חנה אריאל, מסעי א׳Chanah Ariel, Masei 1
א׳אלה מסעי בנ"י וגו' ויכתוב משה וגו' איתא בזוה"ק קוב"ה בגלותא סליק לעילא (או"א) לעילא (עו"א). כתי' על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים וגו'. א"א לומר דקאי בעוד חומות ירושלים היו על מכונם שהרי אח"כ אומר עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ. ועוד מוכרח יותר ממ"ש נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו אם אתן את דגנך עוד וגו'. בפ' מטות או השבע שבועה לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. י"ל דהא קי"ל דבעינן פיו ולבו דוקא ולמה לא הזכיר בפסוק מזה. ענין מסעי בנ"י מאמ"צ לצבאותם יתפרש דאמ"צ היא נוק' דקלי' וא"י היא נוק' דקדושה שהוא בחי' הפ' דדור שנכנסו לארץ כנ"ל פהק"ו. וזהו לצבאותם כי אנשי הצבא הם גילוי כבוד מלכותו והיינו שנסעו בנ"י מבחי' נוק' דקלי' שהיו שקועים בה בגלות מצרים לבוא לבחי' נוק' דקדושה שהיא צבאותם כלומר צבא שלהם דקדושה אלקי' וידוע בסה"ק דבקלי' נוק' שלטא על דכורא ובקדושה נוק' לית לה מגרמא כלום רק לקבל מן דכורא. וביאור הדברים. באדם התחתון נק' בחי' נוק' החיות המורגש בחומר הגוף כמו כח ההילוך בשעה שהולך והמישוש בעת שממשש והוא פ' גמור מתרי"ג אברי האדם והוא בא מן הנפש החי' (וכן מן הנר"נ כידוע). מלבד הרצון ושו"מ הבוחרים בתנועת ההילוך והמישוש והכח הזה ישנו בגוף גם בלא רצון ושו"מ בפו"מ. מובן שהוא נגזר ונמשך ממהו"ע הנפש מקום שנמשך משם הרצון ושו"מ. אלא שבקדושה גם בחי' המורגש הזה שהוא בחי' הישות דחומר הגוף גם הוא רק בבחי' הביטול ליוצרו וקונו. אבל בקליפה היש המורגש הוא דבר נפרד לגמרי ואין בו רק הרגשת עצמו ולא שום דבר כענין אני ואפסי עוד והישות הזה ממשיך לעצמו שו"מ מה הוא טוב לו אבל עיקר החפץ בדבר אינו מחמת שהשו"מ מחייבים כן אלא הישות המורגש בוחר בדבר ושליט למצוא לו בחי' דכורא המשפיע וממציא ענין הנאה שעפ"י שו"מ. וכמ"כ יובן ענין קלי' מצרים שעיקרה בחי' נוק' דקלי' שהוא תכלית הישות ופירוד מהבורא ית'. וכידוע ממעשה שהי' בא' שרצה ללמוד חכמת הכישוף ואמרו לו שתחלת הכל יפרד עצמו מאלקי ישראל ר"ל. ועד"ז הוא כל חכמת מצרים חרטום ואשף. וזהו שארז"ל שהי' הקטרוג בעת קי"ס מה נשתנו אלו מאלו הללו עע"ז וכן הללו עע"ז. וקשה שהרי אמרו בזכות האמונה (שהיתה בישראל גם במצרים) יצאו ישראל ממצרים הרי שהי' להם גם במצרים בחי' האמונה בה' רק שהיתה האמונה בגלות שלא יכלו לפעול מה שהאמונה מחייבת וכל מעשיהם הי' תחת סבלות מצרים וא"כ למה נק' עע"ז אלא שהיו בבחי' הנוק' דקלי' שישות המורגש שלהם הי' תכלית הפירוד מאלקות הבורא ית' שהי' להם מצד נשמתם האמונה בו וישות הפירוד הזה הוא עע"ז. ונסעו מזה הפירוד מ"ב מסעות ליכנס לבחי' נוק' דקדושה שיהי' גם, הישות המורגש בתכלית הביטול לאלקות. וידוע שהמ"ב מסעות הם נגד שם מ"ב דאנא בכח כו'. והוא שבעה שמות כ"א מששה אותי'. משא"כ ימי הספירה הם שבעה פעמים שבעה. ועם האמור שהמסעות הם להתרחק מנוק' דקלי' דשלטא על דכורא ומושכת לעצמה כל הו"ק והנוק' בכל מקום היא כענין בחי' המל' וכ"א מהבחי' ומדות כלול מכולם והיינו זפ"ז. אלא שבבחי' הנוק' דקלי' גם שיתבטל בחי' החסד דקלי' לא תזוז בחי' הנוק' ממקומה וכן כל המדות. הדמיון לזה הוא מה שקורין העולם ציגאנעריי דהיינו שהוא רוצה בדבר מצד תוקף אהבת עצמו ומראה לבריות כאלו הוא מצד עצמו אינו חפץ בזה רק שהיושר והסדר מחייב כן ובאמת אף אם יסתרו לו כל הסברות שמראה ליושר לא יסור מחפצו כלל מחמת אהבת עצמו. וזהו שנגד כל מדה ומדה הי' רק ששה אותיות ומסעות אבל השביעית לא בא בפו"מ הסילוק ממנה עד שנגמרו גם בבחי' המל' ג"כ בחי' הסילוק בששה קצותי' אז נגלה נקודת בחי' הנוק' דקדושה להיות הישות בבחי' הביטול הגמור כנ"ל והיינו שאחר המ"ב מסעות נכנסו לא"י ממש:
1
ב׳והנה בחי' הנוק' שנת' פה הוא ענין חבור האדם עם הקנינים שנז' פהק"ו שהחבור הוא בפ' הזה דוקא ועל ידו מורגש לאדם עצמו (דרצון ושו"מ) הקשר וחבור שהקנינים הם שלו (ולכן אין למתים קנין כנז' בפהק"ו). ולמשל אדם גדול שיש לו כמה וכמה עסקים. אם איזה עסק אינו הולך כשורה ויש לו צער מזה בטבעו לפי שהם שלו ויש לו חבור עמהם מצד בחי' הנוק' הנ"ל. מה עושה האדם מסלק את עצמו מן העסק הזה לעסקים אחרים (והיותר טוב ומועיל הוא שיסיע את עצמו לדברי תורה) או לימודי חכמה שבזה מסתלק מן בחי' הנוק' המחברתו עם הקנינים ובזה מסתלק ממנו העצבון מרוע המו"מ. והיינו רק שהוא בורח מן המו"מ הגרוע. אבל עדיין בהעלם יש לו הרגשת הצער מרוע העסק. אך כשמקבל עליו מלכות שמים שלימה ומתדבק בבוראו בבחי' בטל רצונך לגמרי כו' אז הוא מסתלק לגמרי מהעסק הגרוע והרגשתו. ועי"ז יוכל לבוא תשועת ה' גם לעסקו הגרוע לתקנו. והנמשל יובן שזהו מ"ש קוב"ה בגלותא דהיינו שהשכינה בישראל כבי' בגלות עמהם בעניים וצערם והשכינה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי. אז קוב"ה מסתלק לעילא בחי' החו"ב דאו"א כמשל לימודי החכ' הנ"ל. ועוד לעילא הוא בחי' הכתר המתנשא מימו"ע. וע"ז נאמר ברח דודי ודמה לך לצבי וארז"ל מה הצבי כשהוא בורח מחזיר ראשו לאחוריו כו' שזהו כמשל שתשועת ה' לעסקיו באה עי"ז. ובנמשל הוא ענין נסים נסתרים שבגלות כי כשיש יחוד קובה"ו בחי' סוכ"ע בממכ"ע אז הנס הבא מאהבת ה' את עמו משנה הוא את סדרי הטבע ומבטלם ומגלה אהבתו לעמו. אף שסדר הטבע הי' מחייב אך לא טוב לישראל. וגילוי אהבתו ית' היא ביטול הסדר. אבל כשקוב"ה אסתלק לעילא לעילא בבחי' המתנשא מימות עולם שלמעלה מערך מדרי' סדרו וטבעו של עולם. ותשועת ה' לעמו שבאה עי"ז אין לה ענין עם סדר עולם וטבעו. עד שבא הנס מכל מקום אף מסדר העולם וכמו שהו בענין הנסים הנסתרים. כמ"כ יובן בענין גילוי אלקות בנש"י ובגופם. וכד סליק לעילא לעילא מחזיר ראשו לאחוריו כבי'. והיינו מ"ש הכתוב והי' כאשר נלכדה ירושלים שפרצו החומות ונכנסו האויבים לתוכה. וכתי' והי' שהוא לשון שמחה. והענין דחומות ירושלים הוא בחי' המקיפין דנוק' דקדושה שמסמאין עיני החיצונים ומבדילה מהן שהיא צריכה למקיפין דוקא לפי שנאמר בדוד כפתע ביני ובין המות. ופי' בזוה"ק שיעורא דקיק דבין הקדושה דמדרי' דוד לסט"א. והוא האמור בבחי' הנוק' דקדושה שהיא נותנת בחי' ישות גמור בישראל למטה בבחי' הביטול הגמור לאלקות גם במקום שישות המורגש הוא קרוב לישות נפרד לגמרי. ולזה באו חומות ירושלים להבדיל בין ישראל לעמים. וכשחטאו ישראל ונטמעו בבחי' הישות דפירוד דקלי'. שזהו כמשל הנ"ל שיש לאדה"ע כבי' צער מרוע העסק (והמקיפין דחומות הן באים בחבור קדושת הדכר בנוק' כמשי"ת אי"ה לפנינו). ולז"א והי' כאשר נלכדה ירושלים ואז קוב"ה אסתלק לעילא לעילא וכענין ברח דודי הנ"ל וזהו על חומותיך ירושלים הן חומות אחרים אחרי אשר נלכדה ירושלים ונפרצו החומות התחתונים שמגיעים עד בחי' הביטול בעצם גם במקום הישות כנ"ל אלא חומות חדשים כמשי"ת. ועל החומות הללו החדשים הפקדתי שומרים הן בחי' מט"ט וסנד"ל וכידוע בסה"ק שבעת הגלות היחוד הוא ע"י מט"ט וסנד"ל דוקא שהן בחי' הספי' דבי"ע שהן בבחי' ביטול היש דוקא שכן הוא בגלות א"א לבא לבחי' התפעלות האלקית הידועה (שהיא מענין שכינה בישראל כמ"ש בכ"ד) כ"א בבחי' ביטול היש דוקא ע"י ההתבוננות והשגה בשכל אנושי דוקא להבין ולהשכיל דקוב"ה הוא עיקרא ושרשא דכ"ע ומבלעדו אין אלקים וכח פועל במציאות הנמצאים ובקיומם וחיותם וקדוש ה' צבאות ומובדל מערך עולמות כמ"ש אין ערוך לך ה' אלקינו וממילא מובן דכקכל"ח. וע"י השגה והבנה זו בא לבחי' ביטול היש ממש. וזו היא שמירה לחומות ירושלים שישנם גם עתה בבחי' הקדושה אלקית בישראל (כמשי"ת). וה"ז ענין מחזיר ראשו לאחוריו דוקא. כי ההשגה והבנה דשכל אנושי הוא בחי' אחרי ה' כידוע בכתבים. וחזרת ראשו הזאת הוא בחי' היחוד עליון שבחומות ירושלים הוא לאחוריו דוקא שהן השומרים הנ"ל שעליהם אמר הפקדתי שומרים. ואומר עליהם המזכירים את ה' שאין זה אלא בחי' זכר ואחרי ה' כנ"ל. אבל אל דמי לכם עד יכונן וישים ירושלים תהלה והארה בבחי' התפעלות אלקות שהוא ענין היחוד הנ"ל. והדר מפרש מהיכן הם החומות ירושלים הנזכרים. נשבע ה' בימינו וגו'. ענין השבועה דכתי' בה לא יחל דברו פי' לא יעשה אותו חולין אחרי שנתקדש הדבור בשבועה וקדוש הוא ה"ז בבל יחל וכמ"ש בסה"ק שענין שבועה הוא המשכת מקיפים לנוק' שהוא בחי' הדבור ומעשה שע"י מצות השבועה מתקדש הדבור בכח קדושת המצות שקבלו ישראל במ"ת כידוע. ומדאמר לא יחל דברו דמשמע שכבר נתקדש בשבועה והיינו לבו דוקא. ולז"א ככל היוצא מפיו שהוא פיו ולבו כן יעשה דוקא. וככה ממש יובן למעלה מ"ש נשבע ה' בימינו ומשבועה זו הן החומותיך ירושלים הנ"ל ואומר שהשבועה היתה באופן זה אם אתן את דגנך עוד מאכל לאויביך ואם ישתו בני נכר תירושך. ידוע במק"א שאו"ש הן בבחי' מ"ד ומ"נ. והכוונה שהקדושה דשבועה זו אינה מגעת עד הישות המורגש שיוכל לבוא ליניקת הקלי' כנ"ל אלא שהוא באופן שלא יתן את הדגן מאכל שהוא בחי' המ"ד דמעשה המצות ומה דקוב"ה אתיידע ואתדבק לכ"ח לפום מה דמשער בלבו לא יוכל לבוא לידי אויביך לפי שהוא בבחי' ביטול היש דוקא כנ"ל ע"י השומרים. ואם ישתו תירושך הוא ענין התפעלות אלקי בהעלאת מ"נ שהיא השתי' דנפ"א ששותה תירוש שאינו יין גמור עדיין כנ"ל שההשגה הוא רק בבחי' אחרי ה' רק שעכ"פ בא מזה בחי' השתי' ע"י השבועה דנשבע ה' והוא באופן שלא ישתו בני נכר ממנה כלל וכלל וז"ש כי מאספיו יאכלוהו והללו את שם ה' מלמעלה למטה בבחי' המ"ד ומקבציו ישתוהו בחצרות קדשי שהן בחי' השומרים הנ"ל. והמשכיל יבין מהאמור דכשהמל' מאירה בישראל בחי' ביטול בעצם (מדרי' אצי') אז מגיע הביטול גם עד היש המורגש ואם אין מדרי' זו לא יאיר אורה בבחי' התפעלות אלקות כ"א בבחי' ביטול הישות דוקא. והארתה בבחי' ביטול בעצם הוא כשמקבלת פב"פ מוחין דאו"א בז"א שהוא בחי' עליונה יותר בפי' ביטול בעצם כמ"ש פהק"ו ובמדרי' עוד עליונה גם מזה שהוא בחי' הכתר יגיע האור גם עד המורגש ע"ד נסים נסתרים הנ"ל ובמסע בנ"י ממצרים עד א"י הי' שם ב' בחי'. האחת הבריחה מנוק' דקלי' והיא היתה ממ"ב מסעות כנ"ל. ותיקון ובנין הנוק' דקדושה ובבחי' פב"ב הוצרכו ז' שבועות ימים הכל כנ"ל. וזהו אלה מסעי בנ"י מארץ מצרים נוק' דקליפה לצבאותם נוק' דקדושה ביד משה ואהרן שהם השושבינים העושים יחוד קובה"ו ליתן כח למסע ממצרים וגם לכניסה לא"י המרומז בלצבאותם. והנה לפי המבואר באריכות מובן שבבחי' הבריחה מחזיר ראשו לאחוריו ולא בחי' לצבאותם. עז"א ויכתוב משה שהוא ע"ה שושבינא דמלכא הי' כח בידו להמשיך מוצאיהם שהן או"א מקום תולדות זו"נ למסעיהם ע"י זו"נ כנ"ל ביד משה ואהרן ע"פ ה' ירמוז לבחי' הכתר ג"כ. ע"כ נשתנית בריחה זו להיות בא ממנה גם בבחי' המורגש דלצבאותם. וז"ש ואלה כלומר הן עצמן הן המסעיהם למוצאיהם לקבל המוחין דאו"א ליחוד השלם לצבאותם דוקא:
2