חנה אריאל, כי תשא ד׳Chanah Ariel, Ki Tisa 4
א׳ויהי ברדת משה מן ההר ושני הלוחות בידו ברדתו מן ההר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו. וירא אהרן וגו' וייראו מגשת אליו ויקרא אליהם משה וגו' ראוי להתבונן בענין מה זאת שדוקא בקבלת לוחות אחרונות קרן עור פני משה ולא בקבלת לוחות ראשונות שהיו במדרי' עליונה יותר כידוע, ואם מפני שאמר לו לך רד כי שחת עמך שזה הי' בסוף הארבעים יום והקירון פנים אומר הכתוב שהי' בדברו אתו וזה הי' כל הארבעים יום ורחוק מאוד לומר שז"ש רד מגדולתך שנסתלק הקירון פנים. ומה שיש להתעורר עוד הוא מה ענין ההודעה שמודיע הכתוב שמשה לא ידע כי קר כו' מאי נ"מ אם ידע או לא ידע. והדרשה שדרז"ל מכאן שהנותן מתנה לחבירו א"ל להודיעו תדרש אבל ודאי שענין הפסוק לא בא לדרשה לחוד. ב' אחר שכבר אמר ויהי ברדת משה מן ההר למה חזר עוד לומר ברדתו מן ההר. ג' מה זאת שגם שאמר השי"ת למשה כי שחת עמך וכו' אעפ"כ וירד מן ההר והלוחות בידו ואחר שראה בעיניו את העגל ומחולות וישלך מידו את הלוחות וגו'. ומעיקרא מאי סבר. הן אמת שזה הענין הולך ע"ד מ"ש ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו וגו'. עכ"פ יש להבין דבר זה קצת שתהי' יד השכל של האדם שולטת בו. ד' מה שהפסיק במעשה העגל בין הצווי על המשכן למרע"ה ובין מה שויקהל משה וגו' ויאמר וכל ספור עשיית המשכן בפו"מ ה' במה שנתעוררו כבר כמה מפרשים במה שאחר מעשה העגל בפ' כי תשא לא רצה מרע"ה לקבל המלאך ואמר אם אין פניך הולכים וגו'. ובפ' משפטים כשאמר לו הקב"ה הנה אנכי שולח מלאך וגו' ומשה לא אמר כלום. ו' יש להבין לשון הפ' בפרשה משפטים ואל משה אמר עלה אל ה' שלא מצינו כלשון זה בכל התו' וגם אח"כ אומר הכתוב ויאמר ה' אל משה עלה אלי וגו':
1
ב׳צריך להקדים תוס' ביאור במשנת"ל פ' יתרו ענין אל דעות ה' ב' דעות מיש לאין ומאין ליש. הנה לשון ענין הבריאה מאין ליש הוא הרגיל ומצוי בכ"מ. וצריך להתבונן בו היטיב הלא ממך שהוא היש אמיתי הכל וכמ"ש בכ"ד ענין שיער בעצמו בכח כל (דייקא) מה שעתיד להיות בפועל והיינו הגליפו בטה"ע שהוא עצמות אא"ס ב"ה שהוא היש האמיתי וא"כ למה אומרים שהבריאה הוא מאין הלא מציאות כל פרטו העולמות שבטה"ע הוא יש אמיתי וגמור. אמנם כן הוא ודאי שהגליפו בטה"ע הוא יש אמיתו אך כבר נאמר שלא הי' מקום לעמידת העולמות מפני שאא"ס ב"ה הי' ממלא את הכל וכלומר שההעלם דעולמות המצוי בכח האחדות הפשוטה שלא יפלא ממנו מלעשות כל דבר הנה הוא רק כח הא"ס ב"ה והיינו נמי כח האחה"פ. והיינו שני הפכים עצומים ונפלאים דאחדות הגמור ומציאות ריבוי רבבות פרטים במקום א' ביחד אין שם עמידה לעולמות שתחול עליהם שם מלוכה. כי אין עומדים כלל במעמד ומצב זה דעולם מפני היותם גם כח האחה"פ כמשנ"ת בכ"ד ענין זה באריכות דשם ודאי כל פרט ופרט הוא. יש אמיתי כי הוא אור וכח א"ס ב"ה דאחה"פ. מובן מזה שמציאות העולם לבד שאינו ג"כ אור הא"ס ב"ה הוא העדר גמור שא"א לומר בו מציאות בשום פנים כי הלא האחה"פ הוא האמת ואלדח"מ כלל וכלל, ולזה הי' ענין הצומ"פ והקו"ח המבואר בכ"ד באריכות עד שבא אצילות האו"כ (וכמש"ל פ' יתרו הנ"ל). דבהון אתכסיאת להמציא בפני העולמות עצמן עכ"פ ענין מציאות העולם שאין נגלה וניכר בו ענין אחה"פ. והרי מובן שזה המציאות הוא באמת הגמור אין ואפס כי האמת הוא שאלדח"מ ואעפ"כ יש באו"כ הנאצלים כח להמציא זה המציאות לגבי העולמות עצמן וזה הכח עצמו הוא ג"כ כח דאא"ס שלא יפלא ממנו כל דבר רק שהוא נכסה ומעוטף בכלים עד שיוכל לבוא ממנו מציאות העולמות לעצמן. ובהאו"כ עצמן זה המציאות הבא מהן לעולמות הוא אין ודאי רק שאעפ"כ יש יכולת בהאו"כ להמציא מציאות זה לגבי העולמות. וה"ז דומה ממש לזיו ואור השמש המצוי ודאי בגופו ומהותו והוא שס אין ואפס כי אין מאיר שם רק גוף השמש עצמו וכמ"ש בתניא ח"ב. אבל מובן עכ"פ שהאין הזה יש לו מציאות בהאו"כ עצמן רק שמציאותו הוא אין ואפס. וע"י שמות דהוי' ואלקים נעשה האין הזה ליש גמור בעולמות. וזה הוא כח הא"ס ב"ה לעשות את אינו ישנו כמ"ש בס"י. וזו היא הדעה דמאין ליש האמור. שהאין הכלול באו"כ דאצי' הוא הוא היש דכל העולמות ובידיעת עצמו שהאו"כ מקור האין הזה (כגוף השמש שהוא מקור הזיו) יודע את כל הנמצאים כולם כי אין בהם רק האין הזה אך הנה האין הזה נעשה ליש ודבר נפרד מהתכללותו במקורו בבחי' האין ונמצא הוויתו במציאות יש ודבר רק שבבחי' סוכ"ע הוא כמשל ציור הדמיון בכח המדמה שאין פרטי הציור מורגשים אלא לאדם המדמה עצמו והמצויירים אין מרגישים א"ע ולא זא"ז כמ"ש במק"א בארוכה. וע"י מדת המל' ממכ"ע נעשים גם הם יש מורגש לעצמו ולזולתו בערכו. ובענין הרגשת עצמו הנ"ל הוא ההפרש וחילוק מדרי' ומעלה בכל סדרי ההשתל' העולמות מלמעלה למטה. שכל מה שיורד ומשתלשל למטה יותר שהוא ע"י מסכים והעלמות יותר. יותר תהי' הרגשת הישות של עצמן בגסות ופירוד יותר. אבל בחי' האין עצמו (שכמשל זיו הכלול במקורו הנ"ל) הוא שוה בכל המדרי' המשתלשלות ובידיעה זו הוא ית' יודע אותם שכל מה שהם עושים בישות הנפרד שלהם הרי הוא נעשה בפרטיותו בהאין עצמו שבידיעתו ית'. ובזה יובן ענין ארדה נא וכו' הנ"ל והיינו שכבר ימצא במעשה בנ"א יש שיאחז בדרך הישר בפ"מ במעשה רק למראות עין ומעשה חנף ולבבו מלא מרמה ורק רע. וזה הוא שהאין (שהוא עיקר מציאותו) הוא מתפשט לרע אך הישות המשתלשל הוא טוב. וכן יובן שיש להיפך ממש שבפנימיותו רצונו לעשות רק הטוב והישר אך יצרו תוקפו או חברת אנשים שעמו שאינו יכול להמלט מעשות הרע בפו"מ. והנה עיקר הדין ומשפט של בני העולם הוא על הפו"מ דוקא בישות הנפרד דשלא ע"י עו"ע וכמ"ש במק"א באריכות לפי שבו דוקא הוא עיקרו של כח האין הכלול במקורו באו"כ כנ"ל וגם ישותו הזאת באה מן הישות האמיתי של הדעה שמיש לאין שית' לפנינו פה אי"ה. וזה שצעקתה הבאה אלי היינו לידיעת עצמו ית' דמאין ליש שהיא בבחי' האין והפנימי' מזה לא יחרץ עדיין הדין ומשפט עליהם אם אינו כן בישות [הנפרד דפו"מ כאמור. אך אם גם כן עשו. אז כלה וכו'. ועל דרך זה יובן גם כאן שהגם שאמר הקב"ה למשה סרו מהר מן הדרך וכו' אעפ"כ ירד עם הלוחות עד שראה בירידתו את המורגש בפו"מ דוקא וכמשי"ת פה לפנינו אי"ה:
2
ג׳והדעה הב' הוא מיש לאין הוא בבחי' המל' דאד"ק המאציל ב"ה. וכמו שנת' שע"י בחי' המל' דנאצלים נעשה האין ממקורו ליש גמור מורגש לעצמו. כמ"כ יבין המתבונן שע"י מל' המאציל ב"ה נעשה הגליפו דטה"ע שכל הנגלף שם הוא יש אמיתי כמ' בכ"ד ולעיל פ' יתרו. אך לא הי' אפשר לבוא ממנו בחי' האין (הנ"ל דדעה מאין ליש) אם לא ע"י אא"ס מלגאו וכתרא עילאה מלבר (שזהו מבחי' מל' דאד"ק נעשה כתר) אז הוא מקור לנאצלים שיש בהן הדעה דמאין ליש הנ"ל והכתר הזה הוא כתר מל' דנאצלים ובכח היש האמיתי דכתר נעשה למטה בבחי' המל' האין הנמצא מהוי' אלקים דנאצלים ליש גמור. אך ע"י המל' דאצי' לא בא בהיש גמור דבי"ע רק הישות דאין (כמשל הזיו בשמש הנ"ל) שאין זה נחשב עדיין ליש גמור נגד היש האמיתי (כי ביש אמיתי לא נמצא מציאות פרטי שאינו כלול ומיוחד באחדות גמור דאחה"פ). ומעתה יובן שבמ"ת שפב"פ דבר הוי' אנכי הוי' אלקיך בא לישראל כח הישות דיש אמיתי ממש וכמש"ל בפ' יתרו במשל מחיים של הנשמה עיי"ש שדוגמתו הוא כלי הדק דאד"ק שהוא צופה את כל הדורות בבחי' יש אמיתי דוקא. וזה פי' מש"ה אני אמרתי אלקים אתם. כלומר שאפי' כמו שאתם נבראים מן האין ליש אך האין שלכם מיוחד ביש האמיתי דאלקות באו"כ עצמן שהן הוי' באלקים שעי"ז נמצא האין כלול ומיוחד במקורו ומתייחד ביחודו ממש כמשל דזיו השמש המיוחד בגוף השמש הנ"ל. וכמארז"ל היו מסתכלין למזרח ושומעין את הקול יוצא אנכי וגו' וזהו עדים מהר חורב שזכו לראית ראי' חושי' ביחוד דהוי' אלקים התכללות ויחוד האין ביש אלקי. וזהו רק מה שהיו יכולים להסתכל ולראות אבל עיקר המ"ת הוא להיות עם תורתי בלבם בחי' הישות האמיתי דדעה עליונה דמיש לאין. כי אל דעות הוי' והוא האומר אנכי הוי' אלקיך וכמש"ל פ' יתרו ואמנם ארז"ל דתורה צוה לנו משה גימט' תרי"א ועוד ב' להשלים תרי"ג הן הן אנכי ולא יהי' לך שמפי הגבו' שמענו. והנה הכתוב אומר את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם והיינו כל עשה"ד דבר ה' אל כל בנ"י ולא אנכי ולא יהי' לך לבד. אך י"ל שזה ש"ה קול דברים אתם שומעים דמשמע קול הדברים ולא הדברים (ולא נתקע עצמינו לדברי בעלי החקירה שמפרשים קול בלא חיתוך, אותי' כי אין להפריד ח"ו הקול מהאותי') עצמן. ונמצא שיש ג' מדרי' בזה. א' אנכי ולא יהי' מפי הגבו' שמענו ולא ע"י משה כלל. ב' ח' הדברות הנשארים קבלו ע"י משה והן נכנסין בחשבון, תרי"א גימט' תורה שצוה לנו משה. אך קול הדברים שמעו מפי הגבורה. ג' הן כל שאר מצות התו' עד תשלום תרי"ג שמעו רק מפי משה לבדו ולא מפי עליון ב"ה:
3
ד׳ולהבין ענין וביאור הדברים י"ל מארז"ל משה זכה לבינה מה ענין זה. וגם הלא ידוע ומפורסם שמשרע"ה הוא בחי' יסוד אבא (שנעשה דעת דז"א). שהוא המשפיע ומתלבש ביסוד אי' בינה. ואגב י"ל קצת בזה מה שגם באאע"ה אמרו ונת' בכתבים בכ"ד שהוא בחי' יסוד אבא (וגם בנח אי' בכ"ד שהוא בחי' יסוד אבא ונכנס לתיבה שהוא הבינה). וכ"ז יובן וית' עם הנ"ל, דהנה ג' הבחי' הנזכרים בענין חיבור דאל דעות הוי' ששתי הדעות מתחברות להיות לאחדים והיינו בכלל שיהי' בעולמות לשון העלם שנעלם מהן היותן רק מהתפשטות כח ואור א"ס ב"ה שזהו באמת אין ואפס והרי מציאותן הוא רק אין היפך מציאות יש. וע"י ספי' המל' בא בהן בחי' ישות האין שהאין (שלגבי' ית' דהוי' הוא האלקים) יהי' לו ישות האמיתי לגבי עצמו של היש התחתון שהוא אין לגבי עילאה. והוא כח מדת המל' להמשיך מדעה עליונה דיש אמיתי בחי' הישות גם אל האין שהן העולמות וכלשון הס"י עשה את אינו ישנו כלומר שהוא גם עתה אין כשהי' רק שעשה אותו ישנו בהמשיך אליו הישות מיש האמיתי. וה"ז מדרי' אחת והוא ישות האין (והוא הזיו המתפשט מן השמש בתוך השמש והוא שם אין עשה אותו ליש לגבי עצמו). מדרי' הב' דמ"ת פב"פ בא בעולמות משרש האין המושרש בהוי' אלקי' די"ס ומיוחד באלקות ממש (כמשל הסגולה שיש בגוף השמש עצמה שיהי' ממנה התפשטות אור ממקום למקום שזהו שרש הזיו המתפשט בפועל ושם בשרשו הוא בהתכללותו בגוף השמש יש גמור כישות השמש עצמו ולא אין). ושם בהוי' אלקי' עצמן גם האין דעולמות נחשב ליש אמיתי. וזהו שהיו שומעי' את הקול מד' רוחות העולם שאין שם אלא אנכי הוי' אלקיך כמ"ש בכ"ד זוהי מדרי' הב'. אולם המדרי' הג' דמ"ת עצמה כנ"ל הוא ישות האמיתי עצמה שלא נמצא בה מציאות אין כי הכל הוא רק יש אמיתי כמ"ש בכ"ד שזהו ענין ובחי' אא"ס שא"ס להתפשטותו אל כל דבר ומקום והכל הוא ישות אמיתי דאא"ס ב"ה. והנה זאת המדרי' הוא בחי' אא"ס מלגאו שבכתר אבל בנאצלים שהן אורות מורכבים בכלים נמצא בהן גם שרש האין דעולמות בשמות דהוי' אלקי'. אך להיות דפני' אבא הוא פנימי' עתיק והוא הוא יחוד אא"ס ב"ה בספי' החכ' (ועל ידה דוקא מתייחד בכל הספי' כידוע בסה"ק ובכתבים וכן הוא באגה"ק ד"ה איהו וחיוהי) עי"ז בא בחי' הד"ע דאל דעות בז"א והיינו יסוד אבא שנעשה דעת דז"א כנ"ל. וידוע שזהו דנה"י דאו"א נעשים מוחין לז"א שנה"י דאבא מתלבשים בנה"י דאימא ומשם באים לז"א להיות לו לחב"ד ומוחין. מנ"ה דאו"א חו"ב דז"א ומיסוד הדעת. וכפי האמור דחבור ב' הדעות באל דעות די"ס (שהכל הוא מיסוד אבא דוקא) הוא בג' מדרי'. מדרי' הא' הוא בבחי' יסוד אבא דנח שלא בא לעולמות רק הישות דאין כנ"ל וע"ל פ' נח ולך לך בענין העשרה דורות ותבין ואין להאריך כאן. ומדרי' הב' הוא בחי' יסוד אבא דאאע"ה והי' מרכבה ממש דהיינו התכללות האין דעולם בישות האמיתי דאלקות עד שבהתכללות זו האין נחשב ליש כנ"ל במדרי' הב' בחי' הישות הבא לעולמות מבחי' ז"א. אבל מרע"ה על ידו גם הוא נמשך יסוד אבא להיות דעת דז"א דעת העליון עצמו דיש אמיתי שלמעלה משרש האין והוא המדרי' הג' הנ"ל. ומעין זה זכו ישראל לראות את הנשמע אנכי הוי' אלקיך ולז"א אני אמרתי אלקים אתם כנ"ל והיינו שזכו לבחי' יסוד אבא כמו שהוא בהוי' אלקים עצמן למעלה והוא שהי' להם לעדי דעדים מהר חורב כנ"ל שהיו יכולים להתקשט בהכרה זו בכל פעם שירצו. וכמ"כ ויותר מכן נא' במרע"ה קודם מ"ת ומשה עלה אל האלקים ובזוה"ק ע"פ זה אית מאן דסליק לעותרא וסליק לרבו או סליק למלכו אבל משה עלה אל האלקים דהיינו שלא סרה ממנו מדרי' זו דד"ע הנ"ל (ובמ"ת זכה עוד למדרי' עליונה מזו וכדלקמן). אך בחי' ראי' הנ"ל נת"ל שהראי' הוא מקרוב והיינו שהמקבל עולה למקום הדבר פלאי המתגלה לו. וכמ"כ מה שנתגלה לישראל מבחי' היש אמיתי דדעת עליון הי' רק בבחי' עלי', ותמצית ענין המ"ת הוא מלמעלה למטה דוקא שבא בקרב ישראל בחי' הישות דיש אמיתי דאא"ס ב"ה שלגבי אור וכח הזה שייכים כל תרי"ג מצות ע"ד משבאת לידי מדה זו דרות ונעמי כמ"ש בכ"ד. והדבר הזה קיים לעד בבנ"י לא בדרך קישוט ולא בדרך עלי' כ"א אדרבה בדרך ירידה עד חיצוני' הגוף עד שם מגיע ענין המצות. וזהו ההפרש שבין משה איש האלקי' לבחי' אלקים אתם דישראל שלמרע"ה היתה עלי' זו דעלה אל האלקי' ע"י ויקרא אליו ה' מן ההר ועי"ז עלה ממטלמע"ל אל האלקים עד שלא קם עוד נביא כמרע"ה ועלה ולא ירד ממדרי' זו. אבל בישראל הי' ע"י וירד ה' על הר סיני וכמש"ל פ' יתרו שפתח להם כל הרקיעים ונתגלה להם במצבם למטה מה שהוא למעלה מעלה בחי' הד"ע דיש אמיתי ולכן לא הי' להם זה הענין בדעת קבוע כ"א בדרך קישוט ועדי למעלה מן הדעת שלהם שהדעת שלהם קבלו ממרע"ה דוקא כידוע שמרע"ה הוא הדעת של כל ישראל. והדעת דמרע"ה יבוא בקרבם בבחי' מלמעלה למטה דוקא. ולכן בחי' זו דאלקי' אתם באה להם ממה שאנכי ולא יהי' לך (בחי' כתר חכ' די' מדרי' דקבלת התו' כמשי"ת) מפי הגבו' שמענו ולא ע"י משה. ולהיות עיקר ענין דקבלת התו' שהוא מה שבאו למדה זו כנ"ל הוא בעשה"ד כולם כמ"ש בכ"ד שאין דבר שבקדושה פחות מיו"ד. וע"י י' הדברות באתה מדה זו בקרבם עד סוף חיצוניות חיי הגוף. ולכן זהו ההפרש שבין ב' דברות הראשונות שהן למעלה מהדעת שלהם לגמרי מפי הגבו' שמענו. אבל כל הח' דברות האחרונות שהוא התפשטות המדה זו בקרבם עד למטה מן הדעת זאת קבלו ע"י מרע"ה דוקא. אבל גם זה ר"ל קבלת הח' דברות אינו דומה לקבלתם כל התו"כ בתרי"ג מצות ע"י מרע"ה. כי קבלת התי' ע"י עשה"ד הוא עכ"פ אינו תלוי בדעת ובחירה שלהם רק שבאו לידי מדה זו דאכלת חלב אתה ענוש כרת וכו'. אבל קיום התורה ומצות תלוי בדעת ובחירה שלהם דוקא והדעת יונקים הם בבחי' יניקה בכח שלהם. וכענין בחי' ממכ"ע הידוע ממרע"ה שהוא הדעת של כל ישראל. וזהו שח' הדברות אף שקבלו ע"י מרע"ה נא' קול דברים אתם שומעים שהוא מה שוהאלקים יעננו בקול בקולו של משה שהוא יסוד אבא שנעשה דעת דז"א ככל הנ"ל, ואמנם מה שאז דוקא היו שומעים קול דברים (ולא כן בכל התו"כ). הוא לפי שאז במ"ת זכה משה לבינה. פי' שזכה ליסוד אבא כמו שהוא עדיין ביסוד אי' בינה שהוא בחי' עוה"ב דוקא ופי' עוה"ב איתא בכהאריז"ל שר"ל הבא ונמשך תוך ז"א תמיד (ועוה"ז הוא מה שבא מזו"נ באו"כ דהוי' אלקי'). וביאור ענין זה הוא ע"ד משנ"ת במק"א (ע' מש"ה ח"ג פ"ב). שבאבא אף שהוא ג"כ או"כ מורכבים מ"מ האין שהוא כמשל זיו השמש בשמש עדיין אין לו מציאות נגלה (ע"ד ומעין מה שבכתרא עילאה אין מציאות לאין כנ"ל) וכמשל הטרוד בעמקות החכ' הנז' (שם במש"ה הנ"ל) שאין גילוי רק המושכל עצמו ולא יש גילוי למה שהוא נמצא עכשיו תוך האדם הטרוד עד שבא בבינא לבא שהלב אין בו ענין טרדא בעיון אלא שהוא מבין אעפ"כ את מה שהוא מבין בחכ'. וה"ז שנעשה האין (שהוא הגילוי ממה שהמושכל הוא עכשיו תוך האדם) ליש מצוי במורגש באדם אבל עדיין אין הישות הזה רק בהאדם עצמו ואינו בא להתגלות מן האדם ולחוץ כ"א רעוד"ל שהוא רצון שלמטה מן הדעת וזהו הנק' בשם זווג חצוני דאו"א. וכמ"כ יובן בזווג הפנימי דפנימי' אבא פנימי' עתיק הנ"ל שבחי' יסוד אבא עצמו הוא אין ממש שאין בו בחי' גילוי עדיין וכשבא ליסוד אי' נעשה מציאות גילוי הפנימי' אבא שהוא פנימי' עתיק והוא העולם הבא תוך ז"א תמיד מזיווג או"א ומרע"ה זכה במ"ת (וכמשי"ת בעלין ואל משה אמר) לקבל שרשו ביסוד אבא כמו שהוא תוך יסוד אי' שהוא, למעלה ממדרי' הוי' אלקים דאו"כ דז"א וזוהי הגדולה שנתן לו הקב"ה (כמארז"ל כלום נתתי לך גדולה וכו') פי' שנתן לו גדולה מעין גדולתו של הקב"ה שבמקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו דהיינו שבבחי' הגדולה מתפשט ומשפיע למטה מטה דוקא. וזהו שזכה מרע"ה להיות בו הכח להביא בישראל בחי' מתן התו' מן הבינה ודעת ולמטה עד חיי הנשמה בגוף שבה באו לידי מדה זו דקבלת התו' הנ"ל שלא בבחירתם ודעתם שזהו כח הפנימי' עתיק שביסו"א כמו בב' הדברות אנכי הוי' אלקיך ולא יהי' לך ששמעו מפי הגבורה בבחי' למעלה מן הדעת כנ"ל וככה נתן להם מרע"ה גם למטה מן הדעת. אך הם לא שמעו וקבלו רק קול הדברים קול הוא ענין המשכה והיינו כפי מה שבאו הדברים בהוי' אלקים דז"א וכמש"ל שזהו אני אמרתי אלקים אתם והקול הזה היא גילוי הדברים עצמן אשר משה ידבר ממדרי' הבינה שזכה לה והאלקים דהוי' אלקים דאו"כ יעננו בקול והמשכה אל הגילוי או נוכל לפרש והאלקים יעננו הוא עיקר מתן התו' שמאלקים הוא בא בקרב ישראל עם תורתי בלבם ובאו לידי מדה זו. משא"כ בכחו של מרע"ה עצמו אין בו רק מה שיכולים לינק ממנו בבחי' דעת ובחירה. והזכי' שזכה לבינה היא הנותנת למרע"ה הכח הזה להיות מענה אלקים בקולו של משה ושלכן באה מדה זו הנ"ל בקרבם שלא מדעתם ובחירתם (ומה. שכתוב ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה וגו' אף שנראה שמחמת טענה זו הי' מה שהח' דברות צוה לנו משה אך רחוק לפרש כן כי משה עלה להר ומסתמא לא ירד עד אחר סיום עשה"ד והכהנים והעם נא' בהם אל יהרסו לעלות אל ה"ס א"כ איך דברו במשה. אך כבר יתפרש שברוחני' הנשמות ישראל היתה האמירה אל משה אל ידבר עמנו האלקים פן נמות וכמ"ש בפ' ואתחנן הן ראינו כי ידבר אלקי' את האדם וחי ועתה למה נמות. והקושי' ידועה שאחרי שראו שהדבור אלקי אינו ממית אלא ידבר אלקים את האדם וחי. מה זה אומרים ועתה למה נמות. וע"פ האמור בפנים יש לפרש שראו כי ידבר אלקי' הוא בבחי' למעלה מן הדעת ואם כזאת בא יבוא עד למטה מן הדעת לא יוכלו לקבלו ולסובלו. והוא ע"ה השיבם אל תיראו מן המות שהוא הסתלקות החיים מכם להתכלל בשרשו באלקים חיים במעלות אלקות. כי מה שבא בחי' אלקי' המעלים על שם הוי' איננו העלם אמיתי וכו' כמש"ל בפ' יתרו וא"כ גם אתם בהיותכם בגופים ולמטה מן הדעת מתכללים ביחוד אלקי דנשמות. ולכן בא הדבור לא תעשון אתי כי אין צריכין להמשכות והעלאות לענין היחוד האלקי בקרבם אלא כמו שהם למטה דבוקים הם למעלה וכפמשנת"ל בארוכה פ' יתרו. ולענין פשט הפסוק דבר אתה עמנו ונשמעה זה הי' מעשה אחר עשה"ד ואמרו אל ידבר עמנו אלקים אפי' במענה הקול דאלקים אלא כמו שהוא כל התו"כ וכנ"ל בפנים). אבל כל התו"כ קבלו מפי משה לבדו ביניקתם מן הדעת שלו וז"ש ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כלומר אתה תשים לפניהם והם יבינו מדעתם כל ארחות הוי' שבמצות בכל המדרי' עד סוף העשי'. כי כבר זכו לכח הזה להמשיך המצות עד סוף מעשה ע"י קבלתם עשה"ד. מבואר שעשה"ד ומתן התו' הי' לכל ישראל כח ועוז הבא מלמעלה מעלה וניתן להם במקום מצבם ומעמדם למטה בגופים. וזש"ה שלמרע"ה עצמו לא הי' ענין המ"ת בדרך זה. אלא ואל משה אמר (באותן העשה"ד עצמן) עלה אל ה' וזו היא מעלת עליי' יתירה על מ"ש מקודם ומשה עלה אל האלקי' שהוא ענין היחוד דהוי' אלקי' כנ"ל שהוא האור המתייחד בכלי בכדי להמציא האין ליש. וע"י הדברות אמר לו עלה אל הוי' עצמו והיינו נמי שזכה לבינה וכדלעיל. ובזה מדוקדק הלשון מאוד מ"ש ואל משה אמר. והנה ארז"ל חרות על הלוחות א"ת חרות אלא חירות ממה"מ ומשעב"מ שלזה הענין לא זכו בו ישראל כ"א ע"י הלוחות דוקא שמעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקי' דמה שקבלו במ"ת ע"ד בחי' אלקים אתם הנ"ל הגם שנת' שהגיע בהם עד בחי' חיי הנפש בגוף ממש ע"י כל הי' הדברות. עדיין הי' רק עד ולא עד בכלל שכח הגוף עצמו לא נשתנה ממקומו בחיות המשתלשל בבחי' הברית דמי נח עם כל נפש חי' וכנ"ל באריכות בפהק"ו. והקבלה שקבלו במ"ת היתה בבחי' או"פ דחי' הנשמה. ולזאת באו הלוחות שמעשה אלקים המה ולא שהי' בריאה מחודשת בעולם כ"א ע"ד מ"ש במכות בכורות אני אומר ממקום קדושתי והכל נעשה ונת"ל בפהק"ו שהוא בבחי' האין הכלול באו"כ דהוי' אלקים שנעשה ליש בעולמות בו הוא האמירה וממילא הכל נעשה כי האין היא עיקר מציאותו של היש וכל שנעשה בבחי' האין ממילא נמצא בגוף היש בחיבור ד' סודות דמדרי' העולמות ע"י צירופי אותיו' מגלגלים החוזרים בעולם רק שממקום קדוש דמקום קדושתו יח' כנ"ל הנה זה בא בצירוף וחבור היסודות (ולכן לא ישתקע בטומאת מצרים כמש"ל). עד שנא' ועברתי באמ"ל אני ולא מלאך ור"ל שכח אלקות ממש היא הנמצא תוך צירוף וחבור היסודות דעוה"ז להיות ענין המשחית כענין מ"ש ולא יתן המשחית וגו' ואעפ"כ אומר שממקום קדושתו הכל נעשה. כמ"כ י"ל בענין הלוחות שמעשה אלקי' המה בגוף מציאותם בעולם הגשמי ומורגש בחושים גשמיי' הכל הוא רק מעשה אלקים ולא מצד ודרך השתל' המדרי' דמלאך ושרף ושליח. ובמעשה הזה בא מכתב אלקי' דיו"ד הדברות. הרי שירד אור המ"ת עד גשמיות העוה"ז וגופים שבו ועי"ז בא לישראל בבחי' חירות מהכל (ר"ל מחיוב ההשתל') גם בגופים ממש בבחי' עד ועד בכלל. באופן שגם בחי' הנפש חי' דכריתת ברית דנח נשתנה בבנ"י להיות גם הוא חי רק מחיי הנשמה דוקא. בבחי' הכח אלקי שבא בקרבם ממ"ת שבאו לידי מדה זו. והרי זהו ממש הענין בלוחות שמעשה אלקים המה ממקום קדושתו ית' כנ"ל (וכענין משנ"ת פ' יתרו בענין ועברתי אני ולא מלאך הנז' פה). ובמעשה הזה בא מכתב אלקים זרות וגו' עד שכמו שהיו רואים את הקולות דמ"ת בשעת מ"ת בעת שפתח להם את הרקיעים כנ"ל כן היו מסתכלים בלוחות ורואים את העשה"ד מכל צד, נמצא שבא גילוי אור הדברות במקום המורגש גשמי שאינו משתקע במדריגת המורגש גשמי דעולם זאת היתה נסבה שגם בישראל יבוא איר התו' בחיי הגוף שלהם בבחי' עד ועד בכלל הנ"ל ויש להבין את זאת בתוס' ביאור עפ"י מ"ש רז"ל ע"פ לא תקים לך מצבה אשר שנא הוי' אלקיך אהובה היתה בימי האבות ועכשיו (אחר מ"ת) שנא אותה. שענין המצבה כמ"ש ויקם יעקב מצבה ויצוק עלי' שמן שהי' ענין זה כמו עדות לכל באי עולם שגם במקום גשמיות העולה יש בו אור כונה אלקית ע"ד קיום האבות כהת"כ ברוחניות ועשו גם פ"מ (אף שלא נתקדש הפ"מ בקדושת תומ"צ שלנו כידוע בכ"ד). כמו ענין המקלות דיאע"ה שהי' סוד תפילין כידוע וע"י הפועל ממש דהקמת המצבה שודאי הי' ע"ד הכונה בקיום כהת"כ הנ"ל יועיל למי שיראה את המצבה להגיע באמונתו באור האלקי וגם בחיי הנפש בגופו יכיר את בוראו והיינו לפי שבהמצבה המשיך בה אור הכונה שלו וכל זמן שהיא קיימת הרי הכונה שלו מצוי' במורגש העולם עי"ז יהי' בנקל גם לבאי עולם להשיג ולבוא עד בחי' הכונה הנ"ל (ע"ד מ"ש במק"א שהרב"י שאל מאריז"ל במה שהיא יגע מאד בהשגת איזה פשט בגמ' עד שעצר כח להשיגו ואחר איזה זמן שמע שמלמד א' פשוט לומד הסוגיא כפי הפשט שלו והשיבו האריז"ל שע"י שהוא המשיך גילוי הפירוש הזה בעולם עי"ז גרם ששאר באי העולם גם הם יכלו להשיגו), וזה הי' בימי האבות עד שלא ניתנה התו' דוקא שהיתה האמונה צריכה לאיזה העלאה או המשכת כח מלמעלה להביא אור אלקי בעולם אפי' בדרך קיום התו' ברוחניות הנ"ל, אבל אחר מ"ת הרי נא' לא תעשון אתי וגו' וכפמשנת"ל בארוכה בפ' יתרו שאין צורך לשום המשכת כח או העלאה כמש"ש ולכן שנא את המצבה. ומכ"ז יש להבין בתוס' ביאור למש"ל שעל ידי הלוחות דמעשה אלקים ומכתב אלקי' וכו' הוא עדות לישראל שאור הדברות מצוי בהם בחיי הגוף בבחי' עד ועד בכלל הנ"ל:
4
ה׳וירא העם כי בושש משה ויאמרו אל אהרן קום עשה לנו אלקים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש לא ידענו מה הי' לו. עפ"י האמור יתפרש מאמר העם הזה. שהגם שאמר לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב כפמשנת"ל בארוכה פ' יתרו. הנה נת' שם ג"כ מש"ה לא יהי' לך אלהים אחרים על פני. ומדרש רז"ל כל זמן שפני קיימים עיי"ש. וזה שאמר העם קום עשה לנו אלהים כלומר שעתה צריכים. אנו לבחי' אלקי' דהעלאה והמשכה כי זה משה האיש כלומר שהי' איש ולא אלקים ועל ידו זכו במה שמן השמים דברתי עמכם כנ"ל פ' יתרו לא היו צריכים ולא רשאין לעשות אלקים. אבל כשזה משה האיש לא ידענו מה הי' לו ורצונם לומר שאבדה מלבם יניקתם ממנו א"כ אפוא צריכים הם לאלקים לקשר א"ע לקיים בנפשם אחרי הוי' אלקיכם תלכו. ולכן ויקהל העם על אהרן דוקא קום עשה לנו (ולא עשו להם מעצמם אם ח"ו הי' בדעתם ענין ע"ז שכאו"א מהעמים עושה לו אלקים כנפשו ורצונו. מיהו לזה י"ל שגם כל האומות הגדולים שבהן הן העושים. אך אם ח"ו למרוד בה' הי' דבריהם לא הי' להם לבוא אל אהרן קדוש ה' וזה הי' ידוע להם) אלקים פי' כידוע דאהרן שושדמ"ט להעלות את הנרות דבנ"י ולכן כה הי' דברי העם מאחר שמשה האיש שעל ידו לא היו צריכים להעלאה כנ"ל לא ידענו וכו' כנ"ל בהכרח צריכים הם להעלאה ממדרי' הנשמות בגופים מורגשים אל האלקות דמ"ת גופא. ויאמר אליהם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם וגו' ולהלן כשאמר אהרן למשה כתיב ואומר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי. וי"ל לפי הנ"ל שכן היתה כוונת אהרן להעלותם לקדושה גם בבחי' חיצוני' החיות שבגופם שלפי דבריהם רק הוא לגמרי מאור וכח דמ"ת. וז"ש פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם. כידוע שבחי' זהב הוא ענין התלהבות והתלהטות החשק בדבר החשוק. ואמר להם שהתפשטות ההתלהבות שבהם לנשיהם ובניהם ובנותיהם לעשות להם קישוטי זהב (דוקא כי סגולת ההתלהבות הוא בזהב כנ"ל) יפרקו ויסירו אותם מנשיהם וכו' להעלות אל ה' את הכח החיצוני הזה. ואמר להם פרקו וגו' כלומר שבדבריו אלה נתן להם כח והתעוררות להעלות החיצוניות שלהם אל מקום הקדושה כנ"ל. אבל בסיפורי הענין למשה אין מקום להזכיר ההתעוררות שנתן בהם רק סיפור המעשה שהתפרקו ויתנו לי. וידוע דרז"ל שהנשים לא רצו ליתן נזמיהם לעגל. אפ"ל לפי הידוע דנשים דעתן קלה ולא יש יניקה להם מדעת דמרע"ה כ"כ כמו לאנשים (וזה יהי' מובן יותר עם המבואר במק"א שדעת הקלה דנשים הוא בבחי' הגבורות שלא ליפרד בלא שום טעם והרגשת ענג דחסדים עיי"ש). ולכן לא הי' להם שום הרגשת חסרון ממה שהאיש משה לא ידענו כנ"ל. אך העם היתה להם טענה זאת אמיתית. דהנה ידוע מארז"ל שהעם הן הערב רב שעלה עמהם ושלכן אמר לו הקב"ה לך רד כי שחת עמך אשר העלית מאמ"צ פי' שהן ערב רב שמשה מדעתו קבלן. ועם זה יובן מה שויחל משה ואמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת וגו' שהענין תמוה מה זה הוא אומר למה וכי לא יש על מה לחרות שסרו מהר וגו' עשו להם וכמ"ש משה אח"כ אתם חטאתם חטאה גדולה. ועפ"י הנ"ל יתפרש שהקב"ה אמר לו כי שחת עמך הן הערב רב כו' ועתה הניחה לי ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול דהיינו שיכלה את כל ישראל (הנ"ל לפי זה שהוא על שלא מנעו את הערב רב מלעשות). ע"ז באה טענת משה חזקה למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת וגו' הם כל בנ"י שלא עשו ולמה יפסוק עליהם כליה ח"ו מחמת שלא מיחו לבד. אך הענין כפי הנ"ל פלאי מאוד שאם רק הערב רב לבדם הם שנקהלו על אהרן לא הי' ראוי שישמע אליהם כלל. כי הערב רב לא קבלו התו' כמו שקבלו ס"ר נש"י בני אי"ו ואין טענתם אפי' כפי הנז"ל שום טענה כלל. וגם א"א כלל לומר שבנ"י לא עשו את העגל והכתוב אומר הרגו איש את אחיו וגו' והערב רב ודאי שלא יקראו אחים וקרובים. וגם השופט כל הארץ יעשה משפט על כל בנ"י על שהערב רב עשו את העגל. וא"צ להאריך בזה שאין ספק שבנ"י עצמן הן הן כולם בחטא העגל. וא"כ י"ל מה זה שאומר הכתוב ויקהל העם דוקא וגם מ"ש הקב"ה כי שחת עמך ומרע"ה אמר למה יחרה אפך בעמך וכנ"ל. אמנם הענין יובן עם האמור למעלה בענין מה שהי' צורך בלוחות אבן דוקא שהוא בכדי להיות עד ועד בכלל. שע"י שנמצא במציאות גילוי הדברות בגוף אבן בכח מעשה אלקים עי"ז נקל לבנ"י ג"כ להביא את קבלתם המ"ת עד חיצוני' גופם ג"כ בבחי' עד ועד בכלל כנ"ל. ככה מובן שבצאת ישראל ממצרים וככל הנ"ל בפהק"ו נשאר עכ"פ מנפש החי' שבגופם תכלית הישות והפירוד רק כפי מה שנתעלו מיום ליום בנסיעה וחני' עד בואם אל מדבר סיני לא הי' כח לבחי' הישות והפירוד להתעורר מחמת תוקף קדושת נפשם האלקית עד שהי' נחשב כלא הי' ממש. רק מחמת שהיו נמצאים עמהם הע"ר אשר לא מבנ"י המה אשר להם תוקף הישות והפירוד במקומו עומד רק שממה שראו וידעו כבוד ה' נתגיירו ע"י מרע"ה להיות נטפלים ונכללים עם בנ"י עי"ז נמצא ג"כ חבור וקשור לישות ופירוד הנמצא במיעוטו בבנ"י עם הישות ופירוד דע"ר כמובן ממ"ש בכ"ד ענין יניקת החיצונים כשיש להם שייכות וקירוב עם הקדושה וכן י"ל את זאת ע"ד משנ"ת כאן בענין הלוחות והמצבה שכשיש מקום למציאות הדבר בפו"מ נקל להמציא כמוהו גם במק"א. המובן מזה שגם בחי' הישות ופירוד במיעוטו שנמצא בבנ"י נק' גם הוא ע"ש הערב רב. ובזה יתישב הכל. ויקהל העם על אהרן ר"ל בחי' העוממות וחשכות דישראל הנמצא בבנ"י ג"כ והם האומרים זה האיש משה לא ידענו מה הי' לו. שע"י מציאת הע"ר עמהם ומעשה השטן (כידוע בדרז"ל שהראה להם מטתו של מרע"ה) הצליח להיות מתעורר הישות ופירוד בקרבם. אך מחמת נשמותיהם הקדושות וקדושת קבלת התו' לא רצו להשאר כך נפרדים לגמרי אלא רצו לעלות בבחי' אלקים ככל הנז"ל וז"ש הקב"ה לך רד כי שחת עמך. והניחה לי וכו' ואעשה אותך לגוי גדול (כמשי"ת) שזה שאומר לך רד היינו רד מגדולתך כמש"ל דר"ל מה שבמקום גדולה שם נמצא ענוה דהיינו להמשיך הקדושה בבחי' עד ועד. כי שחת עמך בחי' הע"ר הנ"ל שחתו אותה המדרי' דישות ופירוד שנמצא בהם והיתה בטלה במיעוטה עתה שחתי אותה לגמרי שלא תוכל ליכלל ולקבל בחי' הקדושה. ומרע"ה אמר לו להקב"ה למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מאמ"צ היינו נש"י וכחות הקדושה שבהן וז"ש למה כי הלא הן לא חטאו ולכן ג"כ נא' וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו דייקא ויש להבין בזה הענין א' מה שחלק הש"י לשני מאמרים. א) וידבר ה' אל משה לך רד כי שחת עמך וגו' ב) ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא ועתה הניחה לי ויחר אפי וגו' שמשמע שמחמת זה שעשו להם עגל מסכה לא הי' החרון אף לכלותם רק מחמת שעם קשה עורף הוא. ב' מ"ש ועתה הניחה לי מה כוונת ענין ההנחה ומי יאמר לו מה תעשה. ג' כמארז"ל הנ"ל שהשטן הראה להם דמות מטתו של משה ולכן אמר כי זה משה האיש שמורים עליו באצבע. וא"כ מה זה שאומרים לא ידענו מה הי' לו הרי הראה להם השטן ואמרו כי זה. ולבאר הענין יש להבין עוד במ"ש בזוה"ק פ' זו בספרא דחנוך אשכחנא ברא יחידאה יתייליד לההוא רישא חוורא וכד ייתון מבשרא דחמרי יטעון לי' בההוא דעייל מרגלן בזגין דדהבא בלא דעתא דילי' וכו' עיי"ש שהוא עניני חרשין וכשוף שעשו הע"ר. מלבד שצריך פירוש להדברים המופלאים עוד י"ל מה שאמרו יטעין לי' שגרמו לו לאהרן טעות בלא דעתא דילי' שלא ידע מהטעות. וצריך להבין מה הי' דעתו של אהרן ע"ה לעצמו בדעתא דילי' וכ"ז יובן עפ"י האמור במ"ש קום עשה לנו אלקים הוא להעלות הישות והפירוד הנמצא בהם אל קדושת קבלת התו' ובשביל זה באו אל אהרן דוקא שהוא ברא יחידאה דרישא חוורא. פי' רישא חיורא הוא מקור החסדים שהוא בבחי' רישא דוקא דהיינו שאין נגלה ממנו אלא בחי' הרישא לבד ולא כל הגוף דחב"ד חג"ת וכו' שהוא אינו מתגלה. היינו שרואים שיש דבר המפעיל אותם אבל ההפעליות אינו מושג להם בטעם ודעת דחב"ד חג"ת וכו'. והוא ענין אהרן ע"ה בעוה"ז הוא ברא דאתייליד לרישא זו שיש בו ג"כ ענין הזה. והוא מה שמעלה את הנרות ומיטיב את הנרות. ההעלאה הוא כמ"ש בכ"ד ובכתבים שהוא בחי' אהבת עולם אהבתיך ע"כ משכתיך חסד. שהאה' דחסדים עליונים בבחינתו של אהרן יש בו כח להמשיך את הנש"י בגופים אל הענין האלקי בכח האמונה מורשה להם מאבות אי"ו שהוא ענין שלמעלה מן הטו"ד חב"ד כו' לפעול בהן בחי' ההתלהבות והתלהטות לקרבת אלקי'. והטבת הנרות הוא המתקת הגבורות דהתלהבות הנ"ל וכפי מדתו של אהרן הזאת ויקהל העם (בחי' החיצוני' דבנ"י וגם הע"ר עצמן) עליו ויאמרו קום עשה לנו אלקים אשר ילכו לפנינו בבחי' רישא כנ"ל שעי"ז יוכלו גם חיצוניות שלהם ע"י ראי' והרגש המורגש אשר ילכו לפניהם לעלות כדרך עלייתם ע"י העלאת הנרות (בסגולת כח המצוה שלא ניתנה עדיין). ואח"כ תהי' הטבה שיוכלו לקבל קדושת קבלת התו' גם בחיצוניותם. ואמרו הטעם כי זה משה האיש הוא מסולק מהם כפי מה שהראה להם השטן מטתו רומז להסתלקותו מהם במורגש ולכן לא ידענו פי' אין אנו מקבלים שום כח הדעת ממנו ובלא כח הדעת שממשיך בהן משה האיש (המלובש בגוף בני האדם במורגש בבחי' כל מקום שאתה מולא גדולתו וכו' כנ"ל) א"א להם לעלות אם לא ע"י כח העלאה שיעשה להם אהרן דבר במורגש. (ובזה יובן ג"כ שהע"ר משה מדעתו קבלם כידוע במדרש ופירשו ז"ל ע"פ כי שחת עמך כי כח האמונה אין בהם כי אינה מבני אי"ו וגם בחי' החיצוני' שבישראל לא קבל רק מדעתו דמשה וזה נק' עמו דמשה. ומה שקבלו בכח האמונה גם הח' דברות שקבלו ע"י משה כנ"ל אעפ"כ בכח האמונה קבלו וזה נק' עמו של הקב"ה). וזה הי' דעתו של אהרן ע"ה שאמר להם פרקו נזמי הזהב כדלעיל וחשב ודאי שע"י ההעלאה זאת באתעדל"ת הבא ע"י כח דרישא חוורא אהבת עולם אהבתיך כנ"ל יבוא איזה ענין בקרבם עד שתגיע קדושת קבלת התו' גם במורגש להם לחיצוניותם. אך אמרו במדרש שאמר הקב"ה שישראל שמטו אחת מטטרומולין שלי (טט"ר ארבע. מולין כמו מולאות של בית רבי) שהן ד' חיות המרכבה והם שמטו פני השור ולכן ויצא העגל. פי' הדברים שבשעת מ"ת הי' בחי' הפנימי' ועצמי' דבנ"י רואים הקול יוצא אנכי כידוע ומבואר בכ"ד. אבל הע"ר וכן בחי' החיצוני' דבנ"י לא ראו אלא בחי' גילוי חיות דמרכבה המשתלשל ויורד בבחי' מקבלין דין מן דין עד שכשוירד ה' על ה"ס ירדו גם החיות עד שהגיע האור מהן דרך השתל' המדרי' דעולם עד שגם במורגש דחיצוני' נתפעלו בקירוב האור הזה. וזה הי' רצון הע"ר (שאין להם האמונה הטבעיות של בנ"י). להמשיך עליהם הכח דחיות המרכבה ויהי' להם יניקה מהקדושה. אך רצון זה של הע"ר הוא בחי' עבודה זרה ממש כמשתחוה לצבא השמים שמפריד אותם משרשם להמשיך כחם במקום הפירוד דהיינו שיקבלו השפעה שלא כפי החק הניתן להם (עיין מזה בפ' יתרו ובכ"ד). וזאת דיקא היתה שיהיו בבחי' הפירוד הגמור כטבעם ואעפ"כ יקבלו כח הקדושה דמרכבה מה שהשיגו והרגישו בעת המ"ת. ובחרו בפני שור מדת הגבי' דוקא ורב תבואות בכח שור להמשיך בבחי' כח וגבורה דוקא (כענין עבודת כוכבים הנ"ל). וע"י הכונה זאת שלהם וענין כשוף של הע"ר כנ"ל בשם הזוהר המשיכו שיבוא תוך הזהב שהתפרקו העגל מפני שור דהשתל', וזהו הטעות שהטעו את אהרן שהוא אמר ליקח הזהב וישליכהו להמשיך גילוי אור דאנכי הוי' אלקיך דמ"ת והם הטעו אותו ולא נמשך אלא השתל' דפני שור בבחי' הפירוד וזה א' בל' הזוהר הנ"ל וכד ייתון מבשרי דחמרי שא"א להם אלא רק בבחי' ומדרי' השתל' יטעין לי' בההוא דעייל מרגלן (במי' החסדים כעין ענין הטבת הנרות הנ"ל). בזגין דדהבא שהמרגלן באו תוך הזהב כענבל בזוג שזהו כחו של אהרן בהעלאה בבחי' הזהב דהדלקת הנרות וההמשכה בבחי' ההטבה והם הטעו את כחו שיומשך רק מכח ומדרי' השתל' ובבחי' הפירוד דוקא וכ"ז בלא דעתא דילי' (כי דעתא דילי' הוא רק להמשיך קדושת קבלת התו' כדאמרן). ולכן אמר לו הקב"ה למשה לך רד כי שחת עמך. יובן עפ"י מ"ש במק"א בענין רק אתכם ידעתי שר"ל שאתם הדבקים בהוי' ידועים הם בישותם התחתון גם בידיעת עצמו ית' שהיא בחי' האין (דמאין ליש בעולמות) הכלול באו"כ דשם הוי' ב"ה משא"כ כל אלהי העמים אלילים וה' שמים עשה וכמ"ש במק"א שאין להם מציאות כ"א תחת מחיצת השמים שעשה ששם דוקא יוכלו לראות א"ע ליש ודבר אבל בידיעת עצמו ית' הרי הפירוד הגמור הוא אין ואפס בלי מקום למציאותו כלל. וז"ש כאן כי שחת עמך פי' כמש"ל ששחתו וביטלו את החיצוניות מלהיות נכלל בבחי' אתכם ידעתי כמו שהם אמרו שהאיש משה לא ידענו כמ"כ גם הם לא נודעו בבחי' אתכם ידעתי. ולכן אמר למשה לך רד מגדולתך. שאתה עסוק בקבלת הלוחות לעשות את בחי' העד ועד בכלל כנ"ל כי שחת עמך אותה המדרי' שהיו מקבלים בחיצוניותם בבחי' הדעת שיונקים ממך עכ"פ כי הראה להם השטן שהוא מסולק מהם עתה לגמרי כנ"ל ולכן לך רד (ע"ד רד העד בעם) לגלות להם עכ"פ בחי' הידיעה כמו וידעו מצרים כי אני הוי' אולי יוכלו להתתקן ולהתעלות למקום קדושתם. ושוב אמר לו הקדוש ברוך הוא ראיתי את העם הזה בבחי' ראי' כרואה דבר מה שחוץ לעצמותו כבי'. והיינו ההסתכלות במעשה התחתונים לדעתם וצביונם תחת השמים הנ"ל שהוא ע"י עיני ה' אזני ה' שלוחי ההשגחה. והנה עם קשה עורף הוא. ידוע בכ"ד שהעורף הוא מנגד לדעת באופן שגם ע"י כח הדעת דמרע"ה לא יסור מהם הקושי מכל וכל שיוכלו לקבל ענין המ"ת גם בחיצוניותם אשר זה הי' הכוונה בלוחות (וגם בצווי על המשכן כמשי"ת) וכנ"ל, ועתה הניחה לי מהמשכת הדעת להם מאל דעות ב"ה שזהו כחו של משה דוקא. ויחר אפי בהם ענין חרון אף מבואר ג"כ בכ"ד ע"ד בחוטמא אשתמודע פרצופא ובחרון האף ע"ד לשון עצמי חרה מני חורב וכדומה ור"ל העדר ההתגלות ואכלם לגופים ההם כי משחתם (שחת עמך) בהם. ואעשה אותך דוקא לגוי גדול שיומשכו נש"י בגופים ע"י מרע"ה דוקא שבזה יתוקן ענין הקשיות עורף דנפש חי' בגוף באופן שלא ישובו להשחית. והנה ארז"ל שטענת מרע"ה ע"ז היתה ומה כסא של שלש רגלים אינו יכול לעמוד והיינו שלשת אבות הקדושים כסא של רגל א' הוא מרע"ה איך יוכל לעמוד. ולכאורה קשה הלא גם משה וצאצאיו אשר יצאו ממנו בני אי"ו הם וא"כ אדרבה יהי' כסא של ד' רגלים ויוכל לעמוד יותר. אבל הענין שאחר בחי' האמונה דעם קשה עורף הוא. והוא הסיבה למה ששמטו א' מטטרומולין דמרכבה כנ"ל כי ירושת האמונה באה להם מהאבות הן הן המרכבה עליונה ותולדותיהן השבטים מרכבה תתאה כידוע והשתל' מדרי' הנשמות בבי"ע מקבלים ג"כ ממרכבה דבי"ע כח ועוז התפשטות האמונה המורשה להם (שהוא בחי' אלקות ממש כידוע) תוך מדרי' כלי הנשמות והארתן בגופים ולכן גם עוז וכח המ"ת ניתן להם ע"י בחי' מרכבה (שראשיתה ושרשה בחג"ת דאצי') שהוא בבחי' למטה מן הדעת והאמונה עצמה היא למעלה מן הדעת ע"כ היתה בהם בחי' הקשיות עורף נגד מדרי' הדעת ולזה אמר ואעשה אותך לגוי גדול שיירשו האמונה מכח ושרש הדעת עליון דמרע"ה ממילא לא יהי' להם כח הקשיות עורף ויוכלו לקבל כח המ"ת גם בחיצוניותם, בשלימות וע"ז. רמזו במליצות המדרש שמרע"ה השיב כסא של ג' רגלים אינו יכול לעמוד. וזה יובן ע"פ מ"ש במק"א ע"פ והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר ע"פ האדמה ואמרו במדרש יכול אף מן הראשונים ת"ל אשר על פני האדמה והיינו ענותנותו דמשה שאמר שכח המרכבה דראשונים יותר חזק ממנו. וזהו זכור לעבדיך לאברהם וגו' שבא לעורר בזה תקפן של הראשונים ובא בטענה למה ה' יחרה אפך בעמך ככל הנ"ל. ועלתה בידו וינחם ה' שנתעוררה מדת הראשונים וינחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו דוקא כנ"ל. ומיד ויפן משה וירד מן ההר וגו'. שלא רצה להתמהמה וחזר לדבור הראשון לך רד כדלעיל לתקן מה שסרו מהר מן הדרך וכו' וחשב שאחרי הזכרון הנ"ל שנתעורר למעלה יוכל לתקן גם ההשחתה דכי שחת עמך. והיינו לפי שהי' רק למעלה ולא ראה רק ההשחתה והפירוד מן בחי' רק אתכם ידעתי כנ"ל חשב שזה יתוקן ויחזור לכמו שהי' ע"י ירידתו עם הלוחות. וכאשר ירד משה נא' וישמע יהושע את קול העם ברעה. י"ל לפי שפני יהושע פני לבנה המקבלת מן החמה תמיד לכן כשהי' מרע"ה כולו למעלה הי' גם יהושע פניו למעלה כלפי פני משה וכשירד אז שמע מה שלמטה במחנה התגברות סט"א. ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה וצריך לתקן את זאת. ויאמר משה אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה. כלומר אין הקול דבר שיש להתגבר עליו בכח וגבורה או להיות במתינות וסבלנות בדבר עצה לתקן. כ"א קול ענות הוא קול שא"א לסובלו כלל כפירש"י ז"ל אנכי שומע כלומר ששמע השחתה (דכי שחת הנ"ל) שיש לה בנין ח"ו של תהו וקליפה בלי מקום להכנס בו אור הקדושה בעצה או בגבורה הנ"ל. אך ידוע שהשמיעה היא מרחוק מן האדם עצמו שאין לו הרגשה בנשמע כ"א בכח השמיעה ואם יסיח דעתו מהשמיעה אזי הוא ככחו אז קודם השמיעה. לכן לא עשה עדיין משה כלום אף ששמע קיל ענות כאמור. ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא בבחי' ראי' את העגל ומחולות פנימי' ומקיפים דקליפה שאין מקום שמה לבא עם הלוחות (ע"ד קיא צואה בלי מקום וכמ"ש במק"א). וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר. ולכאורה כפי הנ"ל הי' לו להחזירם כמו שהם בשלימותם על ההר למעלה ששם יש מקום שיתקוממו הלוחות. ואולי הוא ע"ד מ"ש לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. ולכאו' כיון שהאותי' כבר פרחו מהם א"כ מה ענינם לתתם בארון (ששם הלוחות הכתובים. וצ"ע בזה ואין להאריך כאן). ויתכן לומר שהוא כעין מ"ש ויגרש את האדם מג"ע לעבוד את האדמה וגו' שכשהי' בג"ע היתה עבודתו במדרי' הג"ע לעבדה ולשמרה ולא הי' תיקון העולם כ"א בדרך ביטול ועלי' והתכללות במדרי' הג"ע. וע"י החטא בא להתקומם למטה בעולם באופן שלסוף מעשה תהי' עבודתו עד שימלא כבוד ה' את כל הארץ התחתונה וכמ"כ י"ל שהיו שברי לוחות מונחים בארון מובדלים ממציאות כל העוה"ז ויהי' פתח תקוה שיתגלה בהם לעתיד גם המכתב אלקים ואותי' שפרחו מהם. וזהו גם כן ששבר אותם תחת ההר דוקא (ולא העלם להר כנ"ל). כי אדרבה רצה שימצאו תחת ההר ע"ד לעבוד את האדמה הנ"ל (וקל להתבונן בזה דוגמת שבה"כ וסילוק האורות במיתת המלכים וענין הבירורי'). עכ"פ נתגלה גם למרע"ה שבחי' העד ועד בכלל א"א לתקן עכשיו מחמת ההשחתה כנ"ל:
5
ו׳ויאמר הוי' אל משה פסל לך וגו' וכתבתי על הלוחות וגו'. היינו מציאות תיקון לישראל שעכ"פ יבוא בהן מעין הכוונה הראשונה (אך לא במעלתה ומדריגתה). והוא ע"י שמרע"ה עצמו יפסול את הלוחות וע"י מה שנא' להלן ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך כמשי"ת אי"ה. ולהבין את זאת יש לבאר קצת ענין פרצוף העקרי ופרצוף הארה הידוע שפ' העקרי הוא פ' רחל עקרת הבית דור שנכנסו לארץ. ופ' הארה הוא פ' לאה הידוע פ' דור המדבר (ומזה יבוא גם תוס' ביאור בענין עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל הנז'). שלולא חטא העגל היו ישראל נכנסים לארץ ישראל עם תוקף העדי שקבלו בהר חורב בבחי' פ' העקרי. וביאור ענין פ' עקרי הו כמשארז"ל אשתו כגופו דמיא והוא שאין האדם שלם בשלימותו שבשבילה נתקשרה נשמתו בגופו אלא ע"י הכריתות ברית באשתו שעושה אותה כלי וכמ"ש בכהאריז"ל שהאשה מתחדש לה מציאות חדש ע"י רוחא דשדא בגווה. והיינו שטבעה ברצון ושו"מ ומחדו"מ שלה מתקשרת ומתחייבת וכמו פעולה טבעיית בלא בחירה למלאות משאלות לב בעלה וכמ"ש בטח בה לב בעלה. וכמו שהאיש פועל ע"י גופו כך הוא פועל ע"י אשתו שהיא עקרת הבית וכמ"ש ר"י שקרא לאשתו ביתו והיינו לומר שפעולתו של עצמו בביתו היא אשתו בכל הנהגת הבית להלביש הבית שני ולתת טרף לביתה לתקן מזון ולבוש לבעלה כמארז"ל אדם מביא חטים מן השוק חטים כוסס צמר ופשתן מן השוק פשתן לובש (ואמרו בזה לא נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו וכמשי"ת). והאדם עצמו עסקי להרבות הון ועושר בביתו ולהביא ברכה אל ביתו וממילא עקרת הבית בטבעה כנ"ל תנהיג ותברך את ביתה כפי ברכת הבית הבאה בגופו של בעלה. וגם בגופה של האשה מוליד הבעל בנים כשנותן דעתו עלי' לזווג ואז הוא התענוג ושעשוע ביניהם. אבל בלא נתינת דעתו עלי' הגם שידוע ומבואר במק"א ובכתבי' שעונג הטבעי באדם הוא שרש כל פעולת הנהגותיו אך הענג הוא נעלם ככה עקרת הבית יש בה הענג הזה של בעלה שהוא גם הענג שלה בהנהגותיו. וכמ"כ יובן למעלה ע"פ משנת"ל בענין מ"ת אנכי הוי' אלקיך וכמ"ש בתניא שנתן לנו א"ע בחי' דכורא דרמ"ח פקודין רמ"ח אברין וכו' וזהו"ע משבאת לידי מדה זו כנ"ל. אין זה עדיין רק ענין עם תורתי בלבם וקדשנו במצותיו רמ"ח אברין דילי' וכו' (דאל"כ קשיא הא מצוה לחוד וקדושה לחוד כמ"ש במ"א) וצונו הוא כח הצווי בדבר מלך שלטון לעשות המצות בפו"מ במילי דעלמא שחוץ לגופו של אדם. וה"ז כמש"ל פ' יתרו שענין המ"ת הוא חיי הנשמה עצמה הבאים בגוף בתמונה מיוחדת ועפי"ז הוא טבע הרכבת האדם שזה הדבר מועיל לו לפי הרכבתו וזה להיפך ובהרכבה ומזיגת גוף אחר יכול להיות להיפך שזה מזיק וזה מועיל. והנה הרכבה זאת איננה מנהגת את הגוף וההנהגה הוא רק עפ"י שהנפש מאצלת ממנה רצון ושו"מ בערך הגוף ועפ"י גזירת הרצון ושו"מ שלו יכול להיות שיבחר מה שמזיק לו לפי טבעו בהרכבה הנ"ל (מבלי דעת ברצון ושכל שזה מזיק עפ"י טבע או עפ"י תגבורת טבע המדות וכו'). וכמ"כ יובן שגם אחר מתן התו' אין הרצון ושו"מ של האדם יודעים ומרגישים את טבע מדה זו דמ"ת (שהוא בדכורא סוכ"ע ולמעלה מן הדעת והרגשה). וזהו כח הפ' דנוק' שכינתו ית' בתוך עמו ישראל שהוא בבחי' ממכ"ע לחייב את הרצון ושו"מ להתנהג עפ"י התו' והוא ענין טבע היהדות הנז"ל וזהו הנק' פ' העיקרי, עקרת הבית וקל להבין בכל פרטים הנז' במשל דאשתו כגופו וטבע, היהדות הזה הוא ענין טבעי ממש למטה מן הדעת באופן שכח פ' הדכורא הוא, למעלה מן הדעת, וכח פ' הנוק' הוא למטה מן הדעת. וארז"ל גדול תלמוד התו' שמביא לידי מעשה שהמאור שבה מחזירו למוטב הוא כענין להביא ברכה אל ביתו הנ"ל במשל (וע"י הכוונה בטעם ודעת הוא ענין נותן דעתו עלי' במשל וכמשי"ת אי"ה). ומעתה יש לבאר ענין פ' הארה ג"כ במשל ויובן עפ"י מ"ש רש"י ז"ל בשם המדרש על ענין עדה וצלה נשי למך (שעל עדה נא' שם המדרש מ"ש איוב רועה עקרה היינו עקרת הבית ואין להאריך בפי' זה). שצלה היא רק לשעשוע ותענוג עמה והיינו שנותן דעתו עלי' דוקא. ובלא עת שעשוע ותענוג אינה מצוי' עמו ואיננה עושה לו שום שימוש ומלאכה שהאשה עושה לבעלה (וגם בנים אינה יולדת לו כמש"ש. אך אם מזדמן שתלד כמ"ש וצלה גם היא ילדה הבנים מיוחסים בשלימות אצלו ולא כבני הפילגשים כמ"ש במק"א). והמבין יבין מזה המשל להתבונן בענין פ' הארה שהוא דור המדבר שנק' דור דעה שהמצות לא קיימו כלל במדבר רק נא' בהם כל האנשים הרואים את כבודי כמ"ש במק"א באריכות. אבל בפ' העיקרי ע"ז אמרו בענין המשל לא נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו פי' כשביתו נכון לפניו עפ"י עקרת הבית שבטח בה לב בעלה דעתו מתיישבת עליו לראות ולאסתכלא בחיזו דחכמות רמות והבן בחכ'. ומעמידתו על רגליו הוא כענין היקום אשר ברגליהם וארז"ל זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו. פי' שכשיש לו ממון הרבה אז אין מעיק לו אפי' במה שחוץ לגופו כי כל אשר יחסר לו ממילי דעלמא יוכל לקנות בממונו למלאות משאלות לבו והנה הוא עומד בעמדו ואינו נדחה מפני כל והיינו שפנימי' רצונו מהתקשרות נפשו בגופו מתפשט עד סוף כל כחות גופו באין מוחה ומעכב וכמארז"ל אין נותנים לו לאדם פרנסה אלא בשביל אשתו והיינו להניח ברכה אל ביתו זו אשתו וכ"ז הוא ע"י עקרת הבית שמתקנת לו החטים והפשתן באופן שאין הוא צריך לצמצם א"ע לתקן מה שצריך לו לחיצוניות גופו נמצא כשיש לו עקרת הבית אז הוא עומד על רגליו שנותנים לו פרנסה בשביל אשתו. כי לעצמו יש אופן שאינו צריך ליקום אשר ברגליו ושדי מילין דעלמא בתר כתפוי ואינו חושש לשום חסרון כ"א בתורת ה' חפצו ואז יקרא שרגליו עולין אליו ונשאים למעלה בביטול והתכללות בחשק נפשו אשר חשקה בתו' וכן כשעומד על רגליו יוכל להיות לו ענין עקרת הבית דאשתו כגופו אבל כשאין לו יקום אשר ברגליו אז הוא כמאן דאמר לאתתי' איכא קורמי' באגמא שפשוט שבאופן זה אין אשתו כגופו הנ"ל, וככל המשל הזה יובן בנמשל עם הידוע ענין עולמות נשמות אלקות שהנשמות מחברות אלקות בעולמות והיינו באדם עצמו הנשמה שבו מחברת את הגוף שהוא עולמות לאלקות הבורא ב"ה שהנשמה מכרת אותה וע"י מ"ת שנתנה לנש"י שבגופים הרי אור התו' ככל הנ"ל מגיע עד הגוף ע"י הנשמה. אך הגוף עצמו אינו רק מחובר לאור התו' ומצד הנשמה הוא עם תורתי בלבם ובקרבך קדוש. וזהו ענין עד ולא עד בכלל. וע"י הלוחות הי' נעשה ענין עד ועד בכלל. אך כ"ז עדיין בקרב האדם עצמו ובכדי להביא אור התו' ומצות בעולם הוא ענין בנין הנוק' בבחי' פ' העיקרי טבע היהדות כנ"ל בבחי' טבעיות למטה מן הדעת. ובנין הפ' הוא מעשה המשכן והמקדש ושכנתי בתוכם. והיינו שבחי' שלמעלה מן הדעת (שהוא מ"ת כנ"ל) יבוא למטה מן הדעת כמשנת"ל בענין עקרת הבית. ואחר שנת' כ"ז בעז"ה יובן שאחר שקבלו ישראל התו' בה"ס ואנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום היינו כמש"ל שקבלו את זאת בבחי' שלמעלה מן הדעת (בחי' הדכורא דאנכי הוי' אלקיך). וגם היו מסתכלים למזרח והיו רואים שהוא רק אנכי כמשנת"ל שהוא הדמיון דזיו השמש במקורו אין גם הזיו כ"א רק גופו של שמש. זהו בחי' הנוק' דמ"ת בחי' ממכ"ע ולא היו יכולים להכיל את כ"ז כ"א בבחי' למעלה מן הדעת אבל בשובם אל דעת עצמן ע"ז א' ואל ידבר עמנו אלקים כדלעיל. והיינו שבחי' הנוק' הוא שלא בבחי' בנין לפרצוף בפ"ע (וע"ד מ"ש במא' זכור ושמור בד"א נאמרו). וצוה הקב"ה למשה שיעלה לקבל הלוחות בכדי לעשות בישראל בקבלת התו' בבחי' הדכורא הנ"ל עד ועד בכלל כנ"ל. וגם צוה לעשות המשכן לבנין בחי' הנוק' והי' הצווי למרע"ה עצמו ועשית וכו' והכוונה שיבנה פ' העיקרי דוקא שהוא ע"י הכריתות ברית בנתינת דעתו עלי' בזווג הראשון (וכמ"ש במק"א באריכות). והיינו ע"י מרע"ה דוקא שמכחו שהוא בחי' הדעת דכ"י הוא יביא סגולת המשכן דפ' הטבעי כנ"ל שהוא העיקרי ומה שקבלו ישראל במ"ת בבחי' למעלה מן הדעת יביא להם בבחי' ממכ"ע ברצון ושו"מ שלהם לעשות מעשה המצות בעולם ואז הי' נעשה להם חירות ממה"מ שהוא יצה"ר ג"כ כידוע. לפי שהי' מתקיים בהם בגופם בחי' עד ועד בכלל ויוצא לחוץ בבחי' הנוק' טבעיות היהדות בעשיית המצות. אך אחר המעשה דכי שחת עמך כנ"ל שא"א לעשות בחי' עד ועד בכלל כענין יקום אשר ברגליו במשל ואף שוינחם ה' על אשר דבר לעשות לעמו וקבלתם1 התו' בבחי' דכורא הוא קיים לעד בקרבם אך הי' ע"ד מ"ש במשל שהרגלים עולין ומסתלקין למעלה ולא הי' מעיק לו מה שאין לו יקום כנ"ל וכמבואר שבדרך זה אין מקום לענין עקרת הבית כמ"כ יובן בנמשל שלא הי' מקום לבנות בנין הנוק' בבחי' עקרת הבית לקיום מעשה המצות ברצון ושו"מ שלהם בטבע היהדות ולא הי' להם מן המ"ת בחי' הנוק' רק על ענין ההסתכלות למזרח ורואים אנכי כנ"ל והוא העדי שלהם מהר חורב כנז"ל. ובכדי שיהי' אעפ"כ כעין ענין עד ועד בכלל (דהיינו שלא יעיק לו העדר היקום) צוה הקב"ה למשה ואמר פסל לך שני לוחות אבנים. פי' כמשנת"ל שבחי' הא' דמ"ת הוא אנכי ולא יהי' לך מפי הגבו' שמענו. והב' הוא שבבחי' משה ידבר והאלקים יעננו כדלעיל באריכות. והנה הלוחות הראשונות היו כדי להביא בחי' הא' הנ"ל לבחי' עד ועד בכלל. ועתה אמר פסל לך שני לוחות ר"ל לבחי' הב' דמשה ידבר להביא ענין זה עכ"פ כעין עד ועד בכלל (שלא יעיק החיצוניות). והיינו שע"י בחי' הדעת דמשה יביא בקרבם מה שה' יעננו וכענין הח' דברות האחרונות הנ"ל (ולכן אמר ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך. כי עתה צריך לבנות פ' הנוק' בבחי' פ' הארה שהוא קבלתם ממשה דוקא כאמור א"א להתקומם שם ענין העדי הנ"ל שהוא דוקא מבחי' למעלה מן הדעת לגמרי ולא במקום הדעת וכנ"ל במ"ש ואל ידבר עמנו וגו'). אך עכשיו הוא בשינוי ממה שהי' בח' הדברות שנת"ל שהוא פ"י שמשה זכה לבינה ובמקום גדולתו זאת נמצאת ענותנותו להמציא ענין הח' דברות לנשמות בגופים וכו' שהי' הוא ע"ה רק כמו ממוצע כמבואר היטיב לעיל. אבל בענין פסל לך הלוחות האחרונות וכאמור שהלוחות יביאו בהם קבלתם ממרע"ה ואף שגם ממנו יקבלו מה שה' יעננו אך הוא אינו כמו ממוצע אלא כמשפיע ממש והיינו שיהיו הם מקבלים ממנו בבחי' פ' הארה שהוא כמבואר במשל ענין צלה שהחבור ביניהם הוא רק בבחי' גילוי התענוג ושעשוע ואין שם בחי' עקרת הבית כלל ועמידת האיש על רגליו הוא רק בדרך עליות הרגלים והתנשאותם והרי זהו כענין נפשי חשקה בתו' כנ"ל שבה הוא כל השעשועים (כענין עלץ בנערה אהרויח עירונית וכו' ואמרי לה מסכתא) שלו. וכמו"כ יובן בנמשל שהלוחות דפסל לך כאמור נפעלו בבחי' הדכורא דה' אלקיך דמ"ת כענין בחי' עמידה על רגליו והיינו שאף שהגופים שלהם לא נזדככו (כנ"ל דכי שחת וכו') אעפ"כ לא יהיו מונעים על התגלות כח וענין התו' שקבלו בבחי' למעלה מן הדעת וכנ"ל שזהו ענין ההרכבה שבאו לידי מדה זו שיבוא בגילוי אורו בבחי' הדעת לפי שע"י ושכנתי בתוכם בבחי' בנין המשכן שהיא בנין הפ' ההארה הזאת וכח השכינה בתוכם הוא שקבלו בעודם בגופים ממרע"ה גם בחי' אלהים יעננו הנ"ל רק שפ' הזה אינו נבנה ממשה עצמו (כמובן בהבדל שבמשל בין עקרת הבית שאשתו כגופו ובין ענין צלה הנ"ל). אלא שהוא ר"ל הפרצוף מתקרב אלי' בנתינת, דעתו להשפיע לה וזהו שאחר הלוחות האחרונות נאמר בעשיית המשכן ועשה בצלאל ואהליאב וגו' [ובצלאל הי' יודע לצרף אותי' שנבראו בהם שמים וארץ. שנבראו דוקא (כי אותי' שברא בהם שמו"א הן אותי' די' מאמרות כמ"ש בעמ"ו) הוא בחי' שם ב"ן נוק' דהשתל' העולמות מאין ליש והוא קבל הצוואה לבנות המשכן לושכנתי בתוכם]. ולא ע"י משה כי הוא נעלה במדרי' עד שהם אינם יכולים לקבל ממנו כ"א אחרי שיבנה המשכן אז יהיו הם המקבלים והוא המשפיע אבל כשיקבלו יקבלו גם מה שה' יעננו כנ"ל באין מונע כלל מחמת הגופים שלהם שלא נשתלמו. וזהו כמ"ש במ"א ע"פ כולך יפה רעיתי ומום אין בך דקאי על פ' הארה דדוהמ"ד שכולו יפה ואין בו אחוריים (אבל בפ' העקרי יש בו בחי' אחוריים והיא התעלמות האור בבחי' כח טבעי בכדי שלא יהי' יניקה לחיצונים מחמת הגופים שלא נזדככו בשלימות וע' לקמן בענין דור שנכנסו לארץ) ואעפ"כ מום אין בו מפני שהוא בבחי' התרוממות ועליית הרגלים דמשפיע וממילא גם המקבל מקבל דרך ענין זה. וכענין הנז' במשל שאעפ"כ אשתו מיוחסת היא לו (ולא כבני הפילגשים כנ"ל). ואדרבה חביבים הם עליו ביותר עד שאומר עליהם אספו לי חסידי וכו' כידוע בגמ'. ונק' דור דעה לשבח ועילוי. וע"ז נא' פני משה כפני חמה שדור המדבר היו מקבלים ממרע"ה אור פ' הארה שלהם. ואמנם אמרם בזה כפני חמה היינו כחמה דלעתיד שהקב"ה מוציא חמה מנרתיקה ופי' לשון זה הוא שאין הנרתק מתבטל מכל וכל אלא שהחמה מאירה דרך הנרתק באופן שאין הנרתק מחשיך אורה כלל ועכ"ז הנרתק במקומו עומד שאין גוף השמש נראה להדי' וכלומר מהותו ועצמותו אינו נגלה אבל התפשטות הארתו נגלה בלא שום העלם ומפסיק. וכן נת"ל בנמשל שדור המדבר קבלו גם אור דוהאלקים יעננו ע"י מרע"ה אבל לא קבלו אותו כ"א ע"ד מ"ש הרואים את כבודי שהמה הרואים בכח הכנתם ע"י המשכן שעשה בצלאל ואהליאב כאמור. אך לא הי' כמו בקבלת הח' דברות האחרונות שבהם הי' מהו"ע כחו של מרע"ה בא בקרבם ממקום גדולתו כאמור. ומעתה יובן ענין דור שנכנסו לארץ שעיקר קבלתם הי' מפני יהושע פני לבנה (ושרש הכל הוא ממרע"ה וכמשי"ת). שהלבנה מקבלת מהחמה ומבואר במק"א באריכות בענין שישראל מונין ללבנה מפני שהלבנה שהיא נקראת מאור ג"כ ונבדל ערכה מכל אויר העולם מקבלת היא פנימי' ועצמי' אור החמה וישראל מקבלים על ידה אור זה דפו"ע והוא ענין המנין שלהם ללבנה עיי"ש (מש"ה ח"א). ועד"ז י"ל מש"ה פ' תבוא בדור שנכנסו לארץ אתם ראיתם אשר עשיתי ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום וידוע בכתבים שזהו ע"ד שיש אהוי"ר שבהתעוררות האדם מעצמו (אף שאלמלא עוזרו וכו'). ויש אהוי"ר הבאה מלמעלה. וזהו אתם ראיתם בהיותם במדבר היו הם הרואים וכדמיון אור החמה המאירה דרך יציאתה מנרתיקה כנ"ל אבל הם מעצמם מתנשאים לעומת המשפיע לקבל בבחי' פ' הארה. אבל בדור שנכנסו לארץ שע"ז אומר עד היום הזה מכלל שביום הוה נתן ה' להם לב לדעת וגו'. וה"ז דומה לפני לבנה שמקבלת מהו"ע אור החמה שלא דרך בחי' הארת אור המתפשט מן העצם (כענין עצם והתפשטות המצוי בכ"ד) כ"א בכת יחודה עם החמה עד שנק' בשם מאור כהחמה עצמה. וה"ז דומה לפ' העיקרי שנת"ל דאשתו כגופו וכו' שאותו הכח המאיר בגוף האדם עצמו הוא מאיר ובא בטבע אשתו כגופו כדלעיל באריכות. וז"ש בדור הזה שנתן ה' להם לב לדעת וגו' ומאת ה' היתה זאת להם מבחי' שלמעלה מן הטעם ודעת ונמשך ובא למטה מן הטעם ודעת (כחות טבעיים) ע"י ודרך הטעם ודעת. כענין נתינת דעתו עלי' בכריתות ברית דעשייתה כלי כנ"ל. וה"ז בבחי' ומדרי' הג' הנז"ל במ"ת שהן כל המצות אשר צוה ה' ביד משה ולא נראה אור דוהאלקים יעננו שהצווי הוא ביד משה בחי' טו"ד דוקא אבל הקבלה שלהם הוא בבחי' למטה מן הטו"ד. וזה הרי הוא כדמיון קבלת הלבנה שמקבלת הפנימי' ועצמי' דאור החמה הנעלה ונבדל מאורו המאיר לארץ ולדרים אבל לענין הארתו בעולם איננו יוצא כלל מנרתיקו גם כשבא בקרב הלבנה (וכן י"ל במה שנת"ל בחי' ומדרי' הא' דמתן תורה ולוחות הראשונות בגדולתו של משה ששם נמצא ענותנותו ונת"ל שהוא בחי' ממוצע שהוא כדמיון אור הפו"ע שמקבלת הלבנה דרך הנרתק והבן. רק ששם הי' להם העדי דהיו מסתכלים למזרח ורואים שהוא אנכי בבחי' ראי' חושיית וק"ל). ולכן לא נראה דוהאלקים יעננו. אבל אעפ"כ יש בזה מעלה יתירה (על פ' הארה) שאור התו' שקבלו בב' דברות הראשונות למעלה מן הטו"ד כנ"ל הוא הוא שבא בקרבם בטבע היהדות (אידעשי נאטור) למטה מן הטו"ד כאמור. והנה בפ' פקודי כתי' ולא יכול משה לבוא אל אוה"מ כי שכן עליו הענן. ובפ' משפטים כתי' ויבוא משה בתוך הענן ויעל אל ה"ס. ועפ"י האמור יובן שבדרך עלייתו כמ"ש ואל משה אמר עלה אל ה' ומעין זה הוא מ"ש אח"כ עלה אלי ההרה שכ"ז הוא מקום גדולתו של משה בדרך עלי' והתכללות (ע"ד הדעת עולה עד הכתר כמ"ש בכ"ד) הי' בא בתוך ענן ה' וק"ל. אבל אחר בנין המשכן אחר לוחות האחרונות ככל הנ"ל ביאת משה אל ואוהל מועד הוא הי' צריך לבוא בבחי' משפיע כנ"ל א"א לו לבוא כשענן ה' מלא את המשכן וק"ל:
6
ז׳ואחר כ"ז יתישבו כל ההערות שבפתח המאמר. דמ"ש ושני לוחות העדות בידו ברדתו מן ההר ר"ל דודאי כשהי' משה בהר היינו מקום גדולתו שם אין ניכר השינוי בין לוחות הראשונות ללוחות האחרונות עד שהי' אפשר לבוא בבחי' עד ועד בכלל שע"י הלוחות כענין הכוונה בלוחות הראשונות שנת"ל והי' משה רק בחי' ממוצע. אבל הכתוב אומר ששני הלוחות הן בידו בבחי' ברדתו מן ההר שבבחי' זו אינו יכול לבוא בתוך הענן כנ"ל לפי שהוא נעשה בחי' משפיע וכפני החמה המאירים ביציאה מנרתיקה כנ"ל. והיינו שקרן עור פני משה ונתעלה הוא ממדרי' כל ישראל (כעין מש"ל ענין נשיאת הרגלים ועלץ בנערה אהרנית כדלעיל). ועילוי האור שלו לא ירד לבנ"י בבחי' ממוצע אלא בגופו נתפשט ובדרך גילוי אור דיציאה מן הנרתק וזהו הקירון פנים. ואומר הכתוב ומשה לא ידע כי קרן עור פניו כלומר שלא ידע שעכשיו נשתנה מעלתו ומדריגתו להיות בחי' משפיע כנ"ל שאלמלי ידע הי' בוודאי בא אליהם כמשפיע אל המקבל בפנים מסבירות ומאירות אליהם בערכם והי' גם בהם יכולת להתקרב אליו ולקבל. אבל כשלא ידע היתה ירידתו אליהם על דרך ענין ממוצע הנ"ל ולכן וייראו מגשת אליו כי הם ראו שקרן עור פניו ונבדל מערכם. ומזה הבין גם הוא את הקירון פנים שלו ויקרא אליהם משה דרך משפיע ומקבל וכו'. ומובן ג"כ בקל מה שהקירון פנים הי' דוקא בלוחות האחרונות ולא בראשונות שהיו במעלה יותר עליונה דאדרבה היא הנותנת לפי שממקום גדולתו הי' ראוי לבוא בבחי' ממוצע וכנ"ל בהג"ה. והי' המשכן ע"י ועשית דייקא דפ' תרומה. הפסיק הענין עד שע"י לוחות האחרונות נא' ויעש בצלאל כו' כדלעיל ולזה אמר ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך כי בהיות העדי עליהם שהוא מבחי' למעלה מן הטו"ד לא היו יכולים לקבל פ' הארה שהוא מטי"ד וז"ש שאחר הורדת העדי ואדעה דוקא בבחי' טו"ד כנ"ל. וענין כי שחת עמך וכו' כבר נת' בארוכה. וכן מ"ש ואל משה אמר הכל נת' לעיל ועפי"ז קל להבין ג"כ שבפ' משפטים לא חש מרע"ה במה שאמר הנה אנכי שולח מלאך לפי שאז הי' ע"ד פ' העיקרי עקרת הבית שבה בטח לב בעלה ליתן טרף לביתה וכו' ושליחת המלאך הי' רק כאחד ממשרתי הבית שלה ותחת ידה. אבל בבנין פ' הארה שאשתו היא רק לענין נתינת דעתו עלי' לשעשוע ותענוג ולא בהנהגת הבית והי' המלאך השליח כמו הממנה אפוטרופס להנהגת ביתו. וז"ש ובמה יודע איפוא (ר"ל לעיני הגוים שאין יודעים כלום מענין פ' ההארה) הלא בלכתך עמנו ונפלינו וכו' על פני האדמה. ואמר גם את הדבר הזה אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם. פי' שגם שעכשיו אתה הוא המשפיע הנה מצאת חן בעיני שתגיע השפעתך בעניני הפלאה כמו ונפלינו הנ"ל, וזהו ואדעך בשם פי' שבחי' הדעת שבך יהי' לי בחי' שם שהוא ההתגלות לזולתו על כל פני האדמה:
7