חנה אריאל, לך לך ד׳Chanah Ariel, Lech Lecha 4
א׳חמשה קנינים קנה הקב"ה. שמים וארץ קנין א' כו'. ראוי ליישב קצת בדעתנו לשון קנין אצל הקב"ה. דממך הכל. ואצל מי קנה. ובאיזה קנין קנה אמנם הענין הוא כידוע שלשון הקב"ה האמור בגמ' הוא בחי' ז"א דעולם התיקון בל' סהק"ב. וידוע דבחי' או"כ דפ' ז"א דתיקון הוא הבורא ויוצר ועושה עולמות מתוקנים כרצונו ית' מן עולם התוהו דמלכין קדמאין דוימלוך וימת כידוע דמלכין קדמאין מתו וזיונייהו לא אשתכחו. דהיינו שהאורות נסתלקו מן כלי המלכים אל שרשם למעלה ומעלה מן המציאות והכלים נשארו בבחי' למטה מן המציאות. וממילא העולמות שהיו נמצאים למל' המלכין קדמאין נתבטלו מן המציאות. אך ידוע ומבואר בכ"ד שאעפ"י שאין למדרי' וענין עולם דתוהו הנ"ל מציאות אעפ"כ אינם העדר לגמרי כלא היו מעולם כלל. אלא שמציאותו נק' למטה מן המציאות והוא כמ"ש בכ"ד מענין כף הקלע למחדו"מ בטלים שבזה העולם שאם אין בהם איסור ל"ת דאוריי' ודרבנן אין מונעין לנפה"א לדבקה בה' בתומ"צ וכאלו אין שום פגם בנפש מחמת הדב"ט. אעפ"כ כשהנפש יוצאה מן הגוף אינה יכולה לעלות אל מעלות קדושתה בשרשה מחמת הדב"ט שנמשכים אחרי'. וזהו"ע יסורי כף הקלע עד שיתבטלו ויתפרדו כל הדב"ט מן הנפש לגמרי והוא ביטולם לגמרי ותוכל לעלות לשרשה. כמו"כ הוא שיש עדיין איזה אחיזה לכלים שנפלו כנ"ל עם נשרשם באורות שעלו למעלה מעלה (וכמשי"ת). והקב"ה ז"א דתיקון קונה את הקנינים שלא יהיו תחת רשות המלכים שמתו. אלא תחת רשות המלך החי הגדול והקדוש ב"ה. [ואפ"ל שהקנין הוא מן ההפקר מאחר שאין להם יורשים. ובספר מ"ח אומר להם יורשי' והדברי' ארוכי'. אך ממה ששנו חכמים בלשון המשנה ה' קנינים ובל' משנה נק' בשם זכי' מן ההפקר ולא קנין. (אף שבגמ' מצינו גם לזה לשון קנין). נראה לומר שהוא וקנין ממש כמשי"ת אי"ה. וכ"ז צריך ביאור ותבונה בו. וגם י"ל כפי הידוע שבנין עוה"ז הוא מפרצופי התיקון. למה ארז"ל שיתא אלפי שני הוי עלמא שני אלפים תוהו עד שבא אאע"ה ונעשה שני אלפים תורה וכו'. עוד י"ל להמשיך ביאור הענין בקצת הרחבה מ"ש בע"ח שעד פ' זו"נ לא הי' רק בחי' הדכר משם מ"ה החדש ובחי' הנוק' משם ב"ן. ולא הי' פ' אחד כלול ממ"ה וב"ן עד זו"נ דאצי'. וקשה ע"ז ממה שנמצא בכ"ד גם באו"א שכ"א מהם כלול ממ"ה וב"ן. והתירוץ לזה מבואר ג"כ בכ"ד דאבא ממ"ה דמ"ה וממ"ה דב"ן. ואימא מב"ן דמ"ה ומב"ן דב"ן. וכ"ז צריך ביאור. ובהכרח לבאר קצת כללות ענין תוהו ותיקון דשם מ"ה החדש. הנה כל המציאות [ופי' לשון מציאות היינו שהדבר מצוי לדעת אותו בחושי כחות הידיעה וההשגה או מורגש בחושי כחות הרגשה והחושים] כל מה שנק' בשם נמצא הוא כלול מחומר וצורה ואז יש לו גם התפשטות [משא"כ צורה בלא חומר וחומר בלא צורה אין להם התפשטות וכמשי"ת] ופי' חומר הוא המורגש והנודע בהרגשת כחות הידיעה והרגשה. ופי' צורה הוא מה שהרצון והמכוון בו. כמו הסכין שהצורה שלו הוא הכונה והרצון לחתוך בו. והחומר הוא גוף המתכות. והגם שהמתכת עצמה כלולה מחומר וצורה. שהצורה בה הוא קושי הברזל והסגולה של הקושי שבו לפעול בו פעולות שצריכה דבר קשה דוקא להפעיל ע"י. והחומר שלה הוא המורגש שבה. וכן כל דצח"מ וכל הנמצאים דודאי יש מכוון ורצון בכל פר ופרט שבהם והוא הצורה. והחומר הוא המורגש מהם בחושי הרגשה וידיעה. אך לענין ההבנה והסבר נדבר בסכין שהוא כלי ומובן בו יותר להדיא ענין החומר וצורה וכשנעשה הסכין ונתחברה בו הצורה שהוא הרצון והמכוון בחומרו המורגש ואז יש לו התפשטות כלומר התגלות לעיני הרואה. וגם התפשטות נמצא ממנו בכל מקום אויר הפנוי בחלל העולם ולכן כשמעמידים לעומתו מראה (שקורין שפיגיל) נראה שם מציאת הסכין. והיינו לפי שהתפשטותו נקלטת בשפיגעל ואין מתפשטת יותר להלן. וממה שנקלט בשפיגעל נעשה מציאות דמות הסכין. וכן במים נראה מציאות דמות הבתים והאילנות העומדים בסמוך לנהר מים. והיינו דוקא דבר שמורכב מחומר וצורה כאילנות ועשבים ובתים. אבל הצורה עצמה פשיטא שאין לה התפשטות כי היא רק גנוזה בכונת ורצון הרוצה לעשות סכין בטרם שיצא אל הפועל. וגם החומר שהוא מהות הברזל אף שהוא כלול מחומר וצורה ונראה הוא במים ובשפיגעל. אך מה שהוא חומר מוכן להיות מקבל צורת הסכין אין לו שום התפשטות ואינו נראה לחושים ולא בשפיגיל עד שנתחברה צורת הסכין בחומר הברזל אז הוא נראה לחושים ובשפיגעל. וכ"ז הוא בגשמי'. ונצייר עוד משל דק יותר וכמו רוחני. והוא מה שהאדם יכול לצייר במחשבתו ובכח המדמה כמו ענין מלוכה שיש בית גדול שיושב בו המלך על כסאו ושריו ועבדיו נצבים לפניו. וסמוך לפתח בקצה הבית עומדים אנשים שיש להם דו"ד וטו"ת הבאים לדין בפני המלך והשרים. והשרים חוקרים ודורשים עניני הדו"ד ומציעים לפני המלך. והוא שופטם לטוב ולהיפך. בכמה פרטים ואופנים ולעשות דין לחייב ולזכות לזכאי ע"י עבדיו הנה כל הפרטים הללו המצוירים בכח המדמה יש להם חומר וצורה. החומר הוא מהות ועצמיות כח המדמה והציור והמח' והצורה הוא רצון ומכוון של כל פרט ופרט שרוצה לצייר אותן. ויש ג"כ לכל פרט ופרט התפשטות שזה מדבר עם זה וזה עם זה. וזה מתפעל מן הצווי או מן המעשה שעושים בו. אך באמת אין האיש פרטי המצוייר מרגיש ולא מתפעל כלום בחומרו וישותו המצוייר מעצמו. רק כח רצון המצייר ומדמה הוא שמצייר בהם כמו חיות ותנועה. וה"ז נק' תוקף הצורה ומיעוט החומר ולמעלה הוא מ"ש במלכים דתוהו ריבוי האור. ומפי אדמו"ר שהכונה היא תוקף האור ומיעוט הכלי וכמשי"ת]. והנה כשאין האדם תוקע א"ע לצייר ציורים אין עמדו לא חומר ולא צורה מכל הנ"ל. אלא חיי הנפש עצמה בעלת כל הכחות שנמצאים ממנה בגוף שבכללם גם כח הציור והדמיון מתפשט בכל הגוף עד שאין נמצא בו אלא חיות. משא"כ כשמצייר כנ"ל אז נמצא בציור דבר שאין לו חיות כלל דהיינו גופים של האנשים המצויירים שאין בהם רוח ותנועה מעצמם כלל וכלל. רק תוקף הצורה מציור תנועה והתפשטות. ומזה יובן שענין הציור הוא במקום צמצום וסילוק התפשטות חיים ממש שבא ממהו"ע הנפש אל הגוף [ויובן למעלה שע"ז אמר פרים קמי' חד פרסא והוה משער מלכין כמשי"ת]. ולכן כשפוסק מלתקוע א"ע בתוקף הצורה הנ"ל נהרס כל הבנין והי' כלא הי' והחיים עצמן שממהו"ע הנפש הם מתפשטים בכל הגוף כמו קודם הציור. אך להיות מהו"ע הנפש הוא מציאות גמור וגם נצחי ואין כאן מקום הביאור לזה). ויש לה התפשטות כנ"ל שכל מציאות גמור יש לו התפשטות. ואף שהתפשטות שלה הוא חיות גמור דוקא. אך הרצון לעסוק בציור עושה כמו פרסא כו' ודרך הפרסא מתפשט ממנה גם דבר שאין בו חיות כנ"ל. ומ"מ התפשטות הנפש הוא רק כשעודנה בגוף להחיותו כשפוסק מן הציור חוזרת להתפשט בבחי' חיות ואינה מרגשת הציור שדרך הפרסא הי' וכשנעדרה הפרסא הי' הציור כלא הי'. אבל לאחר פרידת הנפש מן הגוף שאז שוה לפניו החיות גופני שהי' מתפשט ממנה עם מה שהי' ההתפשטות דרך הפרסא. וכמו שהנשווה עתידה ליתן דין וחשבון על המחדו"מ בטלים שנתפשטו ממנה ויש להם אחיזה. ולא תוכל ליטהר לשוב למקומה עד שכל מה שבא התפשטות ממנה ישוב אלי' ולא יהי' עוד מלובש במחדו"מ המקולקלים שכולם הם כענין הציור הנ"ל לגבי מהו"ע. שהרי רק בסיבת לבוש נפה"ב שהי' לה נתפשטו ממנה הדברים בטלים וזהו ענין משפט כף הקלע הנ"ל עד שנתבטל ובא אל ההעדר לגמרי הלבוש חיצוני של התפשטותה אז נכלל ההתפשטות בקרבה ותוכל לשוב אל מקומה הראשון:
1
ב׳ועפ"י הדברים האלה יש להתבונן להבין קצת בנמשל ענין עולם התוהו. דהנה ידוע בפי' מ"ש בזוה"ק בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטה"ע שכלומר שתומ"י בעליית הרצון למדת המלוכה נגלפו באא"ס ב"ה המתפשט עד א"ס למעלה ואין קץ למטה שהכל נמצא בו. אלא שצריך לשער מה שהוא רוצה כידוע מענין לשער כמה טפין בים שכבר ישנם רק שצריך לשער. ככה הכל נמצא באא"ס כל שבא לשער בו והוא הוא הגליפו. ואמר בע"ח שלא הי' מקום לעמידת העולמות. כי בגליפו הזאת עדיין אין זה שלימות מדת המלוכה הכוללת ב' דברים. א'. שלימת עילוי מעלת המלך שהכל נשמעים לרצונו. ב'. עילוי העם למעלה מעלה ע"י ששומעים לקול המלך ומתנהגים עפ"י מה שיצוה עליהם. ואימתו עליהם. והיא נותנת בהם הזדככות ערכם לעלות לעילוי אחר עילוי ע"י התנהגותם במצות המלך. ובגליפי הנ"ל הוא מ"ש אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא היינו בחי' שלימות המלך. אבל בחי' הב' שהוא עליית העם אין להם מקום בטה"ע שהוא ע"י אא"ס שלמעלה עד א"ק כו' הרי אין הנגלפים חסרים שום שלימות כטבע ענין האא"ס. ובלשון כהאריז"ל נק' זה המלך עם עבדיו בחדר א'. א"כ עוד שכל ריבוי הנגלפים כולם דבר א' הם אא"ס. אף שבכח ממשלתו דשלימות המלך בעצמו הנ"ל נגלפים הם כרצונו כל מה שעתיד להיות בפועל [כן לשון האריז"ל בפי' גליף גליפו בטה"ע שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל]. מ"מ מיוחדים הם ביחוד דאא"ס. ולזה הי' צמצום האד"ק בכח גבול האא"ס להיות נמצא מציאת המשכת קו מעצמות אא"ס ב"ה. שהקו הזה יורד ומתעגל באד"ק ויש לו בחי' כלי דק. דהיינו שההמשכה של הקו היא מגבלת ההתפשטות שבצווי מלכותו שלא נתפשט רק מה שעתיד להיות בפועל ולא ימצא שם יותר דהיינו בחי' הא"ס הנ"ל שבכל נמצא פרטי דטה"ע. ולכן הוא צופה ומביט אבי"ע במדריגתם. אבל עדיין הכל בהשוואה א'. דהיינו התפשטות והמשכת האא"ס רק אל בחי' מיוחדות ופרטיות דאבי"ע. והכל אור אחד דא"ס הוא אצי' והוא בריאה וכו' וכל פרטיהן והיינו כמשל הנ"ל דנפש המחי' את הגוף (כשאינו מזדקק להיות לו איזה רצון או שכל ו מדה). שמתגלה בגוף התפשטות החיות של הנפש הנבדלת]. ועדיין אין כאן שלימות הב' דמדת המלוכה שהוא רק כשיש נמצאים נפרדים מקו"ח ששם מקום חסרון השלימות והמלוכה משלימתם. ובאד"ק דאתמר בי' ואין אלקים עמדי אין שם נפרד מן הקו"ח. אלא דפריסי קמי' חד פרסא ובה שיער ומגליף מלכין (וזה יובן ע"ד המשל הב' מציור הנ"ל). וע"י הפרסא נתחדש מציאות או"כ (שזה כמשל חומר וצורה). וענין הכלי הוא כמו ציור תמונה תמונת חסד או גבורה כו'. ובאמת אין לו לעצמותו תמונה למלך החסד כי הוא רק כח הרצון דאד"ק (שהוא אא"ס בעצם כל' האריז"ל עצמו הידוע] רק לענין התפשטות מציאות מלוכה שלו (כהמשל דציור מלך ועם הנ"ל) ה"ה כאלו יש לו אמונה והוא באמת ענין שרש אותיות המצטרכות לבוא מהן השפעה מיוחדת וכשמלך המלך הא' נמצא לו מלוכה דעולם מלא לממשלתו והוא מולך ומושל עליהם כרצונו והמולך הוא עצמות האור וכלי. האור הוא הרצון דא"ק להמציא בחי' הב' דשלימות המלוכה והכלי הוא תמונת האותיות המצטרכות לבחי' החסד והנהגת המלוכה והתהוות מציאות העולם שינהיגו בו המלוכה. והוא בתוקף האור ומיעוט הכלי וזהו כמובן מהמשל שאין כאן מלוכה בעצם רק הרצון לצייר ולשער מלכין והרצון הוא נבדל מבחי' תמונה כלל [כנ"ל שאפי' הכלי עצמה אין לה תמונה בעצם] רק שמלובש בתמונה זו לפי העת ההיא ואינו מורכב בכלי כגוף ונפש (וענין זה מבואר בארוכה במא' השו"ש) וזהו מיעוט הכלי. וכד: מית המלך ההוא נסתלק האור לשרשו הראשון בעל הרצון לצייר ולשער. והוא האד"ק עצמו [שנחשב למעלה מעלה מבחי' התפשטות הנ"ל]. והכלי ירדה למטה מטה עד שאין לה יניקה אפילו מבחי' התפשטותו דאד"ק הנ"ל (שהוא חיי הנפש בגוף הכללי כנ"ל). וממילא נתבטל ונחרב העולם ההוא של אותו המלך. וכן למלך הב' וכו' עד שבא שם מ"ה החדש דרך מצחא דאד"ק:
2
ג׳וביאור ענין שם מ"ה החדש הזה הוא עפ"י הידוע מהאריז"ל. דשרש כל מציאות:
3
ד׳השתל' העולמות מהקו"ח [ושרש הקו שהוא היו"ד שבראש הוי"ו שהוא הקו כמ"ש במ"א]. הכל הוא כטפה א' מים אוקיינוס לגבי עצמות אא"ס ב"ה. פי' דזה שיש בכח. האא"ס להתפשט אל כל מיני מציאות (ונק' בעמ"ו בשם כל יכול). היא נקודה אחת קטנה מכלליות בחי' האא"ס ב"ה כי פי' אור הוא גילוי כידו' וכלומר גילוי אחדות הפשוטה דאנת חד ולא בחושבן ולמחת"ב בהחלט א"כ בחי' הכל יכול תחשב נקודה קטנה ונמוכה מאד לגבי עצמות גילוי אחדות הפשוטה. (וקצת משל לזה מכח העשי' שבנפש לגבי רום מעלות תענוג הנפש שהוא כולו שבת כמ"ש במ"א. ויובן מזה שהכח דעשי' מלבד מה שהוא קטן מאד בערך עוד הוא כמו היפך מעלת תענוג הנפש. כי התענוג הוא שביתה שאין בה מעשה. ויש לנבון להתבונן מכ"ז בנמשל) וכאלו אינה כלל. והנה גם באחה"פ ממש שם גם עיקר המלוכה ושרשה כי ממך הכל ויובן למשכיל שזהו מה שיתכן לומר שהאחה"פ הוא מלך בפועל במקום ובחי' מציאות דלמחתב"כ. והקו"ח דאד"ק הוא אא"ס ב"ה בעצם כנ"ל. אף שהוא הנקודה הקטנה ונמוכה כמו טפה אחת בים אוקיינוס שאין להטפה כלל וכלל מכח גבורת המים רבים דים אוקיינוס בכללו. אעפי"כ אינה נפרדת מן הים. אלא כשבאים לשער אותה לבדה אינה נחשבת לכלום נגד הים בכללו. ומזה יובן דגם היו"ד והוא"ו דקו"ח דא"ק דהגם דלית מח' דילי' (דא"ק) תפב"כ באחה"פ. מ"מ כיון שהוא מיוחד באא"ס הכללי אין לומר שאין בו כלום מן רוממות האא"ס כמו שהוא בחי' הגילוי דאחה"פ כנ"ל. אלא שהוא גנוז ונעלם מאד בהמשכת הקו"ח:
4
ה׳ועתה יובן שזה ענין שם מ"ה החדש היוצא דרך מצחא דא"ק שהוא אור המאיר דרך מסך פרצוף האד"ק מאיר ובא מן העצמות המל' שבאחה"פ כנ"ל שאיננה בערך גילוי כלל בהתפשטות בחי' הכל יכול הנ"ל רק הארת שם מ"ה יהל אור הביטול שכל המציאות שכמשל הטפה בים אוקיינוס כלא ממש חשיב. והאור הזה הוא מקור וחיי החיים ב"ה. והארה זו מאירה ג"כ בבחי' ע"ס דרצון ושכל ומדות וכו' (שאין לך דבר פחות מזה במציאות כידוע בכ"ד.) והיא נעשה כמו בחי' צורה [אף שג הוא בעצמו כלול מחומר וצורה עצמי' והתפשטות וק"ל] אל חומר כלי המלכים שמתו שעולים לקבל חיות מחיי החיים הנ"ל, אך אין זה החיבור דומה ממש לחומר וצורה ממש שהן מורכבים יחד עד שאין התפשטות הנ"ל במשל נמצא אלא מחיבור והרכבת שניהם יחד. [והיינו כמו הסכין שאין בהתפשטות שלו להיות נראה בשפיגעל רק מחיבור שניהם גם יחד באופן שמשונה תמונתו מישות ברזל וגם הרצון לחתיך אין לו מציאות להיות בא בהתפשטות כנ"ל שאין לו התפשטות]. אך בכאן כלומר בשם מ"ה החדש שהוא הצורה כנ"ל ועליית כלי המלכים לקבל חיות ונק' בשם ב"ן (מל' בנין העולמות המורכבים מחומר וצורה דוקא. וכמשי"ת]. אין כאן חיבור חומר וצורה אלא נק' ב' פרצופים דכר ונוק'. הצורה היא בחי' דכר. והחומר הוא בחי' נוק'. וה"ז דומה למשל כניסת הנפש בגוף להמציא בטפה תמונת אדם וכמ"ש בע"ח שהוא כמשל אומן הנופח בכלי זכוכית שרוח הנפיחה עושה תמונת הכלי. וכן כח הנפש וחיות שלה מעתיקים אל הגוף דמות אדם שישנו בנפש הרוחניות כידוע שהוא פרצוף שלם (וכמו המלאכים). גם בטרם הכנסה בגוף. וזהו בגדר חי מתנענע והתנועה היא גילוי החיות אף שהחיות הוא רוחני' והתנועה היא גופנית זהו ציור ענין החיות (הרוחני') בגשמיות. והנה בעת העתקת הצורה הזאת דחיי הנפש בחומר הטפה אין בחומר הגוף שום הרגשה כלל. ואף שנר דלוק על ראשו ומלמדין אותו כל התו' כולה (כמ"ש במ"א שהוא כלליות מה שיהי' לו באפשריות להמשיך בגדולתו. הנה הגוף אינו רואה ואינו מרגיש כלום. מ"מ יש בנר הדלוק ולימוד התו' בחי' צורה וחומר. עצם האור והתפשטותו במקום הגוף הזה ובערך כל מה שיהי' אפשר לו לקבל. ואינו צורה וחומר ממש כי אין לו התפשטות כנ"ל. אלא נק' זו"נ וכולו פנים. וכן ממש יובן בחיבור הראשון דשם מ"ה החדש עם ב"ן הנ"ל שמאיר אור הביטול דשם מ"ה אל בחי' הכלים דב"ן. ומחיבור הזה דמ"ה וב"ן יולד מציאות המשכת אור דמ"ה הזה שהוא חיי החיים) אל בנין עולמות ממש. ויבין המשכיל שאין זה דומה להתפשטות הבאה מחומר וצורה המורכבים אלא כעין תולדה הבאה מחיבור זו"נ. וזהו פרצוף עתיק. אח"כ נולד מזה [ואין זה נק' עדיין לידה גמורה עד בחי' ע"ס דז"א ונוק' כמשי"ת]. אלא רק שנעשה לבוש לשם מ"ה שיכול להאיר ולהחיות בחי' הב"ן דכלי' במדריגה קרובה יותר אל חומר וצורה זו דעולמות. ויש לדמות לזה ענין עת הולדת הולד דעדיין אין בגוף שום כח הרגשה מורגשת להגוף עצמו אלא שהנפש נעשה לה בחי' הרגשה בערך גופני ממש. והרגשה זו היא מניעה את הגוף כמו כח הזורק הנושא את האבן ומוליכו אל מחוז חפץ הזורק] בכל פרטי כחותיו ותנועותיו. וגם כי יזקין לא יסור כח זה ממנו והוא כח הרצון של הנפש בגוף או יאמר רצון הגוף (וזהו דכר ונוק') רק שביניקה וגדלות ימצא לו כח מורגש בגוף. ויובן ממה שית' אי"ה. ולמעלה יובן שזה פרצוף א"א דו"נ ונק' סוכ' כידוע והוא כמו צורה וחומר אור דשם מ"ה בכלי דמדרי' סוכ"ע משם ב"ן בערך עולמות אבל איננו עדיין צורה וחומר ממש. כי אין בחיבור הזה התפשטות אל בתי' דמות בפ"ע כמו השפיגיל כמשי"ת. ונק' ג"כ פרצוף א' כלול מדו"נ ולהיליד כעין לידה כנ"ל בחי' ומדרי' מ"ה וב"ן דאו"א. וכפי הנ"ל דא"א הוא בחי' סוכ"ע עד"ז ידוע דאו"א זו"נ הם בחי' ממכ"ע [או"א מלבישים עד החזה וזו"נ עד כפות הרגל כמ"ש במ"א]. פי' שמאו"א בא בחי' אור וחיות לעלמין ממש והוא כמשל הגדלת הילד היולד שכחותיו מורכבים ומורגשים בגופו. אבא הוא מבחי' שם מ"ה החדש. אחר התלבשותו בבחי' זו"נ דא"א. אז הוא נמשך להאיר לעולמות מחיי החיים דשם מ"ה הנ"ל ולפי שבא בערך עולמות נק' אור מורכב בכלי שלו. ולא כמו עו"א דעלי' היא אתמר מלגאו כ"ע מלבר. לכן אף שגם הם שרש לחיות עולמות אבל אינן בבחי' מדרי' באור וחיי החיים שבהן. אבל באו"א שהאור מורכב בכלי והיינו שאין הכלי כמו כלי לבדה ולא האור כמהו"ע לבדו שאינו בערך ומדרי' שונות (אלא כולו אור שוה כא' כנ"ל בצפי' א"ק) וזהו שהן כלולים הדכר שהוא אבא והנוק' שהוא אימא כאו"א ממ"ה וב"ן כנ"ל. באבא מ"ה דמ"ה ומ"ה דב"ן. באימא ב"ן דמ"ה וב"ן דב"ן. פי' כנ"ל שם מ"ה הוא כמו בחי' הצורה וב"ן היא כמו בחי' החומר וע"ד המשל הסכין צורתו היא הכונה לחתוך הדבר ולהפרידו וע"ד זו אמרו בגמ' סכינא חריפא למיחתך קראי ובזה הוא, ג"כ צורת הסכין. ולא קרב זא"ז גם בבחי' הצורה עצמה אף שהכוונה והרצון הוא אחד לחתוך ולהפריד דבר מדבר אבל חומר הכוונה עצמה אינה א'. כי למחתך קראי גם חומר הסכין רוחניות השכל הוא וסכין ממש חומרי גשמי ממש. מובן שהחומר הוא ערך מעלת ומדרי' הכוונה וזהו מ"ה דב"ן כי החומר הרוחני אינו אלא דמות הכוונה עצמה וחומרו של הפעולה בפו"מ למחתך קראי היא סברת שכליות מובנת גם לשומעים וחומר צורת הסכין הגשמי הוא ציור דמות חיתוך גופני. כוונת החיתוך גשמי הוא הצורה עצמה להיות החיתוך גשמי הוא המכוון זה נק' חומר הצורה. וכן יובן בחומר הסכין ממש שהוא ברזל סתם או הנדואי או כסף או שאר מתכות. וצורת החומר הוא סכין בעל פיפיות דוקא. וככה יתבונן המשכיל שמ"ה דב"ן דאבא הוא אור פרטי ממש להחיות העולמות (ולכן נק' ב"ן מלשון בנין עולמות כנ"ל) נפרדים מקו"ח. אלא שהוא עדיין מבחי' אין שעיקרו הוא בחי' מ"ה דמ"ה וכמש"ל בביאור קריאת שם מ"ה החדש. וזהו פרצוף אבא. וכשמאיר ובא בחי' פרצופי דכורא מתחברים אליו בחי' הכלים דתוהו בבחי' פרצוף בפ"ע ונוק' מקבלת התפשטות שפעו מאין ליש דעולמות דהיינו כמו בחי' חומר ממש הנ"ל שהוא לצורך הפו"מ כנ"ל. וגם בו יובן ענין צורה וחומר כנ"ל במשל והוא פרצוף אימא ולא בא בפרצוף א' ולהיות מחובר שניהם התפשטות להחיות הכלים דעולם התוהו בבחי' נפרדים מקו"ח כי אור אבא הוא כמ"ש בגמ' אור שנברא ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו עד שחשך לא יחשיך ממנו והוא אין דעולמות. וגם אם נתקרב אל בחי' מציאות עולמות ע"י הב"ן. הנה המ"ה דמ"ה שבו הוא יחוד אא"ס ממש (כידוע דאא"ס אינו מתייחד בכל האצי' אלא בחכ' כמ"ש ה' בחכמה. וע"י החכ' דוקא מתייחד בכל הנאצלים] והוא מתפשט לא"ס וא"ת. וע"ד המשל הוא כמו הסכין שעדיין אינו עיקר המכוון אלא כשעושה פעולת החיתוך בפו"מ. וכמו"כ יש להתבונן שאו"א הן הן חידוש ענין מאין ליש לעשות בהם הפו"מ. והפו"מ הוא ז"א דאצי'. וכמ"ש בזוה"ק ע"פ ה' פעלך בקרב שנים. והוא הנולד מיחוד או"א בבחי' לידה ממש שהו"ע מ"ה וב"ן בפרצוף א' מורכבים זה בזה ושאין הב"ן כעיקר בחי' ומהות שם ב"ן שהוא בנין עולמות והוא ערך וענין עולמות. ואף שהוא בחי' אלקות ממש ביחוד אא"ס ב"ה מ"מ הוא ערך ענין עולמות. כמו ענין הדמות שהוא מציאות איזה ענין שבו יהי' האדם נגלה וכמשי"ת ענין הדמות. ולא המ"ה דמ"ה עצמו שבחי' העולמות הן כמו היפוך ענין המ"ה כנ"ל. אלא שניהם מורכבים יחד להיות מהות אחד דהיינו ערך עולמות דענין שם ב"ן הבטל בעצם בכח שם מ"ה. וה"ז כמו מציאות חדש מה שלא הי' אפי' בפרצופי או"א דאור אבא (גם שהוא מורכב בכלים הנה גם הכלים הם כלים דמ"ה). היא אין ממש לגבי ערך עולמות כמו שהוא מציאות עצמות ענין שם מ"ה החדש כנ"ל. וב"ן דאימא שמקבל מאבא הוא כמו השגת הביטול כידוע שמהות ההשגה במקומה עומדת וישות ערכה אלא שבה מושג אור הביטול. וזכות ודקות מדרי' ההשגה הוא שיכולה לקבל ולהכיל בקרבה אור הביטול אבל אינה מתהפכת להיות במהו"ע אור הביטול. אבל בז"א נתהפך המ"ן דאימא שבבחי' להיות מתברר ע"י אור ושפע דחכ' דאבא עד שנולד מהם פ' אחד, שהב"ן שלו יתהפך להיות מיוחד ממש באור המ"ה שירד להתייחד בב"ן. וזהו פ' ז"א שממנו יהל אור להחיות הנפילים דעולם התוהו שיהי' בחי' עולם ממש חי מחיי החיים ב"ה דבחי' מ"ה החדש. וזהו ענין הידוע דששת ימים עשה ה' את השמים וכו'. ובכ"ד קורין לו בשם סוכ"ע לפי שהביטול דמ"ה שהוא עיקר החיים דעולמות אינו מושג ונודע להם כלל וכמאמר ובהון אתכסיאת מב"נ. ועתה יובן גם ענין פ' הנוק' דז"א שהוא מדת המלוכה המתפשטת תוך העם כענין בחי' הב' דשלימות המלוכה הנ"ל שהפ' הזה כלול ג"כ ממ"ה וב"ן שהוא ביטול לפי"ע ומדרי' כל עולם ועולם וקיום מציאות העולם שזהו מחיבור מ"ה וב"ן דנוק' שבחי' הב"ן מיוחד במה שיורד להאיר בערך מציאת עולמות למלוך עליהם. ונק' בשם ממכ"ע. ואיר ושפע העצמות דנוק' הוא הוא בחי' הדמות כמו התראות האדם בשפיגגל שרואים בשפיגיל את האדם בכל תנועותיו. אעפי"כ חומר מהות הנראה בשפיגיל הוא מציאת אחר זולת מציאת האדם עצמו ודי בזה. וידוע דפ' ז"א הוא הנק' בשם הקב"ה. פי' הקדוש הו"ע שם מ"ה החדש כמובן מהאמור. ברוך היינו שנמשך ומתחבר אל היחוד והתכללות עם ב"ן כנ"ל. הוא כלומר הוא הכולל כל מציאות בנין העולמות וכידוע בכ"ד וע"ז אמרו במשנה הנ"ל חמשה קנינים קנה הקב"ה שמים וארץ קנין א'. פי' שו"א דבי"ע שהן יש ודבר נפרד לעצמו. ושמים הן וכל תולדותיהן וכן הארץ שלדעתן וצביונן נבראו. אף שהוא ית' יודע אותן בידיעת עצמו כידוע. הן הן יש להן דעת עצמן. יש ודבר נפרד לגמרי. מ"מ הם חיים וקיימים מאלקות דידיעת עצמו ית' שהיא באמת חיות נבדל מהן בתכלית הרוממות [ובבחי' ממכ"ע הוא ענין כח מדת המלוכה דמות הנ"ל. שמפעיל גם בידיעת עצמן פעולת הצו"מ כפום עובדיהון. יקל להבין את זאת]. והוא ע"י קנין דוקא. בכסף ושטר וחזקה שהן ג' קוין. ועי"ז קנה את הנפילים להיית קנינו ית' (כידוע שקניני האדם גם התחתון יש להם אחיזה במהו"ע האדם). שיהי' להם חיבור אליו שתחול בחי' הוויות מציאותם עליהם ושם הוי' של הקב"ה המהווה הכל. דהנה בעולם התוהו לא היו בעולמות בחי' הוי' והתהוות מאין ליש. אלא כמו הרצון לצייר אותם הרי הם נמצאים מאליהם בכח אור הרצון דאד"ק דגליף ומשער מלכין כנ"ל בארוכה והיו המלכין בבחי' תוקף האור דוקא כמשנז"ל וכשנסתלק האור לשרשי נפל הכלים והעולמות הבאין מהן למטה מן המציאות. וצפיית אד"ק היתה מתפשטת כמשל חיי הנפש הכללי בגוף הנ"ל. ולכן לא היו להנפילים שום מציאות. ואם הי' בא מאו"כ דז"א ג"כ בבחי' תוקף האור (אף שבא שרשו ונמשך ממל' העצמות דשם מ"ה כנ"ל) הי' מציאות המתפשט ע הרצון דז"א דסליק ברעותי' למברא עלמא. ולא היו העולמות באים בבחי' התהוות מן המתהווה אלא רק כמו התפשטות בלבד מן המהווה ולא שיהי' בהן עצמן בחי' ההוי'. ולכן הי' בבחי' הקנין שע"י הווים הן שלו ויש בהן הוי' לדעת עצמן ג"כ. והיינו בכסף. עולם חסד יבנה (דהכסף בחסד כידוע). והוא כמו המים שיורדים למקום נמוך להיות נמצאים שם. וכן הוא שיורד אור מכח הפועל דז"א בבחי' הירידה וחסד להיות הוי' בעולמות ובשטר הוא כמ"ש אותיות שנבראו בהן שמים וארץ וכמ"ש בעמ"ו באריכות. שע"י דבר ה' בע"מ שהדבור מגלה מה שהרצון במח' צוה ונבראו. והיינו שיצטרפו אותיות הנפילים כאשר צוה ה' בע"מ. וזהו בחי' קו השמאל כאש המהפך את מה שפוגע בו להכלל בשריפת אש ועי"ז נעשה קנין שלו הנאחז בגופא דמלכא. ת"ת קו האמצעי והיינו חזקה שנאחזים ומוחזקים בידו ית':
5
ו׳אך קנין שמים וארץ הלזה הי' מסט' דא"א כלומר בכח א"א שיש בז"א והוא כדמיון ומשל המרפא את החולה ע"י שמות וקמיעות. שאין החולה מרגיש כלום ונעשה בריא דהיינו שפועל הפעולה הגופני' דבריאות הגוף בכח נבדל מערך גוף. וכמ"כ שבריאת שו"א וכ"צ הי' בדרך פלאות א"ם ב"ה להיות התהוות יש מאין כידוע שאין כל ברי' לעמוד ולהשכיל ולהשיג איכות התהוות מאין ליש ומציאותן לדעתן יש ודבר נפרד בפ"ע בלי שום ידיעה והרגשה מאין היא בא. וזהו מ"ש שני אלפים תוהו. פי' שהעולם שכבר נברא ביו"ד מאמרות הוא רק בבחי' התוהו. והיינו שאינו מרגיש שהוא מתהווה ממהווה ואין לו שום דעת והשגה בזה והיינו שאינו מרגיש שהוא קנינו של הקב"ה. וזהו כמו בחי' א"א הנ"ל שהוא פועל בעולמות בבחי' נעלם מהם לגמרי כמ"ש לעיל. והאדם שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים. והיינו נשמה שמכרת את בוראה גם היא אינו פועל בעולם כלום (רק קודם חטא אדה"ר שהי' מושבו בג"ע וכשיצא משם פעל בעולם ג"כ כידוע במק"א). וז"ע הצדיקים הגדולים שמאדם עד נח ועד אברהם היו דבוקים בנשמתם באלקות בדביקות נורא. אך בגופם לא הי' שום גילוי מזה ולכן לא נאמר בהן שקיימו כל התו' כולה כמ"ש באברהם וגם לא הי' זרעם מיוחס אחריהם והיינו מטעם הנ"ל שלא הי' העולם קנינו של הקב"ה רק מסט' דא"א כאמור. אברהם קנין א' הוא מסט' דאבא שנעשה אאע"ה קנינו של הקב"ה בבחי' זו ושב להיות מרכבה גם בגופו, וכרות עמו הברית להיות לאלקים לזרעו המיוחס אחריו, ונא' בו והאמין בה' שהי' ראש למאמינים (משא"כ הראשונים רואים ומכירים בכח נשמתם ולא מאמינים). והאמונה הוא ספי' המל' אלקות ממש דאיהו וחיוהי וגרמוהי זה. ואז נגלה עליו אדה"כ כלומר שהכיר את בוראו בכח האלקי ממש דספי' האמונה שלמעלה מעלה מכח הנשמה עצמה ולכן נגלה עליו בגילוי אדון הכל כמו שהוא בעצמו שם מ"ה החדש שבגופא דמלכא לכן קיים את כל התו' למעלה ע"י האמונה שלו נגלה אברין דמלכא למעלה. והוא קיומן להיות כל ימי' אברין דמלכא מתפשטים אל הגילוי בעולם. והיינו מסט' דאבא שהוא בחי' אור בכלי כנ"ל שכבר יש ממנו התפשטות אל מדרי' עולמות מה שבב"ן כנ"ל. והוא אור שהאדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו כמ"ש ג"כ פנימי' אבא פנימי' עתיק שכולו פנים ומתנשא מימו"ע לגמרי רק כשבא באבא מאיר הוא אל העולמות ונותן להם הכרה במתנשא מימו"ע לגמרי. והמשל לזה הו"ע השתוממות שהשומע דבר פלא מאוד נעלה שא"א לו להביאו להשגה ודעת כלל וכלל. ויש להביא קצת דמיון לזה ממ"ש בסד"צ ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא וגו' היינו דכתי' ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש וגו'. שהשומע דברים כאלה מפי חכם גדול ישתומם בדעתו ומתאמת אצלו מציאות חכ' עליונה נעלמה ממנו. ואם החכם מגיד להשומע את הדבר הזה בדרך מסירה כמ"ש משה קבל ומסרה ליהושע וכו' תדבק נפשו בחכ' הנעלמה עד שכל המושג ומורגש כל"ח בעיניו (וכידוע ענין מעשה דלאזני). וכמ"כ יובן שנגלה עליו אדה"כ הוא ז"א שמסר לו בחי' אבא שבז"א ותדבק נפשו של אאע"ה בבחי' אלקי דאמונה עד שהי' צופה בחי' אברין דמלכא ודבקה נפשו בהן עד סוף עולמו שהוא הגוף. (וענין אברין דמלכא מבואר במ"א באריכות שלענין חיות העולם והנהגתן הוא רק אור חיצוני המתפשט בדמות דצורת אדם הנראית בסממנים או בשפיגיל. ואברין דמלכא היינו כמשל שרואה את גוף המלך עצמו). וזהו שנעשה אאע"ה קנינו של הקב"ה בבחי' ומדרי' אור אבא שבז"א ונעשה בחי' מרכבה. וכמ"כ הוא יצחק ויעקב שהיו מרכבה עליונה והקנין שלהם הוא ג"כ ע"י כסף ושטר וחזקה וק"ל:
6
ז׳אך כלל ישראל שאינן בבחי' מרכבה כלל ואעפי"כ נחלו בחי' האמונה וכנ"ל שהוא להכיר את בוראו בכח אלקי שלמעלה מכח הנשמה עצמה. רק שבגלות מצרים היו הנשמות והאמונה שלהם בגלות תחת סבלות מצרים עד שלא בא שום כח והארה והתפשטות מן הנשמה והאמונה. ואעפי"כ מצד עצמות הנשמה והאמונה נקראים עמו של הקב"ה ובניו וכמ"ש שלח את בני. שלח את עמי. כי קנוים המה לו בקנינו של אאע"ה שקנה אותו ואת כל יוצאי חלציו. אבל החיבור דקנין אל האדם הוא רק למעלה בבחי' השתוממות הנ"ל. וזה מה שאין כל ישראל יכולים לקבל (כי אינן בבחי' מרכבה כאבות העולם). ולכן אמרו נגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם. וידוע שהוא נגלה להם והם לא ראו כלום. וכמ"ש ופסח ה' על הפתח שהוא האמונה והאיר בה מסט' דאימא עילאה שהוא כענין דמועת אור אבא המתקבל בנו"ן שמרים דילה ולא אור אבא עצמו. ועי"ז יצאו ישראל משעבוד דוגמא שיצא אאע"ה מכחות הטבע להיות מרכבה. והיינו שנמסר לו אור אבא עצמו שבז"א כנ"ל. אבל ישראל נפקו מסט' דאימא. שהאיר ז"א בבחי' האמונה את כח אימא. ועי"ז נעשה כח בבחי' האמונה להוצאת ישראל משעבוד הטבע עולם במצרים אל לכתך אחרי במדבר וכו' למעלה מטו"ד שלהם שלא שמשו אצלם כחות נפשותם הנבראים רק אור האמונה האלקות הוליכה אותם. וז"ש בזכות האמונה יצאו ישראל ממצרים (דודאי אין הכוונה שהי' להם זכות בצו"מ מחמת שהי' להם אמונה. שהרי אמרו הללו עע"ז וכו'. וגם ידוע שיצ"מ הוא אתעדל"ע דוקא ובריתו את אברהם וכו'). ר"ל בכח האמונה האלקות שלמעלה מכחות נשמתם. וכ"ז מסטרא דאימא שהוא כדמות אור אבל אין נראה רק עצם הדמות והיינו סט' דאימא להבין עפ"י משל בענין וכונת לשון דמות והרי זה קנין א' שלבד מקנינו של אברהם וקל להבין. ואחר צאתם ממצרים התחילו ישראל למטה לינק ולהביא בנשמתם אור וכח האמונה כמ"ש בדרוש הספי' וכן למעלה בז"א נפתחו בו שערי בינה שבהם יוצא אור אבא אל הגילוי בז"א ודרך השערים דבינה דוקא באופן שיוכל להאיר אף שלא במדרי' מרכבה. וכשנכנס למעלה שער הנ' דבינה דבי' עייל אבא ממש לאימא והיו לדבר א' וישראל גם הם למטה נגלית בהם בנשמתם בחי' האמונה אז נאמר וירד ה' על הר סיני וכל העם רואים ונתן את התורה לישראל וכמ"ש בתניא ונתן לנו את תורתו. הוא נתן לנו את עצמו להיות כת אברים דז"א נמצאים בקרב עמו ישראל והיינו שכשמתגלה למע' אור אבא דעייל לאימא הי' בחי' התפשטות מז"א (כלומר בחי' התפשטות שנז"ל שישנו בכל בחי' חימר וצורה) גם בחי' התורה. אך לא הי' מתקבל בעולם כ"א ע"י בחי' הקנין הנ"ל בג' קוין ולהיות הכל ביחוד אור וכו' כנ"ל. ומתן התורה היינו שנמצא בקרב ישראל ענין שם מ"ה כפי מה שהוא בפנימי' עתיק שנעשה פנימי' אבא. וע"י שע"ב בא בז"א וישראל למטה שנתמלאו מכח האמונה קבלו אור זה. ולכן הם בני מצות שבעשייתם המצוה נמשך בה אור אלקי דאברין דמלכא אל העולם ממש (רק שהוא בבחי' מתן בסתר כמ"ש במ"א). אבל אין שום התפעלות בא בכחות הנשמה מן אור התורה רק בדרך השגה והבנה והכרה דכח הנשמה והאמונה. אבל לא מן האור דמצות (והיינו לפי שהן אברין דז"א שהוא בעולמות בבחי' סוכ"ע כידוע) ותורה עצמה. ולזה הי' קנין דבהמ"ק שהוא ענין ושכנתי בתוכם דקשה שהרי ושכנתי קאי על ז"א ואיך אפשר שישכון בתוכם ממ"ה דהיינו שיהי' מורגש בכחותיהם. וה"ה בחי' סוכ"ע כנ"ל ופני לא יראו. אלא שזהו בחי' השראת השכינה בביהמ"ק דודאי מי שנכנס לביהמ"ק נפלה עליו אימה ופחד כעומד לפני המלך עד שהגוף נתפעל באימה וביטול וכשיורד כח השכינה בבנין גופני היא הנותנת כח בנופות בנ"י להתפעל מאור אלקות דסוכ"ע שכבר ישנו בישראל בבחי' סוכ"ע וע"י הקנין דביהמ"ק דהיינו שנתחברה בחי' ההתפשטות דאור התו' בבחי' קנין אל מהו"ע של הקב"ה זהו יחוד קוב"ה. משכינתי' בתחתונים בעשיית המצות ובחי' התפעלות אלקות הידוע שהיא השכינה בבהמ"ק. המובן מכל הנ"ל שהה' קנינים הן הן לעומת ה' פרצופים הידועים א"א. ואו"א. וזו"נ והמבין יבין לאשורו:
7