חנה אריאל, מסעיChanah Ariel, Masei
א׳אלה מסעי בנ"י וגו' ויכתוב משה וגו' איתא בזוה"ק קוב"ה בגלותא סליק לעילא (או"א) לעילא (עו"א). כתי' על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים וגו'. א"א לומר דקאי בעוד חומות ירושלים היו על מכונם שהרי אח"כ אומר עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ. ועוד מוכרח יותר ממ"ש נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו אם אתן את דגנך עוד וגו'. בפ' מטות או השבע שבועה לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. י"ל דהא קי"ל דבעינן פיו ולבו דוקא ולמה לא הזכיר בפסוק מזה. ענין מסעי בנ"י מאמ"צ לצבאותם יתפרש דאמ"צ היא נוק' דקלי' וא"י היא נוק' דקדושה שהוא בחי' הפ' דדור שנכנסו לארץ כנ"ל פהק"ו. וזהו לצבאותם כי אנשי הצבא הם גילוי כבוד מלכותו והיינו שנסעו בנ"י מבחי' נוק' דקלי' שהיו שקועים בה בגלות מצרים לבוא לבחי' נוק' דקדושה שהיא צבאותם כלומר צבא שלהם דקדושה אלקי' וידוע בסה"ק דבקלי' נוק' שלטא על דכורא ובקדושה נוק' לית לה מגרמא כלום רק לקבל מן דכורא. וביאור הדברים. באדם התחתון נק' בחי' נוק' החיות המורגש בחומר הגוף כמו כח ההילוך בשעה שהולך והמישוש בעת שממשש והוא פ' גמור מתרי"ג אברי האדם והוא בא מן הנפש החי' (וכן מן הנר"נ כידוע). מלבד הרצון ושו"מ הבוחרים בתנועת ההילוך והמישוש והכח הזה ישנו בגוף גם בלא רצון ושו"מ בפו"מ. מובן שהוא נגזר ונמשך ממהו"ע הנפש מקום שנמשך משם הרצון ושו"מ. אלא שבקדושה גם בחי' המורגש הזה שהוא בחי' הישות דחומר הגוף גם הוא רק בבחי' הביטול ליוצרו וקונו. אבל בקליפה היש המורגש הוא דבר נפרד לגמרי ואין בו רק הרגשת עצמו ולא שום דבר כענין אני ואפסי עוד והישות הזה ממשיך לעצמו שו"מ מה הוא טוב לו אבל עיקר החפץ בדבר אינו מחמת שהשו"מ מחייבים כן אלא הישות המורגש בוחר בדבר ושליט למצוא לו בחי' דכורא המשפיע וממציא ענין הנאה שעפ"י שו"מ. וכמ"כ יובן ענין קלי' מצרים שעיקרה בחי' נוק' דקלי' שהוא תכלית הישות ופירוד מהבורא ית'. וכידוע ממעשה שהי' בא' שרצה ללמוד חכמת הכישוף ואמרו לו שתחלת הכל יפרד עצמו מאלקי ישראל ר"ל. ועד"ז הוא כל חכמת מצרים חרטום ואשף. וזהו שארז"ל שהי' הקטרוג בעת קי"ס מה נשתנו אלו מאלו הללו עע"ז וכן הללו עע"ז. וקשה שהרי אמרו בזכות האמונה (שהיתה בישראל גם במצרים) יצאו ישראל ממצרים הרי שהי' להם גם במצרים בחי' האמונה בה' רק שהיתה האמונה בגלות שלא יכלו לפעול מה שהאמונה מחייבת וכל מעשיהם הי' תחת סבלות מצרים וא"כ למה נק' עע"ז אלא שהיו בבחי' הנוק' דקלי' שישות המורגש שלהם הי' תכלית הפירוד מאלקות הבורא ית' שהי' להם מצד נשמתם האמונה בו וישות הפירוד הזה הוא עע"ז. ונסעו מזה הפירוד מ"ב מסעות ליכנס לבחי' נוק' דקדושה שיהי' גם, הישות המורגש בתכלית הביטול לאלקות. וידוע שהמ"ב מסעות הם נגד שם מ"ב דאנא בכח כו'. והוא שבעה שמות כ"א מששה אותי'. משא"כ ימי הספירה הם שבעה פעמים שבעה. ועם האמור שהמסעות הם להתרחק מנוק' דקלי' דשלטא על דכורא ומושכת לעצמה כל הו"ק והנוק' בכל מקום היא כענין בחי' המל' וכ"א מהבחי' ומדות כלול מכולם והיינו זפ"ז. אלא שבבחי' הנוק' דקלי' גם שיתבטל בחי' החסד דקלי' לא תזוז בחי' הנוק' ממקומה וכן כל המדות. הדמיון לזה הוא מה שקורין העולם ציגאנעריי דהיינו שהוא רוצה בדבר מצד תוקף אהבת עצמו ומראה לבריות כאלו הוא מצד עצמו אינו חפץ בזה רק שהיושר והסדר מחייב כן ובאמת אף אם יסתרו לו כל הסברות שמראה ליושר לא יסור מחפצו כלל מחמת אהבת עצמו. וזהו שנגד כל מדה ומדה הי' רק ששה אותיות ומסעות אבל השביעית לא בא בפו"מ הסילוק ממנה עד שנגמרו גם בבחי' המל' ג"כ בחי' הסילוק בששה קצותי' אז נגלה נקודת בחי' הנוק' דקדושה להיות הישות בבחי' הביטול הגמור כנ"ל והיינו שאחר המ"ב מסעות נכנסו לא"י ממש:
1
ב׳והנה בחי' הנוק' שנת' פה הוא ענין חבור האדם עם הקנינים שנז' פהק"ו שהחבור הוא בפ' הזה דוקא ועל ידו מורגש לאדם עצמו (דרצון ושו"מ) הקשר וחבור שהקנינים הם שלו (ולכן אין למתים קנין כנז' בפהק"ו). ולמשל אדם גדול שיש לו כמה וכמה עסקים. אם איזה עסק אינו הולך כשורה ויש לו צער מזה בטבעו לפי שהם שלו ויש לו חבור עמהם מצד בחי' הנוק' הנ"ל. מה עושה האדם מסלק את עצמו מן העסק הזה לעסקים אחרים (והיותר טוב ומועיל הוא שיסיע את עצמו לדברי תורה) או לימודי חכמה שבזה מסתלק מן בחי' הנוק' המחברתו עם הקנינים ובזה מסתלק ממנו העצבון מרוע המו"מ. והיינו רק שהוא בורח מן המו"מ הגרוע. אבל עדיין בהעלם יש לו הרגשת הצער מרוע העסק. אך כשמקבל עליו מלכות שמים שלימה ומתדבק בבוראו בבחי' בטל רצונך לגמרי כו' אז הוא מסתלק לגמרי מהעסק הגרוע והרגשתו. ועי"ז יוכל לבוא תשועת ה' גם לעסקו הגרוע לתקנו. והנמשל יובן שזהו מ"ש קוב"ה בגלותא דהיינו שהשכינה בישראל כבי' בגלות עמהם בעניים וצערם והשכינה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי. אז קוב"ה מסתלק לעילא בחי' החו"ב דאו"א כמשל לימודי החכ' הנ"ל. ועוד לעילא הוא בחי' הכתר המתנשא מימו"ע. וע"ז נאמר ברח דודי ודמה לך לצבי וארז"ל מה הצבי כשהוא בורח מחזיר ראשו לאחוריו כו' שזהו כמשל שתשועת ה' לעסקיו באה עי"ז. ובנמשל הוא ענין נסים נסתרים שבגלות כי כשיש יחוד קובה"ו בחי' סוכ"ע בממכ"ע אז הנס הבא מאהבת ה' את עמו משנה הוא את סדרי הטבע ומבטלם ומגלה אהבתו לעמו. אף שסדר הטבע הי' מחייב אך לא טוב לישראל. וגילוי אהבתו ית' היא ביטול הסדר. אבל כשקוב"ה אסתלק לעילא לעילא בבחי' המתנשא מימות עולם שלמעלה מערך מדרי' סדרו וטבעו של עולם. ותשועת ה' לעמו שבאה עי"ז אין לה ענין עם סדר עולם וטבעו. עד שבא הנס מכל מקום אף מסדר העולם וכמו שהו בענין הנסים הנסתרים. כמ"כ יובן בענין גילוי אלקות בנש"י ובגופם. וכד סליק לעילא לעילא מחזיר ראשו לאחוריו כבי'. והיינו מ"ש הכתוב והי' כאשר נלכדה ירושלים שפרצו החומות ונכנסו האויבים לתוכה. וכתי' והי' שהוא לשון שמחה. והענין דחומות ירושלים הוא בחי' המקיפין דנוק' דקדושה שמסמאין עיני החיצונים ומבדילה מהן שהיא צריכה למקיפין דוקא לפי שנאמר בדוד כפתע ביני ובין המות. ופי' בזוה"ק שיעורא דקיק דבין הקדושה דמדרי' דוד לסט"א. והוא האמור בבחי' הנוק' דקדושה שהיא נותנת בחי' ישות גמור בישראל למטה בבחי' הביטול הגמור לאלקות גם במקום שישות המורגש הוא קרוב לישות נפרד לגמרי. ולזה באו חומות ירושלים להבדיל בין ישראל לעמים. וכשחטאו ישראל ונטמעו בבחי' הישות דפירוד דקלי'. שזהו כמשל הנ"ל שיש לאדה"ע כבי' צער מרוע העסק (והמקיפין דחומות הן באים בחבור קדושת הדכר בנוק' כמשי"ת אי"ה לפנינו). ולז"א והי' כאשר נלכדה ירושלים ואז קוב"ה אסתלק לעילא לעילא וכענין ברח דודי הנ"ל וזהו על חומותיך ירושלים הן חומות אחרים אחרי אשר נלכדה ירושלים ונפרצו החומות התחתונים שמגיעים עד בחי' הביטול בעצם גם במקום הישות כנ"ל אלא חומות חדשים כמשי"ת. ועל החומות הללו החדשים הפקדתי שומרים הן בחי' מט"ט וסנד"ל וכידוע בסה"ק שבעת הגלות היחוד הוא ע"י מט"ט וסנד"ל דוקא שהן בחי' הספי' דבי"ע שהן בבחי' ביטול היש דוקא שכן הוא בגלות א"א לבא לבחי' התפעלות האלקית הידועה (שהיא מענין שכינה בישראל כמ"ש בכ"ד) כ"א בבחי' ביטול היש דוקא ע"י ההתבוננות והשגה בשכל אנושי דוקא להבין ולהשכיל דקוב"ה הוא עיקרא ושרשא דכ"ע ומבלעדו אין אלקים וכח פועל במציאות הנמצאים ובקיומם וחיותם וקדוש ה' צבאות ומובדל מערך עולמות כמ"ש אין ערוך לך ה' אלקינו וממילא מובן דכקכל"ח. וע"י השגה והבנה זו בא לבחי' ביטול היש ממש. וזו היא שמירה לחומות ירושלים שישנם גם עתה בבחי' הקדושה אלקית בישראל (כמשי"ת). וה"ז ענין מחזיר ראשו לאחוריו דוקא. כי ההשגה והבנה דשכל אנושי הוא בחי' אחרי ה' כידוע בכתבים. וחזרת ראשו הזאת הוא בחי' היחוד עליון שבחומות ירושלים הוא לאחוריו דוקא שהן השומרים הנ"ל שעליהם אמר הפקדתי שומרים. ואומר עליהם המזכירים את ה' שאין זה אלא בחי' זכר ואחרי ה' כנ"ל. אבל אל דמי לכם עד יכונן וישים ירושלים תהלה והארה בבחי' התפעלות אלקות שהוא ענין היחוד הנ"ל. והדר מפרש מהיכן הם החומות ירושלים הנזכרים. נשבע ה' בימינו וגו'. ענין השבועה דכתי' בה לא יחל דברו פי' לא יעשה אותו חולין אחרי שנתקדש הדבור בשבועה וקדוש הוא ה"ז בבל יחל וכמ"ש בסה"ק שענין שבועה הוא המשכת מקיפים לנוק' שהוא בחי' הדבור ומעשה שע"י מצות השבועה מתקדש הדבור בכח קדושת המצות שקבלו ישראל במ"ת כידוע. ומדאמר לא יחל דברו דמשמע שכבר נתקדש בשבועה והיינו לבו דוקא. ולז"א ככל היוצא מפיו שהוא פיו ולבו כן יעשה דוקא. וככה ממש יובן למעלה מ"ש נשבע ה' בימינו ומשבועה זו הן החומותיך ירושלים הנ"ל ואומר שהשבועה היתה באופן זה אם אתן את דגנך עוד מאכל לאויביך ואם ישתו בני נכר תירושך. ידוע במק"א שאו"ש הן בבחי' מ"ד ומ"נ. והכוונה שהקדושה דשבועה זו אינה מגעת עד הישות המורגש שיוכל לבוא ליניקת הקלי' כנ"ל אלא שהוא באופן שלא יתן את הדגן מאכל שהוא בחי' המ"ד דמעשה המצות ומה דקוב"ה אתיידע ואתדבק לכ"ח לפום מה דמשער בלבו לא יוכל לבוא לידי אויביך לפי שהוא בבחי' ביטול היש דוקא כנ"ל ע"י השומרים. ואם ישתו תירושך הוא ענין התפעלות אלקי בהעלאת מ"נ שהיא השתי' דנפ"א ששותה תירוש שאינו יין גמור עדיין כנ"ל שההשגה הוא רק בבחי' אחרי ה' רק שעכ"פ בא מזה בחי' השתי' ע"י השבועה דנשבע ה' והוא באופן שלא ישתו בני נכר ממנה כלל וכלל וז"ש כי מאספיו יאכלוהו והללו את שם ה' מלמעלה למטה בבחי' המ"ד ומקבציו ישתוהו בחצרות קדשי שהן בחי' השומרים הנ"ל. והמשכיל יבין מהאמור דכשהמל' מאירה בישראל בחי' ביטול בעצם (מדרי' אצי') אז מגיע הביטול גם עד היש המורגש ואם אין מדרי' זו לא יאיר אורה בבחי' התפעלות אלקות כ"א בבחי' ביטול הישות דוקא. והארתה בבחי' ביטול בעצם הוא כשמקבלת פב"פ מוחין דאו"א בז"א שהוא בחי' עליונה יותר בפי' ביטול בעצם כמ"ש פהק"ו ובמדרי' עוד עליונה גם מזה שהוא בחי' הכתר יגיע האור גם עד המורגש ע"ד נסים נסתרים הנ"ל ובמסע בנ"י ממצרים עד א"י הי' שם ב' בחי'. האחת הבריחה מנוק' דקלי' והיא היתה ממ"ב מסעות כנ"ל. ותיקון ובנין הנוק' דקדושה ובבחי' פב"ב הוצרכו ז' שבועות ימים הכל כנ"ל. וזהו אלה מסעי בנ"י מארץ מצרים נוק' דקליפה לצבאותם נוק' דקדושה ביד משה ואהרן שהם השושבינים העושים יחוד קובה"ו ליתן כח למסע ממצרים וגם לכניסה לא"י המרומז בלצבאותם. והנה לפי המבואר באריכות מובן שבבחי' הבריחה מחזיר ראשו לאחוריו ולא בחי' לצבאותם. עז"א ויכתוב משה שהוא ע"ה שושבינא דמלכא הי' כח בידו להמשיך מוצאיהם שהן או"א מקום תולדות זו"נ למסעיהם ע"י זו"נ כנ"ל ביד משה ואהרן ע"פ ה' ירמוז לבחי' הכתר ג"כ. ע"כ נשתנית בריחה זו להיות בא ממנה גם בבחי' המורגש דלצבאותם. וז"ש ואלה כלומר הן עצמן הן המסעיהם למוצאיהם לקבל המוחין דאו"א ליחוד השלם לצבאותם דוקא:
2
ג׳ויסעו מרעמסם בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש הראשון (הכפל דחדש הראשון מיותר. וגם שבפעם השני הוסיף לומר בחמשה עשר יום) ממחרת הפסח (והוסיף עוד סימן המובן מאליו) יצאו בנ"י ביד רמה לעיני כל מצרים (מה ענין זה לסיפור סדר הנסיעות והחניות) ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור (והנה זהו גמירת וסיום הספור דמצרים מקברים) ובאלהיהם עשה שפטים (אין לזה חבור כלל אל הקודם דאיירי במעשה מצרים וק"ל):
3
ד׳הנה אנו אומרים בשבח דנשמת כל חי בשבת אלו פנו מלא שירה כים ולשונינו כו' ועינינו מאירות וכו' אין אנו מספיקים להודות על אחת מאלף אלפי אלפים וכו' ממצרים גאלתנו וכו'. וזה שאומרים ממצרים גאלתנו הוא העיקר המחייב ההודאה בהפלגה הגדולה הנ"ל. וי"ל הלא יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל אינו פחות משעבוד מצרים ואין חייבין ע"ז רק קרבן תודה או הודאה בברכה. ולמה על מה שממצרים גאלתנו אין אנו מספיקים. כתיב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. עם בני ישראל לא נבראו אלא להודיע טבעו בעולם כי הנשמה מכרת את בוראה גם כשהוא בגוף. וע"ז נא' נר ה' נשמת אדם. שידוע ונז' הפירוש בכ"ד שר"ל כלפי מ"ש את השמים ואת הארץ אני מלא נאום ה'. רק שעלמות אין מספר מעלימים כבודו והתגלותו בעולמות ולכך נעלם מהם מה שהוא מלא נאום ה'. והנשמה מכרת אותו ית' ולפניה גלוי מציאותו ית' ומלואו בכל מקום וע"י מתגלה גם בגוף וכידוע המשל ע"ז ג"כ מחדר סתום כשפותחים בו חלונות אזי בא לשם אור השמשא דאכולא עלמא נייחא. ולכן מתפעל גם הגוף בביטול אליו ית' בכל המדות וכחות ומדרי' מפרטי כחות ותמונות צורת הנשמה המאירים הכרתה גם בגוף ועי"ז מאיר אור ה' גם לעולמות ע"י האדם. וזה הי' ענין בריאת אדה"ר כידוע מ"ש בת"ז שהי' אומר לחיות ובהמות באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה'. וכן הוא לכל פרטי עניני העולם ע"ד מ"ש וידע כל פעול כי אתה פעלתו שזהו ע"י האדם. רק שבחטא עה"ד ארז"ל שנשרו ממנו נשמות. וביאור הדבר הזה הוא. דהנה י"ל לפי משרז"ל בחטאו של אדה"ר והפליגו בו הרבה עד שאמרו מין וכופר בעיקר. לכאורה יפלא מאוד איך חוטא כזה יזכה לנבואה תומ"י שאמר לו ה' איכה וקודם לכן נא' וישמע את קול ה' אלקי' וגו'. וזה יובן עם האמור לעיל בענין האדם שענינו לגלות את אור ה' (המלא את כו' ואלדח"מ) בעולמות בכל פרטי מעלות ומדריגות שנמצאים בעולם. ונשמת אדה"ר היתה כוללת כל המדרי' לקבל אור ה' בכל המדרי' ולגלותו בעולמות. וכאשר חטא בעה"ד טו"ר נשרו ונפלו ממנו מדרי' הנשמות שממדרי' עה"ד ולמטה ר"ל שבאותן מדרי' לא הי' יכול לקבל אור ה'. וכ"ש שלא הי' לו מה לגלות בעולמות. והי' מסתכל רק במילי דגופא בלי שום השגה והכרה בבורא. אבל מדרי' העליונות שבו שבהם הכיר את בוראו במדרי' שלמעלה מעה"ד לא החשיך אורו שם כ"כ והי' עדיין כח בנשמתו באותן המדרי' לדעת את כבוד ה' ולכן וישמע את קול ה' אלקי' וגו' כו'. מבואר ענין נשירת הנשמות שהוא ביטול כח ההכרה מהנשמה וממילא לא נגלה על ידה אור ה' בעולם. וזהו דומה לענין שבה"כ הידוע בע"ח ובסה"ק שהוא ענין וימלוך וימת דמלכי אדום שזהו ג"כ ענין הסתלקות האורות ונפילת הכלים למטה. וקצת ביאור הענין הוא. דהנה הא"ס הוא אחד יחיד ומיוחד וכאשר עלה ברצונו להמציא יש נפרד מעצמותו (דהיינו נפרד מקו"ח). דהיינו שיהי' לגבי היש הנמצא נעלם בתכלית ההעלם היותו מיוחד באחדות הא"ס ב"ה בתכלית היחוד. הנה הוא כל יכול והאציל אורות וכלים. האורות הן כבי' כח להמציא איזה מציאות כי מי ימציא ויהוה שום הוי' חוץ ממנו (ומ"מ נק' אצילות שהוא חלק קטן נבדל מגדול לפי שבא"ס עצמו הכל כבר יש ומצוי כמ"ש במק"א). והכלי הוא להעלים את זאת שהוא רק כחו ית' הכל יכול כידוע בענין שמש ומגן הוי' אלקים. וגם הכלי הוא כח תמונה פרטית לצמצם האור שלא והי' מתהווה ממנו רק מציאות פרטי חסד מכלי החסד. אף שלהיותו מדרי' אצי' כולל הוא כמה וכמה מיני חסד במתהוה אבל עכ"פ מכלי החסד לא יבוא רק גילוי והתהוות בחי' החסדים (אך ידוע שגם החסד כלול מי' וי' מי' כו' אך הכל בבחי' החסד כידוע בכ"ד). וכן מכלי הגבורה וכלי הת"ת וכו'. והכל בבחי' ומדרי' פרטי' ופרטי פרטיות. דהיינו שמחסד יתהווה כתר שבחסד וחכ' שבחסד וכו' עד המל' שבחסד וחוזר המל' ונעשה כתר ומתפשט עוד לחכ' וכו' עד המל' וחוזר ונעשה כתר כו' עד אין קץ למדרי' וכן לאורך ורוחב כמ"ש במ"א. עד שנעשה עולם מלא שתביא בו בחי' המלוכה שהיא היא כוונת הרצון להמציא בחי' עולמות כידוע. ולהיות האורות דתהו הן בבחי' היש אלקי ותוקף האור. כי מחמת שאצילותם הוא רק להתהוות היש ע"כ גם הם באו בבחי' היש אלקי בתוקף ההארה להתפשט בהתהוות מדרי' פרטיות זו למטה מזו כנ"ל. ומדרי' הנמוכות בהשתל' הנה לא יוכלו לקבל אור וכח שמקבלים אדרי' העליונות. ע"כ נסתלקו האורות עצמן מן הכלים המתפשטים לפרטיות ומדרי' נמוכים כפי ענין הכלים כאמור ואף שאין התפשטות לכלי מבלעדי כח האור אך בהסתלקות האור לשרשו נשאר חבורו עם התפשטות הכלים בבחי' שלמעלה מן המציאות כידוע ענין זה דחבור למעלה מן המציאות במק"א (במשל דמחדו"מ של האדם וענין כף הקלע וכו'). וזהו ביטול וחורבן העולם שנתהווה מן התפשטות האו"כ דחסד וכו' וזהו וימלוך וימת וכו' וכ"ז יובן יותר ע"פ משל ממ"ש לא קאים אינש אדעתי' דרבי' עד מ' שנין ולבתר מ' שנין קאים אדעתי' דרבי' ממש. והיינו דוקא כששימש כל צרכו דהיינו ששפתותיו נוטפות מור ובטל לגבי רבו בתכלית הביטול. שמחמת הביטול הגדול שאינו תופס מקום לעצמו מבלעדי רבו נמשכו אליו הדבורים כמו שהם אצל רבו שהדעתא דרבי' הוא תמצית ועיקר של כל הדבורים והדבורים מיוחדים עם הדעת בתכלית (כי הגם שצירוף אותי' הוא בא מחכ' שקודמת לדעת מ"מ בעת שמדבר בודאי בדעת ידבר ואין שום תיבה ואות בא מבלי דעת המניעו לצאת אל הפועל). וכן הם באים בקרב התלמיד הבטל כנ"ל ולכן הוא מקבל גם הדעת אלא שמקבלו בהעלמו תוך הדבורים אך אעפ"כ דעתא דרבי' שמקבל בדיבורים הוא שומר את כל הדיבורים בקרבו וכסדרן ולא ישכח אותם ויחזור עליהם עד שיתגלה לו גם הדעתא דרבי' (ותלמיד חבר דלגמרי' דרבי' צריך ולסברי' לא צריך יקום מיד אדעתא דרבי' וממילא לא ישכח ולא יטעה כלל וגם אפי' עד דלא קאים אדעתי' דרבי' ממש אעפ"כ הדעת הגנוז בדבורים שומר אותו שלא יטעה בהן. אך אם אין בו בחי' הביטול כשפתותיו נוטפות מור הנ"ל (או שאין הרב מכוון ללמוד את התלמיד אלא הרב שונה לעצמו) אזי אין התלמיד מקבל רק הדיבורים לבד מבלי דעת שבתוכם אצל הרב. ע"כ אין תלמודו מתקיים בידו וקצת ישכח לגמרי וגם במה שישאר זכור אצלו יבא לידי טעות להורות על פיהם שלא כהלכה. ומזה המשל יובן למעלה ג"כ דהנה ידוע הפירוש במ"ש ע"ס בלי מה כשמתפרש על הספי' דנקודים הוא לומר שהן בלי בחי' מ"ה שהוא הביטול מפני שעיקרן בא לעשות בחי' יש ודבר הנפרד מקו"ח בכח הא"ס ב"ה שהוא כל יכול. ולכן דוקא במדרי' עליונות שהן דוגמת התלמיד חבר הנ"ל הי' יכול להתקיים בהן בחי' האורות (שהן דוגמת הדעתא דרבי'). אבל כשמשתלשל למדרי' התחתונות ובחי' הביטול אין בהם לפי שאין בחי' הכלים הבאים לעשות ההתהוות באים בבחי' הביטול ה"ז דומה לתלמיד שאין שפתותיו נוטפות מור (וגם שהרב שונה לעצמו כנ"ל) ע"כ אין מתקבלים בחי' האורות בתוך הכלים ומסתלקים לעצמות שלמעלה ממדרי' ההתחברות עם הכלים לעשות התהוות היש ודבר (כמשל הרב שעוסק אח"כ בענינים אחרים שגם אצלו מסתלקת הדעת מן האותי' וחבורם עם מהו"ע נפש הרב הוא למעלה מהדעת כנז' קצת למעלה (ומבואר בעמ"ו סכ"ז). ולכן גורם שני דברים. הא' דוגמת השכחה והוא שרש להתהוות בחי' ההעדר (כי גם ההעדר נברא הוא כי אין שום דבר נעשה מעצמו). דהיינו שרש להתהוות בחי' הקליפות שמאפס ותהו נחשבו וסופם שאת רוח הטומאה יעביר מן הארץ לגמרי. והב' היא דוגמת מה שנשאר אצל התלמיד בטעות. הוא מה שנפל למקום הקליפות ויש להם יניקה ואחיזה בניצוצי קדושה שנשארו תוך הכלים הנשברים שהם כדמיון אותיות שאין להם חבור זה עם זה מפני שנסתלק אור הדעת המקיימן על הסדר ויכול לבוא מן השכל (שעכ"פ הי' בהן מתחלה) סיבה להורות טעות. וכן הוא ע"י הסתלקות האורות נסתלק החבור מן הכלים וזהו שבירתן ועי"ז יוכל לבוא מניצוצות שנשארו בהם (קצת עכ"פ) יניקה לצד ההיפך והן החיצונים והקליפות. וכלומר שמכאן הוא שרש ומקור בחי' הפירוד הגדול של ההיפך. דהיינו כי הנה אויביך ה' שהן הקליפות שיונקים גם הם התהוותם מהקדושה. והניצוצות הללו עתידים שיעלו ויתבררו מן הקליפות. וממילא מחמת השבירה הנ"ל נעשה ביטול למציאות עולמות שהגם שנתחדש התהוות איזה ענינים מ"מ בטל מציאותם אלא הן הן אחוזים בבחי' למעלה מן המציאות (כמו שיתכן לומר שא"א למצוא אותם אף שבודאי ישנם). אמנם התיקון בא ע"י שם מ"ה החדש שהוא אור חדש ממהו"ע אא"ס ב"ה דלמחתב"כ ועילאה על כל עילאין דקמי' כולא ר"ל כל מה שאפשר להיות מתהווה מבחי' מדרי' כל יכול שרש הספי' והמלכים שמתו הכל כלא ממש חשיב נגד אור מהו"ע ית' והאיר משם רק הארה זו בלבד דכולא קמי' כלא (כלומר לא הארה יותר גדולה מזה דהיינו לומר שיהא איזה גילוי ממש ממהו"ע ית'. ויש לדמות לזה קצת ענין ידיעה בדרך שלילה). והארה זו אף שמצער היא מאד מאד בגוף ההארה. והיא ג"כ באה בכח הביטול שיתבטל נגדה כל נמצא. אעפ"כ ההארה המצומצמת עד למאד וכח הביטול שיש בה הן הן אור פני מלך וחיים יותר ויותר עד אין קץ מכל הכחות שנאצלו מבחי' כח הכל יכול באו"כ דנקודים משם ס"ג כידוע. וע"י הביטול הזה תחי' את כלי המלכים שמתו ונתפרדו מהיות מכילים שום דבר ולהמצא מהם גם הוראת ההיפך שיהיו הם מכילים את אור הביטול משם מ"ה החדש ויתבטלו נגדו. וע"י שבא אור הביטול תוך בחי' וכחות עליונות שבעליונות הכלים שנשברו נתצמצם האור הזה שיוכלו ליהנות ממנו ולהתכלל בביטולו גם מדרי' שלמטה מהן וע"י הארת הביטול בהן יתצמצם יותר להאיר גם במדרי' שלמטה מהן עד סוף כל המדרי'. ולכן גם חיות שבעולמות עכשיו הוא רק מבחי' שם מ"ה וכלומר מ"ה ממש ר"ל ביטול גמור. אלא שבכדי שיגיע הביטול להתקבל תוך מדרי' התחתונות עד תומם הוא מציאות הישות הנמצא בעולמות והוא בחי' הב"ן בכל המדרי' שע"י הארת מ"ה בב"ן במדרי' עליונה נמצא אור שם מ"ה המאיר ע"י ההתלבשות בשם ב"ן במדרי' תחתונה הימנה לברר גם ב"ן ממדרי' שתחתי' וכן עד למטה מטה עד עולמות היש ודבר. וגם שם הוא חבור מ"ה וב"ן. ושוב יתעלו ממדרי' למדרי' בענין הביטול עד שגם מדרי' התחתונות יגיע בהן אור הביטול שבעליון שבעליונותו:
4
ה׳ואמנם נברא האדם במאמר נעשה אדם שעי"ז הוא כלול מכל המדרי' דחבורי מ"ה וב"ן הנ"ל ויפח באפיו נ"ח ומאן דנפח מתוכי' נפח דהיינו אור שם מ"ה עצמו (ולכן נק' אדם גי' מ"ה) תוך כל המדרי' הללו שבאדם שהן באין מבחי' הב"ן שבכל המדרי' ועשה אלקים את האדם ישר להאיר בקרבו אור שם מ"ה בכל המדרי' עליונות ותחתונות שלא ע"י השתל' המדרי' דרך שם ב"ן שבכל מדרי' ומדרי' כנ"ל בהשתל' העולמות (רק שבאדם גם הארת שם מ"ה דויפח באפיו בא בבחי' אור נפרד מקו"ח עצמות אוא"ס ב"ה וזהו שהאדם בחי' נברא אף שעצם האור הוא אור אלקי וכמ"ש נשמה שנתת בי טהורה היא מטה"ע. וכמ"ש במ"א דבנשמה לא נז' בה לשון בריאה מאין ליש. אבל אתה בראתה וכו' דהיינו שאור האלקי דשם מ"ה הנ"ל אינו מאיר בה בכח יחודו בקו"ח אא"ס אלא לפ"ע כל מדרי' ומדרי' שבו שנבראו במאמר נעשה אדם כמ"ש במק"א באריכות). שאין הארת שם מ"ה באה אלא דרך לבוש שם ב"ן ממדרי' למדרי'. וכ"ז אין כאן מקום ביאורו בשלימות. רק המכוון בקצרה שעי"ז הי' בכחו לייחד יחודי מ"ה בכל המדרי' עליונות ותחתונות למעלה ולמטה. דהיינו שבכל מדרי' ההשתל' לא יעלים הבחי' ב"ן שבהם על בחי' המ"ה ולא הכלים על האורות והכל כמו ענין אחד הוא. וממילא היו מתוספים אורות מקו"ח בכל המדרי'. ואחר שחטא בעה"ד ונתערב באותן המדריגות שממקום עה"ד ולמטה תערובות טוב ברע עי"ז נשרו הנשמות הנ"ל שבחי' כלי הנשמות אבדו הארת שם מ"ה הנ"ל כי לא יגורך רע כתיב. עד שבא אאע"ה ונגלה עליו אדון הכל ועי"ז יצתה נשמתו ממקום התערובות וחזרה להאיר באור שם מ"ה דויפח באפיו הנ"ל במדרי' עליונה דבחי' מרכבה בכל בחי' אדם שלו. וכן יצחק ויעקב אע"ה שהיו בחי' מרכבה. וכמ"ש ויוצא אותו החוצה וארז"ל למעלה מן הכוכבים דהיינו למעלה מסדר השתל' המדרי'. והאבות ע"ה זכו להוריש לכל יוצאי חלציהם בחי' האמונה דהיינו אחיזה ודביקות בהשי"ת. וכשבאו למצרים כי שם הי' מקום הנשמות שנפלו ונשרו מאדה"ר כמ"ש בכאריז"ל ובני ישראל פרו וישרצו וכו' שיצאו הנשמות ממקום נפילתם ובאו בתוך גופות בנ"י. אך ע"ז נא' עבדים היינו לפרעה במצרים. שהיינו עובדים אותו דוקא גם בכח שלנו בירושתינו (דהיינו האמונה וגם היא היתה בגלות מצרים כידוע). וכמ"ש ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס. פי' ערי מסכנות הוא אוצרות. והיינו שע"י בחי' האמונה היתה בהם איזה יניקה ממקום הקדושה אלקית. אך, מחמת שהיו תחת יד פרעה שהי' מבדיל ומכסה עליהם במדרי' ממשלתו שלא יוכלו לידבק לגמרי בשרשם שם מ"ה דאדה"ר. ולכן גם ההארה שבאה להם מחמת האמונה בהיותם בני אי"ו אבה"ק לקח אותה פרעה. וזהו ערי מסכנות לפרעה אוצרות ממש בחי' יניקה לקליפת פרעה ומצרים (וזהו ג"כ ענין עבדים היינו לפרעה במצרים להמשיך להם בחי' יניקה מהקדושה רח"ל ע"ד מ"ש ועבדתם אלהים אחרים וכו') וזהו את פיתום ואת רעמסס כמארז"ל פיתום שראשון ראשון פי תהום בולעו. פי' פי תהום היינו נוק' דתהומא רבא שהוא בחי' ההעדר כנ"ל בענין שבה"כ למעלה, ורעמסס ארז"ל ראשון ראשון מתרוסס היינו שנשבר ונפרד וכנ"ל במשל דתלמיד שאין שפתותיו נוטפות מור בבחי' הביטול אז בא לידי שכחה וגם לידי טעות וכנז' למעלה. וענין יציאת מצרים היתה ע"י עשרה מכות להחליש כח הקליפה דפרעה ומצרים המעבידים את בנ"י בבחי' פיתום ורעמסס הנ"ל עד המכה האחרונה מכ"ב לבטל קליפות פרעה ומצרים גם בשרש שרשם שלא יהי' להם שום כח על ישראל והיינו ע"י שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וידוע בכתבים ע"פ קול דודי הנה זה בא שהפי' הוא שקול דודי דמ"ת הנה זה כבר בא בשעת יצ"מ דנגלה עליהם כו' אלא שחזר ונסתלק כמ"ש בכאריז"ל והגלוי דמ"ת מבואר בכ"ד דהיינו שאנכי מי, שאנכי הוא אלקי ממש שהוא ממש דוגמת הארת שם מ"ה דעולם התיקון הנ"ל וכמו שהי' באדה"ר קודם החטא. ולכן ע"י שנגלה עליהם יחוד אור הזה שהוא למעלה מעלה מכל מדרי' ההשתל' הנה לא די שאין קליפת מצרים מעלמת ומסתרת בפניהם יחוד האור דשם מ"ה הנ"ל אלא שגם במקום הקליפה דפרעה ומצרים נגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וכמ"ש אני יוצא בתוך מצרים ועי"ז ומת כל בכור שלא יראה ולא ימצא בפני ישראל שום מעלים ומסתיר אפי' משרש העליון דמצרים. ומאחר שנת' שכל עיקר יצ"מ לא הי' רק מחמת שנגלה עליהם אוא"ס ב"ה בבחי' גילוי שלמעלה מעלה מכל מדרי' שבהשתל' להיות אנכי הוי' אלקיך. א"כ שפיר קאמר אלו פינו מלא שירה כו' וכו':
5
ו׳והנה כתיב וידבר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים החדש הזה לכם ראש חדשים וגו' בעשור לחדש הזה ויקחו להם וגו'. הנה בדיבור הזה נתן לישראל מצות קידוש החדש וישראל מונין ללבנה. וענין קידוש החדש דרך כללות להמשיך קדושה אלקי' דמדרי' חמה ולבנה באלקות גם בעולמות. והיינו דוקא בשעת חידוש הירח. והיינו כמבואר בספרי התוכנים שבימים דמכסיא סיהרא מקבלת ג"כ אור השמש רק שמקבלת לעצמה לבד בפניה שלא כנגד פנים הפונים אלינו ושעת המולד הוא שמתחיל האור להתנוצץ בפנים הפונים אלינו. וכן הענין בקדושה האלקית דבסוף החדש מסתלק אור המל' דבחי' ממכ"ע מלהאיר כ"א בצמצום גדול ואז יש יניקה ח"ו ללויתן נחש בריח וכו' וכמ"ש בכתבים ע"פ ושלשת תרד מאד וזה ענין שעיר ר"ח לחטאת לה' לכפר על טומאת מקדש וקדשיו וכו'. ובשעת המולד מתחיל להאיר בבחי' גילוי אור היחוד דסובב בממלא. ועד יו"ד ימים בחודש הוא תיקון המדרי' דבחי' המל' עצמה וכמ"ש בזוה"ק האי עשור בעשיראה קיימא וכמ"ש בסידור בשער הסוכות. ולכן בעשור לחדש ויקחו להם איש שה כו' שהוא מזל דמצרים שלא יוכל לשלוט עליהם וחמשה יומין עלייהו דמלכא הוא. ובזה יובן מ"ש בארץ מצרים החדש הזה לכם. דהנה מבואר בדרז"ל שהשעבוד בטל אז מעליהם דהיינו שלא היו עובדים את מצרים בבנין אוצרות כנ"ל דהיינו שפסקה יניקת מצרים מהם. אך גם הם עדיין לא יכלו לצאת ממצרים ולידבק בשרשם עד שנגלה עליהם בבחי' שלמעלה מהשתל' לגמרי כי עפ"י השתל' היתה קליפת מצרים מעלמת ומסתרת עליהם מלעלות לשרשם רק שהיניקה פסקה. ולכן ניתן להם מצות החדש שהתחילו לקבל מאור החמה שבלבנה. וזהו ויסעו מרעמסס פי' שנסעו ויצאו מענין ראשון ראשון מתרוסס הנ"ל שהוא ענין יניקה דקליפה כנ"ל. בחדש הראשון שהי' חידוש הראשון ממש שהתחילו ישראל לקבל מאור הלבנה שמקבלת מהחמה (כי היחוד דסו"מ למעלה בבחי' אצי' או"ג חד והכל ביחוד גמור רק שאין היחוד נגלה למטה. ובמצות החדש הזה התחילו להאיר למטה כנ"ל). ומפר והולך סדר המדרי' ועליות שלהם. תחלת הנסיעה הוא בחדש הראשון ועוד מעלה יתירה בחמשה עשר יום שהוא שלימות המילוי דלבנה בחמשא דמלכא על עשור דקיימא בעשיראה כנ"ל בענין ויקחו להם שה בעשור. ואמר עוד לחדש הראשון לומר שהי' בחדש ניסן שהוא בגלגלתא דנוק' שהוא בחי' כללות והיתה ההארה בבחי' הכללות הכוללת כל המדרי'. ואח"כ אומר עוד ממחרת הפסח. דידוע שפסח הוא מלשון דילוג והיינו שהקרבן הזה הוא ההכנה שיוכל לשרות עליהם אוא"ס ב"ה שלמעלה מהשתל', כמשל מי שרוצה לקבל עליו עומ"ש שמסייעין אותו במה שאין בכחו מצד עצמו כלל אבל אם אינו רוצה אין מועיל לו. וזהו את קרבן ה' לא הקריב במועדו ונכרתה הנפש כי אם אין הכנה והעלאה לא ישרה עליו אור הגילוי דדילוג הגדול הזה דיצ"מ הנ"ל. אבל אחר הקרבת הקרבן פסח אז האיר מלמעלה שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה ועי"ז יצאו ממש ממצרים כי נגלה עליהם הקב"ה גם במקום קליפת מצרים כי גם חשך לא יחשיך וכו' וכמו שהי' בשעת מ"ת שהיו מסתכלים למזרח ולמערב ורואים אנכי. וכבר נת' שאותו הענין ממש הי' בשעת יצ"מ שבלא זה הגילוי לא היו יכולים לצאת משם לגמרי. רק שבנ"י לא היו יכולים לקבלו בבחי' פנימי' וכמ"ש במ"א ובכאריז"ל שבשעת הגאולה הי' בחי' תכלית הגדלות הגדול רק שאח"כ חזר לבחי' הקטנות מחמת שבנ"י לא היו יכולים לקבל ולזאת הי' מ"ט ימים (ימי הספירה) עד חה"ש למ"ת דבחי' הגדלות הגדול בגילוי פב"פ. וזהו ממחרת הפסח. פי' מה שאחר הקרבן פסח דהיינו שנגלה עליהם בבחי' הגדלות. יצאו בנ"י ביד רמה לעיני כל מצרים כי גם חשך לא יחשיך כנ"ל שהוא האור דמ"ת שהיו מסתכלים וכו' כנ"ל וגם הוא האור דמה"ת לקיים המצות בעוה"ז בפו"מ דהיינו שהאור דלמעל' מהשתל' יאיר במקום ההשתל' וכו' כידוע וכמ"ש במ"א וזה הוא ביד רמה שהוא תוקף האור הגדלות וגם לעיני כל מצרים שגם במקום המיצר והגבול דהשתל' הי' אור הזה מאיר. ואם היו ישראל מצד עצמם ראוים לקבל האור הזה בקרבם הי' תומ"י בחי' המתן תורה רק מחמת שלא היו ראוים חזר לבחי' הקטנות וכו'. ואף שהאור דיצ"מ נשאר להם לעולם ולעולמי עולמים רק שהי' רק בבחי' המקיף לבד עד שעת מ"ת שהאיר פב"פ. וזהו שאומר הכתוב ויסעו מרעמסס שנסיעתם משעבוד דעבדים היינו לפרעה במצרים כנ"ל בכל סדר מדרי' העליות דהיינו בחדש הראשון ובחמשה עשר יום לחדש הראשון כנ"ל ממחרת הפסח שע"י הקרבן פסח נגלה עליהם בתכלית הגדלות שזהו ביד רמה גם לעיני כל מצרים כנ"ל אך אח"כ חזר לבחי' הקטנות. וזהו שאומר ומצרים שהוא בחי' המיצר וגבול שהי' עדיין מחמת הקטנות דבנ"י עצמן מקברים ר"ל מסתירים ומעלימים עדיין מלהיות הגילוי הזה בישראל בבחי' פנימי'. אף שבעצם אין להם כח להעלים והאור דיצ"מ מאיר בתקפו לעולם. והיינו מה שהכה ה' בהם כל בכור דתבר שלשליהון לעילא כנ"ל. וגם מה שבאלהיהם עשה ה' שפטים דהיינו שהאור דגדלות הנ"ל הוא ענין המ"ת לקיים המצות גם במקום המיצר וגבול דהשתל'. רק שכ"ז הוא נשאר רק למעלה וחזר לבחי' הקטנות. וזהו שמצרים מקברים ומעלימים את כל זה מלהאיר בבחי' גילוי ממש עד אחר מ"ט יום במתן התו'. ולכן אמר פעם שנית ויסעו מרעמסס ויחנו בסוכות שהוא בחי' המקיף לבד כנ"ל. ושיעור הכתוב הוא תחלה אמר ויסעו מרעמסס שתחלת נסיעתם היתה בכל אופנים הטובים עד שהי' יכול להיות כל הענין דמ"ת תומ"י. אך מחמת שמצרים מקברים כנ"ל היתה הנסיעה מרעמסס רק לחנות בסוכות בלבד. עד אחר מ"ט יום שחזר ובא קול דודי דיצ"מ בגילוי בחי' הגדלות במ"ת בבחי' פב"פ וכנ"ל:
6