חנה אריאל, מקץChanah Ariel, Miketz
א׳ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו וכו' אשר ראינו צרת נפשו וכו' ולא שמענו ויען ראובן אותם לאמר. הלא אמרתי אליכם לאמר אל, תחטאו בילד וכו' וגם דמו הנה נדרש. הדקדוקים. לשון אבל. גם מ"ש אשר ראינו צרת נפשו ולא שמעני ולמה לא על המעשה גופא. ולשון ויען ראובן אותם שלשון מענה הוא כמו תשובה לסתור ולהסיר דברי האומר וכאן הרי הוא מסייע לדבריהם. וגם מ"ש וגם דמו שמשמע לשון על האמור. ומאמר יוסף סמוך לזה ואת אחיכם הקטן הביאו אלי ולא תמותו. וקודם לכן אמר להם חי פרעה אם תצאו מזה כ"א בבא אחיכם הקטן הנה. הנה כאשר כרת הברית בין הבתרים עם אאע"ה אמר לו ועבדים וענו אותם וכו' ואח"כ יצאו. כבר נת' כ"פ ענין הברית הזה שהוא כי הנה אנת הוא חד ולא בחושבן עילאה וכו' סתימא וכו' לית מתב"כ. רק אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין דאינון עשר ספירן לאנהגא בהון עלמין וכו'. פי' שהספירות הם צמצום האור א"ם ב"ה (אחר הצמצום מק"פ הכללי והקודם כידוע) שלא יתפשט מהם אור וכח רק בערך קיים עלמין וכמ"ש במק"א על מ"ש ובהון אתכסיאת מב"נ. שלא יתפשט אא"ס ב"ה יותר מן המדה דע"ס ויתבטל מציאת העולמות ח"ו כמ"ש בע"ח שקודם הצמ"פ לא הי' מקום לעמידת העולמות מחמת שאא"ס ב"ה הי' מתפשט וממלא את כל המקום וכו'. ואחר הצמצום באו"כ דע"ס היינו שהכלים הן שרש ומקור להיות נמצא מהן חידוש מציאות העולמות בבחי' כת"ב חג"ת וכו' שהוא ענין רצון ושכל ומדות וכו' כידוע. והאורות להאיר ע"י הכלים גילוי מאא"ס ב"ה באופן שיוכל להתקבל ברצון שכל ומדות של הנמצאים. ומאחר שהאיר המתגלה ע"י הספירות הוא באופן שיתקבל בנמצאים בהתקשרות הרצון והשגת החב"ד והתפעלות המדות אין זה נק' בשם אמונה כי אין לשון אמונה נופל רק על דבר שאינו מושג ומובן כלל מצד כחות המאמין אלא רק ע"י תוקף וחוזק אמונתו (וכן לשון אמונה הוא לשון חוזק כמ"ש ותקעתיו יתד במקום נאמן) בדברי המגיד לו מתקבל הדבר אצל המאמין למעלה מהשגה והבנה שלו וככה באאע"ה שהי' ראשון למאמינים הגם שלמד בבית שם ועבר וגם כבר היו כמה צדיקי' גדולים מאד קודם לאאע"ה כמו חנוך ומתושלח ונח. אעפ"כ נק' הוא ראשון למאמינים לפי שהם ע"ה לא נגלה להם רק כפי השגת הנר"נ שלהם. אבל באאע"ה נא' בס"י ונגלה עליו אדון הכל. פי' שגם שאין שום גילוי בנמצאים אלא מע"ס. אבל לו נגלה ע"י הע"ח אדון הכל. כי איהו (עצמות אא"ס ב"ה) ממש וחיוהי וגרמוהי הן האו"כ דע"ס חד ממש. רק שחיוהי וגרמוהי הן צמצום מיני' ובי' כביכ'. ולכן נגלה לאאע"ה אדון הכל דלית מח' תב"כ. רק שקבל זאת בבחי' אמונה (ועיין במק"א ובעי"מ ענין האמונה שהוא עצמות ספירת המל') אך הוא ויצחק ויעקב היו בחי' מרכבה כמ"ש במק"א ענין המרכבה שאין להמרכבה שום תפיסא והשגה ברוכב ואעפ"כ כל רצון וחפץ הרוכב נמצא בפועל ע"י המרכבה. ככה היו הם ע"ה בטלים בכל כחות נפשם וגופם בטלים בתכלית הביטול לאור האמונה הנ"ל והי' ענין הכריתות ברית הנ"ל שיהי' נמצא ענין האמונה לכל ישראל אף שאינם בבחי' מרכבה כלל והם בבחי' יש ודבר לעצמם ממש. ואעפ"כ יהי' בהם ענין האמונה. והתיקון שיוכל להיות כדבר הזה עפ"י סדר הבריאה. אמר לו הקב"ה ועבדום וענו אותם וכו'. כי הנה ארז"ל שלשה מתנות טובות נתנו לישראל וכולן לא נתנו אלא ע"י יסורין וכן אמרו עבר על מ"ע ישב מקבלין אותו מיד. עבר על מצות ל"ת תשובה תולה ויסורין ממרקין. פי' לשון מריקה הוא כמ"ש מריקה מבפנים ושטיפה מבחוץ. פי' דהנה העובר על מצות ל"ת שאין זה בטבע נפש אלקית דישראל (וכידוע דרמ"ח אברים דנפש אלקות ושס"ה גידין שלה הן כנגד רמ"ח מצות עשה ושס"ה ל"ת והן הן הטבע דנפש אלקות). רק אעפ"כ כתיב ונפש כי תחטא (ובזה"ק אמרו ע"ז תווהא הוא וכו'). והיינו שעל ידי התלבשות הנפש אלקית בכתותיו תוך כחות נפש הבהמית דנוגה יש מקום למשלחת מלאכי רעים דקליפות לייפות בעיניו חס ושלום ענין, העבירה כמ"ש נופת תטופנה שפתי זרה. ועל ידי זה מקבלת הקליפה יניקה מהם והיא היא מעשה עבירות הל"ת שהוא רק כח הקליפות. וכאשר הנפש תחטא מתערב כח הנפש בכח הקליפות לכן אמרו עבר על מצות ל"ת ושב. פי' ענין התשובה היינו עקירת הרצון (שהוא פנימי ועקרי כל הנ"ל דשכל ומדות) בתכלית ממעשה העבירה והקבלה עליו בתכלית החוזק שלא יוסיף עוד לעשות כדבר הרע הזה כמ"ש אחרי שובי נחמתי היינו חרטה על העבר נחמתי כי עשיתי וגם אם און פעלתי לא אוסיף. ועל תשובה זו אמרו תשובה תולה וכמ"ש בלק"א שהעיקר היא התשובה. ולשון תשובה תולה כי ענין התשובה ר"ל היא שהנפ"א שבה למקומה בקדושה האלקית ונסתלקה מטומאת החיצונים ויכולה לקיים תומ"צ בשלימות (משא"כ קודם איתא בכהאריז"ל שמוסיף כח בקליפות. והיינו כנ"ל אם כחה מעורב בקליפות עדיין גם הם יונקים ח"ו גם מקדושת התומ"צ וכו') אך עדיין אין זה רק תולה כמו תולה באויר כדבר הקשור למעלה ותלוי באויר ואין לו התיישבות למטה, וכן הוא הענין כמ"ש מחוק ברחמיך הרבים כל שטרי חובותינו. כלומר שהקליפות יש להם חוב על הנפש החוטאת שנהנית מהם ע"י העבירה. ולכן נק' זה הענין שאין להנפ"א התיישבות נכון למטה מפני השט"ח שיש להקליפות. וע"י דבר קל ממעשה העבירה יוכלו ח"ו ליקרב אליו עוד. אף שכבר נתרחקה מהם ע"י עקירת הרצון כנ"ל. וע"ז אמרו ויסורין ממרקין. בכאן מריקה מבחוץ. דהיינו למחוק השט"ח ולנקות הנפ"א לגמרי שתהי' נקי' מתשלומין של החוב (ומטעם זה מובן ג"כ דעבר על מ"ע שאין זה רק חסרון בנפ"א ולא יניקה לחיצונים ולכן מקבלים אותו מיד ששב לקדושתו ע"י נחמתי כי עשיתי ביטול המ"ע שהוא חשכות ורפיון כח הנפ"א כמ"ש התרפית וכו') והוא דוקא ע"י יסורין. והיינו לפי שענין היסורין הוא דרך ניגוד הכחות דרצון שכל ומדות של הנפש. ואפי' כשהוא מקבל ברצונו היסורין על עצמו כמ"ש שובו עדי בצום וכו' כידוע בספרים הנה זהו ענין מסירת הנפש עצמה לה' למעלה מכחות המתפשטים ממנה שלא תשגיח עליהם ותעשה ניגוד הרצון וכו' שבטבעה (וכעין זה יש בכלל מצות מס"נ גם מס"נ האלקית בקדושה ממש) וזהו שתיכף שכרת ה' את אברם ברית לדורותיו שלא יהיו בבחי' מרכבה ויהיו משמשים בכחות נפשם דרצון שכל ומדות כפי רצון הנפש א"א שתתקיים בהם האמונה דכריתות ברית כנ"ל אלא ע"י יסורין שהן נגד הרצון שכל ומדות של עצמן וכנ"ל. ובשעבוד מצרים הי' גם כחות הרצון שכל ומדות גם נפש האלקית וכמ"ש וימררו את חייהם והיינו מס"נ של הנפ"א כנ"ל בהג"ה. עי"ז דוקא יתקבל בהם אור מוכח האמונה שהוא למעלה מכחות הנפש כנ"ל:
1
ב׳והנה ידוע בספרים ובכתבים שע"י ביאת יעקב ובניו למצרים בכבוד וגדולה הכניעו לקליפות מצרים וזה הי' סיוע ותיקון גדול שיוכלו לצאת וליגאל ממצרים (משא"כ אם היתה הקליפה בתוקפה ח"ו) וזהו מאמר יוסף חי פרעה (כלומר כך הוא החיות דקליפה) אם תצאו מזה. ר"ל שהוא בענין ואופן שא"א שתצאו מזה ע"ד הנז"ל בענין ואחרי כן יצאו ברכוש גדול כ"א בבוא אחיכם הקטן הנה שהוא בנימין צדיק תחתון שבי תלוי עיקר קבלת השפע של כל השבטים והוא עצמו יבא הנה שעי"ז תכנע הקליפה ביותר דוקא. ויש לפרש בזה יותר עפ"י מ"ש בזוה"ק שבמה שהשבטים שלטו על יוסף בשכם ודותן ויוסף הוא השליט במצרים. וז"ל הזוה"ק אשתכחו ישראל דשליטו על כלא. וזה גרם הכנעת הקליפה דחי פרעה הנ"ל. והנה בנימין לא שלט על יוסף א"כ לא נעשה התיקון הראוי בשלימות הכנעת הקליפה הנ"ל. וז"ש חי פרעה וכו' כ"א בבוא אחיכם הקטן הנה שבבואו בעצמו יכנע הקליפה גם מצדו. ולפי שכאן היו הדברים בענין ההמשלה על חי פרעה אמר ויבחנו דבריכם. פי' יהי' לדבריכם שהוא בחי' ההשפעה והגילוי שלהם להכניע הקלי' בחי' הבחנה ר"ל גילוי מספיק שיוכלו להבחין אותו הגילוי. ולבסוף ואת אחיכם הקטן הביאו אלי אלי דוקא. דהיינו יחוד צדיק תחתון בצדיק עליון שעי"ז יהי' שלימות ענין התיקון לבחי' היציאה דישראל שיהי' בגלות ועבדום וענו אותם שאינן בבחי' מרכבה כנ"ל שעי"ז תתקיים בהן האמונה כנ"ל שזהו דוקא ע"י היחוד הנ"ל דצ"ע וצ"ת כמ"ש במק"א. אמר כאן ויאמנו דבריכם שתתקיים האמונה בזרעכם אחריכם. ואמר עוד ולא תמותו לפרש הדבר שלא יפלו וישתקעו עו ח"ו בקליפת מצרים. אלא השעבוד והעינוי יפעול כנ"ל שתתקיים בהן האמונה ע"י היסורין כנ"ל. והנה הדבר ידוע שיש דברים יוצאים בסגנון מיוחד בכוונה עליונה שאינה מושגת וידועה למדבר עצמו וכן באו כאן הדברים כמתאוננים ומסתפקים בדברי יוסף שאמר ויאמנו דבריכם ולא תמותו ע"י השעבוד אלא השעבוד יהי' לתועלת גדול דוקא שתתגלה מהו"ע הנפש שלמעלה מכחותי'. ויאמרו אבל (אנו פגמנו במדה זו אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו שזה הי' ג"כ התעוררות נקודת הנפש שלמעלה מכחותי' ולא שמענו כלומר לא שמנו לב להסתכל שיהו נקודת הנפש ושמא יהיו ח"ו נדונים מדה כנגד מדה שלא יועילו ח"ו יסורי השעבוד להתקבל בנקודת נפשם ענין האמונה דויאמנו דבריכם הנ"ל. אבל על גוף המעשה שעשו ליוסף לא חששו כלל כי עשו הטוב והישר לדעתם כמ"ש בדרוש דפ' וישב. וזהו שאמרו ע"כ באה אלינו הצרה הזאת. וא"כ מי יודע אם יתקיים גם ענין ויאמנו דבריכם ע"י היסורין כנ"ל. יעז"א ויען ראובן אותם (על פום רוחא דקודשא מבלי דעת שלהם כנ"ל) לאמר פי' שבאמת היתה בחי' מענה ממש לסתור דבריהם ולהסיר החששא שלהם. אבל לפי ענין מחשבותם ודעתם הי' לאמר כמוסיף על דבריהם. והיינו הלא אמרתי לכם אל תחטאו בילד. ולא מצינו שאמר זה הענין רק אמר אל תשפכי דם (שמשמע מעשה השפיכות דם עצמה שהוא פועל מגונה לקדושי ישראל אפי' דם של מי שיהי'. ולשון אל תחטאו בילד משמע שהחטא הוא בילד דוקא) וזהו הל' לאמר כלומר שבדברים שאמרתי היתה הכוונה שאין הפסק שלכם ברור שקנסתם עליו מיתה (מדין הבא להורגך וכו' וכן ארז"ל גדול המחטיא יותר מההורגו וכו' כמ"ש בדרוש וישב) כי יכיל להיות שאין הדבר כן. ולכן אמר אל תשפכו דם אלא השליכו אותו הבורה ומסרוהו לדין שמים הבוחן כליות ויודע האמת. וזהו מענה וסתירה להסיר החששא שלהם הנ"ל שלא יועילו היסורין וכו' כנ"ל כי גם עכשיו אין הצרה על ולא שמענו כנ"ל. אלא על גוף המעשה שמא טעינו. אבל על מה שראו צרת נפשו ולא שמעו ע"ז אין עליהם לפי דעתם וכוונתם. רק מה שאמרתי אל תחטאו (בל"א איר זאלט ניט פעלין אין פשט) בילד. וגם דמו הנה נדרש עכשיו. ועתה על עצמנו בא בעל הדין לגבות את חובו מידינו. ולא והיה עוד על הדורות הבאים עוד שום דין ומשפט ע"ז אלא יתקיים בהם בשלימות ההבטחה דואחרי כן יצאו ברכוש גדול:
2
ג׳כתיב ויקץ שלמה והנה חלים. ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ה'. ויעל עולות ויזבח שלמים ויעש משתה כו' וארז"ל מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה. וי"ל דמשמעות דחז"ל דהסברא חיצוני' שלא לעשות סעודה עד דדרשו מקרא ימה גריעותא משארי סעודות מצוה. גם להבין לשון הכתוב ויקץ שלמה והנה חלום. והמשך פשט הכתוב דמחמת שראה והנה חלום לכך ויבא ירושלים ויעל עולות וכו'. יש להקדים ענין שלש סעודות דשבת. סעודת ליל שבת הוא סעודתא דחקל תפוחין קדישין סעודת שחרית סעודתא דעתיקא. וסעודת המנחה סעודתא דז"א. וסעודת מוצ"ש נק' סעודתא דדוד מלכא. וג' סעודות דשבת הן חובה על כל אדם מדינא ואלפוה מקרא דג' היום שהוזכר במן. וסעודתא דמוצ"ש שאינה חובה כ"כ רק למצוה, מן המובחר וכמו רשות יחשב גם מה שבסעודתא דשבתא. אף שכל א' רומזת לפרט א' דהיינו סעודתא דחת"ק, עכ"ז אומרים דגם ע"ק וז"א אתיין לסעדא בהדה כו'. וכן בשחרית, ומנחה ובסעודתא דמוצ"ש לא הוזכר רק סעודתא דדוד מלכא ולא אתיין ע"ק וז"א כו' לסעדא. הנה דוגמא לסעודתא דמוצ"ש דנק' כעין רשות וכנ"ל הוא יום דר"ח שנז' בסידור דלא נק' יום המעשה אף שמותר בעשיית מלאכה. ארז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם. והלא במאמר א' יכול להבראות. אלא להפרע מן הרשעים כו' ולתת שכר טוב לצדיקים שמקיימין כו'. ולכאורה יפלא מה נתינת טעם להפרע מן הרשעים. להגדיל ענשם והלא חפץ חסד הוא. כתיב כי מי אלוה מבלעדי הוי' ואין צור כאלקינו. וארז"ל אין צייר כאלקינו צר צורה בתוך צורה ונותן בו נשמה וקרביים ובני מעיים. ומשמעות דברים עפ"י פשוט היינו הולד בבטן אמו. ובאמת הפשט ע"פ קבלה דקאי על בחי' אד"ק שהוא הנק' צור שצר צורה בתוך צורה כו'. דהנה אד"ק נק' בסה"ק בשם אא"ס בעצם. ופי' אא"ס שא"ס למציאות הנכללים בו באמתת המצאו וכמו ששיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל דקודם הצמצום שמבוא' במ"א הפי' שכל מה שעתיד להיות נמצאים המה בכח הא"ס כמו שנמצאים אחר התהוותם ע"י כמה צמצומים. וכמ"ש בלק"א שהי' אא"ס ממלא את כל החלל הזה גם המקום הלזה הגשמי שנק' בתי' מקום גשמי. ונכלל באא"ס הממלא את כל החלל כו' דאין לך דבר נמצא שיעדר מציאותו במציאות אא"ס הכל יכול וכוללם יחד רק שנק' בשם מה "שעתיד להיות כי שם עולם הנק' ע"ש ההעלם זהו רק אחר הצמצום הא"ס. כי אף ששיער בכח כל מה "שעתיד ולא יותר. הנה לא נעדר מציאות היותר ג"כ במציאת הא"ס. וגם צמצום מתשבתו ורצונו כבי' שלא להרגיש יותר ממה שעתיד להיות. גם זה לגילוי יחשב במציאות הא"ס שגילוי אורו למעלה מבחי' העלם וגילוי הסתלקות והתפשטות כמ"ש במ"א. ע"כ לא נק' רק ע"ש העתיד להיות בבחי' העולמות לשון העלם. וזהו אחר הצמצום ומקי"פ. שפנוי מגילוי האא"ס הכל יכול. שזהו המקום לעמידת העולמות ל' העלם. ובמקו"פ זה מאיר רק דרך קו וחוט להמציא מציאת גילוי אורו הכל יכול עפ"י מה ששיער בעצמו כו'. ולא יותר. נמצא דמציאת הנמצא ע"י גילוי אור הקו"ח הוא ממש אא"ס בעצם המצוי האמיתי שבאמתת מציאותו נמצאו כל הנמצאים. אבל נמצא ג"כ מציאת ההעלם ומקו"פ שאינו מאיר שמה עצם הקו"ח. רק בדרך הארת הקו מאח"פ הממציא שמה מציאת עולמות עקודים נקודים וברודים בבחי' אבי"ע ע"ד קורא הדורות מראש דאד"ק הנמצאים שמה וקורא אותם למציאות במקו"פ וד"ל. רק שלהיות נמצאים שמה במקו"פ לעצמם בבחי' אור הממלא בדרך או"כ דאצי' ובי"ע שלמטה הרבה מבחי' מציאותם בבחי' אד"ק. שאבי"ע שם בהשואה. ע"כ לא נתגלה בתוכם כ"א בבחי' הארה בעלמא דרך אח"פ. שזהו שרש מלכין קדמאין דמיתו ואח"כ האיר דרך מצחא בבחי' שם מ"ה החדש בחי' תיקון. וע"כ פי' הכתוב. כי מי אלוה מבלעדי ה' דבאמת ה' הוא אלקי'. פי' הוי' הוא שם מ"ה בגימט' אדם אדמה לעליון בחי' אד"ק. הוא האלקי' בחי' אור הממלא להיות מציאותם אף לעצמם אחר התיקון. ע"כ אין צור כאלקינו ג"כ בבחי' "צור דאד"ק. משא"כ בבחי' התוהו אף שבאמת אד"ק הוא הצור הצר צורה. אבל אלוה. בחי' אור הממלא אינו בחי' הוי' ע"כ האלוה איננו בחי' "צור צר צורה בתוך צורה רק כמו בחי' גילוי אור כו'. אבל עתה אחר התיקון שהאיר שם הוי' ואין אלוה מבלעדו ע"כ אין צור כאלקינו ג"כ. כי אלקינו פי' שלנו שהוא הוי' הוא בחי' צור דאד"ק הצר צורה בתוך כו'. כמ"ש שהראה לאדה"ר דור דור ודורשיו. ומבואר בזהר דכל נשמתין הוו קיימין בדיוקניהון ממש. והוי חמי להו אדם קדמאה בעיניו ממש. ולא כמאן דחמי בעין השכל. שהוא בעצם מציאותם האמיתי וכנ"ל וד"ל. וככה יתפרש כי מי אלוה שבבי"ע מבלעדי הוי' דאצי'. ע"כ אין צור כאלקינו ג"כ. כי באמת שרשי עולמות בי"ע המה באצי' בפועל בבחי' האצי'. ועד"מ שרשי מחדו"מ שהם בבחי' הרכבת הנפש בגוף בפועל (רק שמל' דגוף ונפש הוא המוציאן לחוץ בבחי' התהוות נפרד ממנו). ובבחי' ההתגלות מהות עצם הנפש. ומעתה יובן דבע"מ נברא העולם והלא במאמר א' כו'. בין על התהוות בחי' עולם האצי' מבחי' גילוי אורות דאד"ק שבודאי במאמר א'. בחי' גילוי אור א' דאד"ק. הי' יכול להיות בריאת עולם מלא כמו שהוא עתה. כי כלבוש תחליפם ויחלופו כתיב אף על ספי' מל' דאצי' בבי"ע. ומכש"כ מבחי' אור המאציל לאצי'. ולכך נא' על מלכין דמיתו וימלוך בבחי' שלימות כמבואר בסה"ק שכ"א אמר אנא אמלוך ושיתנהג על ידו בחי' המלוכה בשלימות עולם מלא. רק שעכ"ז "וימת. היינו שבחי' שלימות התגלות המלוכה שזהו שיתקבל מלכותו העצמיי' בתוך העם ועולם בחי' העלם מזה נעשה "וימת פי' ביטול מציאותם לעצמם. כי האור שמאיר דרך אח"פ דאד"ק איננו מתרכב בבחי' העולם הנמצא מאתו בבחי' הרגשתם לעצמם. ומבואר ביאור זה במ"א באורך. אבל כאשר האיר דרך מצחא שהוא בחי' שם מ"ה החדש שאז הוא בחי' הרכבת או"כ דבחי' האצי' הנק' גופין ואתקריאו לבושין שיכול להאיר מבחי' מאמר א' דאורות וכלים דאצי' להוות בי"ע. ולגלות מציאותן מבחי' האצי'. רק להפרע מן הרשעים כו'. פי' להפרע לגלות אור האצי' בבחי' שלימות. שיתברר מעולמות בי"ע כסדר השתלשלות האורות ממטה למעלה מבחי' המל' עד בחי' הכתר. כי אלו הי' נברא בגילוי אור הכתר לא הי' מתברר מבחי' עולמות בי"ע. רק מה שיכול להיות לבוש לבחי' כתר ולא לבחי' שלמטה הימנו. וכן אם הי' נברא בגילוי אור המל'. לא הי' מתבררי' להיות נמצא בהם גילוי אור המאציל רק במדרי' המל' ולא למעלה הימנה. ע"כ נברא בע"מ עשרה מיני גילוי' דבחי' או"כ דאצי' בבי"ע. להתגלות אמיתת מציאותן דבי"ע איך שהם בבחי' אצי'. הן בבחי' או"ח שזהו איבוד העולם בחי' ההעלם ע"י מע' הרשעים. והן בבחי' או"י קיום העולם ע"י מע' הצדיקים. ובכל אופני התהוות דבי"ע בבחי' הרגשתם לעצמם יתגלה אמיתת מציאותן בבחי' האצי' על אופן מדרי' העליונה דבחי' כתר ג"כ בדרך השתלשלות ממטה למעלה וד"ל:
3
ד׳ואבאר אופני מדריגות דבחי' גילוי המאמרות בבי"ע לבררם בבחי' מציאותם באצי' יובן דבחי' מל' הוא ע"ד עבודה בקבלת עומ"ש. דעבדא בהפקירא ניחא לי'. רק שעכ"ז יקיים בע"כ מע' המצות ויתרחק מעבירות מחמת קבלת עול שעליו שלא יוכל לפרוק עול מאתו. שזהו גילוי מל' דאצי' בבי"ע. היינו שכל המעשים והברואים שבבי"ע יתבררו ויוכללו בבחי' אמיתת המציאות דגילוי בחי' מלכותו העצמיי' בבחי' או"כ דמל' דאצי'. ובחי' יסוד היינו כמו ע"ד בחי' צדיק העובד בזירוז ובתמימות (הנק' ערינסטקייט) דג"כ לא יאיר במעשיו שום ענין התפעלות חיות (הנק' לעבעדיקייט) רק שכל המעשים נעשים בשלימות. וכידוע דעבד הנאמן שלא יתרשל במלאכתו יעשה מעשיו בתמימות לא כמו העבד העצל שעושה כמו בע"כ שימצא חסרון במעשיו ובחי' "הוד הוא ג"כ עדיין לא בבחי' חיות נפשו עושה עבודתו רק שמודה שראוי הי' לעשות בחשק נפלא ונמרץ רק שאין לו עתה שום התפעלות מחמת טרדת לבו ומוחו בענינים הנוגעים לו לעצמו ואינו יכול להשליך עצמו נגד פעולתו בצווי אדונו. ובחי' "נצח היינו שנפעל בנפשו להשליך עצמו מנגד בעת עסקו. רק שזהו אצלו בע"כ נגד טבע נפשו אף שמחייב נפשו לזה מחמת נצחון נפשו (וביה יובן דפעם נק' נצח ענף החסד. והוד ענף הגבורה. וא"כ נצח בימין והוד בשמאל ופעם להיפך. והיינו דחיוב נפשו בבחי' הודאה מיקרי בחי' שמאל. דהיינו לנגד רצון הנפש עתה בשעת מעשה ובבחי' נצח מיקרי ימין שזהו רצון נפשו עתה להשליך מנגד טבעו המושקע בעניני עצמו אבל באמת הארת הנפש שמאירה במע' עבודתו. נהפוך הוא שבבחי' הוד הוא בבחי' ימין רק לעשות עסק עבודתו ולא להגבר ולנצח על עצם טבעו ובחי' נצח הוא הארת נפשו בבחי' תגבורת על המנגד לעבודתו) וכ"ז בבחי' נה"י שהם רק למעשה עבודתו בפ"מ שאין נפשו מתפעלת עדיין בטוב מעסק עבודתו. אבל בחי' חג"ת הוא התפעלות נפשו בחיות מאלקי'. שמחמת זה יעשה עבודתו ובחי' "תפארת היינו אחר שעושה עבודתו ית'. מוצא בה טעם ותפארת להתפאר בנפשו ג"כ בחיות כנ"ל. ובחי' "גבורה היינו שמחמת שמאוס בעיניו חיי הבלו בדברים אשר לא לה' המה שהם הווים ונפסדים כו' מחמת זה לא ימצא מרגוע לנפשו כ"א עשות מצותיו חוקיו ומשפטיו. ובחי' חסד הוא מחמת אשר טועם בטוב גדולתו ית' אשר הוא מלך רם ונשא חי וקיים לעד וחשקו ותשוקתו לדבקה בו באמת. וכי אפשר לידבק כו' ע"כ דבוק הוא במדותיו ובמלבושיו וכו'. וכמ"ש בלק"א. רק שעכ"ז הלא התפעלותו אינה התפעלות אלקית רק מחמת שחפץ בטובת עצמו. ומרגיש שזהו טובתו באמת ע"כ יחפוץ ולא נק' בשם ביטול עצמי. אבל בחי' חב"ד היינו כאשר טרוד בכל עצמו בגדולת הבורא אשר מאיר במוח חכמתו ובינתו עד שאינו מרגיש א"ע כלל. וממילא הדבר אשר בו מתקרבים לו ית' יחייב נפשו ויתקרב לעשותו. וההיפך בהיפך. ובחי' "הכתר היינו בחי' דביקות עצמי עד שגם טרדא לא יתכן בו רק כמ"ש במדרש כשתי תמרות הדביקות כו'. ומבואר במ"א. ומעתה מובן שכאשר הולך האדם בעבודתו ביושר מקבלת עומ"ש עד בחי' הדביקות. הרי יתעלה ויתברר ע"י כל המעשים אשר נעשו בבי"ע ע"י קבלת עול. ויגיע ויאיר בהם אור הא"ס הממציא מציאותם דלאפ"מ בבחי' גילוי או"כ דבחי' הכתר שזהו בחי' הדביקות כנ"ל. שאין שום דבר אחר מחשיך על מציאותם האמיתי בחי' אור הא"ס. והן הנה בחי' המאמרות שמגלין אלקות בבחי' ע"ס דאצי' בבי"ע. שמזה נמשך עבודת בנ"י בבחי' ע"ס כנ"ל. אבל אלו הי' רק מאמר הכתר לא היו מתבררים כל המעשים דבי"ע שנעשו רק ע"י קבלת עומ"ש ואלו הי' נברא במאמר המל' לא הי' מאיר בתוכם בחי' אא"ס רק בדרך בחי' כלי המל' וכנ"ל וד"ל. רק שעכ"ז י"ל שאם הי' המאמר דבחי' הכתר והי' נגלה בבי"ע אור מציאותם בבחי' האצי' בבחי' או"כ דכתר מאין ולאין הי' נראה מציאותם בבחי' הרגשתם לעצמם בבחי' שלמטה מן הכתר בערך בי"ע. ויובן זה עד"מ מאותיות שבחלום. שמציא' אותיות הלא המה מבחי' הנפש ע"י השתלשלותם בבחי' רצון שו"מ ומח' כו'. ובשינתו הלא מסתלקין כל הכחות בעצם הנפש עד שאינו מאיר בגופו מבחי' תענוג ורצון שו"מ שבנפש. ועכ"ז נמצאים אותיו' במחשבתו ולפעמים אף בדבור. אלא ע"כ לקוחים המה מעצמות הנפש בחזרת כחות הנפש אליו בבחי' עצמיית. ישתלשל דרך שמה בבחי' חיצוני' שלגבי עצם הנפש חיצוני' ופנימי' שוין המה במציא' עומד בערך עצם הנפש. וע"כ יוכל להשתלשל משם אותיות בדרך חיצוני' למורגש בפ"ע. והמה בעצם בחי' הארת עצם הנפש. וע"ד האמור לעיל דבבחי' אד"ק ישנו כל היוצא ע"י או"כ דאצי' בבי"ע בבחי' מציאת אמיתי בבחי' אד"ק. והארתו לחוץ שלא ע"י שם מ"ה. הן הנה שרשי בי"ע בבחי' התוהו. אלא שאינם מקבלים חיות בבחי' התהוות דתיקון כ"א ע"י שם מ"ה. שזהו פרצופי האצי' ומאמרות שמאצי' לבי"ע. ככה ג"כ אותיות שבחלום נמצאים המה בבחי' הארה חיצוני' מעצם הנפש. ששמה הם חלקי הנפש ויוצאים מורגשים לעצמם בבחי' חיצוני' ההארה. אבל אינם מקבלים חיות מנפשו בבחי' התהוות דפרצופי נפשו בגופו. ע"כ כל החלומות הולכים אחר הפה. דהיינו הפה שמוציאן לחוץ מבחי' פרצופי נפש בגוף. הוא הנותן בהם קיום והתהוות אמיתי. שיהי' השתל' מבחי' נפשו דרך פרצופי נפשו בגופו שזהו סדר המשכתן בבחי' תענוג ורצון ושו"מ וחיותן כסדר השתל' נפש וגוף לגבי מציאותן בבחי' עצם הנפש. הלא כלבוש תחליפם כו'. ע"כ הכל הולך אחר הפה ובזה יובן דבשבת נא' כי בו שבת מן המאמר אשר ברא בהם את העולם לעשות לתקן ויפלא לכאורה הלא דבריו חיים וקיימים. וגם אלמלא דברו אשר נצב בשמים הי' העולם חוזר לתוהו ובוהו. וכידוע דמציאת העולמות הם רק גילוי דבר הוי' וכמ"ש בלק"א דמציאת הרקיע הוא רק גילוי אותיו' דבר הוי' אשר דיבר יהי רקיע. וכן כל מציאות שע"י תמורות וחלופין כו' ע"ש. וא"כ איך נאמר בשבת כי בו שבת וחזרו המאמ' אשר דיבר לעצמותו. ומאין נמצא מציאת העולמות בשלימות. אך עתה יובן דבשבת שבת מהמאמר שזהו בחי' גילוי ע"ס דאצי' בבי"ע בכדי לעשות לתקן היינו שיבורר מבי"ע למציאותם האמיתי באצי' כנ"ל. ובשבת שבת מזה. ולזה באמת אסרו כל המלאכות שזהו בירורי בי"ע. אבל בחיצוניות מקבלים המה וחיים וקיימים מבחי' אד"ק בעצמו פי' מבחי' חזרת או"כ דאצי' בבחי' אד"ק שביום השבת יפתח כתיב כי שער הפונה קדים סגור יהי' ששת ימי המעשה היינו שמתצמצם הארתו בבחי' פרצופי האצי' בכדי לברר בבי"ע. אבל כאשר שבת ונח אזי מתגלה הארתו דבחי' אד"ק בתוך פרצופי האצי' באופן שאין מה לברר בבי"ע. רק בחיצוני' חיים וקיימים הם שמה בבחי' הפנימי' בדרך עלי' בבחי' האצי' ג"כ ובבחי' חיצוני' מה שלא נתעלה בבחי' האצילות. ולכן יש תחום המפסיק בין בחי' אצי' ובחי' פנימי' לבחי' חיצוני'. רק שאופן השביתה והארת אד"ק בבחי' האצי' בלילה הוא בחי' חת"ק. דהיינו שהשביתה הוא רק מהמאמר שמוציא לחוץ בפועל הבי"ע. ועד"מ למטה השביתה ממלאכה בפועל. ובשחרית השביתה ג"כ בבחי' התענוג. למשל כשמתענג בעצמו וע"כ מאיר אז בבחי' ע"ק. ובמנחה השביתה בבחי' התענוג ג"כ רק כמו ששורה בגופו בשלימות. שמזה מתעורר לבא אחר השביתה להתצמצם בתוס' כח ועוז לברר בבי"ע, וזהו בחי' ז"א. וע"כ כיון דהארת אד"ק בתוך האצי'. הרי כבי' בא תוס' הארה בגופא דמלכא באיזה אופן אם בחת"ק או בע"ק או בז"א. ע"כ החיוב על כל בנ"י הדבקים בגופא דמלכא לקבל הארתם ג"כ. וזהו הסעודות דשבת שחוב הם על כל א' מישראל כנ"ל. ולכך אומרים דכולהו אתיין לסעדא. כיון דנתקבל הארת אד"ק בתוך גופא דמלכא אבל במוצש"ק שחזרו המאמ' לפעול בבי"ע. א"כ אין גילוי הארת אד"ק בתוך האצי'. רק שמחמת שמל' דאצי' אחת מצלעותיו היא. וישנה בה בשרשה איך שמיוחדת בבחי' אורות דאד"ק. והיינו שאד"ק הוא המתצמצם בבחי' המל' לברר ע"כ בראשית תת כחה מקבלת שרשה מאד"ק. וע"כ ישראל הדבקים בשכינתא ג"כ מקבלים אז הארת אד"ק. ודא הוא סעודתא דדוד מלכא. אבל לא אתיין אינך לסעדא. כיון שאינה בגילוי בתוך האצי' אדרבא זהו ראשית צמצומה. ואינה מקבלת רק בשרש כחה. ולכן מותר בעשיית מלאכה שזהו קבלת כחה לעשות מלאכתה וכנ"ל וד"ל. אך כ"ז נק' עדיין בשם גילוי רצון של בריאת עולמות ובירורן. פי' שכפי שעלה במח' הקדומה בריאת העולמות בשלימותן ונמצאים שמה על צד השלימות בבחי' אד"ק ושיצאו לגילוי בבחי' התהוות הוי' מאצי' לבי"ע המה בו' ימי המעשה בבחי' צמצום להוות שזהו מעלים על מציאותן בבחי' אד"ק ובשבת מאיר בגילוי כפי שהם בבחי' רצון ומח' הקדומה. וכמו עד"מ כאשר יעלה במח' לבנות בנין. שהבנין יצוייר במח' על צד השלימות. וכאשר יצטרך לצאת לפועל ההוי' בעת עסקו להוציא לפועל. אזי מתעלם ומתצמצם אור נפשו שבמחשבתו בתוך גופו בכדי להוציאו לפועל וכאשר נגמר בנינו אז מאיר ציורו שבנפשו שע"צ השלימות בתוך גופו ג"כ. שנמצא נגלה ציורו הקדום בתוך גופו. אבל לא פנימית מחשבתו שבציורו כמו לדור שמה בהרחבה שמזה לא נכנס כלל בעסק מע' הבנין אף בצמצום והתעלמות ואיך יבא מזה חיזוק להשלמת הבנין בפועל. אחר שכל מע' הבנין טפל ובטל כמו חיצוני' לגבי פנימי' כונתו. וכמ"כ למעלה הנה מבחי' סעודות של שבת שזהו גילוי רצון בירורי העולמות. שבששת ימי המעשה מתעלם זה בימי הבנין לברר בי"ע ובשבת מתגלה באצי'. ומקבלים המה אור פני מלך חיים. שזהו שייך סעודתא למטה ג"כ שזהו תוס' חיזוק לו' ימי המעשה הבאים אחר שבת. אבל אור התורה שזהו פנימי' רצון בירורי בי"ע וכמו פנימי' המכוון לא שייך מזה סעודה לכאירה וכמבואר במ"א מענין יוהכ"פ שמעון עוה"ב שאין בו לא אכילה ושתי' כי הוא כמו אחר הבירור בשלימות שיתגלה פנימי' רצה"ע וקבלת אור רצון זה נק' בשם עינוי כמו עד"מ להחיותם ברעב. וביאור זה דידוע ההפרש בין בחי' רצוא ושוב הנא' בחיות העולמות. ובין מטי ולא מטי הנא' באורות פנימי' דאד"ק. כי בחי' רו"ש. הסתלקות החיות בבחי' רצוא. וקבלת החיות בבחי' שוב. ובמול"מ ההיפך דבמטי עדיין לא נתקבל החיות. ובלא מטי מזה חיים המה הכלים וזהו להחיותם ברעב. והטעם הוא דקבלת החיות בבחי' רו"ש זהו מדבר שישנו עומד בשלמעלה ושיתקבל למטה ג"כ. ע"כ הוא עד"מ כששופכים מכלי אל כלי שמרוחב הכלי שלמעלה לא יתקבל להדיא בשלמטה ע"כ נצמצם שפיכתו בכדי שיוכל להתקבל בשל מטה. עד אשר יורק כל אשר בשלמעלה למטה. אבל מול"מ הוא בהתחדשות חיות מעקרו ובבחי' מאין ליש. ע"כ בבחי' רו"ש לא יתקבל כלל. ומהיכן יגיע בחי' הרצוא רק שמתחיל מלמעלה שיהי' מסי. רק כיון שממלא מקום העליון בבחי' אין לא נק' חיות עדיין. רק שממציא מציאת התחתון עד אשר לא מטי שזהו בחי' ביטול הכלי שלמטה למה שלמעלה ובזה ישנה למציאותה בבחי' הביטול ושזהו חיותם. וזהו להחיותם ברעב. וא"כ הי' הסברא חיצוני' שלא לעשות סעודה לגמרה של תורה עד שהוכיחו זה מקרא דויקץ שלמה. דהנה נא' וה' נתן חכ' לשלמה וידבר שלשת אלפים משל שזהו ענין קבלת בחי' חכמה שבמל' דאצי' המאירה בבי"ע בבחי' שלשת אלפים משל. כי האיר בתוך גופו בבחי' אור הכתר ששם האלפים. ע"כ כאשר התלבש בבחי' משלי בי"ע דיבר שלשת אלפים. ויקץ שלמה והנה חלום. פי' שמבחי' אור הכתר לא יבא בבחי' בי"ע כ"א בבחי' החצוני' שנק' בשם חלום. ע"כ ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' שזהו בחי' חכ' שבמל' כמו שהיא באצי'. ויעל עולות ויזבח שלמים. שזהו ענין בחי' רו"ש שהולך ע"ד פרצופי גופו להאיר בבי"ע כמו החלום שיכולים לפתור אותו ע"י הפה שהכל הולך אחר הפה. ויעש משתה כו'. שזהו ענין הסעודה שאח"כ. נראה מזה שעושין סעודה אף לאור התו' ג"כ והענין הוא דבאמת יסוד אבא ארוך משל אימא ומסתיים ביסוד ז"א ג"כ. שיגיע מזה בבחי' רו"ש למטה ג"כ. ע"כ אור התו' גדול מבחי' אור דעוה"ב שמאיר ביוהכ"פ שהוא בבחי' ה"א עילאה בחי' אימא. ואור התו' באבא שמסתיים בז"א ג"כ ויוכל להגיע מזה חיזוק ובירורים למטה ג"כ כנ"ל וד"ל:
4