך ממטה למעלה הודיעני נא ע"ד ידיעת בית רבו דחכמה דקבלה למשה מסיני הנ"ל את דרכיך (כמשי"ת) ואדעך בבחי' ידיעה הנ"ל. וכלומר שגם האבות נאמר בהם וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי. שהיא ענין דרכיך הנ"ל כמשי"ת. אך הם היו רק בבחי' מרכבה כביטול המרכבה לרצון הרוכב מבלי שיש לנרכב רצון וידיעה במעשה הרוכב. אבל מרע"ה בקש ואדעך דוקא למען אמצא חן בעיניך בחי' הב' דמציאות חן שממעלה למטה להיות כבי' אשתלים בנפשי' ביחודו ואחדותו שבאצי'. גם למטה. וז"ש וראה כי עמך הגוי הזה והן העם אשר ברגליך דמשה ושאמר עליהם משה אשר אנכי בקרבו שגם בהם כולם יתפשט גילוי יחודו ואחדותו דבחי' דרכיך הנ"ל. עדמ"ש כי תהי' אתם ארך חפץ. דהיינו בחי' אשתלים בנפשי'. ובקש שיהי' מבחי' דרכיך דוקא. וביאור ענין דרכיך הזה הוא ענין חכם עדיף מנביא הנ"ל דהנה ידוע שיש בחי' חיצוני' ובחי' פנימי' וביאור ענין פנימי' וחיצוני' אין כאן מקומו. רק הצריך לענין זה בקצרה שהחיצוני' הוא ענין בחי' פרצוף נה"י דז"א שנק' פ' החיצין שענינו ההשפעה למטה והוא שרש העולמות (ובבחי' אין שלהם הבא ליש בבי"ע ע"י הלבושים די"ס דבי"ע. כי הלבושים הם ע"ג הגוף מבחוץ) דבי"ע בעודנו בבחי' מדרי' הכלים דבלי מה דאצילות ואיהו וחיוהי חד בהון. ואף שידוע בענין פנימי תיכון חיצון שכלים הפנימי' מאירים בבריאה ותיכון ביצי' וכו'
4
ה׳**הגה"ה
5
ו׳וענין זה הוא דומה ממש לענין הנזכר למעלה בביאור בחי' מאין ליש. דממכ"ע. וכאן הכונה על בחי' המדות דז"א בבחי' החיצוני' ואחוריים. והוא ענין הידוע בפי' אל עולם ומצד כחי' נו ג"כ נמצא בחי' שינוי הביטול ממדרי' העולמות בבריאה כחי' ביטול יותר מביצי' ע"ד שנת"ל בבחי' ממכ"ע והוא ענין דבוקים אחור באחור ודופן אחד לשניהם וזה שייך לדרושי הנסירה וכו'. ע"כ הגה"ה:**
6
ז׳הכל הוא ע"י ודרך הכלים החיצונים המתלבשים בלבוש די"ס דבריאה מאיר שם האור מן הכלים הפנימי' וד"ל, והפרצוף החיצון הזה הוא שרש התהוות העולמות בי"ט והנהגתם ע"ד מ"ש לאנהגא בהון עלמין והיינו רק ענין סדר ההשתל' וכמו הרקיעים והכוכבים ומזלות למטה. ולא בקש משרע"ה על ידיעת זאת המדרי' שזה כבר הי' ידוע לו וכמ"ש ושמי הוי' לא נודעתי להם מובן שלמרע"ה נודע. והיינו דוקא בבחי' אצילות ממש וכמ"ש במק"א שלכן נא' נודעתי ולא הודעתי מפני שבבחי' אצילות ממש לא שייך ל' הודעה לזולתו וד"ל. אך הוא רק בבחי' אחוריי' ופרצוף החיצון הנ"ל. אבל בבחי' פרצוף הפנימי יותר מזה. שהוא דרך כלל ענין התכללות הכלים יותר ויותר בבחי' יחודו ואחדותו ית' עד שלא יתכן לצאת בחי' היש ודבר נפרד לעצמו משם אם לא ע"י הלבשת בחי' חיצוני' ואחוריי' וכמ"ש במדרש הנ"ל בעשרה לבושים נתלבש הקב"ה וברא את העולם ע"י הלבושים דוקא כנ"ל. לבוא לידי בריאה יש ודבר לעצמו ממש. אבל ח"מ כל הדרכים ישנם שם רק שהם בדרך רחוק ונפלא מאד מערך מציאותם בבריאה מאין ליש וכמ"ש בזוהר גבי אאע"ה דקוב"ה ידע בגוונא אחרא. שלא יסתור והעלהו לעולה על מ"ש כי ביצחק יקרא לך זרע. או כמ"ש בזוהר כל חד וחד בארחי' יתבא ובארחא נטלי' ובארחא אתער ועביד מה דעביד וכמ"ש הפי' ע"ז בסידור שער הסוכות. והנה אאע"ה אף שנגלה לו שני המאמרים הסותרים הנ"ל הכל במראה הנבואה ואעפ"כ לא נגלה לו הגוונא אחרא שאמר הוא עצמו דקוב"ה ידע כנ"ל. והיינו לפי שהוא בבחי' הנעלם דוקא שא"א להתגלות לנביא אלא לחכם דוקא דעדיף כנ"ל. וזהו שבקש מרע"ה הודיעני נא את דרכיך שלך בעצמך דוקא דהיינו בחי' יחוד העצום של הדרכים במהו"ע יחודו ואחדותו הפשוט בטרם שירדו בבחי' החיצוני' ואחוריים להיות שרש ומקור ליש ודבר לעצמו בבריאה. ואף שמרע"ה היתה נשמתו בגופו בבריאה ממש וגם אם יודיע דרכיו למשה והי' ע"כ בבחי' ירידה לבריאה. וא"כ מה בין גילוי זה שהוא מבקש לגילוי דנודעתי הנ"ל שכבר הי' גלוי וידוע לפניו כנ"ל, ע"ז אמר למען אמצא חן בעיניך דהיינו חן שממעלה למטה בחי' אשתלים בנפשו כבי' שיהי' התפשטו' יחודו ואחדותו שבמדרי' פרצוף הפנימי גם למטה מטה ע"י צינור נשמת מרע"ה שיתגלו לו הדרכים למעלן במקומן ממש. משא"כ ע"י הלבושים הנ"ל משתנה להיות הגילוי בבחי' צמצום הבריאה מאין ליש ודבר לעצמו. וגם ע"י פתיחת הצינור ע"י נשמה הגבוהה כמרע"ה להיות נודע לו בחי' הפרצוף החיצון דלבושים הנ"ל לא יתגלה למטה לגבי בחי' יש ודבר נפרד בפ"ע רק במדרי' הצמצום הזה דשרש הבריאה דיש ודבר לעצמו הנ"ל. ובדרך זה תלוי במעשה התחתונים דוקא אם הם עד"מ מו"מ המוצלח דוקא וכנ"ל באריכות. ולפי שהי' כאן אחר חטא העגל מצא מקום לבקשה זו דוקא וד"ל, וז"ש וראה כי עמך הגוי הזה. שלכאורה אין מובן כלל שייכות זה המאמר לבקשתו. ועתה מובן היטיב שזה הי' עיקר בקשתו שיתגלה על ידו היחוד האמיתי דפרצוף הפנימי גם למטה מטה ליש ודבר בפ"ע וד"ל. ולכן אמר וראה כי עמך הם העם אשר אנכי בקרבו ולכן ראוי שיתפשט בהם כולם בחי' היחוד הנ"ל (ומעין זה יהי' לע"ל בגילוי ממש כמ"ש כי כולם ידעו אותי ולא ילמדו כו' והיינו בחי' ידיעה אחרת כמו וידע כל פעול וכו' אבל ידיעה הנ"ל אינה רק בלימוד גם לע"ל כמ"ש במ"א). וע"ז השיבו פני ילכו והניחותי לך. כלומר כאשר יהי' מציאות הליכות הפנים למעלה ע"ד בארחי' נטלא הנ"ל. והניחותי לך שאניח (איך וועל אראפ לאוין) ההליכה, להתגלות לך כבקשתך בדרך ידיעה דוקא (ואף שהאבות ידעו ג"כ מהדרכים שלכן אפו מצות בפסח וקיימו כל המצות אין הענין כדרך ידיעה זו וכמ"ש קצת לעיל והדברים ארוכים במק"א). והנה לא היתה התשובה רק לו לעצמו וגם הרחיב הזמן לכשיזדמן הליכות הפנים כנ"ל. לכן חזר ובקש על שתי אלה. הא' אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה כלומר שתהי' הנסיעה וחני' למטה בחי' הליכה אחת ממש עם הפנימי' ולא כמו שמתצמצם שרש הבריאה להיות קוב"ה ידע בגוונא אחרא כנ"ל וד"ל ובקשה הב' שיתגלה כ"ז גם לכל ישראל וז"ש ונפלינו אני ועמך דוקא וכו' והשיבו ית' גם את הדבר וכו' אעשה. ואחר שפעל בחי' הידיעה בבחי' חכמה חזר ובקש הראני נא אח כבודך דהיינו בחי' לבב חכמה דנבואה ממש הנ"ל. והשיבו ית' וראית את אחורי היינו בחי' נודעתי הנ"ל יבוא לך גם בבחי' ראי'. שזהו אפשר עכ"פ ע"י התלבשותו בבריאה בבחי' יש ודבר לעצמו כפי הנז"ל וכמ"ש באגה"ק. אבל ופני לא יראו כלל וד"ל. ואמנם מ"ש כי לא יראני האדם וכו' וישעי' אמר ואראה את ה' אמרו בגמ' כאן באספקלריא המאירה כאן כשאינה מאירה. וביאור הענין עפ"י הידוע דראיית פני האדם בפרצופו מורה על ענין נעלם שבפנימיותו. כענין פנים שוחקות או פנים זועפות וכדומה שמראי' זו יתפעל הרואה בחסדים משחוק ובגבורות מזעף. אבל הרואה פרצוף באספקלרי' (שפיגיל) אין מציאות התפעלות נחת משחוק ולא צער מפנים זועפות וד"ל. וזהו שאינה מאירה דוקא כלומר שאינה מגלה אלא הכלים ולא האורות. והיינו הפרצופים דבריאה שאין פנימיותם אלא בחי' הכלים דאצילות. וע"י בחי' היחוד דאיהו וגרמוהי שייך לומר ואראה את הוי' ממש. אבל לגבי מרע"ה שהיתה נבואתו מבחי' האצילות (מבחי' התלבשותו בבריאה דהיינו איך שהוא יש ודבר לעצמו בבריאה). דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. זה נק' אספקלריא המאירה דוקא. ובאספקלריא זו א"א לראות כ"א איך שהוא הוא מקור הבריאה וכו' אבל לראות אותו ממש אמר כי לא יראני באספקלרי' זו וגם לע"ל לא יבוא זאת בבחי' ראי' עד שיהי' כמ"ש ונשגב ה' לבדו ביום ההוא וד"ל:
7