חנה אריאל, חנוכה ב׳Chanah Ariel, Chanukah 2
א׳כתיב ביום עשות ה' אלקי' ארץ ושמים. העולם נברא בשם מלא ה' אלקי' זו"נ בעשרה מאמרות. והוא דבר מלך שלטון לעשות את "אינו "ישנו. וקמי קובה"ו אין שינוי כי הוא ודבירו א' ואינו כדיבור של האדם שיוצא חוץ ממנו אבל למעלה אלדח"מ. כי הקב"ה ז"א נק' בשם סוכ"ע את השמים ואת הארץ אני מלא ולאפ"מ. ודבור דע"מ נק' דבור לעשות העולמות היוצאים מכח דבר מלך ליש ודבר נפרד בפ"ע דוקא ואע"ג דקמי' כולא כלא ממש חשוב וכקודם הבראם. מ"מ כמצביי' עביד בחיל שמיא וכל דיירי ארעא. אבל הם אינם מרגישים כלל ההנהגה שנעשית בהם כמו התהוותם מאין ליש שהוא למעלה משכל הנבראים. ככה יש בחי' ההנהגה שאינם משיגים אותה כל ואעפ"כ מתנהגים בה. והוא כמשל מ"ש והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם דאע"ג דאינהו לא חזי מזלייהו חזי. וכן העולמות כמו שאין משיגים התהוותם מאין ליש ואעפ"כ מתהווים. ככה יש בחי' ההנהגה שאין משיגים אותה רק למעלה במקום שרש התהוותם מאין ליש. ואעפ"כ מתנהגים בה. ושכינה נוק' דז"א שנק' בשם ממכ"ע דהנה הקב"ה הוא קדוש ומובדל ואין ערוך לעולמות עמו כל וכלל מאחר שמציאותם והעדרם שוה לפניו. א"כ איך אפשר להיות רצונו ומצביי נמשך בהם כלל. אמנם הוא ע"י שכינה מדת המל' ונק' נוק' דז"א מקיר כל המקבלים שעל ידה מקבלים אור רצונו ומצביי'. והיינו ע"י בחי' הביטול שבטלים בכח אור בחי' המל'. וכמשל שע"י אימת מלך ב"ו המרומם ונשגב בחכמתו ורוחניותו על העם יוכל להיות נפעל ע"י העם רצון המלך הרוחני וחכמתו הנבדלת מערכם ע"י פעולת גופם שלכל דבר ל"ל ענין שייכות וסגולה להיות נפעל ע"י כמו עץ ארז ואזוב כו' והעם אינם מסוג וערך זה הרוחניות והחכמה כלל. אך להיות האימה היא הבאה עליהם מאת המלך עצמו. והוא עיקר סבת פעולתם ועשייתם מצות המלך. נקלט תוך האימה רוחניות רצון וחכמת המלך ונמשך בפעולתם. אף שהם אינם משיגים כלל מה שנמשך על ידיהם. וככה נמשל מדת המל' היא הפועלת התהוות העולמות מאין ליש שעצמות ההתהוות מאין ליש נמשך מבחי' קוב"ה וע"י השלטון דבחי' מלוכה בדבר מלך באה המשכת ההתהוות לפועל העולמות שאינו מערך המהוה אותם כלל. וכן בהנהגה הנ"ל והכל הוא שבחי' המל' מקבלת בעצמותה תחלה. ועל ידה נמשך הכל ונעשה עולם יש ודבר דכלא חשיב ממש קמי' קוב"ה. ואעפ"כ יש בהם אור רצונו וחכמתו ומדותיו וכו' ע"י הביטול שיש בהם בכח מדת המל' שהוא מדת ההתנשאות ואינה באה בקירוב הערך ולכן נק' ד"כ בחי' ממכ"ע. כלומר ממלא את העלמין מאור דז"א. ואמנם אמרה ירח לפני הקב"ה א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר א'. דהיינו בחי' המל' הנ"ל כשהיא בבחי' אצי' שהתפשטות אימת התנשאותה הוא ג"כ נבדל מערך העולמות דאיהו יחודא דקוב"ה. רק שאעפ"כ מתפעלים העולמות לפי שכך הוא מדת המלוכה ועי"ז נמשך בהם אור הז"א והכל עדיין למעלה מהשגתם נמצא שניהם משתמשים בכתר א' (שהוא ת"ת דאימא המקבלת בחי' האין דאור אבא. והוא עיקר הסיבה שאורות דקוב"ה נמצאים בעולמות שאין ערוך וכו' וכלא ממש חשיבי וכנ"ל. וזה מבואר במק"א ואכ"מ) ורצונה להיות היא משתמשת בכתר אחר להמשיך אורות דתהו לכלים דעולמות שהוא בבחי' הרגשה ממש וכמו שיהי' לע"ל ע"י קיום התומ"צ וכו' (וכ"ז צריך ביאור ומבואר במק"א). לכן אמר לה הקב"ה לכי ומעטי א"ע להיות ממכ"ע דבי"ע. דענין ממלא הוא ענין התפעלות שמתפעלים העולמות מכח הממלא אותם שהוא ענין אימת המלך הנז"ל, ויש ג' מיני התפעלות "מושכל מורגש "ומוטבע. ודמיון זה. מישכל הוא כמו האדם שמתפעל ומתנענע ממקומו ע"י שמשיג רצון המושל ומצוה אותו ומכירו בשכלו ועי"ז מתנענע, מורגש הוא כדמיון בהמה חי' ועוף המתנענעי' מנערת האדם שמרגישים הגערה על כל פנים אף שאינם בגדר השגה כמו האדם דמושכל. מוטבע הוא כמשל מרוצת האבן מכח הזורק אותה שאינה אפי' בת הרגשה כלל. ואעפי"כ מוטבע בה המרוצה בכח זריקתו. והנמשל מזה הוא התפעלות העולמות דבי"ע בבחי' השגה והכרה בערכם אור המל' שהוא בחי' יודעים רבונם בהשתלשלות מדריגתם. וכתיב בנים אתם לה' אלקיכם זו"נ. ויש בישראל משני הבחי' ואתם הדבקים דאתדבקן בגופא דמלכא ז"א. ובבחי' זו אעפ"י שחטא ישראל הוא. שאין זה בערך בחי' התגלות אור כלל מצ"ע כי הוא בחי' עצמיית. ומה דישראל אתדבקן בשכינתא ושכינתא אתדבקת בהו הוא בחי' התגלות אור זה. וע"ז נאמר כי אתה נרי הוי' פי' שאור זה שמאירה בחי' השכינה מבחי' קוב"ה לישראל הוא שם הוי'. בחי' היו"ד היא ענין כח המס"נ על קדה"ש שכמעט אין בזה בחירה שהוא טבע לבנ"י (ומ"מ כח זה הוא בבחי' התגלות דוקא. שהרי אפי' המומר עדיין ישראל מומר מקרי לקדושין וש"ד) ולכן נק' יו"ד כמו שנקודת היו"ד אינה מגבלת הקלף הלבן כלל רק שדבוקה במקומה על כל הקלף כולו והנמשל מזה שעצמיית המהות בא לידי בחי' התגלות. והה"א ראשונה הוא ג' קוין המקיפין את לובן הקלף ומגבילים אותו והיינו כח בינת איש הישראלי המקבל במוחו בחי' האלקות לפום מה דמשער. והוי"ו הוא בחי' התפעלו' המדות כשמתמלאים מאור הבינה לדעת טוב ה' וכו' וה"א אחרונה הוא בחי' ג' קוין דמחדו"מ דתומ"צ שמתמלאים מאור ה' ע"י בחי' היו"ד והה"א והוי"ו כנ"ל (וכשחסר ענין התפעלות המדות הוא ענין מח' טובה הקב"ה מצרפה למעשה המבואר בלק"א פט"ז) והוא האור דתומ"צ הבא ונמשך ע"י מעשה גופנית. והיינו בחי' הנוק' דז"א מקור כל כל המקבלים הנ"ל שע"י נמשך אור דז"א כנ"ל. ובחי' בינה ומדות ומחדו"מ הם בחי' מושכל מורגש מוטבע הנ"ל והוא ג"כ ע"י בחי' מיעוט הירח. משא"כ בבחי' מל' דאצי' לא הי' רק בבחי' אמונה פשוטה ואעפ"כ הי' נמצא סוף מעשה דמחדו"מ דתומ"צ:
1
ב׳ומעתה יובן ענין הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח. ולמה מביאין אותו בר"ח כשמתחלת הלבנה להאיר מן החמה. אמנם ידוע דשעיר דר"ח מכפר על טומאת מקדש וקדשיו. שהוא קירוב ענין החיצונים אל הקדושה לינק ממנה. והיינו לפי שנתמעטה הירח עד בחי' המוטבע שאינו בבחי' קבלת אור כלל ואעפ"כ אור הקדושה הוא. ולכן יכולים החיצונים לינק מעשיית המצות להתייהר שאעפ"כ עכ"פ כח המצוה יש בה וכו' וכידוע. והנה קרבן הבא על טומאת מקדש וקדשיו נשתנה מכל החטאות שהן קרבן קבוע להיות בעולה ויורד. והטעם הוא לפי ששאר כל החטאים הם ע"י אשר שלט האדם דקליפה באדם דקדושה דרך כללות. משא"כ טומאת בחי' מקדש וקדשיו שהן בחי' הפרטיות דאותו החטא שפוגם בחלק ואחיזת קדושתו ממש. לכן הקרבן הבא לכפר עליו. שר"ל לקנח את הזוהמא שנשארה עליו מקירובו לחיצונים כאיש אשר הוטבל בשחת ותעבוהו שלמותיו. הוא בעולה ויורד דהיינו לפי ערכו כן ערך הקדושה הנפגמת על ידו. ומזה יובן שבראש חודש שהוא רישא דסיהרא שהוא כח ההתהפכות מן הירידה אל בחי' עלי' וקירוב לקבל מאור החמה. אמר הקדוש ברוך הוא הביאו עלי כפרה על שמעטתי וכו'. שעל ידי זה ירדה במקום יניקת החיצונים. ועתה כשבאה להאיר באור העליון צריך לכפר ולקנח הענין דצווי המיעוט כדי שיומשך האור מחדש בלא פגם וד"ל וידוע דבשבת הוא עליית המל' ואפשיטת מלבושהא דבריאה יצירה ועשי'. ויש תחום שבת בין היכלות הקדושה להיכלות החיצונים. ואז הוא ענין נר שבת שמדליקין בהיכלות דזו"נ דאצי'. ובנפש הוא כענין דכל הבחי' דנר הוי' הכל הוא בבחי' מס"נ דיו"ד דשם הוי' הנ"ל עד שאין לנגדו בחי' קליפה כלל. דהנה כתיב למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני. פי' שמאחר דאתם הדבקים וכו' כנ"ל ויש ג"כ בחי' נרי ה' למה לא יאיר אור זה תמיד להתגבר על כל יראות חיצוני' פן יחסר לחמו וכה"ג. וכמו שכתוב בלק"א דהקדוש ברוך הוא עוזרו היינו יתרון אור הקדושה על החשך דקליפה. ומאחר דאתם הדבקים למה יש יראה חיצוני' וחלישת אור הקדושה בימי רע שהוא משלחת מלאכי רעים דסט"א. ע"ז אמר עון עקבי יסובני. פי' לפי שיש בחי' השפלה דמיעוט הירח עד שדש בעקביו לתת מקום ליניקת החיצונים והוא יסובני להפסיק למעלה אור היחוד בהיכלות דזו"נ. וענין היכלות דזו"נ ידוע שהוא כמו ענין ירידת הנפש בגוף להיות כחותיו מורכבים בבחי' עניני הגוף ושליט בהם כרצונו. וזה דוקא האדם לעצמו בביתו עם ב"ב הנשמעים לרצונו. משא"כ חוץ לביתו יש שם רשות זולתו ואינו שליט כרצונו. ע"כ צריך להיות שם הנהגה אחרת כידוע. ואם לא הי' עון עקבי הנ"ל הי' גם למטה בעוה"ז עוז וחדוה במקומו. וכמו שכתוב ונוה צדיקים יברך. לא ידאגו בימי רע ובימי רעבון ישבעו. והכל בכח המס"נ והקדוש ברוך הוא עוזרו כנזכר לעיל. אלא שעון עקבי וכו' יסובני גם למעלה. ממקום יניקת החיצוני' שאינה אלא בעקב. ואינו יכול לדחות מכל וכל ענין היראה חיצוני' מלכלכל ענינו במדה ומשקל וצמצום וכו'. אבל בשבת שהוא עליית המל' בבחי' אצי' ויש תחום שבת כנזכר לעיל ואור המס"נ מאיר להדיא אז מדליקין נר שבת להיות גם החשך לאור. ומזה יובן למעלה שמחמת מיעוט הירח עד היכלות דנוגה דעשי' א היחוד דקודשא בריך הוא ושכינתי' מתגלה אפי' בהיכלות דזו"נ דאצילות. אבל בשבת יש שלום בית והוא נר שבת. וענין הנר ידוע שהוא המשכת יסוד האש שהוא עצם חשוך למעלה מכל היסודות תחת גלגל הירח ונמשך אחר הפתילה והוא סיבת הארתו. וכמו כן יובן למעלה דיחוד קודשא בריך הוא ושכינתי' פב"פ והוא עת רצון העליון בחי' ישת חשך סתרו ונמשך לאו"כ דז"א ולנוק'. ולכן אמר ותזנח משלום נפשי זו הדלקת נרות בשבת שהוא שלום בית למלאות כל מחסור ביתו בלי צמצום. והיינו כמו בנפש שכח המס"נ דיו"ד של שם הוי' מתפשט בכל האותי' בגילוי [והוא ענין הנקרא נשמה (דער הערינעס) וכמו עלין התפשטות הגשמיות וכו'] וא"כ הרי כל אותיות דבוקים בכל הלובן וד"ל. ולכן אמרו רבותינו ז"ל פרנסתו של אדם קצובה וכו' חוץ מהוצאות שבתות שכל המוסיף מוסיפין לו. ולמעלה יובן שהוא מבחי' ישת חשך סתרו הנ"ל וד"ל. נמצא שכל עיקר ענין נר שבת הוא המשכת היחוד דקוב"ה בבחי' היכלות דזו"נ דאצילות והוא בחי' שלום בית הנ"ל. ולפי שסיבתו הוא עליית הנוק' לכן זכו הנשים בהדלקת נר שבת גם למטה ומוציאים את האנשים י"ח להדליק נר בביתם:
2
ג׳אמנם ענין נר חנוכה. שכשנכנסו יוונים להיכל בבית המקדש טמאו כל השמנים שבהיכל. פי' כח בחי' המס"נ המאיר באותיות הו"ה כנ"ל. רק ביו"ד נשאר בחי' השמן ולכן היו מוסרים נפשם על קדה"ש רק שלא הי' להם כח להתגבר על ימי רע הקמים עליהם והיו נחבאים במערות ויערות כידוע. וכשגברו וכו' לא הי' להם שמן טהור דהיינו שלא הי' בכחם להמשיך שמן הנ"ל עד ה' אחרונה ע"י ה"ו כנ"ל. ומצאו פך א' בחותמו של כהן גדול שהוא אור אבא שבז"א. ולא הי' ראוי להדליק בו רק יום א' שהוא בחי' הבינה דמל' ה' ראשונה דברי ה' ולא בחי' המדות ומל' שהוא על דרך ענין מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה כנ"ק. שהוא כמו שכתוב בלק"א שלפעמים התבונה יורדת להיות מוחין לנוקבא כשאין ביכולת להיות מנה"י דז"א מוחין לנוק' מחמת איזה סיבה ופגם. ולכן כשהגיע הפעם עד שנכנסו יוונים להיכל וכו' שלא הי' יכול להיות ענין זה דנה"י מוחין וכו'. ואף שאור אבא האיר רק שלא הי' מגיע רק עד בחי' הבינה כנזכר לעיל. ונעשה נס שהדליק כל השמונה ימים כאלו לא הי' שום פגם כלל. והוא כמו ענין שלום בית דשבת כנזכר לעיל. ולא עוד אלא שהוא נמשך למטה שלא לירא מימי רע גם במקום העקב ולדחות עון העקב הנזכר לעיל לפי שבא האור מחותמו של כהן גדול הנ"ל וזהו והוי' יגיה חשכי. שהוא"ו דוהוי' רומזת על מקור המשכת שם הוי' דז"א. שהוא בתי' או"א יגיה ויאיר גם במקום החשך דעון עקבי הנזכר לעיל. והוא בחי' היכלות דזו"נ בימי החול. אך הזיווג עצמו לא נעשה בהיכלות הנזכר לעיל רק בהיכלות דאו"א כמו שכתוב בכהאריז"ל וביאור ענין היכלות דאו"א הוא על דרך משל כשאדם טרוד בסכנת חיי נפשו ממש אז אינו פונה כלל לאשתו ובניו וב"ב לפי שבחי' חיי הנפש עצמה למעלה מבחי' התפשטותם בגוף להיות מורכב בכחות הגוף השייכים לב"ב כנזכר לעיל. וטרדת המחשבה העצמי' דחיי נפשו הנזכר לעיל נקרא בחי' היכלות דאו"א שנקרא חיים כידוע שמבחי' זו אין מקום כלל ליניקת החיצונים וקנאת הנחש בזיווג האדם ואשתו כי נעלם מהם הענין לגמרי ולמטה בנפש בענין נוה צדיקים הנזכר לעיל יובן ענין היחוד בהיכלות דאו"א שהוא כמו בחי' נרי הוי' בהתפעלות אלקות שבנפש עצמה שלמעלה מחבור אדם עם בני ביתו, וכך בבית המקדש היו מדליקין המנורה גם בכל יום רק שהוא בהיכל שהוא בחי', או"א (ואף שלמעלה נתפרש על בחי' בינה שבמל'. כך הוא המדה באורות העליונים דכולהו איתנהו וד"ל) ובחנוכה הדליקו נרות בחצרות קדשך שהוא בחי' היכלות דזו"נ. שזה הוא בחיי החשכות אור הוי"ו דוהוי'. להגיה החשך ולסמות עיני החיצונים. והנרות דחצרות קדשך:
3