חנה אריאל, שופטיםChanah Ariel, Shoftim
א׳שופטים ושוטרים וגו'. ברע"מ בפיקודא דא מני שופטים ושוטרים ועוד כי אלקים שופט וכו' ע"כ. לפי סדר הרע"מ בכ"מ היל"ל פקודא למנאה שופטים וגם מאי ועוד. ושפטו את העם משפט צדק לשון רבים והל"ל לא תטו משפטו ולא לא תטה וגו' הכל חזר לומר בלשון יחיד. צדק צדק תרדוף למען תחי' וירשת את הארץ. קשה הלא מינוי שופטים הוא אחר ירושה וחלוקה. בברכות ק"ש של ערבית אחר הוי' אלקיכם אומרים ואמונה כל זאת ל' נקבה ואח"כ וקים עלינו לשון זכר. מצינו בקיום תו"מ שלשה אופנים. האבות קיימו כהת"כ עד שלא נתנה. וידוע שהקיום תומ"צ שלהן הי' רק ברוחניות. ב' דור המדבר קבלו מתן התורה. ונקרא דור דעה. ובמעשה לא קיימו כולם רק עשיית המשכן וכדומה. ג' דור שנכנסו לארץ ושם הוא שלימות קיום כל המצות. והענין ע"פ מה שנתבאר בזוה"ק שה' אלקי ישראל מלך ומלכותו הוא קוב"ה ושכינתי' סוכ"ע וממכ"ע. מלך הוא המלך הגדול והקדוש בשמים ובארץ. פי' דמסטרא דקב"ה כפי מה שהוא מהווה את הכל מאין ליש הכל בא מקדושתו ית' בהשוואה מדריגה תחתונה דעשי' עם מדריגה העליונה דבריאה. וע"ז נאמר את השמים ואת הארץ אני מלא. ואני הוי' לא שניתי שאין בו שינוי ח"ו. א"כ ודאי הוא מלא בהשוואה. והיינו בחי' סוכ"ע דלית מח"ת בי' כלל וכמשנ"ת בפ' הקודמות. ומלכותו הוא בחי' ממכ"ע לכל עולם ועולם ולכל מדריגה ומדריג' נותן לו חיות מורגש לו לפי ערכו. ולפי שהכח הזה הוא ממדת מלכותו ית' לכן מלכותך מלכות כ"ע ובכל משלה מהעדא מלכין ומהקים מלכין ומושל בכל כפי הענין העולמות עצמן הן מונהגים בכח מדת המל'. עד שיש ארץ מגדלת חכמים וארץ מגדלת טפשים וכן כל יבול האדמה במדינה זו יש הללו ובמדינה אחרת אחרים הכל גזירת מלכותו ית' הוא בבחי' ממכ"ע בכל עולם ועולם. ונת"ל שיש בכ"ד בחי' עולמות נשמות אלקות וכן הוא בבחי' דמל'. דמלכותו ית' בבחי' העולמות הוא האמור דמהעדא מלכין וגו'. ובבחי' נשמות הוא שמייחד מלכותו על ישראל בני אי"ו שיש להם נשמה המכרת את בוראה שהוא המלך הגדול והקדוש בשמים ובארץ והכרה זו דנשמה שהוא בחי' נברא הוא ענין האמונה שהאמונה עצמה היא מדת מלכותו ית' וזהו כח מלכותך שמייחדה על עמו ישראל הוא כח האמונה שבנשמה להכיר את מי שאמר והי' העולם. והיינו בחי' המל' בבחי' הנשמות. והמלכות בבחי' אלקות הוא ענין כח אלקי להכיר את המלך ב"ה בהכרה אלקיית. וזהו שאאע"ה הי' ראש למאמינים שזכה לבחי' האמונה עצמה (מלבד כח האמונה המאיר בנשמות כנ"ל) להכיר את המלך הקב"ה בהכרה האלקית. ובחי' עולמות ונשמות שלו ע"ה עלו ונתכללו בבחי' אלקות והיינו שנעשה מרכבה גם בגופו. וכלומר שבחי' ומדריגות המל' במדריגות אלקות הי' עיקר הפועל בקרבו ובחי' העולמות ונשמות שלו היו בטלים לגמרי כסוס לרוכבו לגבי בחי' אלקות. והכרת המלך הקב"ה ע"י המל' בבחי' אלקות הוא ענין המצות שהן אברין דמלכא ב"ה עצמו דלית מח' דנבראים תפיסא בי' כלל אם לא ע"י בחי' כח אלקי ממש שהוא האמונה עצמה. ויש כמה בחי' ואופנים בהכרה כמו שנראה בבחי' ומדריגת הנשמות והעולמות שיש התבוננות והשגה שמתפעלים ממנה בבחי' יראה ופחד והוא נקרא ספירות הפחד למעלה מדת הגבו' ויש התבוננות שמתפעלים ממנה בבחי' האהבה ונק' ספירת החסד למעלה. רק שהתפעלות אהוי"ר וכדומה הן שפע הבא מכלים דספי' ולחוץ. אבל בבחי' המל' דמדריגת אלקות (שזה הוא הנק' שכינה דוקא כמשנת"ל) מגיע עד הכלים עצמן שהן מתייחדים באמונה עצמה. וזהו קיום המצות למעלה. כלומר בביטול בחי' עולמות ונשמות שלו לגבי אלקות ממש. שמקבל שם בחי' אברים וכלים דמלכא קדישא ב"ה עצמן ורק למעלה הי' משיג בחי' האברין דמלכא שכל בחי' אבר הוא מדריגה ובחי' אחרת בהכרה שע"י האמונה כמובן ממשל האוי"ר הנ"ל. ומתן התורה במדבר הוא וירד ה' עה"ס ופנים בפנים דבר ה' עמכם. והיינו שבחי' האלקות נגלה במדריג' בחי' המלכות דמדריגת נשמות ולכן על כל דבור פרחה נשמתן דהיינו שנפרך מהגוף. שהגוף שלהם לא הי' יכול לקבל בחי' המל' דמדריג' אלקות. והנשמה שקבלה מדריגה זו נפרדה מהגוף עד שהחזירה הקב"ה לגוף שהנשמה תעלה את הגוף למדריגתה דהיינו בחי' התפעלות אלקיי שבנשמות. וזהו שנק' דור דעה שבחי' אברים דמלכא קדישא באו להם בבחי' הדעת והכרה דנשמות שלהם שינתן להם כח אלקי דאמונה עצמה בקרבם ממש וזהו ענין הכח לעשות המצות בעוה"ז כמשנז"ל כ"פ. אבל עיקר כח קבלתם אברין דמלכא ע"י בחי' השכינה כנ"ל הי' בבחי' הנשמות והכרה ודעת אלקי שהוא המלך הגדול והקדוש יחיד ומיוחד ב"ה ועי"ז דוקא הי' מתפעל הגוף ליבטל לבחי' הנשמה ולכן נקרא פ' הארה דוקא ובהסתלקות מעליהם אור הזה לא הי' בגופם התפעלות אלקי כלל כמ"ש כמה פעמים ודור שנכנסו לארץ הוא בחי' פ' העקרי שע"י בחי' המרכבה דאבות העולם שנכלל בחי' הנשמות ועולמות בבחי' אלקות כנ"ל כתי' וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני וגו' היינו שבחי' האלקות יאיר למטה בנשמות ועולמות עד שיהי' בחי' התפעלות אלקיי גם בטבעית כח הגוף. וסדר בנין הפ' הזה נאמר והי' עקב תשמעון וגו' כמשנת"ל שהוא עקבי לאה (פ' דוהמ"ד) שנכנסים בראש רחל (פ' העקרי). והדוגמא מזה למטה הוא רשימו דמוחין דגדלות שבתפלה וק"ש שנשאר לכל היום כולו בבחי' מוחין דקטנות ופי' מוחין דקטנות הוא ההסכם שנשאר בלב שהוא המקום המדות טבעיים להיות נמשך אל קרבת אלקים בסו"מ וע"ט גם בעת טרדתו בעסקי עוה"ז וצרכי פרנסתו. וידוע בתניא רח"ב שבבינונים שזה וזה שופטן צריך דוקא לעשותה לאהבת ה' ע"י ההתבוננות והשגה אבל לצדיקים גמורים שנכנע ובטל היצה"ר מהם ויצ"ט לבדו שופטן האהבה מתלהבת ומתלהטות מאלי' וא"צ לטרדת ההתבוננות. ומזה יובן למעלה ששלימות פ' העיקרי הנ"ל הוא בבחי' פב"פ. וע"ז אמר ראה כמשנ"ת לעיל שאין צריך לעקבי לאה. וכידוע בע"ח שפ' הארה הנ"ל נתבטל בכניסתן לארץ והיינו שנתייחד בחי' המלכות דמדריגת אלקות בבחי' הנשמות והעולמות עד שבכח עצמן של בחי' הנשמות ועולמות הי' בהן בחי' התפעלות אלקי דשכינתי' ית': וזהו ה' אלקיכם אמת ואמונה כל זאת וקיים עלינו. דר"ל אמת ואמונה הוא קוב"ה ושכינתי' פב"פ שהאמונה הוא בחי' היחוד ודביקה באמת בבחי' ראי' (בלא טרדת השגה והתבוננות הנק' שמיעה) ועי"ז וקיים עלינו בבחי' דכר ומשפיע דהיינו שמתייחד בבחי' הנשמות להיות הם עצמם פועלים בעולמות בבחי' התפעלות אלקיי המיוחד בהם (וזהו כמו ענין לידה הבא מן הזווג דפב"פ) כאדם העושה בשלו מדעת עצמו. וזהו שפ' המועדים דסדר ויקרא נאמר בהם מועדי ה' אשר תקראו אותם. (ר"ל בחי' נשמות מבחי' אלקות) בבחי' מקבל. ובפ' ראה נאמר ועשית פסח ועשית חג שבועות חג הסוכות תעשה לך הכל כעין דכר ומשפיע עושה מדעתו:
1
ב׳והנה ידוע שבימי התנאים ואמוראים לא היו רשאים לדון ולהורות בלתי רשות וסמיכה מזקנים הסמוכים ונשיא וכו' וענין הסמיכה הזאת דלכאורה מה צורך בסמיכה אם הוא יודע בטוב ויכול להורות כהלכה למה לא יורה. ואם אינו בטוח בעצמו שיודע היטב ענין ההוראה אטו בשופטני עסקינן שימלאנו לבו לדון אם אינו בקי אמנם ידוע דאלו ואלו דא"ח כמ"ש במ"א דלפי ענין שורש הנשמה ממשיך כאו"א כח התושבע"פ לפי מקומו ומדריגתו ב"ש מצד הגבורות להחמיר וב"ה להקל משרשם בחסד וכן לכל נשמה ונשמה לפ"ע שרשה ומדריגותה כן הוא השגתה בתושבע"פ. ומ"מ הלכה למעשה זכו ב"ה להיות הלכה כמותן וכן עמדו למנין, הלכה כדברי מי. כי אף שתורת כאו"א בידו תורת אמת הוא לענין גוף העולמות בהנהגה בפ"מ אין כל אדם ראוי לכך. והמסמיך הוא הנותן לו כח להשים ההנהגה בעולמות עפ"י תורת אלקיו שבלבו. וככה ממש יובן לפרש בדבר הרע"מ הנ"ל בפקודא דא מני שופטים שהוא מפרש מ"ש תתן לך לשון נקבה נסתרת שאחר פ' ראה וכמשנת"ל שהוא בחי' הגדלת הפ' העיקרי בבחי' פב"פ שבחי' אלקות מתייחד במדריג' נשמות ועולמות דבנ"י (דהיינו בבחי' טבעיית שלהם כנ"ל) תתן הפ' הזה שהוא בחי' אמונה כל זאת הנ"ל את בחי' וקיים עלינו בישראל שיהי' בבחי' דכר ומשפיע בעולמות. ושפטו את העם משפט צדק כמו המוסמך הנ"ל שהלכה כמותו בהוראותיו. ועוד כי אלקים שופט. פי' מלבד טעם הנ"ל בפי' מלת תתן לפי שהוא הממנה דיינים כאמור. עוד יותר יש לומר שלכן אומר תתן ל' נקבה לפי שאלקים נצב בעדת אל והוא השופט ע"י השופטים והשוטרים. ומ"ש בארצך אשר ה' נותן לך לשבטיך פי' דקאי אבכל שעריך שאתה משער בלבך בכח מדריגת הנשמות שהוא כח השבטים העולים מגופא דאילנא שעי"ז יונקים כאו"א לפי ערכו ומדריגתו תורת אלקיו לשער בלבו ועז"א שבשערי הארץ הזאת תתן השכינה מדריגה האלקות הנ"ל מינוי וסמיכות שופטים ושוטרים להביא בעם משפט צדק מלכותא קדישא [וכן הוא הענין ע"ד העבודה שענין ההתפעלות הנשמה והגוף מאלקות וכן אפילו התפעלות אלקות ממש שהוא מדריגת אלקות הנ"ל הוא ע"ד מ"ש בזוה"ק ע"פ נודע בשערים בעלה קוב"ה אתיידע ואתדבק לכל חד לפום מה דמשער בלבי' וזהו בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך ויש מתפעל ויש מתפעל וכו' כידוע ולא כל העתים שוות ובנ"א אין דעותיהם שוות דבר זה מסור ללב כאו"א ככל אשר ידבנו וימלאנו לבו. אבל לענין מעשה בתרי"ג מצות דאורייתא ומצות דרבנן שהוא משפט העם מלשון עוממות. והיינו הפ"מ. ע"ז אמר שופטום ושוטרים תתן לך שופטים הוא בחי' מוחין ו"ק דאבא כמ"ש במקום אחר בענין שתיק רב. וכמ"כ הוא מה שקבל מרבו דוקא נקרא חכמה ולא מה שאדם מבין מדעתו ועל זה רומז לשון שופטים ולשון שוטרים שהן המקיימים בפועל את המשפט הוא רומז לבחי' הבן בחכמה וז"ש שופטים ושוטרים תתן לך (ולפי"ז יש לפרש לשון תתן על האדם עצמו) בכל שעריך וגו' כנ"ל. ושפטו את העם בפו"מ דתרי"ג מצות כנ"ל]. ולפי שאומר שע"י בחי' יחוד דמדריגת האלקות במדריגת הנשמות ועולמות דישראל יש בהם כח לעשות משפט בהנהגת העולמות סד"א שהרשות נתונה להנהיג לפעמים ברצון לבד ובחפץ הלב (וכדוגמא דלעילא שנאמר ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם כי אהבך וגו'. וכמ"ש במ"א שלא אבה לשמוע כלל הטענות שהי' לו לבלעם לטעון. שאין זה שורש הדין רק כי אהבך ה' אלקיך). ע"ז אמר לא תטה משפט (וקל להבין ע"פ הנ"ל מ"ש לשון יחיד דקאי על האדם) מצד הרצון ולא תכיר פנים מצד חכמה אנושית. ולא תקח שוחד וארז"ל אחד שוחד ממון ואחד שוחד דברים ונק' שוחד שהוא חד היינו קירוב ממהו"ע הנפש הבא מחמת עצמו או מחמת ממון וכהאי גוונא. וארז"ל שלא יקח שוחד אפילו לשפוט אמת פי' שיעלה לו ממהו"ע הנפש ההתעוררות אל אחד מבעלי הדינין לדון לו תכלית האמת כי אם יקח ממון שאין מגיע לו באמת אין זו טובה אלא רעה לנפשו של הבע"ד וגם עז"א לא תקח שוחד לאחד מהן כי השוחד יעור עינו חכמים מלראות החוב בטענותיו של הנותן שוחד ויסלף דברי הצדיקים של הבע"ד הב'. והנה עד כה דבר בענין הפ' העיקרי עד שאינו צריך לבחי' השמיעה דעקב תשמעון כנ"ל. עתה אמר הכתוב אע"פ שכבר מספיק בחי' הפב"פ דאמת ואמונה הנ"ל אפילו להנהגה בבחי' עולמות בפ"מ. עכ"ז צדק צדק תרדוף. ואיתא בכתבי תלמידי האריז"ל דצדק צדק הנ"ל הוא עקבי לאה בראש רחל ורוצה לומר שאע"פ שיש כבר לאדם גם בחי' הטבעיי' מאלקות בשלימות וכנ"ל דיצ"ט שופטן. ואעפ"כ ראוי לרדוף אחרי לאסתכלא ביקרא דמלכא כל מה שיוכל להשיג. והטעם למען תחי' בבחי' ומדריגות חי' דנרנח"י. וירשת את הארץ והוא ע"ד משארז"ל ולמכור בנכסי אביו עד שיהי' בן עשרים דוקא שאז נכנסים באדם בחי' מוחין דאבא אביו שלו המורישו ונעשה הוא כמו אביו שזכה בכחו לנכסים הללו אבל קודם לכן אף דברא כרעא דאבוהי ויורש נכסי אביו הנה כח אחיזתו בנכסים הוא למעלה ממנו ואינו בא בקרבו ובתוכו ולכן אין שולט בה לגמרי כאדם בשלו. וכן הוא אומר כאן דהגם שהוא אחר ירושה וישיבה וזכה להיות יצ"ט שופטן כנ"ל אין זה אלא מירושת ארץ כאשר נשבע לאבותינו וכרות עמו הברית וגו' כנ"ל אבל אין האדם עצמו הזוכה בכל זאת משא"כ אם צדק צדק כנ"ל ירדוף להכיר את מי שאמר והי' העולם בבחי' מוחין דאבא שהוא בחי' חי' הנ"ל דנשמה מבינה וחיה מחכמה וידוע ענין ה' בחכמה שאא"ס ב"ה מתייחד בבחי' החכמה וזהו למען תחי' אתה דוקא ואז וירשת אתה בעצמך דוקא את הארץ. וכבן עשרים שבכח עצמו הוא שליט נכסי אביו כנ"ל:
2
ג׳למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל הנה ארז"ל ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות עליהם מלך וכו' וכלשון הפסוק שום תשים עליך מלך. וכבר תמהו כל המפרשים מה חרי אף הגדול הזה שאמר ה' לשמואל הנביא כשבקשו ישראל תנה לנו מלך. ואמר לא אותך מאסו כ"א אותי וגו':
3
ד׳כתיב (בשה"ש) אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים (וכן קודם לכן אמר דודי לי ואני לו הרועה בשושנים) ובסדור שער האלול פי' דר"ת אני לדודי ודודי לי הוא אלול ובחודש הזה הקב"ה רועה בשושנים ומשא"כ בשאר ימות השנה רועה בעשב עיי"ש) ואו הוא אני לדודי ודודי לי. לבאר זאת בקצרה. בגמ' פלוגתא בש"א שמים נבראו תחלה ובה"א ארץ נבראת תחלה וחכ"א שניהם כא' נבראו. ובמ"א איתא לשכלול שמים קדמו ובמח' ארץ קדמה. הנה שרש הדברים הללו הוא למעלה. שמים הוא בחי' המדות דע"ס דאצי' וארץ הוא בחי' המל'. נמנו וגמרו כל המקובלים בקבלה תמימה ששרש בריאת העולם הוא לפי שעלה במח' לפניו ית' מדת המלוכה. שבוודאי ישנה לפניו ית'. ושלימות המלוכה הוא דוקא במציאות עולמות וכתיב עולם חסד יבנה משמע שבנין העולם הוא ממדת החסד דוקא. ולכאורה אין זה ממדת המלוכה. וגם איתא בספרים שברא את העולם כי חפץ חסד הוא וענין חפץ חסד ידוע שהוא בי"ג תיקונין דא"א שלמעל' מבחי' מדות דאצי'. ואי' ג"כ ישראל עלו במח' ומחשבתן של ישראל קדמה לכל. הנה ידוע שמדת המלוכה אין ענינה כענין כל שאר המדות שענין כל המדות הן פועלין בראוין לערכן. כמו יהב חכמתא לחכימין. וחסד למקבל הצריך לחסד. וגבורה למי שראוי לגעור בו וכדומה. משא"כ מדת המל' ענינה דוקא בהתנשאות וריחוק הערך ואין מלך בלא עם המוניי חסרי השלימות. והמלך בכח ועוז מלכותו ומוראו עליהם ידריכם וינהלם לפעול גם בהם עניני שלימותו אף שהן בעצמם רחוקים מאד מזה. אמנם מי שאינו רחוק מהשלימות אף שיש בו חסרון שלימות אפשר עכ"פ להשלימו במדות. כמו תחת גערה במבין במדת הגבורה וכן אוהב את הבריות ומקרבן לתורה באה' זו במדת החסד וכדומה. אבל מי שהוא רחוק מאד לא ישמע לקול גערה וגם א"א להמשיכו, בעבותות אהבה וכה"ג בכל המדות. לזה צריך דוקא מדת המלוכה שפעולתה בהתנשאות הערך דוקא. ולכן גם מי שהוא רחוק מאד מלהתפעל מכל שאר המדות לבוא אל השלימות על ידם. זה יתרון תוקף הדרת מלך להביא גם אותם אל השלימות. וזה פשוט ומושכל לכל שאפי' ע"י כח המלוכה יש מי שצריך להשלימו ע"י מדת החסד ויש ע"י הגבורה או ע"י אחד משאר כחות ומדות (ומ"ש מל' עיקר בנינה מהגבורות היינו בנינה דוקא ואין להאריך כאן) וכל מה שאפשר לתקן בקירוב הערך ע"י פרטי הכחות ומדות עצמן אם הוא בריחוק הערך צריך שיביאו אותן הכחות ומדות עצמן ע"י מדת המלוכה שתשתמש בהן לענינה שהוא התנשאות הערך. ובזה יובן דבמח' שעלה ברצונו ית' לברוא עולמות יש ודבר בפ"ע שהוא תכלית חסרון השלימות עד שאינו מכיר כלל האחדות הפשוטה המצויה בכל מקום ולאפ"מ ואפס בלעדה. הנה במח' זו ארץ קדמה שהוא מדת המל' כנ"ל שמחמת שעלה במחשבה להיות מדת המל' עלה במח' להיות מציאת היש ודבר נפרד. ובשכלול שמים קדמו היינו עפ"י האמור שהשלימות הנפעל ע"י המל' הוא ע"י הכחות הפרטיי' דוקא שכל פרט ופרט שיחסר לאיש איש מהעם שלא יוכל לתקנו ע"י קירוב הערך דכחות ומדות של הפרטים החסרים בעם תשלימנו מדת המלוכה. א"כ כשבא להמציא ולשכלל ענין עולם שצריך להשתלם ע"כ שימציא החסרון במציאות מדה וכח חסר השלימות. וזהו שמים שהן המדות קדמו בשכלול שמהן נשתלשל כל פרטי הנמצאים ומחלקותיהן דיש ודבר נפרד שהוא החסרון שלימות כנ"ל. ואחר שקדם השמים להמציא המציאות החסר הזה אז נשתכללה הארץ שהוא מדת המל' מדת ההתנשאות לעשות את היש ודבר בפ"ע בבחי' ריחוק הערך. כמ"ש המשל ע"ז בכתבים מענין החול שסביב לימים ונהרות שהמים שואבים מן עפר הארץ שסביב להם את הלחלוחית המדבק אותן להיות רגבי אדמה וכשנשאב מהם הלחלוחית נשארו בפירוד כאו"א והוא החול. ככה בחי' ההתנשאות דמדת המל' שואב מן העולם את בחי' קירוב הערך הנמצא בו בבחי' כח הפועל בנפעל. וע"י ריחוק הערך הזה תפול עליהם אימתה של מדת המל' להשלימם מחסרון שלימותם. והנה בהשלמה זו להשלים החסרון של היש ודבר יש שני אופנים ימין ושמאל. בחי' השמאל הוא לדחות את רוע החסרון ולמחות את זכרונו בכח ועוז מלך. בחי' הימין הוא לתקן את בעל החסרון שיהי' כל כחותיו וכל מדותיו לרצון המלך. וכשיהי' כל הכחות מיוחדים רק לרצון המלוכה לא זולת זה כלל אין לך שלימות גדולה מזו. וזהו מ"ש בזוה"ק ישראל לימינא והם אשר עלו במח' דמלוכה שתהי' המלוכה עליהם דוקא שהוא בבחי' הימינא. וז"ש עולם חסד יבנה שהשכלול הוא דוקא לבחי' הימינא. אף שמצד ענין המכוון דמלוכה על עם אין נ"מ כלל בין שתהי' בבחי' הימינא בין שתהי' בבחי' השמאלא אך אעפ"כ נבנה העולם בחסד כי חפץ חסד הוא בעצמות הרצון עליון ב"ה ע"כ בחר להיות המלוכה בבחי' הימינא. ולכן עולם חסד יבנה שגם בשכלול שהשמים קדמו והוא הבנין נבנה בבחי' החסד מעקרו ושרשו. וזהו ענין אסתכל באורי' וברא עלמא דהיינו שברא העולם ע"י הסתכלות שתתקומם בו התורה וידוע שהתו' נמשלה למים כמ"ש הוי כל צמא לכו למים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך וכמו שהוא במקום המח' הקדומה כן הוא בסוף מעשה. וגם ע"ז אמרו ישראל עלו במח' דהיינו בחי' הימינא כנ"ל ומחשבתן של ישראל קדמה לכל פי' להמח' עצמה שבה ארץ קדמה כנ"ל וגם לשכלול שבו שמים קדמו אבל מחשבתן של ישראל היא פנימי' ומכוון של המח' וזה נמשך מחפץ חסד שבעצמיות דוקא שהוא ע"ד מ"ש בדרוש ולא ידבק בידך ענין מ"ש ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד דהיינו שתהי' ההתגלות למטה כמו למעלה והיינו שיהי' אור הלבנה כאור החמה והשמים והארץ במדרי' אחת. וזהו קורא אני עליהם יעמדו יחדיו שמצד שקורא אני היינו חפץ חסד הנ"ל שהוא מחשבתן של ישראל ע"י קיום התו' יעמדו יחדיו והוא הדעה דשמים וארץ כא' נבראו. וזהו ג"כ ענין אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים כמ"ש בסדור דבחודש אלול הוא רועה בשושנים דוקא וא"ת שושנים אלא ששונים והוא התו' (ולא כמו בכל השנה שרועה עשב כמש"ש בסידור) וחודש אלול הוא קודם לחידוש העולם ביום ברוא ה' אלקים שהוא ע"י שמים וארץ שזה קדמה במח' וזה במעשה אבל בחודש אלול הוא מבחי' חפץ חסד ורועה בשושנים ע"י התו' לכן אני לדודי ודודי לו בהשואה אחת כנ"ל ששמים וארץ כא' נבראו:
4
ה׳ועם האמור שלענין התפשטות אור וכח הא"ס ב"ה לחדש מציאות היש ודבר נפרד ארץ קדמה. ולענין התיקון את היש הזה שיהי' יש ובטל לגבי אא"ס ב"ה שמים קדמו. יובן ענין מ"ש במ"א הקושי למה בכל מצות חמורות שבתו' אין העובר עליהן חייב אא"כ עשה בעדים והתראה. ובמלך המורד, במלכות בין בדבר גדול בין בדבר קטן ובלא שום עדות והתראה אם לפי דעת המלך יתברר לו שפלוני עשה נגד רצונו מותר לו להרגו כמו שמצינו בשאול ושלמה, וגם הקושיא דלעיל במ"ש לא אותך מאסו וגו' כי הנה ענין המלך במדינה הוא שעל ידו נמשך השפע אשר חלק ה' לשר של אותה המדינה והשר הוא כללות החיות של כל הדצח"מ של מדינתו. ונמשך מרוחניות השר לגשמיות הדצח"מ ע"י המלך. והחילוק שבין כשיש במדינה מלך מושל ובין כשאין שם מלך וכל איש הישר בעיניו יעשה הוא כמו הפרש וחילוק בין קטנות וגדלות באדם פרטי כידוע שגם הקטן יש לו שו"מ רק שאין השכל מושל על המדות שאין השכל אלא כמו עין הרואה ולב חומד וכו' וכמ"ש בכ"ד באריכות. אבל שכל שבבחי' הגדלות (שהוא בא מאו"א שלמעלה מבחי' ז"א בעל ט"ס אפי' בבחי' הקטנית כידוע בע"ח) השכל מושל על המדות יהמוח שליט על הלב להטותו כרצונו ולכן הקטן אינו בר עונשין כי אין לו כח הבחירה על טבע מדותיו וכו' כמ"ש בכ"ד. וככה הוא שכשאין מלך במדינה הרי כל בני המדינה מקבלים שפעם מהשר בשוה גדוליהם וקטניהם מפרצוף השר עצמו שיש בו בחי' ראש ורגל וכו'. וא"כ אין מקבלים רק בבחי' הקטנות. ואין בה רק בחי' שפע מהשר ולא הארה עצמיית ממש. כי גם השר הוא בבחי' קטנות וקטן אינו מוליד ואין המוח שליט כנ"ל. אבל ע"י המלך נמשך מן בחי' כח עצמי שבשר לדצח"מ דמדינתו. והוא בחי' קירוב גדול מעצמות השר בתוך שפעו לדצח"מ. ומזה יובן גם במלכי ישראל שהם מרכבה לבחי' מל' דאלקות שכשיש מלך בישראל יש קירוב גדול ביותר גם לבחי' שכינה שרויה בישראל וכמשי"ת. אמנם בישראל נא' וה' אלקיכם מלכיכם. שהקב"ה מניח העליונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל ע"י הנשמה המכרת את בוראה שבקרבם (מחמת הכריתות ברית עם האבות להיות להם לאלקים ולזרעם אחריהם ועל דברי הברית שבמ"ת) והם מקבלים עליהם מ"ש בעול תורה ועבודה וקיום המצות וע"י קיום התומ"צ נעשה יחוד קובהו"ש למעלה וכאו"א מקבל מאור היחוד הזה לפושע"ד לפי כח הנשמה בכונה לש"ש וכשמקבל עליו עומ"ש בגילוי במוחו ולבו ובהתפעלות לדבקה בו ית' ע"י קיום התומ"צ זהו נק' שמחזירים פב"פ למעלה ואח"כ ע"י קיום התומ"צ בפו"מ נעשה היחוד למעלה פב"פ ומקבלים ישראל למטה אור היחוד דפב"פ ע"י נשמתם כנ"ל. ולכן אין ישראל צריכים כ"כ למנות עליהם מלך כי יכולים לקבל בחי' העצמות דמלכות שמים ע"י היחוד דפב"פ כאמור אך מצות ה' עליהם שאם יאמרו אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי. פי' שירצו לקבל להדיא בגופם אור פני המל' (ככל הגוים שמקבלים פנימי' ועצמיות של השר שלהם בקירוב כנ"ל) ולא ע"י הנשמה לבדה. אמר הכתוב שום תשים עליך מלך וע"י יקבלו אור הפב"פ שלמעלה ביחוד קובהו"ש. ואף שהמלך אינו אלא מרכבה לבחי' מדת המל' שנק' שכינה אעפ"כ ע"י שמקבלים אור פני המלך בגילוי בגופם והוא מרכבה לבחי' שכינה היינו שמקבלים אור קוב"ה עצמו המתייחד בשכינתו. כמו שידוע בענין קידוש הלבנה שארז"ל תדבר"י אלמלי לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים דיים ואמר אביי הלכך נמרינהו מעומד. וידוע מ"ש בזוהר מילין דנוק' מיושב מילין דדכורא מעומד א"כ הרי קורא ראיית אור הלבנה שהיא ודאי בחי' נוק' בשם הקבלת פני אביהם שבשמים בחי' דכורא. אלא שבראיית אור השכינה (בחי' נוק') בזה הדבר הם מקבלים פני קוב"ה (בחי' דכורא) (והמבין יבין דהיינו מחמת יחוד הספירות במהו"ע אא"ס המאציל ב"ה דלאו מאמא"כ וכל עיקר ענין הספי' באו"כ רק להמציא גילוי אא"ס ב"ה במקום היש ונפרד מקו"ח כנ"ל ובכ"ד א"כ בחי' מדת המל' היא כח הקבלה לגילוי אא"ס הבא ע"י הספי' ומדות דדכורא). וכן הוא בראיית פני מלך ישראל שהוא מרכבה לבחי' מדת המל' דאלקות (שזהו ממש כדמיון הלבנה הנראית בגשמי' שהוא מהשתל' מדת וספי' המל' למעלה) מקבלים פני אבשב"ש פב"פ להדיא בגופם ע"י קיום התומ"צ כמו שמקבלים בנשמתם ע"י הכונה כנ"ל ולכן צריך המלך להיות כמ"ש שום תשים שתהי' אימתו עליך ולא ימרה את פיו בדבר גדול וקטן. וכן צריך לתת לו מס כמ"ש בשמואל א' וזה משפט המלך וכו' בכדי שיהי' המלך שפוי בדעתו ולבו בהרחבה וכלום חסר מבית המלך שאז הוא מוכן לקבל אור פני מדת המל' דאלקות כמארז"ל אין השכינה שורה מתוך עצבות וכו' אלא מתוך שמחה וכו'. ועוד אמרו כשאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני וכו'. ולכן נא' מלך ביפיו תחזינה עיניך דוקא שלא יחסר כל לו שאז תשרה בו או"פ מדת המל' דאלקות כאמור (וכן הוא במלכי השרים שצ"ל דוקא כלום חסר מבית המלך ואיש לא ישנה אחרי דברו כלל. והוא ישים גם חוקים ומשפטים בכל הנהגת המדינה כפי רצונו וחכמתו כמו בחי' מוחין דגדלות שמנהיגין את כל עניני האדם כנ"ל. משא"כ בישראל יש משפטי התו' דוקא בכל דבר וכדלקמן) עד שיוכלו עמו בנ"י לקבל ע"י הקבלת פני אבשב"ש ע"י תומ"צ. ולכן אין המלך צריך לעדות והתראה כמש"ל במח' ארץ קדמה שאלמלא בחי' המל' לא הי' עולה במח' להיות התפשטות וירידת אא"ס ב"ה למטה לחדש מציאת יש ודבר נפרד רק מחמת שעלה ברצונו אנא אמלוך כידוע וכן הוא במלך ישראל שע"י דוקא ימצא הכח להקבלת פני אבשב"ש בגופם להדיא. לכן צריך לדחות מפניו כל דבר המחליש דעתו ומונע מלשרות עליו או"פ מ"ש. וכבר אמרנו שבזה ארץ קדמה והיא עיקר הכל ולולא שקדמה הארץ במח' לא היו נמצאים השמים בפ"ע בשכלול. וככה אם לא יתוקן אור פני המלך ביפיו בלי שום מונע ומחשיך אורו כנ"ל לא יכון הקבלת פני אבשב"ש ע"י התומ"צ כנ"ל והיינו דוקא מה שנוגע למלך בענין מלכותו. אבל בדברים שבעם בין אדם לחבירו ובינו לבין קונו הוא כענין לשכלול שמים קדמו. שהעיקר הוא חוקים ומשפטים דתומ"צ שהן ארחות הוי' ואברין דמל'. וע"י כחו של המלך כנ"ל יקבלו אור הזה בבחי' הקבלת פני אבשב"ש. ובזה יובן מ"ש לא אותך מאסו כי אותי וגו' כי הם אמרו תנה לנו מלך לשפטינו דוקא שהחוקים ומשפטים להנהגת כל הדברים אפי' שאינם נוגעים לבחי' מדת המלוכה דמלך ישראל. ולכן הוא אומר לא אותך מאסו לקבל על ידך אור כח ועוז גילוי שכינה. אלא אותי מאסו שאינם חפצים כלל בהקבלת פני אבשב"ש עפ"י משפטי התו' ומצותי' כ"א לשפטינו ככל הגוים כנ"ל ובהג"ה. וזה לא יתכן דלשכלול שמים קדמו כאמור. והנה ידוע בענין יחוד קובהו"ש פב"פ הוא שיש בחי' פנים ואחוריי' ופניה למעלה וע"י הפנים שלה למעלה הוא היחוד השלם דפב"פ ואין כאן מקום ביאור דברים הללו ומבואר במק"א. ודרך כלל ענין הפנים ואחוריי' הוא השמות דמ"ה וב"ן. ב"ן הוא בנין עולמות שזהו בחי' אחוריי' דספי' עליונות ומ"ה הוא ד"כ בחי' פנים שהוא בחי' גילוי הביטול לאא"ס ב"ה יחיד ומיוחד ב"ה (אף שבאמת גם בב"ן יש פנים וגם במ"ה יש בחי' אחוריי' ומבו' הכל במ"א) אולם בבחי' הנז"ל בענין אור הלבנה כאור החמה ויהי' התגלות יחודו ית' למטה כמו למעלה ממש שזהו ביום ההוא דוקא כנ"ל דהיינו בחי' עתיקא שכולו פנים וזהו"ע שמים וארץ כא' נבראו כי חפץ חסד הוא בעצמותו וע"י התורה וישראל כנ"ל. וזהו מ"ש וכתב לו את משנה התו' וקרא בו כל ימי חייו למען יאריך ימים על ממלכתו כלומר שע"י ימשיך גם ענין הנ"ל דשמים וארץ כא' נבראו שהוא ע"י כי חפץ חסד הוא בעצמותו שבמדות דא"א שיאיר להדיא במלכותו. וזהו יאריך ימים ממדות דא"א על ממלכתו ויהי' הוא ובניו אמר הוא היינו בחי' הפנים דמ"ה ובניו היינו בחי' האחוריי' דב"ן כנ"ל שיאירו שניהם להדיא בקרב ישראל:
5