חנה אריאל, קרח א׳Chanah Ariel, Korach 1
א׳כי כל העדה כולם קרושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' יפלא מאוד איך יפצו פה לומר שכולם שוים למשה. מי עלה שמים וגו' ואת מי דבר ה' כמו משה. וגם אהרן קדוש ה' איך אפשר שלא הי' נראה בעליל כבוד קדושתו ומעלתו שאין כמוהו בכ"י. וסוף הענין וידבר ה' אל משה ליקח המטות וליתנם באוה"מ. והאיש אשר אבחר מטהו יפרח והשיכותי מעלי את תלונות בנ"י. למה בזה והשיכותי הלא פתיחת האר את פיה ותבלע אותם נס גדול הוא ומורה מאוד לאמת דברי משה כי ה' שלחני ול מלבי. ובדרז"ל מלמד שלקח קרח ר"ן אנשים והלבישם טליתות שכולן תכלת והביאם לפני משה ואמר טלית שכולו תכלת חייבת בציצית כו'. וכן שאל בית מלא ספרים חייב במזוזה וכו'. ולסברתו היו פטורים. ויהי' זה דמיון לפ"ד שכל העדה כולם קדושים אין צריכין למשה ואהרן. וזה דבר בטל וכי אפשר שיהיו כולם כהנים גדולים. וע"כ צ"ל א' גבוה מכולם. ומה זה ראי' מטלית ובית הנ"ל. עוד יל"ד סברת קרח טלית שכולה תכלת פטורה מן הציצית. איך יפטר הלבן במה שהיא כולה תכלת. בגמ' אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו. י"ל למה. ומה ענין זה לזה:
1
ב׳נשמה שנתת בי טהורה היא (ידוע הפי' לומר ששרשה מטה"ע דהיינו ישראל עלה במח' דטה"ע כמ"ש בכ"ד). אתה בראתה הבאת אותה לבחי' בריאה בחי' יש ודבר לעצמו. רק שאעפ"כ היא נשמה אלקית שכל כחותי' דרצון ושו"מ וכו' הם רק כולם לה' ואתה יצרתה ונפחתה בי שנתקשרה בגוף. ואתה משמרה בקרבי פירז"ל לפי שהנשמה רוצה ליפרד מן הגוף שמעכב עלי' להשתמש בכחותי' (וגם מצ"ע טבעה להמשך לשרשה באלקי' חיים). אך הקב"ה משמרה שלא תפרד מן הגוף והוא בחי' אור מקיף לנשמה ששומר אותה ומכריחה שלא תפרד. ונק' או"מ כי הנשמה עצמה היא באור פנימי דהיינו שנגלה אור אחדות וגדלות הבורא ב"ה בכחותי' ולכן הם נמשכים אחר האור הזה, והיינו שמרגישים הכחות שלה את מהו"ע האור המאיר בהם ומזדככים ומיטהרים בו שגם כי הם יש ודבר לעצמם אין פונים רק אל האור הזה המורגש להם. אמנם אור הנק' מקיף הוא ג"כ אור מאיר לכחות שלה אבל הם אינן יכולים להרגיש אותו האור. כמו בשכלה אינה יכולה להבין איכות ומהות אור המקיף. רק שעכ"פ מאיר הוא לה בבחי' ידיעת מציאותו ולא מהותו. והיינו שאו"פ דנשמה הוא שהוא ית' עקרא ושרשא דכ"ע והוא הממציא את הכל מאין ליש ואלו הפסיק רגע א' מלהמציא מציאות העולמות הי' כלא הי'. וגם מאיר לה מאחדותו ית' שהוא לבדו הוא הנמצא אפס זולתו רק כחו ואורו ית' ממנו הי' מציאות עד שאין אמתת מציאות העולמות רק מציאות אורו וכחו ית' ומחמת הכרה זו ממילא נמשכים כל כחותי' רק אליו ית'. עד שרוצה ליפרד לגמרי מן הגוף. אך אור אחר מאיר עליו איך שגם ישות הגוף וכל כחותיו המעלימים על אור הכחות שלה יש בהם אור אלקי נשגב ונעלם ממנה (וכ"ש מכחות הגוף עצמם). וע"י שתשרה בגוף ותתקן אותם לגלות האור הנמצא בו בהעלם יהי' שכרה אור עליון גדול ונורא מאוד על מה שהיא משגת מצד עצמות כחותי' כנ"ל (וכמ"ש בכ"ד שהנשמה טהורה היא וע"י העבודה בגוף תזכה לבחי' קדושה והיינו ע"י תומ"צ אשר קדשנו בהם וכמשי"ת אי"ה לפנינו). וזה האור נק' מקיף כי אינה מרגשת מהותו רק מציאותו שיש מציאות כזה אבל אינה מכרת כלל איכותו ומהותו. ואעפ"כ ה"ז פיוס לה ומעכבה שלא ליפרד מן הגוף והנה ידוע בע"ח שיש בהשתל' מדרי' העולמות מלמעלמ"ט זא"ז בחי' השתל' דרך עיגולים והשתל' דרך בחי' יושר שנק' אדם. והעיגולים ודאי מקיפים זא"ז כאשר יהי' האופן הקטן בתוך האופן הגדול. וביושר יש ג"כ בחי' מקיף מלבד הפנימי שהן המדרי' עצמן המשתלשלים מלמעלמ"ט מדרי' אחר מדרי'. ויש הפרש גדול בין בחי' המקיף דעיגולים ובין המקיף דיושר שהקפת העיגולים לים זא"ז אין נמצא בתחתון כלום ממהות העיגול העליון וביושר אינו כן וכמשי"ת:
2
ג׳ביאור הדברים הוא כמו מדרי' דצח"מ שהדומם אין בו רק מה שהוא ואין בו שום כח להתפשטות. והמדרי' הזאת הוא בחי' עיגול כולל כל מיני דומם כמו אבנים ועפר ומתכות וחול וכדומה במדרי' אחת (וחילוקי המציאות דפרטים שבהם אינם מציאות חדש רק בחי' צירופי אותי' שצירופי' אלו הם אבנים וצירופי' אחרים הם חול. ומ"ש במ"א ענין כלל ופרט גם בדומם הוא בחי' היושר שבו היורד ומתעגל וכמ"ש במ"א), ומדרי' הצומח הוא עיגול גדול יותר שיש בו כח להתפשט להלאה ולהיות הולך וגדול עד כי גדול בשיעורו. ומדרי' החי הוא עיגול יותר גדול ועליון שיש בו התנועה לרצונו ומדות טבעיי'. ומדרי' המדבר הוא עוד עיגול גדול יותר שיש בו חכ' ושכל ופועל ברצון כו', ובבחי' ומדרי' נפה"א היא מצד עצמה עוד מדרי' עליונה על המדבר כמו המדבר על החי אלא שהיא נקשרת בגוף ועי"ז היא גם בבחי' מקיף דיושר וכמשי"ת. וביאור בקי' יושר ואדם הוא כמו שאנ"ר שהרצון באדם הוא מדרי' עליונה בו יותר מן החכ' כי אין בשכל כח למנוע את הרצון. וכן המדרי' דחכ' ושכל עליונה מן המדות כי לא מפני שהוא אוהב לזה לא יבין החו"ב שלו הברור בשכל (וענין השחד מגיע עד הרצון שלמעלה מהשכל וכמ"ש במ"א באריכות). וכן המדות שבלב עליונים על כחות דראי' ושמיעה ומישוש וכו' הכל זה אחר זה. אך יש מקיף דיושר היינו שהרצון אם הוא בא להאיר בחכ' היינו שיש לו רצון גדול ללמוד החכ' אזי אף שבשעת הלימוד אינו מרגיש כלל רק את החכ' והשכל אעפ"כ מאיר בה הרצון ונותן לו כח להתחכם הרבה יותר מאלו הי' לומד בלא רצון כזה. וזהו שהרצון אף שנעלם מן החכ' בעת שהוא משתמש בחכ' ולומד אותה אעפ"כ בא בתוך החכ' שפע כח גדול מן הרצון להגדיל ולהאדיר כחה בהתחכמות. וכמ"כ מן החכ' אל המדות ומן המדות אל המחדו"מ בכל כחות הגוף. (ויש בזה בחי' פנימי' ובחי' מקיף. הפנימי' נק' מוחין כמו נה"י דא"א מוחין לאו"א ונה"י דאו"א מוחין לז"א כו'. והוא כמו פעולת החשק בהתחכמות כשבאה מן הרצון. ויש בחי' מקיף והוא כח סיוע נעלם להיות לו הצלחה בהתחכמות. והדברים ארוכים בפרטיהם במ"א. וכאן הכוונה רק בבחי' המקיף הזה והוא נק' מקיף מרובע כי הוא בחי' הוי' חדשה ממוצעת בין הרצון והחכ' והוא הצלחת החכמה. ודל"נ להבין שכמ"כ יש מן החכ' אל המדות כו'). והנה כתי' זאת התורה אדם. ופירז"ל שהתורה שנתנה לישראל עושה בהם בחי' אדם דיושר אל בחי' העיגולים דנפה"א ושכליי' וטבעיי' וחיוני' והגוף. שהם בחי' עגולים זה תוך זה כמו בחי' דצח"מ הנ"ל. והוא בא מבחי' הפנימי' והמכוון דכוונה אלקית בבריאת מציאת השתל' כל העולמות בעיגולים ויושר הנ"ל והוא אדם העליון דתורה והוא תיקונא עילאה (תיקון הוא לשון התלבשות בענין מסודר שעל פיו יתנהג בפרטי ענינים. כמו מי שמסדר לו סדר בהנהגת עסקי פרנסה דבר במועדו וחלק ידוע לפ"ע וכן בהנהגת ההוצאה. הסדר נק' תיקון שמתלבשי' בגדר וגבול זה כל כחות נפשו וגופו שבא להשתמש בהם בעולמו) שעל ידו יבוא תכליתו של בה"ע שהוא ה' ימלוך לעולם ועד ונגלה כבוד ה' כמ"ש בפהק"ו שהמצות הן אברי' דמלכא ודרך הוי' בעולמות. ובמ"ת ניתן הכח דמצות לישראל. וזהו בחי' אדם פנימי דתורה דהיינו מדרי' כל המצות שהן כדמות אדם. יש מצות שהן בחי' ראש ורגל ולב ועינים כו' ככל רמ"ח איברי אדם וכן הל"ת בבחי' גידין כידוע. ונת"ל ג"כ שהכח הזה הוא נעלם לגמרי באדם מישראל ואינו מרגישו כ"א ע"י בחי' המשכן שהוא התפעלות מאלקות המביאים לידי קיום המצות לש"ש. ה"ז ענין ידיעה והרגשה מכח אלקי דמצות שבקרבו. ויש בחי' מקיף דאדם דתו' הנ"ל והוא מ"ש מי שלבו דואג בקרבו מוסרין לו רזי תורה. פי' שזהו ממש ענין ואתה משמרה בקרבי הנ"ל שהנשמה רוצה ליפרד והמקיף מקיימה בגוף רק שזהו בבחי' הנשמה עצמה דוקא שמקפת על הנפשות שכליית וחיונית וטבעיי' והגוף כהיקף דעיגולים כנ"ל. אבל מי שלבו דואג בקרבו בהרגשת הנפשית השכליי' וכו' והגוף שאין לו שום נח"ר משום דבר שבעולם ואפי' מעסק תומ"צ. והיינו מפני שכח ההכרה דנשמה אלקי' את בוראה שמחמתה רוצה ליפרד לגמרי אפי' מכל מדרי' ובחי' עולם (כאור הנר שנמשך ליסוד האש שתחת גלגל הירח כידוע) מאיר בנפשות וגוף בבחי' מקיף דאדם. ואם הי' מאיר בבחי' מוחין הנ"ל והיינו שהי' בא גם בנפשות וגוף הנ"ל הרגשת ההכרה שהנשמה מכרת את בוראה אין זה דואג אלא אדרבא בחי' שמחה ועונג (מוחין דאי' ודאבא). אבל כשבא בבחי' מקיף אין זה אלא לבו דואג (דתפיס ולא תפיס) וכנ"ל בנשמה עצמה שלכן רוצה ליפרד לפי שמכרת ואינה יכולה לעסוק בזה כן הוא מרגיש אפי' בגוף ונפשות הנ"ל ולכן לבו דואג (ובגוף לא שייך רוצה ליפרד). ולזאת מגלין לו רזי תורה כידוע שכל סודות דחכמת הקבלה הוא להבין ולהשכיל את האמונה דכל מאמינים שהוא לבדו הוא כמו שהי' הוא לבדו קודם שנבה"ע וכשמגלים לו את זאת תתיישב רוחו בקרבו ולא ידאג ולא יהמה לבבו עוד. וה"ז כדמיון מ"ש בזוהר שמות שהקשו וכי יחזקאל נביאה מהימנא גילה כ"כ סודות המרכבה לכל ישראל. ותירצו שראה דישראל מהלכין בגלותא וידיהון מהדקין לאחורא בכבלי ברזל. וברוחניות היינו בחי' התעוררות המדות חו"ג אהוי"ר הטבעיי' שיש לכל ישראל להתעורר בהם בכל עת שירצו. ובתוקף הגלות היו מהדקין ודחוקים לאחורא בכבלי ברזל שלא היו יכולים להתעורר בהם ודאגו לומר שנעזבו ח"ו לגמרי מאת ה' אלקי ישראל ולכן הוכרח יחזקאל לגלות להם המרכבה. וז"ל הזוהר הא מאריכון הכא פי' ולא עזב אתכם כי הרי הוא נגלה בכבודו לאדם נביא בדורם. וזוהי דוגמא מכוונת ממש לענין מגלין לו רזי תורה הנ"ל וכן מ"ש בסה"ק שבדורות הראשונים היו מחוייבין להעלים סודות התו' ובעקבות משיחא וסוף יומיא אדרבא מצוה לגלותו. והיינו לפי שמטה יד ישראל ומי שאין לו התעוררות מעצמו לעבודת הבורא ב"ה אין מי שיחזיק בידו כמו שהי' בעת שהיתה יד ישראל תקיפה אפי' בגלות הי' ריש גלותא וכדומה ממשלת חוקי התו' ומצות. ובסוף יומיא יכולים לחשוש ח"ו שנעזבו גם מאת הי"ת וכו'. ולזאת מצוה לגלות הסוד כי הוי' הוא האלקים בשמים וגו'. וכל אשר בשם ישראל יכונה ה' אלקיו עמו גם בגלותא כידוע:
3
ד׳ומעתה יש לבאר ענין הציצית. דהנה ידוע שהלבושים הן מקיפי' בגשמיות להגן מקור וחום וגשם ושלג וכן מרוחני' הלבושים יש הגנה לרוחני' הנפש דר"י קארי למאני מכבדותא שמגדלים כבודו ולכן יראוהו אנשים וראו נערים ונחבאו. ככה ע"י מ"ת בא בישראל בחי' האדם דתו' הנ"ל בכל אשר להם גם בגשמיות כמ"ש במדרש נשתנו ישראל בחרישתן וזריעתן וקצירן כו'. וכמ"כ יש גם בלבושיהם כח דאדם דתו' הנ"ל שיש בלבושיהם בחי' המקיף דאדם (והיינו דוקא בבגד שיש לו ארבע כנפות שאז הוא מקיף דאדם. אבל מי שאין לו כנפות א"ז אלא מקיף דעיגולים כנ"ל). וזאת המצוה ועשו להם ציצית דהיינו להביא המקיף שיאיר לפנימי (כנ"ל בענין המקיף דאדם שהוא בא להאיר בפנימי'). והם הגדילים התלוים לחוץ מן הטלית. רק שזהו בחי' מצוה לבד ונת' כ"פ שכח המצוה הוא נעלם באדם ולכן אמר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. פי' דידוע שיש נהורא חיורא ונהורא אוכמא והוא התכלת והוא כמו באש הנר הדולק שסמוך לפתילה האש הוא חשוך ודומה לתכלת והוא אש השורף ועל גביו שורה אור הלבן המאיר אור הנר. וכמ"כ הוא למעלה בחי' נהורא אוכמא הוא בבחי' ממכ"ע אלקי' אל דמי לך וגו' שרוצה להסתלק תמיד למעלה למדרי' אצי' והיחוד עליון ומזה בא למטה בנש"י ג"כ בחי' התעוררות בבחי' היראה וביטול חפצי עוה"ז כהאי תכלת דאכיל ושצי כולא. וה"ז כמו בחי' המשכן שע"י נאחז ונגלה כח המצוה ואברין דמל' כנ"ל כ"פ וכעין מה שהנשמה מעצמה רוצה ליפרד מהגוף כנ"ל. ועי"ז והי' לכם לציצית. וציצית הוא לשון הסתכלות כמו מציץ מן החרכים. וראיתם אותו קאי על פתיל תכלת הנ"ל. וזכרתם את כל מצות ה' (פי' וזכרתם בל"א וועט איר זיך דער מאנען). שתתעוררו לדבקה בו ית' בבחי' כח המצות ולא תתורו אחרי לבבכם וכו' בביטול חפצי עוה"ז כנ"ל. ורמזו רז"ל גם בגשמיות המצוה דתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסה"כ כו'. וכמ"כ מובן מהנ"ל בבחי' הרוחני' דמצות תכלת שהיא מעלה את האדם אל בחי' כה"כ דהיינו שנהו"ע שהוא בחי' מלכא עילאה שהמצות הן אברי' דילי' הוא היושב על הכסא. והלבן שבציצית הוא התפשטות האור דנהורא חוורא נהו"ע:
4
ה׳ועפי"ז יבוארו הדקדוקים שיש להעיר בפ' ציצית. א' מהו והי' לכם לציצית הלא כבר אמר שיעשו וממילא יהיו. ב' וזכרתם וגו' ואח"כ למען תזכרו שהוא כפל לשון יתר ואין לו מובן מ"ש שתזכרו למען תזכרו גם מה שבוזכרתם אומר את כל מצות ה' ובתזכרו אומר מצותי. גם בוזכרתם הזכיר ענין הב' ולא תתורו וגו' וכאן אומר והייתם קדושים לאלקיכם ועם האמור הכל מובן באר היטיב ועשו להם ציצית היא מצוה ככל המצות שהן כח נעלם. ואומר ונתנו פתיל תכלת כנ"ל הפי' ועי"ז והי' לכם לציצית ל' הסתכלות להרגיש את כח המצוה וזוהי פעולת התכלת ובחי' ממכ"ע כנ"ל להעלות האדם אל הרגשת יוקר ונועם המצוה ויבחר בכל מצותיו הנתונים לנו במ"ת ויעזוב מלתור אחרי לב חומד כשעין רואה וזהו אחרי לבבכם החומד אחרי עיניכם שראו שמפעילים החמדה בענינים אשר אתם זונים מאחרי ה'. למען תזכרו שעי"ז התכלת תבואו למדרי' יותר עליונה דנהורא חיורא שהוא תיקונא עילאה הנ"ל סדר כל אמתת המציאות של העולם שמה שיבוא בסדר הזה הוא המצוי. ומה שלא נכלל בסדר הזה לא יהי' לו שום מציאות כלל כאשר יגלה כבוד ה' לעולם. והוא בחי' כמראה אדם אשר על הכסא הכבוד שהוא לבדו הוא והוא הי' הוה ויהי'. וזהו למען תזכרו פי' תהיו זכורים ממילא (בל"א איר וועט גידיינקען. ולא איר וועט זיך דערמאנען כנ"ל בפי' וזכרתם) ולא שתהיו' נזכרים ע"י כח פתיל התכלת פי' כשהאדם שקוע בהעלם העולם אז הרבה דרכים לפניו בפזור הנפש בכל אשר העין רואה הלב חומד. רק ע"י המשכת הפתיל תכלת שהוא נהורא אוכמא דאכיל ושצי הנ"ל הוא בוחר בטוב ומואס ברע. וכאשר כבר הורגל בזה אז שורה עליו נהורא חוורא שהוא אמתתו של המציאות אדה"ע ותיקונא עילאה. וכשזה שורה עליו ותדבק נפשו בו ה"ז כמו ענין ואתה משמרה בקרבי הנ"ל אז מגלין לו רזי תורה וסוד המציאות. ממילא א"א לו לתור אחרי לבבכם כו' אשר אתם זונים כי אין זה בכלל המציאות המצוי בסדר הזה שהוא דבוק בו והוא אמתי של המציאות ומה שזולת זה אינו עולה בשם מציאות כלל. א"כ שוב לא שייך לומר ולא תתורו בדרך צווי כי ממילא מאחר שזוכר ומרגיש אמתת המציאות אין דבר אחר עולה בשם מציאות כלל להמשך אחריו. וה"ז כמו ענין הנז' במ"א ענין מתן המצות שהמצות עצמן כלומר שיש באדם מישראל כח על המצות הוא עצמו יתפשט ויבוא אל המעשה. והיינו כשיהא דבוק בתיקונא עילאה שהמצות הן אברי' דילי'. וזהו ועשיתם את כל מצותי שתהי' עשי' של האדם רק מצותיו כלומר אברין דמלכא שמתפשטים הם עצמן באדם אל המעשה. נמצא שאין האדם עושה מעצמו בבחירתו בדבר זה ולא בדבר אחר כנ"ל ולא תתורו וכו'. אלא את מצותי תעשו שהם לבדם יהיו מתפשטי' אל בחי' המעשה שלכם. ואתם כמעט שלא תעשו דבר מעצמיכם רק והייתם קדושים לאלקיכם והוא ישפיע בכם אשר תעשו. והיינו נהורא חיורא דציצית. וזהו ענין שכר הנשמה בירידתה בגוף שתהי' זוכה להיות בבחי' קדוש אל אדה"ע דתו' ותיקונא עילאה שהוא מעלה עליונה הרבה יותר ממקום מחצבה בשרשה שטהורה היא מבחי' טהור כנ"ל וכמ"ש במ"א באריכות. ושכרה הוא בחי' קדוש כנ"ל. אבל קרח אכחיש תיקונא עילאה כמ"ש בזוה"ק פי' שלא הי' מאמין בסדר קבוע מאת ה' במהו"ע אלקות. ומה איכפת לי' להקב"ה מה שיהי' בעולם. כולא כלא קמי'. אלא שה' עוז לעמו יתן ואין עוז אלא תורה שע"י החומ"צ יש בהם כח ועוז ויכולים הם להפיק רצון מה' כפי אתערותא דלהון ורק הם פועלים זאת במעשיהם וכוונתם והתעוררותם באופן שבלא התעוררות דלמטה הי' קרח מכחיש שום תיקון לעילא בסדר וחק לענין המשכת כבוד ה' לעולם. וזהו הפך ממש ממשנ"ת בענין ועשיתם את כל מצותי שהתיקונא עילאה יהי' נמשך ע"י הלבן וכל המצות ושלכן נק' מצותי כאמור. אלא שלמעלה אין שם אלא אור פשוט ח"ו ורק האדם יכול להמשיך בעוז וכח דתומ"צ כפי הכנתו. ולא האמין שמאת ה' היתה זאת שיהי' אהרן כה"ג וע"י מרע"ה דוקא יהי' פירוש כל מצוה ומצוה. שכבר נתן הכח של המצות לישראל ועם תורתי בלבם כתיב. וכל איש ישראל אלקיו יורנו איך לעשות המצות להפיק רצון מה'. וז"ש ומדוע תתנשאו על קהל ה' פי' כי זאת מה שאהרן לקח לעצמו הכהונה הגדולה זאת היא גופא ההתנשאות. כי לסברת קרח כל החפץ ימלא את ידו ועשה עבודת הכהונה גדולה וקטנה. וכן מרע"ה מה שהי' הוא המנהיג לדרוש את ה' מאתו בכל דבר. חשב קרח בסברתו שזה הוא שמרע"ה מתנשא בעצמו להנהגה זאת ולא שה' פעל כל זאת מתיקונא דלעילא. וז"ש כי כל העדה כולם קדושים כלומר מובדלים ופרושים מעניני עוה"ז כשירצו והיינו בכח פ' ההארה הידוע. וזו היא טענתו כלפי אהרן. ובתוכם ה' היינו עם תורתי בלבם הנ"ל זו היא טענה כלפי מרע"ה. וז"ש ומדוע תתנשאו על קהל ה' להנהיג השורה בעצמיכם דוקא. אלא ימשכו ידם מקביעות ההנהגה ויניחו הדבר אל ההזדמן מי שירצה וכיהן לה' והורה הוראה לעצמו ולשואליו בדבר המצות. וכ"ז הוא מנגד גמור אל בחי' תיקונא עילאה דאהרן דוקא שושדמ"ט בכל בחי' ההעלאות ממטה למעלה. ומשה שושדמ"ל בהמשכת אור התומ"צ אל הגילוי (והוא כענין תכלת ולבן הנ"ל ולפי סברתו זאת של קרח חשב למשפט שדוקא טלית שאינה של תכלת והיינו שאין מן המקיף גילוי בחי' התפעלות בפנימי וה"ז רק כמו המקיף דעיגולים. (אף שאינו ממש כמותן כי עכ"פ מגין הבגד על האדם. אבל לענין רוחניית המקיף אינו בגילוי וק"ל שמעין זה הוא גם בגשמיית). ולכן צריך לפתיל תכלת דוקא לעשות בחי' ההעלאה אז צריך גם לחוטי הלבן להמשיך נהורא חיורא מלמעלה למטה. אבל אם הטלית שהוא המקיף עצמו יש בו לפעול בחי' ההעלאה דתכלת דומה לים וכו' ואז לסברתו ודאי דא"צ לפתיל תכלת וה"ה שא"צ גם לחוטי לבן כי ממילא יומשך נהורא חיורא מחמת ההעלאה דמקיף דבגד תכלת ודו"ק. אבל באמת אין העלאה ולא המשכה מכח האדם הנברא רק מתיקונא עילאה דלעילא והן אברין דמלכא כפי המצוה דוקא. ועל ידי פתיל תכלת דוקא הוא בחי' ההעלאה ולא על ידי הבגד תכלת (ודל"נ כזאת גם ברוחניות). וכן העלאת עבודת הכהונה הוא על ידי תיקונא עילאה דוקא והוא אהרן הכהן דוקא שושדמ"ט. ולא בקדושת כל העדה. ונגד טענת ובתוכם ה' נגד מרע"ה אמר בית מלא ספרים לסברתו א"צ למזוזה דאתקיש לתפילין מה התפילין מקדשין את גוף האדם כשלובשן כמצותן שלא יפיח בהם כו' כך המזוזה מביאה קדושה בגוף הבית. ולסברתו גם קדושת הספרים מביאה את הקדושה בבית כי גם הספרים קדושים הם מקדושה האלקית וכשהן מונחין בבית ממילא מתפשטת קדושתן לקדש גם את הבית (וכש"כ מכח התומ"צ שנתן לישראל בבחי' כח נעלם ובא ממנו אור בגילוי איך ומה לעשות המצוה וא"צ למרע"ה דוקא כנ"ל). אבל האמת אינו כן ודוקא ע"י בחי' תקונא עילאה בסדר המצוה באברין דמל' הוא שנמשך קדושה בגוף הבית ולא מקדושת הפרשיות דמזוזה עצמן. ולכן אף אם מלא ספרים קדושים כיון שאינו כסדר המצוה בתיקונא עילאה לא תומשך שום קדושה בגוף הבית מקדושת הספרים. וכמ"כ הוא מרע"ה דוקא שושדמ"ל ולא כל העדה אף שבתוכם ה'. והנה בתפלת ר"ה ויוהכ"פ אומרים והופע, בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך וידע כל פעול כו' והופע הוא לשון גילוי אור וזריחה כזריחת השמש שהוא גילוי גוף השמש באויר העולם. וכן כשיופע הדר גאון עוזו בתבל היינו שיהא גילוי מתיקונא עילאה באברין דמל' שע"י ה' ימלוך לע"ו וידע כל פעול כו' ולכן אמר משה אם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה כו'. והיינו שיגלה בחי' תיקונא עילאה המאיר בתבל וממילא ידחו המכחישים אותו למטה מן התבל שהוא ארץ הלזו אל ארצות התחתונות שאין שם בחי' המצות דתיקונא עילאה. ועי"ז תדעו כי ה' שלחני (בתיקונא עילאה) לעשות את כל המעשים כי לא מלבי והתעוררותי. אך בכ"ז עדיין לא שקטה תלונת העדה ולא השכילו את זאת שתיקונא עילאה הוא אשר פתח את פי הארץ לבלוע אותם והתלוננו עוד לאמר שגם את זאת פעלו בכח חכמתם וכח אתעדל"ת שלהם להתגבר על עדת קרח ולהמית אותם. וז"ש אתם המיתם את עם ה' ולא ה' (בתיקונא עילאה) פעל כ"ז. צוה ה' שיקחו מטה לכל שבט כו' והנחתם לפני העדות אשר אועד לכם שמה ידוע ומבואר במ"א שי"ב שבטי י"ה לא נקראו בשם מטות רק אחר בנין המשכן בשביל תיקון ענין הדגלים למחנה ישראל. והוא ע"פ הידוע דגופא דאילנא קדישא אשר ה' אלקי ישראל בא בו לשכון בתוך עמו ישראל. הוא האבות אי"ו שהן נגד הג' קוין דז"א דאצי' ושבטי י"ה שנים עשר בני יעקב הן כשבטים וענפים היוצאים מן האילן. שהן עולים ממקום התקשרותם באילן ולמעלה. וכמ"ש ששם עלו שבטים שבחי' הביטול לאלקי" שלהם הוא בבחי' עלי' והתכללות ממטלמע"ל. ובמדבר אחר בנין המשכן ושכנתי בתוכם בבחי' הדגלים נשתנה ענינם להיות בבחי' המשכה משרשם שפע בעולמות למטה דוקא כדוגמא שלמעלה. ונקראו אז בשם מטות כמו מטה ומקל שהאדם נשען עליו שמקום דבוק המטה באילן אוחז האדם בידו והענף והשבט המתפשט להלאה ממקום דבוקו באילן פונה למטה. נמצא שהמטה הוא מקור ההמשכה משרשם ולמטה בעולם. ונק' מטה ע"ש ההטי' כי כח שרשם זה הוא בו"ק שבדעת שהוא בחי' דעת נוטה לכאן ולכאן להנהיג את המדות במחדו"מ ובדעת כלולים כ"א מחו"ג. (או בלשון הזה שהחו"ג שבדעת המה בבחי' ו"ק הכל י"ב כמ"ש במ"א). ולכן כשלקחו המטות שלהם שבהם הוא כח בחי' התקשרותם ויניקתם משרשם והניחו באוה"מ הוא כענין עליית הדעת אל הכתר ועלי' זו היא למעלה מכח נטייתו לצדדים. והוא כענין עלי' דתענית שמתפללים בברכת עננו טרם נק' אתה תענה מה שאין מתפללין כן בשום תפלה בלא תענית. והיינו לפי שתענית הוא העלאת חלבו ודמו בלא בחי' מעשה בפו"מ אלא ממילא ומאליו שאינו עושה כלום ואינו אוכל זו היא בחי' העלי' שלו. ולכן עונה ג"כ ממקום שאין המעשה פועלת בו כלום. ולכן א"צ לדבורי התפלה ובקשה להמשיך השפע כרצון האדם אלא ממילא ומאליו הוא נענה מרצון וכמ"ש לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם. וזהו התענית הנרצה דוקא. וכשמשמיע במרום קולו בא משם אמת ה' לעולם וחפץ חסד הוא. וכענין זה הוא הנחת המטות באוה"מ שהוא עליית השבטים והמטות לבחי' הכתר שלמעלה מנטיית הדעת והוא להשמיע במרום קולם וה' יענה ממעון קדשו שלא ע"י פעולת התחתונים והי' האיש אשר אבחר בו שלא ע"י קריאה והמשכה מטהו יפרח וידעו הכל כי בו בחר ה' והשיכותי מעלי וגו':
5