חנה אריאל, שופטים ב׳Chanah Ariel, Shoftim 2
א׳למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל הנה ארז"ל ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות עליהם מלך וכו' וכלשון הפסוק שום תשים עליך מלך. וכבר תמהו כל המפרשים מה חרי אף הגדול הזה שאמר ה' לשמואל הנביא כשבקשו ישראל תנה לנו מלך. ואמר לא אותך מאסו כ"א אותי וגו':
1
ב׳כתיב (בשה"ש) אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים (וכן קודם לכן אמר דודי לי ואני לו הרועה בשושנים) ובסדור שער האלול פי' דר"ת אני לדודי ודודי לי הוא אלול ובחודש הזה הקב"ה רועה בשושנים ומשא"כ בשאר ימות השנה רועה בעשב עיי"ש) ואו הוא אני לדודי ודודי לי. לבאר זאת בקצרה. בגמ' פלוגתא בש"א שמים נבראו תחלה ובה"א ארץ נבראת תחלה וחכ"א שניהם כא' נבראו. ובמ"א איתא לשכלול שמים קדמו ובמח' ארץ קדמה. הנה שרש הדברים הללו הוא למעלה. שמים הוא בחי' המדות דע"ס דאצי' וארץ הוא בחי' המל'. נמנו וגמרו כל המקובלים בקבלה תמימה ששרש בריאת העולם הוא לפי שעלה במח' לפניו ית' מדת המלוכה. שבוודאי ישנה לפניו ית'. ושלימות המלוכה הוא דוקא במציאות עולמות וכתיב עולם חסד יבנה משמע שבנין העולם הוא ממדת החסד דוקא. ולכאורה אין זה ממדת המלוכה. וגם איתא בספרים שברא את העולם כי חפץ חסד הוא וענין חפץ חסד ידוע שהוא בי"ג תיקונין דא"א שלמעל' מבחי' מדות דאצי'. ואי' ג"כ ישראל עלו במח' ומחשבתן של ישראל קדמה לכל. הנה ידוע שמדת המלוכה אין ענינה כענין כל שאר המדות שענין כל המדות הן פועלין בראוין לערכן. כמו יהב חכמתא לחכימין. וחסד למקבל הצריך לחסד. וגבורה למי שראוי לגעור בו וכדומה. משא"כ מדת המל' ענינה דוקא בהתנשאות וריחוק הערך ואין מלך בלא עם המוניי חסרי השלימות. והמלך בכח ועוז מלכותו ומוראו עליהם ידריכם וינהלם לפעול גם בהם עניני שלימותו אף שהן בעצמם רחוקים מאד מזה. אמנם מי שאינו רחוק מהשלימות אף שיש בו חסרון שלימות אפשר עכ"פ להשלימו במדות. כמו תחת גערה במבין במדת הגבורה וכן אוהב את הבריות ומקרבן לתורה באה' זו במדת החסד וכדומה. אבל מי שהוא רחוק מאד לא ישמע לקול גערה וגם א"א להמשיכו, בעבותות אהבה וכה"ג בכל המדות. לזה צריך דוקא מדת המלוכה שפעולתה בהתנשאות הערך דוקא. ולכן גם מי שהוא רחוק מאד מלהתפעל מכל שאר המדות לבוא אל השלימות על ידם. זה יתרון תוקף הדרת מלך להביא גם אותם אל השלימות. וזה פשוט ומושכל לכל שאפי' ע"י כח המלוכה יש מי שצריך להשלימו ע"י מדת החסד ויש ע"י הגבורה או ע"י אחד משאר כחות ומדות (ומ"ש מל' עיקר בנינה מהגבורות היינו בנינה דוקא ואין להאריך כאן) וכל מה שאפשר לתקן בקירוב הערך ע"י פרטי הכחות ומדות עצמן אם הוא בריחוק הערך צריך שיביאו אותן הכחות ומדות עצמן ע"י מדת המלוכה שתשתמש בהן לענינה שהוא התנשאות הערך. ובזה יובן דבמח' שעלה ברצונו ית' לברוא עולמות יש ודבר בפ"ע שהוא תכלית חסרון השלימות עד שאינו מכיר כלל האחדות הפשוטה המצויה בכל מקום ולאפ"מ ואפס בלעדה. הנה במח' זו ארץ קדמה שהוא מדת המל' כנ"ל שמחמת שעלה במחשבה להיות מדת המל' עלה במח' להיות מציאת היש ודבר נפרד. ובשכלול שמים קדמו היינו עפ"י האמור שהשלימות הנפעל ע"י המל' הוא ע"י הכחות הפרטיי' דוקא שכל פרט ופרט שיחסר לאיש איש מהעם שלא יוכל לתקנו ע"י קירוב הערך דכחות ומדות של הפרטים החסרים בעם תשלימנו מדת המלוכה. א"כ כשבא להמציא ולשכלל ענין עולם שצריך להשתלם ע"כ שימציא החסרון במציאות מדה וכח חסר השלימות. וזהו שמים שהן המדות קדמו בשכלול שמהן נשתלשל כל פרטי הנמצאים ומחלקותיהן דיש ודבר נפרד שהוא החסרון שלימות כנ"ל. ואחר שקדם השמים להמציא המציאות החסר הזה אז נשתכללה הארץ שהוא מדת המל' מדת ההתנשאות לעשות את היש ודבר בפ"ע בבחי' ריחוק הערך. כמ"ש המשל ע"ז בכתבים מענין החול שסביב לימים ונהרות שהמים שואבים מן עפר הארץ שסביב להם את הלחלוחית המדבק אותן להיות רגבי אדמה וכשנשאב מהם הלחלוחית נשארו בפירוד כאו"א והוא החול. ככה בחי' ההתנשאות דמדת המל' שואב מן העולם את בחי' קירוב הערך הנמצא בו בבחי' כח הפועל בנפעל. וע"י ריחוק הערך הזה תפול עליהם אימתה של מדת המל' להשלימם מחסרון שלימותם. והנה בהשלמה זו להשלים החסרון של היש ודבר יש שני אופנים ימין ושמאל. בחי' השמאל הוא לדחות את רוע החסרון ולמחות את זכרונו בכח ועוז מלך. בחי' הימין הוא לתקן את בעל החסרון שיהי' כל כחותיו וכל מדותיו לרצון המלך. וכשיהי' כל הכחות מיוחדים רק לרצון המלוכה לא זולת זה כלל אין לך שלימות גדולה מזו. וזהו מ"ש בזוה"ק ישראל לימינא והם אשר עלו במח' דמלוכה שתהי' המלוכה עליהם דוקא שהוא בבחי' הימינא. וז"ש עולם חסד יבנה שהשכלול הוא דוקא לבחי' הימינא. אף שמצד ענין המכוון דמלוכה על עם אין נ"מ כלל בין שתהי' בבחי' הימינא בין שתהי' בבחי' השמאלא אך אעפ"כ נבנה העולם בחסד כי חפץ חסד הוא בעצמות הרצון עליון ב"ה ע"כ בחר להיות המלוכה בבחי' הימינא. ולכן עולם חסד יבנה שגם בשכלול שהשמים קדמו והוא הבנין נבנה בבחי' החסד מעקרו ושרשו. וזהו ענין אסתכל באורי' וברא עלמא דהיינו שברא העולם ע"י הסתכלות שתתקומם בו התורה וידוע שהתו' נמשלה למים כמ"ש הוי כל צמא לכו למים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך וכמו שהוא במקום המח' הקדומה כן הוא בסוף מעשה. וגם ע"ז אמרו ישראל עלו במח' דהיינו בחי' הימינא כנ"ל ומחשבתן של ישראל קדמה לכל פי' להמח' עצמה שבה ארץ קדמה כנ"ל וגם לשכלול שבו שמים קדמו אבל מחשבתן של ישראל היא פנימי' ומכוון של המח' וזה נמשך מחפץ חסד שבעצמיות דוקא שהוא ע"ד מ"ש בדרוש ולא ידבק בידך ענין מ"ש ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד דהיינו שתהי' ההתגלות למטה כמו למעלה והיינו שיהי' אור הלבנה כאור החמה והשמים והארץ במדרי' אחת. וזהו קורא אני עליהם יעמדו יחדיו שמצד שקורא אני היינו חפץ חסד הנ"ל שהוא מחשבתן של ישראל ע"י קיום התו' יעמדו יחדיו והוא הדעה דשמים וארץ כא' נבראו. וזהו ג"כ ענין אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים כמ"ש בסדור דבחודש אלול הוא רועה בשושנים דוקא וא"ת שושנים אלא ששונים והוא התו' (ולא כמו בכל השנה שרועה עשב כמש"ש בסידור) וחודש אלול הוא קודם לחידוש העולם ביום ברוא ה' אלקים שהוא ע"י שמים וארץ שזה קדמה במח' וזה במעשה אבל בחודש אלול הוא מבחי' חפץ חסד ורועה בשושנים ע"י התו' לכן אני לדודי ודודי לו בהשואה אחת כנ"ל ששמים וארץ כא' נבראו:
2
ג׳ועם האמור שלענין התפשטות אור וכח הא"ס ב"ה לחדש מציאות היש ודבר נפרד ארץ קדמה. ולענין התיקון את היש הזה שיהי' יש ובטל לגבי אא"ס ב"ה שמים קדמו. יובן ענין מ"ש במ"א הקושי למה בכל מצות חמורות שבתו' אין העובר עליהן חייב אא"כ עשה בעדים והתראה. ובמלך המורד, במלכות בין בדבר גדול בין בדבר קטן ובלא שום עדות והתראה אם לפי דעת המלך יתברר לו שפלוני עשה נגד רצונו מותר לו להרגו כמו שמצינו בשאול ושלמה, וגם הקושיא דלעיל במ"ש לא אותך מאסו וגו' כי הנה ענין המלך במדינה הוא שעל ידו נמשך השפע אשר חלק ה' לשר של אותה המדינה והשר הוא כללות החיות של כל הדצח"מ של מדינתו. ונמשך מרוחניות השר לגשמיות הדצח"מ ע"י המלך. והחילוק שבין כשיש במדינה מלך מושל ובין כשאין שם מלך וכל איש הישר בעיניו יעשה הוא כמו הפרש וחילוק בין קטנות וגדלות באדם פרטי כידוע שגם הקטן יש לו שו"מ רק שאין השכל מושל על המדות שאין השכל אלא כמו עין הרואה ולב חומד וכו' וכמ"ש בכ"ד באריכות. אבל שכל שבבחי' הגדלות (שהוא בא מאו"א שלמעלה מבחי' ז"א בעל ט"ס אפי' בבחי' הקטנית כידוע בע"ח) השכל מושל על המדות יהמוח שליט על הלב להטותו כרצונו ולכן הקטן אינו בר עונשין כי אין לו כח הבחירה על טבע מדותיו וכו' כמ"ש בכ"ד. וככה הוא שכשאין מלך במדינה הרי כל בני המדינה מקבלים שפעם מהשר בשוה גדוליהם וקטניהם מפרצוף השר עצמו שיש בו בחי' ראש ורגל וכו'. וא"כ אין מקבלים רק בבחי' הקטנות. ואין בה רק בחי' שפע מהשר ולא הארה עצמיית ממש. כי גם השר הוא בבחי' קטנות וקטן אינו מוליד ואין המוח שליט כנ"ל. אבל ע"י המלך נמשך מן בחי' כח עצמי שבשר לדצח"מ דמדינתו. והוא בחי' קירוב גדול מעצמות השר בתוך שפעו לדצח"מ. ומזה יובן גם במלכי ישראל שהם מרכבה לבחי' מל' דאלקות שכשיש מלך בישראל יש קירוב גדול ביותר גם לבחי' שכינה שרויה בישראל וכמשי"ת. אמנם בישראל נא' וה' אלקיכם מלכיכם. שהקב"ה מניח העליונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל ע"י הנשמה המכרת את בוראה שבקרבם (מחמת הכריתות ברית עם האבות להיות להם לאלקים ולזרעם אחריהם ועל דברי הברית שבמ"ת) והם מקבלים עליהם מ"ש בעול תורה ועבודה וקיום המצות וע"י קיום התומ"צ נעשה יחוד קובהו"ש למעלה וכאו"א מקבל מאור היחוד הזה לפושע"ד לפי כח הנשמה בכונה לש"ש וכשמקבל עליו עומ"ש בגילוי במוחו ולבו ובהתפעלות לדבקה בו ית' ע"י קיום התומ"צ זהו נק' שמחזירים פב"פ למעלה ואח"כ ע"י קיום התומ"צ בפו"מ נעשה היחוד למעלה פב"פ ומקבלים ישראל למטה אור היחוד דפב"פ ע"י נשמתם כנ"ל. ולכן אין ישראל צריכים כ"כ למנות עליהם מלך כי יכולים לקבל בחי' העצמות דמלכות שמים ע"י היחוד דפב"פ כאמור אך מצות ה' עליהם שאם יאמרו אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי. פי' שירצו לקבל להדיא בגופם אור פני המל' (ככל הגוים שמקבלים פנימי' ועצמיות של השר שלהם בקירוב כנ"ל) ולא ע"י הנשמה לבדה. אמר הכתוב שום תשים עליך מלך וע"י יקבלו אור הפב"פ שלמעלה ביחוד קובהו"ש. ואף שהמלך אינו אלא מרכבה לבחי' מדת המל' שנק' שכינה אעפ"כ ע"י שמקבלים אור פני המלך בגילוי בגופם והוא מרכבה לבחי' שכינה היינו שמקבלים אור קוב"ה עצמו המתייחד בשכינתו. כמו שידוע בענין קידוש הלבנה שארז"ל תדבר"י אלמלי לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים דיים ואמר אביי הלכך נמרינהו מעומד. וידוע מ"ש בזוהר מילין דנוק' מיושב מילין דדכורא מעומד א"כ הרי קורא ראיית אור הלבנה שהיא ודאי בחי' נוק' בשם הקבלת פני אביהם שבשמים בחי' דכורא. אלא שבראיית אור השכינה (בחי' נוק') בזה הדבר הם מקבלים פני קוב"ה (בחי' דכורא) (והמבין יבין דהיינו מחמת יחוד הספירות במהו"ע אא"ס המאציל ב"ה דלאו מאמא"כ וכל עיקר ענין הספי' באו"כ רק להמציא גילוי אא"ס ב"ה במקום היש ונפרד מקו"ח כנ"ל ובכ"ד א"כ בחי' מדת המל' היא כח הקבלה לגילוי אא"ס הבא ע"י הספי' ומדות דדכורא). וכן הוא בראיית פני מלך ישראל שהוא מרכבה לבחי' מדת המל' דאלקות (שזהו ממש כדמיון הלבנה הנראית בגשמי' שהוא מהשתל' מדת וספי' המל' למעלה) מקבלים פני אבשב"ש פב"פ להדיא בגופם ע"י קיום התומ"צ כמו שמקבלים בנשמתם ע"י הכונה כנ"ל ולכן צריך המלך להיות כמ"ש שום תשים שתהי' אימתו עליך ולא ימרה את פיו בדבר גדול וקטן. וכן צריך לתת לו מס כמ"ש בשמואל א' וזה משפט המלך וכו' בכדי שיהי' המלך שפוי בדעתו ולבו בהרחבה וכלום חסר מבית המלך שאז הוא מוכן לקבל אור פני מדת המל' דאלקות כמארז"ל אין השכינה שורה מתוך עצבות וכו' אלא מתוך שמחה וכו'. ועוד אמרו כשאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני וכו'. ולכן נא' מלך ביפיו תחזינה עיניך דוקא שלא יחסר כל לו שאז תשרה בו או"פ מדת המל' דאלקות כאמור (וכן הוא במלכי השרים שצ"ל דוקא כלום חסר מבית המלך ואיש לא ישנה אחרי דברו כלל. והוא ישים גם חוקים ומשפטים בכל הנהגת המדינה כפי רצונו וחכמתו כמו בחי' מוחין דגדלות שמנהיגין את כל עניני האדם כנ"ל. משא"כ בישראל יש משפטי התו' דוקא בכל דבר וכדלקמן) עד שיוכלו עמו בנ"י לקבל ע"י הקבלת פני אבשב"ש ע"י תומ"צ. ולכן אין המלך צריך לעדות והתראה כמש"ל במח' ארץ קדמה שאלמלא בחי' המל' לא הי' עולה במח' להיות התפשטות וירידת אא"ס ב"ה למטה לחדש מציאת יש ודבר נפרד רק מחמת שעלה ברצונו אנא אמלוך כידוע וכן הוא במלך ישראל שע"י דוקא ימצא הכח להקבלת פני אבשב"ש בגופם להדיא. לכן צריך לדחות מפניו כל דבר המחליש דעתו ומונע מלשרות עליו או"פ מ"ש. וכבר אמרנו שבזה ארץ קדמה והיא עיקר הכל ולולא שקדמה הארץ במח' לא היו נמצאים השמים בפ"ע בשכלול. וככה אם לא יתוקן אור פני המלך ביפיו בלי שום מונע ומחשיך אורו כנ"ל לא יכון הקבלת פני אבשב"ש ע"י התומ"צ כנ"ל והיינו דוקא מה שנוגע למלך בענין מלכותו. אבל בדברים שבעם בין אדם לחבירו ובינו לבין קונו הוא כענין לשכלול שמים קדמו. שהעיקר הוא חוקים ומשפטים דתומ"צ שהן ארחות הוי' ואברין דמל'. וע"י כחו של המלך כנ"ל יקבלו אור הזה בבחי' הקבלת פני אבשב"ש. ובזה יובן מ"ש לא אותך מאסו כי אותי וגו' כי הם אמרו תנה לנו מלך לשפטינו דוקא שהחוקים ומשפטים להנהגת כל הדברים אפי' שאינם נוגעים לבחי' מדת המלוכה דמלך ישראל. ולכן הוא אומר לא אותך מאסו לקבל על ידך אור כח ועוז גילוי שכינה. אלא אותי מאסו שאינם חפצים כלל בהקבלת פני אבשב"ש עפ"י משפטי התו' ומצותי' כ"א לשפטינו ככל הגוים כנ"ל ובהג"ה. וזה לא יתכן דלשכלול שמים קדמו כאמור. והנה ידוע בענין יחוד קובהו"ש פב"פ הוא שיש בחי' פנים ואחוריי' ופניה למעלה וע"י הפנים שלה למעלה הוא היחוד השלם דפב"פ ואין כאן מקום ביאור דברים הללו ומבואר במק"א. ודרך כלל ענין הפנים ואחוריי' הוא השמות דמ"ה וב"ן. ב"ן הוא בנין עולמות שזהו בחי' אחוריי' דספי' עליונות ומ"ה הוא ד"כ בחי' פנים שהוא בחי' גילוי הביטול לאא"ס ב"ה יחיד ומיוחד ב"ה (אף שבאמת גם בב"ן יש פנים וגם במ"ה יש בחי' אחוריי' ומבו' הכל במ"א) אולם בבחי' הנז"ל בענין אור הלבנה כאור החמה ויהי' התגלות יחודו ית' למטה כמו למעלה ממש שזהו ביום ההוא דוקא כנ"ל דהיינו בחי' עתיקא שכולו פנים וזהו"ע שמים וארץ כא' נבראו כי חפץ חסד הוא בעצמותו וע"י התורה וישראל כנ"ל. וזהו מ"ש וכתב לו את משנה התו' וקרא בו כל ימי חייו למען יאריך ימים על ממלכתו כלומר שע"י ימשיך גם ענין הנ"ל דשמים וארץ כא' נבראו שהוא ע"י כי חפץ חסד הוא בעצמותו שבמדות דא"א שיאיר להדיא במלכותו. וזהו יאריך ימים ממדות דא"א על ממלכתו ויהי' הוא ובניו אמר הוא היינו בחי' הפנים דמ"ה ובניו היינו בחי' האחוריי' דב"ן כנ"ל שיאירו שניהם להדיא בקרב ישראל:
3