חנה אריאל, תזריע א׳Chanah Ariel, Tazria 1
א׳וידבר הוי' אל משה לאמר. אשה כי תזריע וילדה זכר. אמרו בגמ' אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. איש מזריע תחלה יולדת נקבה. וי"ל הענין בטעמו. וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה. ופי' מ"ש כימי נדת דותה היינו שלא ביאר כאן משפטי הטומאה של היולדת מה הם. ועז"א כימי נדת דותה שדיני טומאה זו כדין הטומאה של הנדה. וביום השמיני ימול י"ל שבפרשיות הללו אינו מדבר רק בעניני טו"ט. ולמה הזכיר דין המילה. וכבר נאמרו דיני המילה בפ' לך לך. ורז"ל אמרו מפני מה מילה בשמיני כדי שלא יהיו הכל שמחים (בשמחת ב"מ) ואביו ואמו עצבים. וי"ל הלא גם קודם מ"ת כתי' ובן שמונת ימים ימול וגו' ועדיין לא הי' דין טו"ט נוהג. אח"כ פ' נגעים כתי' וידבר ה' אל משה ואל אהרן. ובפ' מצורע וידבר ה' אל משה לאמר זאת תהי' תורת המצורע. ואח"כ וידבר ה' אל משה ואל אהרן דין נגעי בתים. ואח"כ דין איש כי והי' זב מבשרו וגו' נאמר ג"כ אל משה ואל אהרן. וצוה הכהן ולקח שתי צפרים חיות טהורות, ואמרו בגמ' הוא עשה מעשה פטיט לפיכך מביא הקרבן פטיט מל' פטפוטי עופות. והוא עשה מעשה פטיט היינו לה"ר. שהנגעים באין על לה"ר. ובפ' שמיני וידבר ה' אל אהרן יין ושכר וגו' נאמר לאהרן לבד. ובדיני זאת החי' אשר תאכלו כתי' וידבר ה' אל משה ואל אהרן. י"ל את כל השינויים הללו. אמרו בגמ' ר"י אומר כללות נאמרו בסיני ופרטות באוה"מ. רע"א כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באוה"מ ונשתלשו בערבות מואב:
1
ב׳כבר נת' בפהקו"ד ענין המצות שהוא שבמ"ת אנכי ולא יהי' לך שמפי הגבו' שמענו בא בישראל הכח אלקי שכשיעשו הם דוקא מצוה כמאמרה תהי' מצוה שהוא שם הוי'. י"ה נחלף בא"ת ב"ש על מ"צ. והיינו שבמצוה שעושים ישראל הם מביאים כח הוי' ב"ה בעולם. דהיינו הוי' אלקית נצחיית (וכמשי"ת לפנינו בענין וילדה זכר). רק שהוא מתן בסתר כמ"ש בכ"ד לכן נחלף הי"ה. וענין הכח הזה בישראל לעשות המצוה ולהיות עבירה נק' בשם עבירה כמ"ש עד שלא באת לידי מדה זו כמשנ"ת בפהקו"ד. הוא כח הרמ"ח איברין ושס"ה גידים עליונים. והוא בחי' הדכורא כמש"ל פ' שמיני. ובנין המשכן הוא בחי' הנוק' (דפ' הארה). כנז' שם שהוא בחי' ההעלאה ממטלמע"ל. ובחי' התפעלות אלקות בישראל בבחי' ושכנתי בתוכם להיות דירה בתחתונים כמבואר שם באריכות והנה מה שבאו כל המצות בפרט בדבר ה' אל משה לאמר לישראל. היינו שידעו מה לעשות שהגם שהכח לעשות ניתן להם. אעפ"כ צריך לבוא בבחי' משה שהוא הדעת לכל ישראל. שידעו מה שיעשו תכונת המצות. אך ידוע שמן התושב"כ א"א לידע תכונת המצות על בוריין כ"א מתושבע"פ שבה יתפרשו המצות היטב כדת מה לעשות. א"כ לכאורה בשביל ידיעת המצות בתכונתן לא הי' צריך לבוא ע"י משה בתושב"כ. אמנם הענין הוא דתושבע"פ מקבלת מתושב"כ דוקא כידוע שז"ש בגמ' מנלן מנה"מ וכו'. ושרש ותמצית הדברים שע"י תושב"כ שנתנה ע"י מרע"ה שהוא בחי' הדעת דנש"י בא ענין המצוה עצמה שניתנה במ"ת כנ"ל אל בחי' ידיעה והרגשה בנש"י. וד"כ הוא סודות וטעמי המצות. אבל אין הכוונה לידע תיבות הסודות והכוונות שאין זה נק' ידיעה כמ"ש פ' שמיני. ולכל הפחות נק' בחי' ידיעה בסודות וטעמים כשיש לו איזה התפעלות מן הידיעה ואפי' בחי' התפעלות נשמה הנז' פ' הנ"ל (ונק' בכתבים נשמה דער הערינש) ולמעלה מזה כשיבוא לו בחי' התפעלות אלקות מן הכוונה ובחי' הידיעה כזו נמצא אלינו ע"י התושב"כ ע"י מרע"ה בחי' הדעת דכללות נש"י כנ"ל. ובזה יש לפרש דר"ע הנ"ל כללות ופרטיות נתנו בסיני. פי' שבאו כח המצות בפרטן באברין וגידין של ישראל מקבלי התו'. ויוכל לבוא בחי' התפעלות הנשמה מזה הכח לבד ע"י מרע"ה בחי' הדעת ונשנו באוה"מ שיהיו ידועים לישראל שיתפעלו בהן התפעלות אלקי' דושכנתי בתוכם באוה"מ. ונשתלשו בערבות מואב בבחי' פ' העיקרי וק"ל. (וגם סברת ר"י דעת לנבון נקל ע"ד שטפת הדכר הנ"ל מתפשטת ומתפרשת לאברי וגידי הולד בבטן הנוק' דוקא) והמבין יבין שזהו ענין יחוד קובהו"ש. ובמה שנתנו כללות ופרטות בסיני כאמור היחוד הוא מגיע רק בשרש נש"י והנשמה עצמה אינה מקבלת אלא לפי ערך כחה כמובן ממשנת"ל. וע"י ושכנתי בתוכם באוה"מ נשנו שם המצות שיהי' ע"י המצות יחוד קובה"ו גם בתחתונים והיינו התפעלות אלקיי' ממש ודירה בתחתונים כמשי"ת. וזהו ענין מ"ש והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצותיך. פי' כמשנ"ת שהמצות הן אברין דמלכא שנתנו לישראל וכשעושים המצות בפו"מ בעולם ה"ז ענין דירה בתחתונים. רק שאין זה דירה ממש בגוף מעשה המצוה ובגוף האדם העושה כי הם אינם מרגישים ויודעים מענין שם הוי' הנעשה במצוה כנ"ל. אבל מ"מ אומרים אשר קדשנו במצותיו שבהעלם עכ"פ באה ונמשכת קדושה עליונה בישראל ע"י מעהמ"ל. והיינו שמתגלה בהן בשעת מעשה הכח דאברין דמלכא שניתן להם בסיני כנ"ל, ועי"ז הגילוי מתקדשים גם הם בכחות הטבעים שלהם שבמעשה המצוה. אך אם הם עושים בכוונה ודעת כאמור הרי בא זה הגילוי גם במורגש בהתפעלות הנשמה או בהתפעלות אלקי' כנ"ל. ואותה אנו מבקשים ודבק לבני במצותיך. פי' שיהי' הלב דבוק בעת מעשה המצוה וגם שיהי' הדיבוק הזה קיים לע"ו לא יסור ממנו. והמשל לזה באדם גדול המקרב את הקטן הנמוך ממנו הרבה במדרי' ומחבקו ומנשקו. הנה החיבוק והנשוק הוא רק לשעה קלה ואח"כ נפרדים הגופים זה מזה. אבל סיבת החיבוק היא התקרבות נפש הגדול אל נפש הקטן. וכשהקטן מרגיש את זאת ומתפעל מזה. יתרומם הוא בנפשו. ותתגדל גם היא ותשאר דבוקה בנפש הגדול לעולם לא יפרד ממנו. וב' דברים הללו. א' רוממות הנפש מגדולתה. ב' דיבוקה בנפש הגדול הם ענין א'. כי גדולתה ורוממותה הוא מן הדיבוק הזה כשהיא דבוקה בגדול כמ"ש זנבא דארי' ארי' הוא. וכאשר נפש הקטן איננה מקבלת גדלות ורוממות מן מה שהגדול מחבקו בגופו הרי כמו שהחיבוק נפסק לגמרי בעת שמרחיק מחיבוק. כך חבור הנפשות של הקטן בגדול נפסק לגמרי, ומזה יובן עומק הנמשל עפ"י משנ"ת שהמצות הן בישראל כח אברין דמלכא. וכשהן פועלים עם הכח הזה מעשה המצוה בכח הגוף ובעולם ה"ז ענין יחוד קובה"ו ודבת"ח. אך כשאין שם התפעלות הרגשה מזה הרי כשנגמר מעהמ"צ ושוב אינו עוסק בה הרי מסולק מגופו (וגם מנפשו המלובשת בגוף להחיותן. ולאפוקי הכח שמאברין דמלכא שהוא אינו בא בבחי' חיות לגוף והבן) ומעולם גילוי כח האברין דמלכא אבל כשיש שם התפעלות הנשמה במורגש אזי מתרבה ומתגדל ומתקדש הגוף וחייו שהוא נפשו לע"ו (וע' לקמן). ומ"ש והאר עינינו בתורתיך. פי' האר עינינו הבקשה הוא שיתן תוך כח הראי' ראי' טובה מחודשת נוספת על כח הראי' שיש לה. והמשכיל יבין שמעלת ההרגשה במצות הנ"ל בענין ודבק לבנו הוא ג"כ בחי' ראי' מאור המאיר מן כח המצות שבישראל (כח הדכורא). שמתפעלת ממנו הנפש והגוף (בכח בחי' הנוק'). שעי"ז נעשה דביקות וחבור תמידי לחשוק במצות. אבל הבקשה והאר עינינו בתורתיך הוא ענין הקדושה דוקא כידוע שקדוש הוא נבדל. והיינו מ"ש ותורה אור. ובידוע עמ"ש וירא אלקים את האור כי טוב שפי' רז"ל בו כי טוב לגנוז. והיכן גנזו בתו' לצדיקים העתידים לבוא בעולם. שע"י התו' יגיעו הצדיקים אל מדרי' האור שנברא ביום הראשון שבו הי' האדם צופה מסוה"ע וע"ס. שזהו ענין ראי' אלקית נבדלת מן כל אדם. והוא דביקות חכ' וכח ראי' שהוא מן החכ' שבאדם אל הכח הפועל האלקי שבעולם. ואותה אנו מבקשים שיאיר עינינו בתו' שלא יהי' העולם מורגש נפרד לעינינו אלא שיהיו עינינו מאירות ורואות מי ברא אלה. וזהו ענין קדושת הנר"נ שנעשו נבדלים בהרגשתם מהרגשת סתם כח האדם שגנוז האור ממנו:
2
ג׳ועם זה י"ל מ"ש עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה. שאור המצוה המאירה מכח הדכורא אל כח הנוק' הנה כשהאדם עובר עבירות מכבה את האור הזה וכח המצוה נופל לחיצוני' ר"ל. אבל אין זה מכבה את התו' באור המאיר ממנה כנ"ל שזה לא נפסד ממנו ומיד שפירש מן העבירה ומתחרט עלי' יוכל לאחוז בסנסני הקדושה האלקי' בהשגה והתבוננות וכמבואר להלן בדרוש זה. והנה יש ענין איסור והיתר טומאה וטהרה כשר ופסול כידוע. וביאור הדבר ברוחניות הנפש. וכן הוא הדין בגשמיות. טומאה הוא כמ"ש עבירה מטמטמת לבו של אדם. והיינו שאין נמצא בנפשו ולבו כח להתפעל מקדושה אלקי' השוכנת אתו בתוך טומאתו אפי' בקיום מעשה המצות ועוסק בדברי קדושה המה רחוקים ממנו בתכלית כאלו אין לקדושה שום שייכות אליו כלל. ולעומת זה הוא הטהרה שהגם שאינו עוסק עתה בדברי קדושה מ"מ טהור הוא. ובידו להתקדש בקדושתו של מקום תיכף כשירצה כענין אשר קדשנו במצותיו וכה"ג וכמש"ל. ולכן המת הוא אבי אבות הטומאה שכיון שכבר מת אין יכול להרגיש דבר. וככה מי שח"ו נפשו האלקי' כבר נכרתה מלפני ה'. הרי זוהי תכלית הטומאה שאינו יכול להתקרב כלל אל הקדושה. ויש אב הטומאה הוא כמשל מי שנתקררה ידו או רגלו עד שאינו יכול להשתמש בה כי איננה מתפעלת מכחות נפשו הבאים להזיז האבר והוא אינו ניזוז. והנה הרי הוא כמת. אך לא מת לגמרי. וע"י רפואות יוכלו לתקן את האבר לשוב לחיות בחיי כחות הנפש. אך כ"ז שלא נתרפא הרי האבר ההוא כמת ממש שאינו מתפעל מנפש החי'. וולד הטומאה הוא כמשל מי שידו נפוחה מחמת מכה שהחיות ישנה בקרבו בשלימות. רק שמחמת קלקול גוף דם האבר אין יכול להשתמש בו בכח נפשו ואם מתחיל להזיזו בכח נפשו כואב לו הרבה. ואין זה כמו שלא יכול להזיז האבר כלל מחמת שנפשו מסולקת ממנו לגמרי כנ"ל. אבל בזה נפשו בקרבו רק שהזזה קשה עליו לסובלה. זהו ענין טומאה וטהרה. וענין איסור והיתר הוא שנפשו מחי' את גופו בשלימות. רק שהוא אסור וכבול בכבלים עד שאינו יכול להתפשט בכחותיו כרצונו כלל. וזולתו יכול לגלגל אותו בקל על איזה מקום שירצה. ככה העובר עבירה ונתחרט עלי' רק שלא עשה תשובה כלל. אפילו עזיבת החטא לא קבל עליו רק לפי שעה מתחרט וכמארז"ל רשעים מלאים חרטות ואעפ"כ אין נמנעים מלחטוא. הרי אסור וקשור בידי חיצונים וכל מצות ומע"ט שיכול לעשות עושה וגם בשעה שמתחרט יכול ליהנות גם מהקדושה אלקי' אבל הכל הולך לחיצוני' ח"ו כידוע בכאריז"ל, וענין כשר ופסול הוא. שהפסול היינו כמו מטבע שנפסלה שאינה הולכת במו"מ וא"א לקנות עמה כלום. וע"ד המשל הזה הוא שטומאה היינו כמשל שהכסף מתקלקל ונעשה סיגים ומחמת זה אינו הולך במו"מ. וזה אין לו תקנה כ"א ע"י היתוך בכור להוציא הסיגים מן הכסף וכו'. אבל מטבע שנפסלה כספה שלם בשלימותו. רק שאין עליו צורה ראוי' לילך במו"מ. ככה יובן ענין הפסול בנפש אדם שאינו חוטא ועובר עבירות. אבל אינו יודע כלל מטיב ענין האלקות. ואין לו שום כח בנפשו איך להתקרב אל ענין אלקי כי אינו מרגישו כלל (וע"ז נא' והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים. וכן והוי מתאבק בעפר רגליהם וכו'). ועפי"ז יובן מה שהאיסור גורם שהתומ"צ שעושה הולכים לחיצונים אם לא עשה תשובה. ולמקום קדוש יכול ליכנס. וגם קדש יוכל לאכול. רק שעכ"ז יהי' יניקה לחיצוני' שהוא אסור וקשור אצלם. אבל הטמא היינו שפגם נפשו ע"י חטאים ועונות אף שעזבם עזיבה לגמרי רק שלא עשה תשובה כראוי ונפשו פגומה מרוב עונה הוא אינו יכול לבוא אל הקדש כלל. אך ממע"ט שעושה אין שם יניקה לחיצונים. וביאור הדבר שהטומאה הוא שירד האדם להיכלות הטומאה ושערי הקדושה ננעלו בפניו (כידוע שיש היכל וכלי ואור. ובטומאה הפגם הוא שנופל להיכל טמא בכלי ואור שלו). ולכן ואל המקדש לא יבוא כלל כי סוגרו דלתיים כנ"ל. אך כח מעשי המצות שהוא מבחי' סוכ"ע ישנו אצלו בתוך טומאתו. כי הטומאה אינה אלא לענין קדושה שהיא התפעלות מאלקות כנ"ל. אבל לא לענין כח האלקי דמ"ת וענין מעשה המצות בפו"מ. והאיסור הוא להיפך שאינו שרוי בהיכלות החיצוני' רק שהוא אסור יכבול בידיהם. ולכן יכול לקיים בנפשו הכל מצוה וקדושה רק שעל הכל מושלים החיצונים שהוא אסור בידיהם וזהו שהאור שלו קשור ואסור בידי החיצוני'. וענין פסול הוא שהכלי שלו מקולקל ואין לו במה לאחוז בסנסני הקדושה אבל אין הוא בהיכלות של טומאה ולא אסור בידי החיצונים כלל רק שאין לו בחי' הכלי לקבל מקודש:
3
ד׳ואחר כ"ז יש לבוא לביאור הפרשה. וכמשנת"ל שהתורה שבכתב באה להוסיף כח בישראל בכח בחי' הדכורא שיגיע ויתחבר לנוק' בבחי' התפעלות אלקות שיש להם על ידי המשכן. אך בענין הטומאה יש בזה תוס' ענין מן התו' גם בבחי' הנוק'. וזוהי מצות והזרתם את בנ"י מטומאתם. פי' כידוע שמלכותו בכל משלה אפי' בקליפות. ולכן רגלי' יורדות מות להחיות היכלות החיצוני והטומאה וע"י שמירת דיני הטו"ט מחזירים אותו הדרך והכח שהי' יורד לחיצוני' אל הקדושה. ונמצא שיש במצות טו"ט בחי' כח הדכורא היינו בר טומאה (כמו בן מצות). משא"כ הבהמה אין לה טומאה בחיי'. ומה שגזרו שיהיו כזבים מבואר במ"א. וכח הנוק' היינו חזרת אותו הכח היורד ממנה כנ"ל. ולכן נאמר בדיני טו"ט וידבר ה' אל משה ואל אהרן שני השושבינין דדו"נ. כי לשניהם בא בבחי' תוס' כח מצוה זו וכן באיסור והיתר. כי הנה ארז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי ואבי שבשמים גזר עלי פי' שלא יאמר אי אפשי אף שהוא טוב למאכל אך לפי שהוא, אסור במל"ת א"כ הוא מזיק לגידי נפשי. לכן אי אפשי בו כלל. שזהו מבחי' הדכורא לבד אלא צ"ל אפשי מצד הטבע מבחי' הנוק' שרגלי' יורדת כנ"ל. ולכן אפשי לימשך אחריו אך אבי שבשמים גזר עלי להחזיר אותו הכח שלא ימשך להיות במעשה הדבר איסור ויוחזר לקדושה. ולכן גם זה נאמר לשניהם למשה ולאהרן. ומצות יין ושכר אל תשת איננה רק בחי' תוס' כח ועוז בבחי' הנוק' שלא לבוא בגבורות בכל עניני שימושה להתקרב אל היחוד כ"א בתוקף כח היחוד עצמו. והמשל לזה שיש בן שמחזיק א"ע שאינו מוצא חן בעיני אביו והוא משתדל בכל מאמצי כחו למצוא חן. זהו בבחי' הגבורות. אלא להיות כבן שאינו דואג כלל להשיג מציאות חן כי מחזיק א"ע ככרעא דאבוה שמסתמא יש לו חן בעיניו כי עצמו ובשרו הוא. וכל מה שמשתדל לעשות נח"ר לאביו הוא ג"כ רק מחמת זה שהוא עצמו ובשרו. וזהו בבחי' העלאה ממטלמע"ל. וכן הוא מלמעלמ"ט להורות את בנ"י יהי' ג"כ בכח היחוד בבחי' החסדים דוקא ולהבדיל בין הקדש ובין החול הכל יהי' בבחי' אבי שבשמים גזר עלי וכרעא דאבוה הוא. והיינו כח היחוד הנ"ל. וממילא מובן שאין זה אלא לענין ההתפעלות מאלקות דמצוה וקדושה שישנה כבר בישראל בכח המ"ת שתהי' ההתפעלות בשלימות כח היחוד ולא תוס' כח בבחי' אברי וגידי הנשמה מתומ"צ להפעיל ההתפעלות. ולכן לא נאמרה מצוה זו רק לאהרן אף שהכל ע"י משה. וכמש"ל פ' שמיני מכון לשבתך פעלת ה':
4
ה׳עוד יש להקדים ענין יצירת הולד מ' יום. ידוע ענין הבירורי' דתהו. ועיקר הבירור והתיקון הוא לעשות בחי' אדם. כי האדם הוא הוי' שלימה. כלומר מציאות קיים שהוה תמיד. משא"כ הנמצאים בעוה"ז הכל הוא הוה לפי שעה ונפסד אחר זמן אין זה הוי' שלימה. שהרי ההוי' זאת חוזרת להעדר. אבל אדם גם כי ימות סופו לחיות בתחה"מ. וגם קודם תחה"מ הנשמה שבאה בגוף לעוה"ז הוא מציאות קיים לעד בעוה"ז. שגם כי תסתלק למקומה תביא עמה לבושין שנתלבשה בהם בעוה"ז בתומ"צ. א"כ הכחות הנמצאים להנשמה בעוה"ז הם הוי' קיימת לעד. והוי' עולה כ"ו דהיינו כ"ו נקודות בזמן. שמחבר נפש לעולם כמ"ש במ"א. וגימט' של הוי' כ"ו בא החבור בכ"ו ימים. אך הוי' הוא ענין כללי. והגבלת מהות ההוי'. ר"ל מה נתהווה. הוא ז' ימי הבנין כי ו"ק הן פרטי בחי' הגבול ועם נקודה האמצעית הן ז' כידוע בסה"ק. וגם זה הוא בכלל הבירור מתהו שהז' בחי' הן תמונת ההוי'. וזהו אחר שכבר נתבררו. אבל מהות הבירור הוא דחיית הפסולת ובירור הטוב. כמו על דרך משל הבא לרפאות את החולה שמחמת איזה קלקול נופל למשכב ואינו יכול להשתמש בנפשו וגופו כרצונו. צריך הרופא לדחות את הקלקול ואחר כך יראה להבריא את הכחות שהיו מעורבים בקלקול. ומחמת זה הוחלשו בעצם כחם. וע"י הרפואות יחלימם וישיבם לאיתנם הראשון. כמ"כ יובן בענין הבירור מתהו לבוא לבחי' אדם בתמונת הגבול דז' ימים צריך תחלה ז' ימים לדחיית הפסולת ועוד ז' ימים לאותן בחי' הטוב שיצאו מן הפסולת שיהי' בבחי' הוי' קיימת דוקא. כמשל הבראת הכחות הנ"ל אחר הסרת החולי מהם. והכל ביחד הוא מ' יום. והנה בירור הזכר די לו במ' יום. אבל הנקבה הנה היא איננה מציאות לעצמה אלא מאיש לוקחה זאת כתחלת בריאותו של אדה"ר ויקח אחת מצלעותיו וגו' ויבן את הצלע וגו' א"כ כשצריך להתברר מתהו בחי' נקבה צריך לברר תחלה בחי' זכר שממנו יבוא אל הבירור בחי' נקבה. שזהו בנינה של הנקבה שיתברר הווייתה מן התהו שהכל בא מבירורי' דתהו כנ"ל. ולכן צריך לנקבה מ' יום שני פעמים וע' מזה במ"א. וזהו איש מזריע תחלה הרי הוא מברר בחי' זכר. ואח"כ כשמזרעת הנקבה היא מבררת בכח הזכר דזרע האיש הוויית בחי' נקבה שמתהוית מן הזכר כנ"ל. אבל אשה כי תזריע תחלה ותחלת הבירור הנה הוא ודאי בחי' זכר כנ"ל דנקבה לא תמצא בלא שיקדם לה זכר והאיש המזריע אח"כ ממנו לא יבוא בחי' נקבה כי הוא בעצמו זכר משפיע ולא מקבל וגם זרעו כן והבן. ולכן וילדה זכר. והנה שעת הלידה היא שלימות ההוי' דיצירת [האדם] ואז הוא תכלית הבירור מתהו בבחי' אדם בעוה"ז (משא"כ בבטן אמו ראשו מונחת לו בין ירכותיו ולא בצורת אדם בעולם). לכן צריך לו אותן מ' יום הנ"ל ביצירה כדי שיהי' הוי' שלימה ותמימה בעוה"ז. ולכן ז' ימים הראשונים שהם דחיית הפסולת. והיינו היולדת שממנה בא לידת הולד להויה בעוה"ז היא דוחה את בחי' הפסולת בז'. ולכן וטמאה ז' ימים וכו' כמשי"ת. וזהו ככל המצות שהם תוס' כח בבחי' דכורא שיעשה כתורה וכמצוה שמזה יבוא ע"י כח ההשגה ודעת שמקבלים ממרע"ה כנ"ל להפעיל התפעלות אלקות בנפשו וכו' כנ"ל. ומה שע"י שמירת דין הטומאה יש ענין והזרתם את ב"י מטומאתם כנ"ל אין כאן מקומו. ולז"א כימי נדת דותה פי' האמורה למשה ולאהרן גם שניהם דוקא כנ"ל, אבל כאן לא נא' אלא למשה לבד. והנה ארז"ל זכר בא לעולם שלום בא לעולם כי הזכר בא מבחי' החסדים דתיקון. והשלום הזה עור הערלה מכסה עליו כנ"ל שבז' ימים הראשונים עדיין לא יוכל לבוא לעוה"ז כ"א מעורב בבחי' התהו. ואין נגלה בעוה"ז קדושת עולם התיקון שבאה בזכר ובבחי' שלום דוקא שהוא מדת היסוד. והערלה מכסה כמ"ש במ"א. ולכן צוה הקב"ה שביום השמיני שאז יוכל השלום להתגלות כנ"ל. אז ימול בשר ערלתו להסיר גם בגשמיות הערלה המכסה בחי' היסוד הנק' שלום שבא לעולם עם הזכר. והנה זהו התוס' כח בבחי' כח המצות בישראל להיות האם היולדת טמאה ז' ימים. שהגם שיניקת הפסולת המתפרדת מן הקדושה בז' ימים אלה הוא מן הולד דוקא שהוא המתברר. הנה זהו כח המצוה שהאם משפרת את הולד שיצא הוא טהור. והטומאה נשארה באם. כמשל המנקה את הכלי מן לכלוך הטיט באצבעו שהאצבע מתלכלך והכלי מתנקה. (ולפ"ז י"ל שקודם מ"ת הי' הולד עצמו מתנקה בז' הימים. ולכן הוצרך להיות המילה אחר ז'. אבל אחר מ"ת שניתנו דיני טו"ט והנה הולד טהור הוא צ"ל שיניקת הפסולת תלוי רק באם ולא בולד. א"כ למה לא ימול קודם ז' אלא כדי שיהי' גם או"א [שמחים] מהשלום שמתגלה ע"י המילה). והשתא א"ש סדר הכתוב אשה כי תזריע וממילא וילדה זכר ובכח התו' הפסולת הבאה לנקיון הולד נתלה באמו וטמאה ז' ימים. ואעפ"כ וביום השמיני ימול. ול"ג ימים תשב על דמי טהרה בכל קודש לא תגע. הל"ג יום הן תשלום המ' יום דיצירה ככל מה שנת"ל אין בהם פסולת ליניקת החיצונים ואדרבה כחות הקדושה הולכים ומתחזקים ובאים להיות הויה שלימה כנ"ל. אך כ"ז שלא נשלמה ההויה אין כאן כלי לקבל הקדושה והוא ענין פסול ולכן בכל קדש לא תגע כנ"ל בענין פסול וכשר ואם נקבה תלד א"כ ע"כ היו ב' בירורים מתהו לזכר ולנקבה שהרי א"א לנקבה בלא זכר כאמור לכן הכל כפול בין ימי טומאה בין ימי טהרה. שכ"ז שלא נעשית ההויה בשלימות אין בא ממנה דם טמא. והענין שזהו סדר המקרא. אחר גמר ענין המ"ת ובנין המשכן בשלימות יבוא הדיבור על איסור והיתר במאכלות למשה ולאהרן כנ"ל דהיינו כדי שלא תהי' חיות האדם האוכל קשורה וכפופה תח"י משלחת מלאכי רעים מן הקליפות הנמצאים בדברים האסורים וכשתהי' נפש האדם עצמו נפרדת לגמרי ממשלחת מ"ר הנ"ל אז תוכל לקיים בעצמה והזרתם את בנ"י מן הטומאה דנבילה ושרצים שהטומאה מהם במותם הוא בחי' היכלות הטומאה ממש. ובקיום מ"ש ולא תטמאו בהם הוא בירור בכחות דרגלי' יורדות מות כמשנ"ל. ואחר שגם זה מתברר אז יוכל לבוא בירור לבחי' אדם ממש שהוא הויה תמימה כמשנת"ל. ואחר שסידר הויות אדם אז דוקא יש בחי' טומאות הבאות מן האדם עצמו (משא"כ קודם מ' יום תשב על דמי טהרה ואין בה טומאה רק פסול כנ"ל. ואף שטומאת צרעת ודאי יש לה אין זה מענין הולד כלל כמובן ממ"ש):
5
ו׳והנה טומאת הנדה וזיבה בזכר ובנקבה הן טומאות הפורשות ויוצאות לחוץ לגופו של אדם ומקשרים אותו אל היכלות הטומאה. וטומאת הצרעת הוא באדם עצמו ובבגדים וכלים שלו ובבית שלו). ובזוהר אמרו צרעת סגירו דנהורא עילאה. והענין ברוחניות שלא ישט לבו לדבר רע כלל. ואדרבא הוא מתאוה להתקרב אל הקדושה האלקי' אבל אין יכול לידבק כלל. נק' טמטום המוח (בלשון הכתבים) ולא טמטום הלב הנז' בתניא פכ"ט. ששם הוא בחי' כבדות הלב שמשפילו ומפילו (וכמו ששמענו בפירוש בביאור התו' תחת אשר לא עבדת מפי אדמו"ר הזקן בלאזני' שיש טמטום הלב וטמטום המוח). והעצה והתיקון לזה הוא כענין מ"ש בתניא לענין טמטום הלב. ושם מדבר לתיקון שני הבחי' כי מטמטום הלב ממילא בא טמטום המוח. אבל טמטום המוח לבד הוא בחי' נפילה מן השמים ואין [רע] יורד מלמעלה. אין זה בא אלא להעלותו בתשובה שלימה יותר וכמ"ש בתניא שם וז"ל או שרוצין להעלותו בתשובה שלימה יותר עכ"ל. והכוונה בזה על בחי' טמטום המוח. והיינו סגירו דנהורא עילאה. שאור החכ' שבנפש שבה מתייחד אור א"ס ב"ה גם בנפה"א ונסגר האור הזה. ומאי תקנתי'. והובא אל הכהן. והובא ממילא מחסד עליון שיבוא בלב האדם לבקר את פנקסו ולבוא בגבורות דוקא לדון א"ע לכף חובה ולטמא א"ע בעיניו. ולכן הדין הוא בגשמיות ג"כ שהכהן דוקא יגזור עליו הטומאה. ויש שדי לו בהסגר דהיינו למעט בעסק ולעסוק בתו' וכדומה. ויש שגוזר עליו הכהן טומאה ממש בצער ויגון וצום ובכי ומספד עד אשר יטהר. ואז תהי' תורת המצורע לשוב להחיות את נפשו בחיות חדש. כי המצורע חשוב כמת וכמ"ש ימותו ולא בחכ', והיינו כשיש סגירו דנהו"ע דחכ' כנ"ל. ולכן צריך להביא תחלה קרבן פטיט (לפי שודאי תחלה ומקודם עשה מעשה פטיט דבור שאין בו שום טוב. ועז"נ נפשי יצאה בדברו של הגוף שיוצא ממנו כח הנפש החי' מן החכ' כנ"ל). ולכן וצוה הכהן חסד עליון לזרזו להביא קרבן פטיט תחלה שהוא דבור שאינו שלם בשלימות. והיינו בד"ת אפי' שלא בכוונה. ואח"כ יספור לו ז' ימים להכנה שתאורנה עיניו במדות הקדושה וכמשי"ת לפנינו אי"ה בענין זיבה. (אמנם יש בחי' טמטום המוח שאינו צרעת חזקה כ"כ ולזה מועיל קרבן פטיט לבד בקריאת דברי הזוהר הק' אף דלא ידע מאי קאמר. וטבילת הגוף במי מקוה או נתינת צדקה כמ"ש בכתבים). מכל הנ"ל מובן שענין טומאת צרעת הוא שאחר שכבר נעשה אדם מבורר ומתוקן כל צרכו יכול לשוב להיות טמא וכאלו בלתי מבורר. וצריך תיקון מחדש. ואח"ז בא לבאר עוד בין טומאה היוצאות מן האדם שהוא אינו מקולקל במהותו ועצמותו. רק שאעפ"כ נמשך ממנו יניקה להיכלות החיצונים ומחמת זה גם הוא נדחה לטומאה. והוא טומאת זיבה שאם רואה ב' ראיות אפי' ביום א'. כיון שהוא זב זכר וכבר נת"ל שהזכר התחלת כל ענין וכל שפע ממנו בא ומתחיל והנקבה איננה רק משפעת ממה שקבלה כבר מכח הזכר. לכן הוא זב גמור לטומאה ולקרבן. כי ראי' אחת אינה אלא הפשטת פסולת. וכן בש"ז אפי' בתשמיש מצוה א"א מבלי נפילת פסולת לחיצוני' ודי בטבילה. ובב' פעמים הוא זב גמור. וכלומר שהגיע כח הטומאה עד מקור השפע בגופו כי מה שנתקבץ כבר יצא וחזר עוד לראות אפי' באותו יום כיון שהוא זכר מחדש שפע הרי פעם ב' שרואה חידוש מעיקרו הוא. וצריך תקון מעיקרו ע"י ספירת ז' ימים וטבילה במים חיים דוקא. ובפעם הג' צריך גם קרבן להעלותו אל הקדושה. ונדה בטומאה כסדר הטבע הוא ירידת בחי' פסולת הגבורות דנוק' שרגלי' יורדות וכו' הימנה ולחוץ. לכן ז' ימים הם וז' ימים האלה תהי' בנדתה אף אם איננה רואה. וכי תזוב בלא עת נדתה הרי הוא קלקול כעין הזיבה בזכר. רק שהנקבה שאין לה שפע מעיקר עצמותה אלא ממה שהיא מקבלת לעצמה לכן מה שרואה ביום א' אין נחשב אלא לראי' אחת וימים מחלקים. וגם מטעם שהיא נקבה אינה צריכה מים חיים. ואין להאריך בדברים הללו. המבין ובין מדעתו:
6