חנה אריאל, מקץ א׳Chanah Ariel, Miketz 1
א׳ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו וכו' אשר ראינו צרת נפשו וכו' ולא שמענו ויען ראובן אותם לאמר. הלא אמרתי אליכם לאמר אל, תחטאו בילד וכו' וגם דמו הנה נדרש. הדקדוקים. לשון אבל. גם מ"ש אשר ראינו צרת נפשו ולא שמעני ולמה לא על המעשה גופא. ולשון ויען ראובן אותם שלשון מענה הוא כמו תשובה לסתור ולהסיר דברי האומר וכאן הרי הוא מסייע לדבריהם. וגם מ"ש וגם דמו שמשמע לשון על האמור. ומאמר יוסף סמוך לזה ואת אחיכם הקטן הביאו אלי ולא תמותו. וקודם לכן אמר להם חי פרעה אם תצאו מזה כ"א בבא אחיכם הקטן הנה. הנה כאשר כרת הברית בין הבתרים עם אאע"ה אמר לו ועבדים וענו אותם וכו' ואח"כ יצאו. כבר נת' כ"פ ענין הברית הזה שהוא כי הנה אנת הוא חד ולא בחושבן עילאה וכו' סתימא וכו' לית מתב"כ. רק אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין דאינון עשר ספירן לאנהגא בהון עלמין וכו'. פי' שהספירות הם צמצום האור א"ם ב"ה (אחר הצמצום מק"פ הכללי והקודם כידוע) שלא יתפשט מהם אור וכח רק בערך קיים עלמין וכמ"ש במק"א על מ"ש ובהון אתכסיאת מב"נ. שלא יתפשט אא"ס ב"ה יותר מן המדה דע"ס ויתבטל מציאת העולמות ח"ו כמ"ש בע"ח שקודם הצמ"פ לא הי' מקום לעמידת העולמות מחמת שאא"ס ב"ה הי' מתפשט וממלא את כל המקום וכו'. ואחר הצמצום באו"כ דע"ס היינו שהכלים הן שרש ומקור להיות נמצא מהן חידוש מציאות העולמות בבחי' כת"ב חג"ת וכו' שהוא ענין רצון ושכל ומדות וכו' כידוע. והאורות להאיר ע"י הכלים גילוי מאא"ס ב"ה באופן שיוכל להתקבל ברצון שכל ומדות של הנמצאים. ומאחר שהאיר המתגלה ע"י הספירות הוא באופן שיתקבל בנמצאים בהתקשרות הרצון והשגת החב"ד והתפעלות המדות אין זה נק' בשם אמונה כי אין לשון אמונה נופל רק על דבר שאינו מושג ומובן כלל מצד כחות המאמין אלא רק ע"י תוקף וחוזק אמונתו (וכן לשון אמונה הוא לשון חוזק כמ"ש ותקעתיו יתד במקום נאמן) בדברי המגיד לו מתקבל הדבר אצל המאמין למעלה מהשגה והבנה שלו וככה באאע"ה שהי' ראשון למאמינים הגם שלמד בבית שם ועבר וגם כבר היו כמה צדיקי' גדולים מאד קודם לאאע"ה כמו חנוך ומתושלח ונח. אעפ"כ נק' הוא ראשון למאמינים לפי שהם ע"ה לא נגלה להם רק כפי השגת הנר"נ שלהם. אבל באאע"ה נא' בס"י ונגלה עליו אדון הכל. פי' שגם שאין שום גילוי בנמצאים אלא מע"ס. אבל לו נגלה ע"י הע"ח אדון הכל. כי איהו (עצמות אא"ס ב"ה) ממש וחיוהי וגרמוהי הן האו"כ דע"ס חד ממש. רק שחיוהי וגרמוהי הן צמצום מיני' ובי' כביכ'. ולכן נגלה לאאע"ה אדון הכל דלית מח' תב"כ. רק שקבל זאת בבחי' אמונה (ועיין במק"א ובעי"מ ענין האמונה שהוא עצמות ספירת המל') אך הוא ויצחק ויעקב היו בחי' מרכבה כמ"ש במק"א ענין המרכבה שאין להמרכבה שום תפיסא והשגה ברוכב ואעפ"כ כל רצון וחפץ הרוכב נמצא בפועל ע"י המרכבה. ככה היו הם ע"ה בטלים בכל כחות נפשם וגופם בטלים בתכלית הביטול לאור האמונה הנ"ל והי' ענין הכריתות ברית הנ"ל שיהי' נמצא ענין האמונה לכל ישראל אף שאינם בבחי' מרכבה כלל והם בבחי' יש ודבר לעצמם ממש. ואעפ"כ יהי' בהם ענין האמונה. והתיקון שיוכל להיות כדבר הזה עפ"י סדר הבריאה. אמר לו הקב"ה ועבדום וענו אותם וכו'. כי הנה ארז"ל שלשה מתנות טובות נתנו לישראל וכולן לא נתנו אלא ע"י יסורין וכן אמרו עבר על מ"ע ישב מקבלין אותו מיד. עבר על מצות ל"ת תשובה תולה ויסורין ממרקין. פי' לשון מריקה הוא כמ"ש מריקה מבפנים ושטיפה מבחוץ. פי' דהנה העובר על מצות ל"ת שאין זה בטבע נפש אלקית דישראל (וכידוע דרמ"ח אברים דנפש אלקות ושס"ה גידין שלה הן כנגד רמ"ח מצות עשה ושס"ה ל"ת והן הן הטבע דנפש אלקות). רק אעפ"כ כתיב ונפש כי תחטא (ובזה"ק אמרו ע"ז תווהא הוא וכו'). והיינו שעל ידי התלבשות הנפש אלקית בכתותיו תוך כחות נפש הבהמית דנוגה יש מקום למשלחת מלאכי רעים דקליפות לייפות בעיניו חס ושלום ענין, העבירה כמ"ש נופת תטופנה שפתי זרה. ועל ידי זה מקבלת הקליפה יניקה מהם והיא היא מעשה עבירות הל"ת שהוא רק כח הקליפות. וכאשר הנפש תחטא מתערב כח הנפש בכח הקליפות לכן אמרו עבר על מצות ל"ת ושב. פי' ענין התשובה היינו עקירת הרצון (שהוא פנימי ועקרי כל הנ"ל דשכל ומדות) בתכלית ממעשה העבירה והקבלה עליו בתכלית החוזק שלא יוסיף עוד לעשות כדבר הרע הזה כמ"ש אחרי שובי נחמתי היינו חרטה על העבר נחמתי כי עשיתי וגם אם און פעלתי לא אוסיף. ועל תשובה זו אמרו תשובה תולה וכמ"ש בלק"א שהעיקר היא התשובה. ולשון תשובה תולה כי ענין התשובה ר"ל היא שהנפ"א שבה למקומה בקדושה האלקית ונסתלקה מטומאת החיצונים ויכולה לקיים תומ"צ בשלימות (משא"כ קודם איתא בכהאריז"ל שמוסיף כח בקליפות. והיינו כנ"ל אם כחה מעורב בקליפות עדיין גם הם יונקים ח"ו גם מקדושת התומ"צ וכו') אך עדיין אין זה רק תולה כמו תולה באויר כדבר הקשור למעלה ותלוי באויר ואין לו התיישבות למטה, וכן הוא הענין כמ"ש מחוק ברחמיך הרבים כל שטרי חובותינו. כלומר שהקליפות יש להם חוב על הנפש החוטאת שנהנית מהם ע"י העבירה. ולכן נק' זה הענין שאין להנפ"א התיישבות נכון למטה מפני השט"ח שיש להקליפות. וע"י דבר קל ממעשה העבירה יוכלו ח"ו ליקרב אליו עוד. אף שכבר נתרחקה מהם ע"י עקירת הרצון כנ"ל. וע"ז אמרו ויסורין ממרקין. בכאן מריקה מבחוץ. דהיינו למחוק השט"ח ולנקות הנפ"א לגמרי שתהי' נקי' מתשלומין של החוב (ומטעם זה מובן ג"כ דעבר על מ"ע שאין זה רק חסרון בנפ"א ולא יניקה לחיצונים ולכן מקבלים אותו מיד ששב לקדושתו ע"י נחמתי כי עשיתי ביטול המ"ע שהוא חשכות ורפיון כח הנפ"א כמ"ש התרפית וכו') והוא דוקא ע"י יסורין. והיינו לפי שענין היסורין הוא דרך ניגוד הכחות דרצון שכל ומדות של הנפש. ואפי' כשהוא מקבל ברצונו היסורין על עצמו כמ"ש שובו עדי בצום וכו' כידוע בספרים הנה זהו ענין מסירת הנפש עצמה לה' למעלה מכחות המתפשטים ממנה שלא תשגיח עליהם ותעשה ניגוד הרצון וכו' שבטבעה (וכעין זה יש בכלל מצות מס"נ גם מס"נ האלקית בקדושה ממש) וזהו שתיכף שכרת ה' את אברם ברית לדורותיו שלא יהיו בבחי' מרכבה ויהיו משמשים בכחות נפשם דרצון שכל ומדות כפי רצון הנפש א"א שתתקיים בהם האמונה דכריתות ברית כנ"ל אלא ע"י יסורין שהן נגד הרצון שכל ומדות של עצמן וכנ"ל. ובשעבוד מצרים הי' גם כחות הרצון שכל ומדות גם נפש האלקית וכמ"ש וימררו את חייהם והיינו מס"נ של הנפ"א כנ"ל בהג"ה. עי"ז דוקא יתקבל בהם אור מוכח האמונה שהוא למעלה מכחות הנפש כנ"ל:
1
ב׳והנה ידוע בספרים ובכתבים שע"י ביאת יעקב ובניו למצרים בכבוד וגדולה הכניעו לקליפות מצרים וזה הי' סיוע ותיקון גדול שיוכלו לצאת וליגאל ממצרים (משא"כ אם היתה הקליפה בתוקפה ח"ו) וזהו מאמר יוסף חי פרעה (כלומר כך הוא החיות דקליפה) אם תצאו מזה. ר"ל שהוא בענין ואופן שא"א שתצאו מזה ע"ד הנז"ל בענין ואחרי כן יצאו ברכוש גדול כ"א בבוא אחיכם הקטן הנה שהוא בנימין צדיק תחתון שבי תלוי עיקר קבלת השפע של כל השבטים והוא עצמו יבא הנה שעי"ז תכנע הקליפה ביותר דוקא. ויש לפרש בזה יותר עפ"י מ"ש בזוה"ק שבמה שהשבטים שלטו על יוסף בשכם ודותן ויוסף הוא השליט במצרים. וז"ל הזוה"ק אשתכחו ישראל דשליטו על כלא. וזה גרם הכנעת הקליפה דחי פרעה הנ"ל. והנה בנימין לא שלט על יוסף א"כ לא נעשה התיקון הראוי בשלימות הכנעת הקליפה הנ"ל. וז"ש חי פרעה וכו' כ"א בבוא אחיכם הקטן הנה שבבואו בעצמו יכנע הקליפה גם מצדו. ולפי שכאן היו הדברים בענין ההמשלה על חי פרעה אמר ויבחנו דבריכם. פי' יהי' לדבריכם שהוא בחי' ההשפעה והגילוי שלהם להכניע הקלי' בחי' הבחנה ר"ל גילוי מספיק שיוכלו להבחין אותו הגילוי. ולבסוף ואת אחיכם הקטן הביאו אלי אלי דוקא. דהיינו יחוד צדיק תחתון בצדיק עליון שעי"ז יהי' שלימות ענין התיקון לבחי' היציאה דישראל שיהי' בגלות ועבדום וענו אותם שאינן בבחי' מרכבה כנ"ל שעי"ז תתקיים בהן האמונה כנ"ל שזהו דוקא ע"י היחוד הנ"ל דצ"ע וצ"ת כמ"ש במק"א. אמר כאן ויאמנו דבריכם שתתקיים האמונה בזרעכם אחריכם. ואמר עוד ולא תמותו לפרש הדבר שלא יפלו וישתקעו עו ח"ו בקליפת מצרים. אלא השעבוד והעינוי יפעול כנ"ל שתתקיים בהן האמונה ע"י היסורין כנ"ל. והנה הדבר ידוע שיש דברים יוצאים בסגנון מיוחד בכוונה עליונה שאינה מושגת וידועה למדבר עצמו וכן באו כאן הדברים כמתאוננים ומסתפקים בדברי יוסף שאמר ויאמנו דבריכם ולא תמותו ע"י השעבוד אלא השעבוד יהי' לתועלת גדול דוקא שתתגלה מהו"ע הנפש שלמעלה מכחותי'. ויאמרו אבל (אנו פגמנו במדה זו אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו שזה הי' ג"כ התעוררות נקודת הנפש שלמעלה מכחותי' ולא שמענו כלומר לא שמנו לב להסתכל שיהו נקודת הנפש ושמא יהיו ח"ו נדונים מדה כנגד מדה שלא יועילו ח"ו יסורי השעבוד להתקבל בנקודת נפשם ענין האמונה דויאמנו דבריכם הנ"ל. אבל על גוף המעשה שעשו ליוסף לא חששו כלל כי עשו הטוב והישר לדעתם כמ"ש בדרוש דפ' וישב. וזהו שאמרו ע"כ באה אלינו הצרה הזאת. וא"כ מי יודע אם יתקיים גם ענין ויאמנו דבריכם ע"י היסורין כנ"ל. יעז"א ויען ראובן אותם (על פום רוחא דקודשא מבלי דעת שלהם כנ"ל) לאמר פי' שבאמת היתה בחי' מענה ממש לסתור דבריהם ולהסיר החששא שלהם. אבל לפי ענין מחשבותם ודעתם הי' לאמר כמוסיף על דבריהם. והיינו הלא אמרתי לכם אל תחטאו בילד. ולא מצינו שאמר זה הענין רק אמר אל תשפכי דם (שמשמע מעשה השפיכות דם עצמה שהוא פועל מגונה לקדושי ישראל אפי' דם של מי שיהי'. ולשון אל תחטאו בילד משמע שהחטא הוא בילד דוקא) וזהו הל' לאמר כלומר שבדברים שאמרתי היתה הכוונה שאין הפסק שלכם ברור שקנסתם עליו מיתה (מדין הבא להורגך וכו' וכן ארז"ל גדול המחטיא יותר מההורגו וכו' כמ"ש בדרוש וישב) כי יכיל להיות שאין הדבר כן. ולכן אמר אל תשפכו דם אלא השליכו אותו הבורה ומסרוהו לדין שמים הבוחן כליות ויודע האמת. וזהו מענה וסתירה להסיר החששא שלהם הנ"ל שלא יועילו היסורין וכו' כנ"ל כי גם עכשיו אין הצרה על ולא שמענו כנ"ל. אלא על גוף המעשה שמא טעינו. אבל על מה שראו צרת נפשו ולא שמעו ע"ז אין עליהם לפי דעתם וכוונתם. רק מה שאמרתי אל תחטאו (בל"א איר זאלט ניט פעלין אין פשט) בילד. וגם דמו הנה נדרש עכשיו. ועתה על עצמנו בא בעל הדין לגבות את חובו מידינו. ולא והיה עוד על הדורות הבאים עוד שום דין ומשפט ע"ז אלא יתקיים בהם בשלימות ההבטחה דואחרי כן יצאו ברכוש גדול:
2