חנה אריאל, חנוכה ג׳Chanah Ariel, Chanukah 3
א׳הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו. והיינו כשיש בחי' עליית הוד והדר לפניו בעלמותו אזי מתפשטים בחי' עוז וחדוה במקומו ופי' מקומו מבואר במ"א על פסוק ברוך כבוד ה' ממקומו דמקומו דא שכינתא. ולהבין בביאור יש להבין איך שייך להיות בחי' מקום על העצמות והלא ידוע דהוא מקומו ש"ע ואין העולם מקומו וקאי על כל בחי' עולמות שנתהוו אחר הצמצום וכידוע. ומקודם נבאר המאמר גופא דמה בא להשמיענו דהוא מקומו ש"ע ואין העולם מקומו. והלא ענין מקום של דבר הוא ענין שמגביל את הדבר וצ"ל המקום ההוא גדול מהדבר עד שיסיבבנו ויגביל את הדבר ונמשל בית האדם שנק' מקומו הוא גדול הרבה מהאדם ומקיפו ומגבילו כו' וא"כ עצמות אא"ס שכל העולמות נתהוו ממנו בדרך רבוי צמצומים ומדריגות כידוע בודאי לא יקראו העולמות בחי' מקומו כיון שהוא גדול מהם הרבה והוא יקרא מקומם כו'. אמנם יובן זה בהקדם לברר בחי' יחו"ע דשמע ישראל ויחו"ת דב"ש כו' דידוע ענין יחו"ע שהוא. המשכות אא"ס מלמעלה בז"א דאצי' וכאשר מייחדין אותו בו"ק דאצילות יכול להיות בחי' יחי"ת בכל העולמות דרך בחי' מל' דאלי' וכידוע. ויש להבין דלפי הנראה שיש ב' הפכים בבחי' יחו"ע והיינו שלפי פשט הגמ' שתמליכהו בשמים וארץ וד' רוחות העולם היינו בחי' המשכת אא"ס מלמעלה בז"א דאצי' ולפי הפשט דצריך למסור נפשו בא' היינו שמורה על בחי' ביטול ו"ק דאצי' באלופו ש"ע וכידוע עפ"י הקבלה וד"ל. אך הענין דשניהם אמת מצד ב' טעמים והיינו או שמצד שמכוון בהמשכת אא"ס בו"ק כו' ממילא הוא ענין ביטול ו"ק לאא"ס הנגלה בתוכם. או להיפוך כשמכוון מלמטה למע' הביטול דו"ק לאלופו ש"ע ממילא נעשה בחי' המשכת אא"ס בו"ק וד"ל. ויובן הענין דהלא יפלא לכאורה דכיון שאנו רואים למטה בחי' עולמות מוגבלים במעומ"ט מזרח מערב צפון ודרום כו' הרי ע"כ יש בחי' מקור לזה. והיינו שבהמקור שייך להקרא בחי' התחלקות ו"ק רק שהם כלולים כו'. כי לו שלא יש שם כלל בחי' התחלקות רק היא אחדות פשוטה איך יתהווה מבחי' אחה"פ בחי' התחלקות מעומ"ט כו'. אלא ע"כ שיש בחי' מקור להתחלקות רק שהם כלולים כו'. והוא ענין בחי' ו"ק דאצי' שהם מקורים להתחלקות למטה. אך שם הם בהתכללות עד שנק' אנת הוא חכים ולא בחכ' ידיעא כו'. והיינו מצד דאיהו וגרמוהי חד בהון כו'. וזה ג"כ ידוע מצד שרש אמונתנו דעצמות אא"ס הוא בבחי' אחה"פ מושלל מבחי' מקור להתחלקות. וא"כ נפלא איך נתהווה ממנו בחי' מקור להתחלקות וכו'. והיינו ע"כ מצד בחי' שמו דהיינו ששמו הכלול בעצמותו שהוא ענין גילוי לזולתו [וכידוע דשם אינו צריך אלא לזולתו ולא לעצמו] הוא בבחי' עשר כו' והיינו אף שהוא פשוט בתכלית הפשיטות עד דלאו מכאמ"כ. פכ"ז להתגלות לזולתו והיינו לבריאת העולמות הוא בבחי' עשר והיינו מקור להתחלקות והוא בחי' ו"ק דאצי'. ולזה צריכים אנו לייחד אותו בו"ק. דהיינו שלא נאמר ח"ו דבחי' התהוות העולמות הוא מבחי' שמו לבד שנק' כבי' מקור לעולמות ומה שהוא לאו מכאמ"כ הוא בחי' מהותו ועצמותו. ונמצא דיש בחי' מקור לעולמות כמו שהם בבחי' התחלקות למע' מע' בבחי' שמו העצמי לבד ובבחי' מציאות אמיתי וד"ל וכמו שהוא בבחי' מהו"ע היינו שלא יש מקור לעולמות כלל. וכמשל שם האדם שנק' ראובן ששם ראובן הוא מהות ודבר עומד בלעדי העצם. אף שבאמת הוא הנק' ראובן. ונמצא דבעצם שאינו בחי' ראובן כלל עכ"ז יש בו בחי' ראובן שהוא מציאות עומד בלעדו כו'. ונמצא אלו הי' הסתעפות משם זה שנק' ראובן הי' בחי' הסתעפות בבחי' מציאות עומד במקור כו' וד"ל והעצם אינו מקור לדבר ההוא כלל אבל באמת ח"ו לומר כן דהלא כתיב ממך הכל היינו ממהות ועצמות דוקא ולזאת באמת אין העולמות בשם מציאות כלל כידוע משורש אמונתנו דאפס זולתו היינו זולת העצם וד"ל. והיינו מצד דהוא ושמו א' עד שאין השם עולה במציאות בלעדי העצם ונתלה רק על העצם. ולזאת האמת הוא דמה דלאו מכאמ"כ הוא הוא בחי' השם שהוא מקור לעולמות ונמצא דמקור האמיתי לעולמות הוא בחי' מהו"ע דלמכאמ"כ ולזאת באמת אין מציאת העולמות כפי שהן נראין בהתחלקות מציאת עומד למע' מע' דהרי לאו ומכאמ"כ וד"ל. ומעתה יובן דבזאת הכוונה שאנו מייחדין עצמות אא"ס דלאו מכאמ"כ בי"ק דאצי' ממילא הוא הביטול דו"ק שאינם בבחי' מציאת עומד רק אמיתת מציאותם הוא עצמות אא"ס דלאו מכאמ"כ וכנ"ל [וזהו למסור נפשו בא' היינו כמו שידוע דעצמות הנשמה היא חלק אלוה ממעל ולזאת לא נכתב בתורה זמן בריאה על הנשמה. ומה שאנו אומרים אתה בראתה אתה יצרתה כו' היינו שירדה אח"כ בעולם הבריאה ויצירה להתלבש בלבושי בי"ע אבל אמיתות מציאותה הוא בחי' חלק ה'. ולזאת כשמעמיק בעומק המח' בתוקף איך שמיוחד בחי' עצמות אא"ס בבחי' הו"ק שזהו ענין שמגיע למקום ההוא שמיוחדים המה כידוע נמצא ממילא הוא הביטול דו"ק לאא"ס וכנ"ל וגם ביטול נפשו ויחודו באא"ס כי ממנו נלקח רק שמסתירים בחי' לבושי בי"ע וד"ל. וכן היא להיפוך שכאשר הולך בהתבוננות מלמטה למעלה היינו איך שכל מה שנראה ליש ודבר בודאי יש מקור מציאותם כי אין הדבר עושה א"ע. והמקור הוא בח"י ו"ק. והו"ק גופא מקורם בודאי הם מצד אמיתית מציאותו ובטלים לו בתכלית וכיחוד הנ"ל ממילא הוא התחברות והתייחדות עצמות אא"ס דלאו מכאמ"כ שעכ"ז הוא שמו בחי' עשר שהוא מקור לעולמות וד"ל. אך כ"ז הוא הנק' בחי' יחו"ע דהיינו שאופן ההשגה זו הוא רק באופן שלא נראי' העולמות ליש ודבר רק בשם גילוי עצמותו שנק' שמו בכלל. וכאופן היחוד דשמע ישראל שהוא בו"ק דאצי' שהוא רק בחי' גילוי עצמותו דכל יכול להתהוית כמה מיני עולמות. אבל עדיין הוא רק בעצמותו וכידוע דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון וד"ל. ושם הוא היחוד דשמו שהוא בחי' גילוי לעשר עם בחי' העצמות דלאו מכאמ"כ. אבל בחי' יחו"ת דברוך שם הוא דאף כפי מה שנראה ליש ודבר בעולמות בי"ע עכ"ז היא א' ואינו סותר לבחי' עצמות אא"ס דלמכאמ"כ ואף שכפי שנתהוה עולמות מ"מ אפס זולתו זולת העצם וד"ל. והנה שני אופני יחודים הנ"ל דיחו"ע ויחו"ת שהוא ענין משפיע ומקבל [וכמבואר במ"א באריכות] ישנם גם בעצמיות קודם הצמצום וכמבואר במדרש משל למלך שהי' לו גיגית מלאה מים והי' לו שם דיו דיסקוסין נאים ולא היו נראים ופנה משם המים והיו נראים. שמורה על היות בחי' משפיע ומקבל קודם הצמצום ג"כ רק שלא היו נראים מצד שטיפת המים ולא הי' בזה שלימות ופנה מהם המים שהוא ענין בחי' הצמצום והיו נראים. ועיקר השלימות דנראין הוא בזו"נ דאצילות וד"ל. וביאור הדברים דהנה אופני יחודים הנ"ל כמו שהם בעצמות הוא בבחי' יחוד העצמי וענין בחי' יחוד העצמי מבואר במ"א בכתבים שהוא עד"מ הטבעת הנפש שמוטבע בעצם שיהי' אופני השפעתה בגילוי לטוב שזה אינו בעצם הנפש בחי' הטבעה עדיין [שנק' גוצקייט] שזהו אינו שייך רק בהתפשטות הנפש אבל בבחי' הטבעת עצם הנפש הוא רק עדיין בחי' מהות הנפש רק שאופן הנפש הוא כך שבהשפעתה בגילוי יהי', רק לטוב וד"ל ונק' זה בשם יחוד העצם. ולבאר היטיב דהנה מה שנק' יחוד אף על ידי בחי' מדות דהיינו שנתייחד אליו בבחי' אהבה או יראה וכמו האבות שהי' התייחדותם לאא"ס בבחי' המדות הוא לא באופן שיהי' המדה מורגשת היינו שיורגש איך שהוא אוהב אותו כי זה לא נק' בשם יחוד כלל כי ענין היחוד הוא דביקות הנשמה לאא"ס וכאשר ירגיש את אור האהבה אזי הדביקות הוא לאור האהבה של א"ס והוא כדמיון שדביקותו יגיע להאה' והאה' מגיע לא"ס וד"ל. אך באמת הוא שביטול ודביקות אברהם הי' לאא"ס בבחי' האה' והיינו שנתייחד בעצם עם בחי' האה' והיו לאחדים ולזה נק' אברהם אוהבי אף בעת שאינו עוסק באהבת א"ס. וכמשל קריאת שם אוהב שהוא אף בעת שאינו טרוד בהאה' רק שעצמו נעשה כך מיוחד לו רק שלזה נק' אוהב דהיינו שאופן התייחדותו לו הוא שיעשה בהתפשטות רק טובות שזהו ענין האהבה וד"ל. וכמ"כ באברהם שמצד התייחדותו ודביקותו לאא"ס הי' בבחי' אה' וזה הי' רוב השתדלותו במעשה המ"ע ולגלות אא"ס בעולם וכמ"ש ויטע אשל כו' וכידוע דאה' שורש לרמ"ח מ"ע ויראה לל"ת. ונמצא שהתייחדותו ודביקותו לאא"ס הי' בבחי' אה' עד שהי' לאחד ומגיע העצם לאא"ס כמו האה' וד"ל. אמנם אופן היחוד הזה נק' עדיין בשם התייחדות ולא בשם יחוד העצם. דעכ"ז יש הפרש בין בעת שהוא טרוד בעניני האה' שמתייחד אז בבחי' אה' משא"כ בעת שאינו טרוד בהאה' אז אינו נק' בשם יחוד רק בשם התכללות דהיינו שכלול בעצם נפשו בחי' האה' בהעלם, והראי' שהרי יוכל להיות שיורגש בחי' מציאות האהבה זו לזולת מבלי שיורגש העצם של האוהב נמצא דמציאות האה' הוא מציאת נפרד מן העצם. וא"כ אף שנתייחד העצם עד שיהיו לאחדים ויהי' העצם "האוהב עכ"ז בשם התייחדות יקרא ולזאת אף שיקרא בשם אוהב אף בעת שאינו טרוד מצד שנעשה התייחדות עצמי הרי זה כהתכללות דבר מה בעצם נפשו בהעלם כמובן. ולא בשם יחוד עצמן "דהוא הוא. וכאשר יוצא מהעלם אל הגילוי ומתייחד בה יקרא בשם יחוד בעצם וד"ל. משא"כ ענין ובחי' האהבה דעצם נפשו שלא שייך לומר שנתייחד עצמו בבחי' האה' לאהוב עצם נפשו דהרי זהו אופן מציאת העצם לאהוב עצמו וא"כ מציאת אהבת נפשו הוא אינו מציאת דבר נפרד מן העצם ולזאת לא יורגש אופן אהבת נפשו כמו שהוא אצל עצמו לזולתו כי זהו מציאת העצם ולזולת לא יורגש העצם וד"ל. וא"כ עיקר היחוד של בחי' אה' זו היינו בעצם דהיינו "היא "היא ולא כהתייחדות בגילוי דלא שייך כנ"ל וד"ל. ועד"ז יובן למעלה ההפרש שבין יחו"ע ויחו"ת שבאצי' אחר הצמצום ובין יחו"ע ויחו"ת שבעצמות קודם הצמצום. דבאצי' הוא רק בשם התייחדות דהיינו שמתייחד עצמות אא"ס דלאו מכאמ"כ בו"ק דאצי' בבחי' יחוד אמיתי להיות הוא החכם הוא המבין כו' (וכן הוא הבורא הוא היוצר וכו') [שזהו לא כאופן שהחכ' מורגשת לדבר נפרד עד שכשאנו ממשיכים מבחי' ו"ק דאצי' נק' בחי' המשכת עצמותו כידוע דכל בקשתינו לו"ק דאצי' שנק' הוי' אף שאנו מבקשים אליו ולא למדותיו כו' וכמבואר במ"א] ועכ"ז הוא רק כמו אופן דלאו מכאמ"כ הוא וכן חכם הוא כו' וד"ל. וה"ז כמו התכללות בהעלם עצמי וד"ל. אבל כמו שהוא קודם הצמצום היחוד הוא יחוד עצמי. דהיינו דלאו מכאמ"כ הוא הוא בחי' העשר וד"ל. ובב' אופנים הנ"ל דהיינו מה שהוא בבחי' עשר שהוא גילוי שמו הנ"ל הוא רק לאו מכאמ"כ שזהו ענין דשמו הוא הוא. בחי' משפיע המבואר במ"א. וכן מה דלאו מכאמ"כ הוא בחי' שמו. ואף באופן שנראה לנו ליש ודבר וכו' הוא בחי' מקבל המבואר במ"א הוא באופן יחוד עצמי דהיינו שנק' [עס איז אזוי] וד"ל וגם יש עוד משל אחר לענין יחוד עצמי הנ"ל מבחי' אותיות השכל שהם רק בהירות השכל עצמו והם המה השכל ולא בדרך התלבשות ואף שאינו משל אמיתי המבין יבין כו']. ומעתה יובן דלזאת לא היו נראין בחי' משפיע ומקבל הנ"ל כי היו המים שוטפים דהיינו בחי' התפשטות הגילוי דלאו מכאמ"כ הי' שוטף בחי' העשר מצד שהיא "היא [וכמשל אותיות השכל שאינם נרגשים מצד שהמה בהירות השכל] וד"ל. ולזאת כשעלה ברצונו שיהיו נראים פנה מהם המים שהוא ענין בחי' הצמצום. ומבואר במ"א שענין הצמצום הוא שצמצם א"ע תוך נקודת אמצעותו שהוא נקודת המל'. והענין ע"ד הנ"ל. ונקדים מה שמבואר בתניא דכמו שהי' אא"ס ממלא את כל החלל גם את המקום הזה שאנו עומדים עליו כן גם עתה לפניו בלי שום שינוי כלל רק שאתה, משוקץ ומתועב כו' מכחיש האמת הנראה לעינים בראי' חושיית וי"ל איך הי' ממלא את המקום הזה הגשמי כמו שהוא מקום גשמי וד"ל וכמובן שגם עתה כן הוא לפניו בלי שום שינוי. והענין ע"ד הידוע דשיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל והוא עד"מ ציור המחשבה באויר זך שכל הציורים המה לא בדרך המשכה מעלה ומטה ראש ואח"כ סוף רק שניהם באים כא' בלי קדימה לא' על זולתו כלל כי עיקר מציאת זה הציור הוא רק הרגשת המח' באיזה אופן שכאשר יצייר ב' קוין בזה האופן יהי' הציור כך וכאשר יצייר באופן אחר במחשבתו ולא ירגיש במחשבתו אויר שבתוכם למהות יהי' אופן ציור אחר וד"ל, ונמצא דכל מיני התהוות שיוכל להתהוות מבחי' שמו הכללי עומדים המה בבחי' שיער בכח במזומנים ואף עוה"ז הגשמי. ומבואר למעלה דלמע' מיוחד הוא העצם דלאו מכאמ"כ עם בחי' שמו בבחי' יחוד עצמו דהוא "הוא נמצא דמיוחד הוא העצם דלאו מכאמ"כ עם בחי' השיער בעצמו דשמו וכל מה שיוכל להתהוות ממנו ושוטף כל מיני התהוות שיוכל להתהוות עד דלאו מכאמ"כ ולא נראה בחי' מציאת עולמות. ולזאת צמצם א"ע דבחי' הוא רק בבחי' שמו הכללי דהיינו בחי' המל' בחי' מקבל "דהוא "הוא שמו ומבחי' מל' דשמו יתהוה בחי' עולמות שהוא בחי' העלם דהוא שהוא לאו מכאמ"כ וד"ל. ויהיו נראים להתגלות דשמו לבד ועכ"ז האמת הוא דהיא "הוא "שמו בכלל עם כל ההתהוות שמתהוה מבחי' שמו לפניו דוקא וד"ל. ומהיכן בא הצמצום הוא מלמעלה מבחי' משפיע הנ"ל [וכמבואר במ"א דבחי' משפיע ומקבל הוא בחי' ו"ה אחרונה דשם הוי' שבעצמות והצמצום הוא מבחי' יו"ד דשם ס"ג שהוא ה"א ראשונה דשם הוי' כידוע] ויובן עד"מ לקרב אל השכל מבחי' השפעת הרב שכאשר משפיע לתלמידים שקטנים כלי השגתם להכיל שכלו הרבה והעמוקה אזי מדבר אתם בכמה אותיות ודבורים ונראה לעין שכל השכל מלובש בכל הדבורים בשוה ואין השכל רק מה שבכל הדבורים אך כאשר יש עמם עוד אחר שגדול כלי השגתו להשיג שכלו כמו שהוא אצל הרב רק שאינו יודע אותו אזי מרמז עצם נקודת השכל בדבור א' ויבין אותו התלמיד שכל נקודת שכלו עומד רק בהדבור הא' הנ"ל ומהדבור הנ"ל יתפשטו כל הדבורים ולא מעצם השכל. ונמצא שמגיע מזה ב' ענינים. הא' שיצומצם נקודה עצמי' בדבור הא' מה שלא יצומצם בכל הדבורים כאשר הם בריבוי וגם התרוקנות השכל מכל הדבורים רק שהמה התפשטות דבור ההוא וד"ל. וככה הוא עד"מ למעלה באופן הצמצום שהוא מלמעלה הארת יו"ד דשם ס"ג וגם התרוקנות השטיפה מכל התהוות שיוכל להתהוות רק בנקודת מל' דשמו הכללי וד"ל. ויהי' מזה שיהי' התהוות עולמות בבחי' העלם "דהוא. ויהי' א"כ בחי' מעומ"ט מהוה ומתהוה דהיינו בחי' אצילות הוא מהוה ובחי' בי"ע הוא המתהוה וכמשית"ל:
1
ב׳ומעתה יובן ענין דהוא מקומו ש"ע ואין העולם מקומו דהיינו כמו שמבואר בתניא דאיך שהוא באמת לפניו דאין שינוי הרי גם עתה ממלא את כל החלל גם המקום הלזה וכאופן דיחוד עצמי דהוא ושמו נמצא דהמקום הוא מציאותו כי מציאותו לאו מכאמ"כ ואין שייך לחלק וד"ל. אך כמו שנראה לנו בשם עולם דהיינו העלם "דהוא זהו אינו מציאותו כלל רק שהוא נותן מקום בבחי' הצמצום שיהי' נראה לעולם בחי' העלם ואין העולם כפי מה שהוא העלם מקומו כלל וד"ל וזהו מ"ש בתניא שאתה מנוול מכחיש האמת הנראה לעינים בראי' חושיית היינו לא כמו ראי' שכלי' שכפי הנראה לנו הוא ג"כ מציאות רק שעיקרו דבר אחר [וכמשל הבעש"ט שדבר דברים זרים נראה לעינים והמה באמת דברים נפלאים שזהו הנק' ראי' שכלית] אבל העולמות כמו שהם בהעלם זה ואינו מציאות כלל כי עיקר מציאותם שיהי' נראה הוא רק כאופן קודם הצמצום ומה שנראה במציאת עילם זהו מה שאינם נראים מצד שאתה המשוקץ וכו' וד"ל. ובזה יובן יותר דכל מה שאנו ממשיכים בחי' אור דעצמות אא"ס שזהו בחי' ביטול העולמות שזהו עיקר מציאותם ליש ולזה בבחי' הביטול דו"ק לאא"ס בזה ממשיכים בהם תוס' חיות ליש ובמה הוא הביטול בהמשכת אא"ס וד"ל. וענין המשכת עצמות אור אין סוף מלמעלה בבחי' ו"ק דאצי' שאחר הצמצום הוא ע"ד הידוע שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים דוקא וכמשארז"ל משל למלך שבנו לו פלטרין במקום אשפה ולא רצה שיזכירו לו שם אשפה והיינו שאף שבאמת אין זה מציאת מקום כמו שלאחר הצמצום עכ"ז בא ומאיר בהם בבחי' התייחדות כנ"ל. ועיקר מקום היחוד הוא בז"א דאצי' דהיינו שמציאת עולם זה בחי' העלם דאצי' הוא עכ"ז שיוכל אא"ס להתייחד בבחי' התייחדות עד דאיהו וגרמוהי חד ובאמת לא נודע איך ומה וד"ל. אך מקובלים אנחנו דז"א דאצי' שם נתייחד בחי' עצמות דהוא (וכנ"ל בבקשות וד"ל) ונמצא זהו נעשה כמו בחי' משפיע הנ"ל ובחי' מלי דאצי' מקור עולמות בי"ע הוא בחי' המקבל דשמו למטה. אך כיון שהוא אחר הצמצום אף דבאמת הוא ושמו אחד עכ"ז נראה למהוה ומתהוה וד"ל. ולזאת צריך לקבל בחי' מקבל מבחי' ז"א שהוא משפיע וכן צ"ל בחי' יחו"ת אחר בחי' יחו"ע. ואף דמבואר לעיל דבבחי' יחו"ת ג"כ הוא בחי' התייחדות עצמותו דלאו מכאמ"כ בבחי' מה שנראה ליש ודבר וכנ"ל וא"כ איך שייך שיקבל מז"א. הענין יובן עד"מ ממעמד הר סיני שירד ה' על הר סיני ודבר אנכי כנ"ל ומבואר בזוהר דפנו למזרח ושמעו קול אנכי פנו למערב כו' לית אתר כו' ועכ"ז שמעו דקול זה שהוא בלתי מוגבל במקום יוצא ממקום מוגבל דהיינו ה"ס. ככה הוא כאן דהארת עצמותו דלאו מכאמ"כ שמתייחד עם כל ההתהוות מקבלים אנחנו ממקום ז"א דאצי' וד"ל. אך אופן קבלת בחי' מל' בחי' מקבל מבחי' ז"א בעלה מבואר בספרים שבזמן הגלות הוא בבחי' יחוד דנו"ה דהיינו שז"א יורד עד נצח ומל' עולה עד הוד ושם הוא מקום היחוד קבלת השפע וכמ"ש איהו בנצח ואיהי בהוד. ומצד שלא נתתקן בחי' ההוד כמ"ש והודי נהפך עלי למשחית כו' צריך המל' לקבל אור ההוד ע"י ז"א בעלה מבחי' הנצח דנצח נתתקן בימי שמואל כמ"ש וגם נצח ישראל לא ישקר כו'. אך בימי מתתיהו נתתקן בחי' ההוד וכמ"ש וקבעו שמונת ימי חנוכה להודות ולהלל לזאת קבלה אור ההוד שלא ע"י ז"א בעלה. ויובן הענין בהקדים ענין בחי' הוד והדר שהוא התקבלות דבר מה בלי השגת ותפיסת טעם הדבר בכי טוב אך שבבחי' הוד לא יש עדיין בחי' תפיסת מהות מהדבר שנתקבל ובהדר יש בחי' תפיסת מה אבל בלא טעם והשגה בטוב כלל. ועד"מ דכתיב במלך ולא נתנה עליו הוד מלכות ואפשר להיות מושל במלכותו בקיום רצונותיו כמו מלך רק לא הי' עליו הוד מלכות. נמצא דיש בחי' הוד מלכות שהוא ענין התקבלות המלך בלי טעם שיתקבל לעמו (הנק' עס גיפעלט) ואם ישאלם מה זה הגיפעל אם בדבורו או בתנועותיו או בתוארו לא ידעו מה להשיב (ע"כ נמצא).
2