חנה אריאל, ואתחנןChanah Ariel, Vaetchanan
א׳ואתחנן אל הוי' בעת ההיא לאמר י"ל על איזה עת הוא אומר דלפי הנראה על סיפור הקודם בפ' דברים אין להעת ההיא שייכות אל התחנה. אתה החלות. משמעות הדברים שבמדבר היתה ההתחלה להראות. ולכן מבקש אעברה נא שיהי' גם הסיום וסוף דבר וצ"ל מה הוא ההתחלה והסיום. ויאמר ה' אלי רב לך וגו', פי' בזהר דהווית שמשא וכען זימנא דסיהרא מטא (ומוכרח השמש להתכנס) לכן צו את יהושע שהוא פני לבנה כידוע יש להתבונן בדבר פלא שקודם גלות בבל היו בנ"י עובדי ע"ז כמה בתי דינין בזדון. ואיך כשגלו עמדו בנסיון דלהשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים בימי המן. ואין ספק שאם היו רוצים להתערב ח"ו בין העמים שלא הי' מאבדם. גם יש להבין למה קודם שנכנסו ישראל לא"י היתה מלאה כל טוב זבת חלב ודבש בידי הכנענים וכו'. וגם בהיותם על אדמתם היתה ארץ טובה ורחבה ולמה אחר שגלו ישראל ונשארה הארץ בידי אוה"ע למה הוא חריבה מכל טוב. והכתוב אומר ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי משמע דחיית ישראל מא"י דומה לדחיית ז' עממין ממנה ולמה נשארה חריבה מכל טוב. וכתיב ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ מה ענין עון של הארץ ואם היא חטאה למה קאה את הגוי החוטא. ומעין זה י"ל ג"כ לשון הפסוק כי תבאו אל ארץ כנען ושבתה הארץ שבת לה' משמע תיכף לכניסתם לארץ יהי' שבת לארץ. ואח"כ אומר שש שנים וגו':
1
ב׳ידוע עפ"י קבלת הבעש"ט ז"ל שבכל מין מציאות יש בו ג' בחי'. עולמות. נשמות. אלקות (ובל' כהאריז"ל כעין זה ממש וקורא' בשם אורות ניצוצין כלים). פי' כתיב כי ממך הכל שהשי"ת הוא יחיד ומיוחד לבדו והוא ברא את הכל מאין ממש א"ם באמת אין בעולמות אלא רק כחו ית' כבי' לבד. וכחו כבי' אין לו חלוקה והוא אור וכח א"ס לעשות כל אשר חפץ בכח א' ותנועה א' כבי' יכול לעשות רבוא רבבות עולמות עד אין קץ רק יש בחי' אותי' שהוציא בכחו ית' הן הן המעלימים ומצמצמים את כח האלקי שאין לו סוף וקץ כנ"ל שלא יהי' ממנו אלא אותו המציאות הפרטי הנברא. וזהו "עולמות שנעלם בהם כל ענין מציאותם האמיתי שהוא כח ואור א"ס ואין נמצא בהם רק הכח להתהוות שלהם כמו שהם ולא יש בהם יותר שום גילוי ממציאות בורא אותם אלא רק מציאות ישותו לבד (בכל עולם ועולם לפ"ע מדרי' ישותו עכ"פ אין נראה ונגלה בהם רק ישותם). ובחי' נשמות הוא שהנשמה מכרת את בוראה. כלומר שהנשמה עצמה היא נברא יש מוגבל אלא שיש בה כח להכיר את בוראה וממציאה מאין ליש ושע"כ רצון ושו"מ שלה נוטים אל הביטול לבוראם. ובחי' זו ישנה ג"כ בכל מין מציאות שיוכל לבוא ממנו בחי' כח הכרה וידיעה שיש בורא עולם. והן הן בירורי הניצוצי קדושה שיש בכל דבר שמתעלים ליכלל באור הוי' היינו להיות מכירים ויודעים שהוא עקרא ושרשא וכו' בחי' אלקות נק' במק"א בשם אותיות הבורא ב"ה וע"ז נאמר ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר כי פי הוי' דבר. פי' שיראו בכל מציאות ובכל דבר שהוא דבר ה' שהוא הגדול והקדוש בשו"א. והיינו שיהי' נגלה בהנמצא ענין האלקות ממש (אבל בחי' עולמות לא יש בהן רק גילוי מציאותן לבד ואף כשרות הטומאה יעביר וגו' לא יראה ולא ימצא מהן כח וגילוי לגלות ענין האלקות. וכן ק"ל בבחי' נשמות). וכמ"כ יש בספי' ומדת המל' ג"כ ג' בחי' הללו. פי' שהספי' עצמן הן אוא"ס ב"ה שאין בו שום שינוי אלא שמצמצם בעצמו כבי' להיות לו כמו רצון ושו"מ ומחדו"מ לאנהגא בהון עלמין. והן הן ע"ס בלי מה שאין בהם בחי' מהות לעצמן אלא האחדות הפשוטה שכחה הוא כח א"ס וכו'. מצמצם בכח התפשטות ההנהגה ממנו ית' בעולמות שתהי' נמצאת בסדר וצו"מ כפום עובדיהון אבל לאו דאית לי' צדק ידיעא כלומר איזה מהות ח"ו שיהי' ענינה צדק וכו'. אל רק שתהי' הפעולה והנהגה בעולם בחי' צדק ואוחו"ג חד. ובחי' המל' היא ההנהגה שמנהיג הוא ית' את עולמו במה שנראה ומורגש בעולמות. כמו מהעדא מלכין ומהקם מלכין גולל אור מפני חשך ומעביר יום וכו' מוציא חמה ממקומה וכו' שהגם שזה בא הכל מאתו ית' (וכמ"ש במק"א ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה כמו שהכין כסאו בשמים ממעל עיי"ש) אך בעולמות אין שום גילוי רק בבחי' עולם לבד שרואים יום ולילה וכו' וכל מיני הנהגה ולא יבוא מזה הכרה והשגה בענין אלקות. ויש במלכותו ית' בעולמות בחי' נשמות היינו שמייחד מלכותו בכח הנהגה שתהי' בחי' מלכותו ופעולת ההנהגה דבר א' והיינו שיכירו וידעו שיד ה' עושה את כל אלה. ועי"ז מתעוררים הנשמות בכח רצון ושו"מ שלהם ביותר לעשות רצון קונם ובכח מלכותו ית' עליהם בבחי' זאת מתחזק כחם התגבר על הגוף ונפה"ט. ויש בחי' אלקות ממש במלכותו ית' בעולמות ונק' שכינה ששוכן בחי' אלקות ממש (דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד) בעולמות ובכח אלקי מפעיל אותם לעשות כרצונו ית' ולא בכח עצמן של נשמות ועולמות. ואף אם אין העולמות מרגישים רק הפעולה שפועל בהם הכח אלקי אעפ"כ יש בבחי' זו גילוי גדול ועצום מבחי' אלקות ממש בעולמות. ויש להבין ביאור זאת ממה שידוע שמועדי ה' שלש רגלים הם ע"ש הנסים שנעשו בהם. ושביעי ש"פ הוא ע"ש קי"ס כידוע בסה"ק. ובפ"ק דחולין דרפב"י אמר גינאי נהרא חלוק לי מימיך ואמרו שם דעדיף גברא כמשה ושתין רבבן ולמה לא בא מנס הזה שום בחי' יו"ט בעולם (ואף דהוי ניסא דיחיד הי"ל להיות לו ולזרעו ולא אשתמיט דלימרו הכי). והענין דנס דרפב"י וכמה נסים שנעשו לחכמי הש"ס היו רק ע"ד מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק. פי' שעשו שינוי הצירופים בבחי' עולמות הנ"ל שע"י שינוי משתנה מכח זה אל כח אחר אבל הכל הוא במדרי' בחי' עולמות הנז'. אבל במדרי' בחי' אלקות לא הי' שום תוס' אור ודבר חדש כלל. אבל נסים שנעשו לאבותינו כקי"ס וכדומה שנא' בוקע ים לפני משה ועל ידו נעשה ולא קם עוד כמשה אשר ידעו ה' פא"פ כמש"ל פ' דברים באריכות שבו נא' ותמונת ה' יביט כמש"ש דהיינו התמונה שהוא ית' יודע ורואה בעולמות שבידיעת עצמו ית' יודע את כל הנמצאים אותה התמונה ראה מרע"ה ובבחי' זו דוקא הי' ענין קי"ס שהי' תוס' אור אלקי מן הקו"ח אא"ס ב"ה. והיתה קריעת הים סוף בכח של בחי' ומדרי' אלקות דוקא. אף שהים לאו בר הרגשה בענין אלקות. אעפ"כ מחמת שהיתה קריעתו ע"י בחי' הכח דמדרי' אלקות הנז' נתוסף גילוי אלקות בכל העולמות והן הן מועדי הוי' למעלה ומקראי קדש דקדושה אלקית לבוא למטה במועדים וברגלים כמו שהי' בזמן הנסים ע"י המ"ת והמצות כמשנ"ת כ"פ. ומזה יש להבין היטיב החילוק שבין מדרי' בחי' העולמות למדרי' בחי' אלקות אף ששניהם באים מכח אלקי:
2
ג׳ועפי"ז יובן ענין השכינה בישראל וענין ארץ ישראל. דא"י קדושה מכל הארצות ואוירא דא"י מחכים. והרכבת הד"י בא"י המה מוטבעים להיות נכספים לענינים אלקיים וקדושים עד שיש להם הנאה טבעיות מקיום התומ"צ. אך הכל הוא רק במדרי' בחי' עולמות היינו טבע גמור מבלי שום התפעלות אהבת ה' ויראתו או מהכרת כבודו וגדולתו ית' כמו שיש בנ"א רחמנים בטבעם ויש אכזרים ויש גומלי חסדים וכל מדות טובות אבל הכל בטבע גמור ונמצא אצל הפילוסופים הבלתי מאמינים ביראת ה וכו' שיש להם מדות טובות. וכך הוא ענין א"י מעת בריאתה. אך אחר חטא עה"ד שנתערב טו"ר בכל העוה"ז ממילא הי' בא"י ג"כ איזה תערובות מבחי' הרע וקודם שבאו ישראל לא הי' מי שראוי לקבל קדושת הארץ וישבו עלי' הכנעני החתי והאמורי וגו'. וז"ש ותטמא הארץ מלשון ונטמתם ונטמטם שנסתם ונטמטם כח קדושת הארץ בטבעיי' הטובים מלהתגלות. ואפקוד עונה עלי' פי' לשון ואפקוד כמו ויפקד המלך פקידים. שהעון שהוא בחי' הרע הנמצא בה מתערובות טו"ר הנז' יהי' הוא הפקיד ומושל עליה והיא תעבוד אותו לתת את כחה זבת חלב ודבש כי לא שלם עון האמורי הוא כמשל העלוקה המוצצת דמים הרעים מן הגוף ונשארו בו רק דמים זכים, וכאשר שלם עונו שגמר למצוץ את הרע אז ותקיא הארץ את יושביה כי אין להם אחיזה בה עוד כי כלה עון של הארץ עצמה היינו תערובות הרע שהי' בה. אבל ידוע שהחיצוני' יכולים לינק מקדושה ממש אם יש להם איזה קירוב ושייכות ולא הי' כח בארץ עצמה לדחות יניקת החיצונים מעליה אם לא בבחי' שכינה בישראל דוקא. וביאור ענין שכינה יובן ג"כ עפ"י הנ"ל ונת"ל בפהק"ו כ"פ שיש בה בחי' פרצוף דור המדבר ודור שנכנסו לארץ. וב' הבחי' הן בחי' מלכותו של הקב"ה בבחי' העליונה הנ"ל שהוא בחי' אלקות והוא כנ"ל שכח אלקי ממש הוא המניע את בחי' העולמות. ופ' דוהמ"ד הוא דור דעה לדעת את כבוד ה' שהוא אנכי הוי' אלקיך דמ"ת וכמ"ש בתניא שבמה שנתן לנו את תורתו נתן לנו א"ע. וזהו שרמ"ח פקודין הן רמ"ח איברין דמלכא ממש רק שהוא למעלה מן הדעת והשגה לנמצאים כי הוא בחי' סוכ"ע. והוא מתייחד ומתגלה בשכינתו בתחתוני' לדעת יחודו הנעלם בכח מלכותו ית' וממשלתו שא"א שלא להתפעל ממנה בהתגלותה כמשנ"ת בכ"ד. וה"ז שאנכי הוי' אלקיך שבמ"ת בא להיות ושכנתי בתוכם במשכן והוא יחוד קובה"ו בישראל. ופ' זה דדוהמ"ד הוא פ' הארה (ולמעלה מהחזה שעד שם הן איברי הנשימה כחות נפשיים שהן השכל וההבנה דחו"ב והדעת כלול מו"ק שהוא מפתחא דכליל שית שגילוי כחו מחזיק ומעורר וממשיך אחרי' גם כחות דמדות הטבעיי' שהן ו"ק שבלב בשעת מעשה שהוא עוסק בחב"ד) שמאיר מאור התו' ע"י מרע"ה שהוא הדעת הכללי דכל ישראל כנז"ל כ"פ. וכ"ז הוא בד' חומשי התורה שעד ס' דברים שנק' משנה תורה שבו נתקן פרצוף השכינה דדור שנכנסו לא"י והוא הנק' פ' העקרי ושכינה בבהמ"ק (שהוא פ' רחל למטה מהחזה ששם הן אברי המזון וכלומר כחות בלתי מרגישים אור וכח השכל ובינה רק כחות הפועלים קיום החיות בסדר טוב ונכון וקיים) והיינו שיהיו מקבלים מכח השכינה דמלכותו ית' בבחי' אלקות הנ"ל לקיים התומ"צ בפו"מ. והיינו שאנכי הוי' אלקיך דמ"ת הנ"ל יתגלה בקרבם לענין התפעלות כחות הטבעיי' להביא את כל התומ"צ אל הפו"מ. וזה שנק' משנה תורה. ע"ד משל ממשנה למלך שהמלך מגלה לו את כל אשר בדעתו ומחשבתו היינו מה שחפץ לעשות במדינה וגם הטעם ופנימי' המכוון שלו באותה מעשה. אבל המשנה למלך אינו מגלה לבני המדינה כ"א מה שהם מצווים לעשות בפו"מ. וכמ"כ יובן שספר דברים אלה הדברים אשר דבר משה אל כ"י הוא נק' משנה תורה והוא הוא בנין פ' העקרי הנ"ל שבדברים הללו שהן הן דברי תורה ממש ככל התו' ואוריי' וקוב"ה כ"ח אנכי הוי' אלקיך דמ"ת כנ"ל. הגילוי הבא מזה בבחי' שכינה דושכנתי בתוכם הוא בא רק לענין התפעלות כחות הטבעיי' (שנק' למטה מהחזה) לבוא אל הפו"מ. ועיקר בחי' שכינה זו מקומה בא"י דוקא וכמשנת"ל ששם הוא מקום כחות הטבעיי' הנוטים מעצמם בטבע גמור (בבחי' ומדרי' עולמות הנ"ל) אל כל מצות ה' שם תראה ותגלה בחי' גילוי שכינה (בבחי' אלקות הנ"ל) והוא עיקר ענין ובחי' מלכותו ית' שעלתה במח' וכונה פנימי' דבריאת העולמות כמ"ש בראשית בשביל התו' הנק' ראשית ובשביל ישראל שמקבלים מן התו' בחי' הגילוי שכינה דושכנתי בתוכם. אז הוא בעולמות מלכות שמים שלימה בבחי' ומדרי' "אלקות הנ"ל. וזהו אשר דבר משה את דברי משנה התו' לקבוע בהם כח בחי' השכינה להתפעל ממנה כל הכחות הטבעיי' (שלמטה מן החזה כמ"ש במק"א באריכות):
3
ד׳ובזה יובן כי תבואו אל הארץ ושבתה הארץ שבת לה' שע"י שיכנסו ישראל לתוכה ובקרבם משנה התורה הזה שהוא בנין בחי' פרצוף הנוק' בחי' רחל כנ"ל אז תהי' לארץ שביתה ומנוחה עולמית לה' לבדו ולא ישלטו בה זרים להוציא כחה וטובה לאויביה המשעבדים בה. ובחי' העולמות דמדריגתה יתעלה על ידי נש"י אל בחי' האלקות הנ"ל. ולכן משפט אלקי' בקרבה שש שנים וגו' ובשנה השביעית שבת וגו' ושביתה דכי תבואו הנ"ל הוא לא"י טהרה ומנוחה עולמית עד שגם לאחר שגלו ישראל ממנה איננה זבת חלבה ודבשה וטובה לעם היושב עליה. אך אע"פ שהארץ שבתה וממילא הי' לישראל היושבים כל כחות הטבעיי' מסט' דקדושה דא"י בבחי' עולמות הנ"ל. עכ"ז לא בטל מהן מישראל היצה"ר דלפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו והבחירה חפשית. וע"ז ארז"ל לא עבדו ישראל ע"ז אלא כדי להתיר להם עריות וכו'. פי' שהיצה"ר דעריות שנפשו של אדם מחמדתן לא הי' יכול להוציא כחו אל הפו"מ מחמת טבע הטוב דקדושת הארץ בבחי' מדרי' העולמות שלה שטבע זה הוא טבע קיים בישראל בהיותם על אדמתן וה"ז כמשל אדם שהוא בעל מדות טובות מאד בטבעו שא"א שיבוא ממנו שום פועל רע לבריות שבעולם אם לא כשיכנס בו רוח שטות ושגעון שאז אין סדר לפעולותיו ויוכל להיות שיעשה מעשים אשר לא יעשו. או אפי' כשמסיתים בו (באדם הטוב הזה) וניסת לעשות רע לפלוני וטבעו אינו מניחו בשום אופן אם לא כשישתכר עד שיצא מדעתו אז יוכל לעשות גם מה שאין בטבעו. כידוע ענין זה בחוש. וכמ"כ יובן שהיצה"ר של ישראל בא"י לא הי' יכול להוציא תאוותיו אל הפועל כ"א ע"י הרוח שטות דע"ז שהוא לנגד מלכות שמים בתכלית הניגוד בכל הג' מדרי' דמל' (עולמות נשמות אלקות) וכמ"ש והמסכה צרה וארז"ל שנעשה לו ח"ו מסכה צרה כבי' פי' שגם היא המסכה מושלת בישראל באותו מקום שמלכות שמים מושלת על ישראל. וחוץ לעת הרוח שטות הרי מלכות שמים שלימה נמצאת בישראל בכל הג' מדרי' הללו וכמ"ש אחאב לאליהו האתה זה עוכר ישראל דמשמע ודאי שחשיבותן של ישראל במקומה עומדת גם בעובדם ע"ז כאחאב. וזהו מטעם הנ"ל דבחי' עולמות של א"י נתעלקה ונתייחדה בבחי' נשמות ואלקות דישראל היושבים עליה כנ"ל ואף כשהרוח שטות דע"ז שולט בם עדיין הוא ישראל מצד כח הטבעי שאינו בערך השגה ודעת ויש לו דביקות בבחי' האלקות. וה"ז כמ"ש בתניא פי"ט שהרוח שטות מכסה עד בחי' החכ' לומר שעדיין הוא יהודי. רק שכתוב שם ולא עד בכלל שלגבי ענין אמונה אין הרוח שטות יכול לכסות היינו כשאין ישראל שרוין על אדמתן. אבל כשהן בא"י ויש בהמ"ק במקומו אף שהמסכה צרה להשכינה כבי' מ"מ לא נדחית השכינה ח"ו ממקומה. ועפ"ז יובן שכאשר גלו לבבל ונחרב הבהמ"ק שהוא בחי' הבנין דפ' השכינה בישראל. שאז בחי' הטבעית שבהם נפרד לגמרי בבחי' עולמות שבמקום ע' שרים. אין הרוח שטות יכול לכסות על בחי' נקודת האמונה הדבוקה בישראל תמיד. בבחי' ירושה מאבותינו ולכן היו מוסרים נפשם על קדושת השם:
4
ה׳וע"פ משנת"ל. שאלה הדברים אשר דבר משה במשנה תורה כל ספר דברים הן ק בנין הפרצוף בכל פרטי הכחות הטבעיי' במדרי' אלקות דשכינה (רק א הפו"מ בלא הפסק לא הי' רק כשנכנסו לארץ כמו שהפרצוף דור דעה, לא הי' מאיר בהם בתמידות כמש"ל כ"פ). לכן כאשר אמר להם עד אשר יניח ה' אלקיכם לאחיכם ככם וירשו גם הם וגו' שבזה נתן כח השכינה בנשמות ישראל שיהי' להם, מנוחה ממלחמת נפש הטבעיי' והגוף (כמ"ש בתניא ולאום מלאום יאמץ) בעת ההיא אמר מרע"ה ואתחנן אל ה' וגו' אעברה נא וגו'. וכידוע בס' אדמו"ר שכל עיקר ענין בקשת מרע"ה ליכנס לא"י הוא שרצה לקבוע בישראל בחי' אתעדל"ע אף שלא ע"י אתעדל"ת והוא ענין היד החזקה הנז"ל ס"פ דברים. והוא פי' משנה תורה מלשון וכסף משנה וכמש"ש באריכות. ולכן בעת ההיא שהי' דבר ה' ביד משה עד אשר יניח וגו' כנ"ל שהוא אתעדל"ע אחר האתעדל"ת דוירשו גם הם שענין הירושה הוא בכבוש הארץ וישיבה בה שזהו בחי' אתעדל"ת שעשו הס בפו"מ אז התחנן לאמר כלומר שיוכל להמשיך בישראל מעלה עליונה והוא מלשון את ה' האמרת וגו'. ואמר ה' אלקים אתה החילות להראות את עבדך להראות דוקא שהוא פ' הארה דדוהמ"ד שהוא בחי' התחלה מלמעלה מן החזה כנ"ל. שנעשה ע"י משה בבחי' אתעדל"ע כידוע שעד הכניסה לא"י הי' הכל באתעדל"ע, כאשר נשבע לאבותינו וע"ז מתחנן אעברה נא וגו' וכלומר שגם למטה מן החזה יהי' בבחי' אתעדל"ע לבד אף שלא יספיק האתעדל"ת. ויתעבר ה' בי למענכם פי' לטובתכם. והיינו דזימנא דסיהרא מטא. וכמ"ש במק"א שהשמש לממשלת היום שכל העולם מלא אורה והחשך נדחה לגמרי זהו כח השמש דוקא. אבל הירח מאירה במקום החשך דוקא. כי במקום שאין אור הירח מגיע החשך מצוי שם בלילה. וזוהי עבודת האדם בעוה"ז לאכפייא לסט"א ולהתגבר עליה בכח נשמתו דוקא. כידוע שלזאת יורדת הנשמה לעוה"ז בגוף שלא תאכל נהמא דכיסופא. וגם להרבות שכרה ולהעלותה ממדרי' נשמה שנתת בי טהורה היא בחי' "טהרה לבד אל בחי' קדושה דתומ"צ כמ"ש בכ"ד באריכות וזהו למענכם לטובתכם להרבות שכרכם ע"י העבודה דממשלת הלילה בחי' סיהרא. וז"ש וצו את יהושע וחזקהו וגו' שפני יהושע פני לבנה כנ"ל:
5
ו׳ונשב בגיא מול בית פעור. ועתה ישראל שמע אל דחוקים וגו'. י"ל לשון ועתה דמשמע שנמשך מהקודם ונשב בגיא. במדרש מול בית פעור לעקור ולשרש עון ע"ז דפעור דמשמע שעקירת ע"ז דפעור נמשך מן ונשב בגיא. וי"ל את זאת. ידוע בספרים שהעבודה צורך גבוה הוא. וצריך להבין היטב ענין זה הלא אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם שמציאות העולמות והעדרן שוה לפניו לפי שמציאותן הוא רק מבחי' אור וזיו מתפשט כידוע כמ"ש במ"א. הדמיון שאין אל השמש שינוי אם יהי' אורה בעולם או יכסהו עננים. א"כ איך אמרו צורך גבוה. ובפירוש אמרו רז"ל וכי לבריותיו הוא צריך בלשון תימא. עוד מצינו מדריג' למעלה מזו דצורך גבוה אלא כמה שאמר מעלה אני כאילו עשאוני. להבין את כל זאת. כתיב את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד. וידוע דהוי' אלקיך היינו זו"נ קוב"ה ושכינתי' דלגבי שני פרצופים הללו דוקא שהן הנק' קוב"ה ושכינתי' שייך ענין עבודה אבל לא להפרצופים שלמעלה מזה דהיינו עו"א או"א אין שייך לשום עבודה והבדל ענין הפרצופים אף שאל אחד הוא ואליו ולא למדותיו כידוע. יובן דהנה כללות ענין פרצוף הוא ענין די"ס כח"ב וכו' שענינן למטה באדם התחתון הוא רצון שכל ומדות וכח המחדו"מ כידוע. ופרצוף היינו שהי"ס יש להם תרי"ג כלים להנהיג בהן ולהתפשט על ידן הרצון ושכל ומדות וכמו גוף האדם למטה בעל תרי"ג אברים וגידין שעל ידם יוכל לבוא אל הפועל רצון ושכל וכו' שלו. ועד"מ מלך בו"ד או עשיר גדול שלא יחסר לו כלום ולפעמים יתקע א"ע וכל הרצון ושכל ומדות שלו טרודים להתענג בתענוגים שונים מעת לעת וכלום יחסר לו. ולפעמים הוא האדם עצמו לא יבחר בהמצאת תענוגים ויספיק לו שכל העולה ברצונו ימולא תומ"י ובזאת ישים טרדת רצון ושכל ומדות שלו שכל העולה ברצונו ימצא תומ"י. וזהו הדוגמא ומשל לפרצוף עו"א או"א. וכמו שאותה הנפש עצמה יש לה פר' עשר כחות דרצון ושכל וכו' לתענוגים. וכן יש לה פ' דרצון ושכל וכו' במדריגה אחרת. וכן אותה הנפש עצמה. יוכל להמצא לה רצון ושכל ומדות להתחכם בחכמות הנמצאים בעולם להשיגם ולהבינם לעצמו או יתחדש לו ג"כ רצון ושכל וכו' לדרוש חכמתו ברבים (דוגמא לפרצוף או"א). הנה לכל מיני רצון ושכל וכו' הנ"ל להביאם אל הפו"מ אין כאן אלא כח האדם עצמו. ואף שכמה וכמה דברים צריך לעשות ע"י עבדים ומשרתים אין זה נקרא שהם עוברים אותו כ"א בחי' עצמו של האדם בעל הקנין דעבדים וכו' הוא מושל ושליט עד שמוכרחים הם לעשות כל העולה ברצון ושכל וכו' שלו כמו אברי האדם שנשמעין לרצונו וכו' כמ"ש כ"ז במ"א. אכן אם יעלה להאדם הנ"ל רצון ושכל ומדות לתקן את אנשי העולם ולהעלותם אל מעלת השלימות בתיקון המדות טבעיים שלהם. בחור בטוב ומאוס ברע. הנה בכח מלכותו במדינתו שכח המלוכה הנמצא בבני המדינה הוא כח מיוחד בעל רצון ושכל ומדות מתפשט מאת המלך (ע"י כיבוש המדינה ומינוי השרים שופטים ושוטרים) שכל אשר יעלה ברצון המלך ושכל ומדות שלו שזהו ענין שלימות האדם דבני המדינה מכריחם לעשות ולקיים בל יפול דבר (וידוע בכ"ד שזהו ענין דו"נ הכח המתפשט בבני המדינה הלא הוא בחי' פ' נוק' בחי' מקבל לשפע רצון ושכל וכו' של הדכורא שהוא ענין השלימות המשוער בדעתו של המלך עצמו כשתוקע א"ע ברצון ושכל וכו' שהוא בחי' פ' מיוחד להשלמת בני המדינה). אך מובן בפשיטות שהפ' דרצון ושכל וכו' הזה אינו משתלם בשלימות בכח עצמו של בעל הפ' כי גם שבפ"מ יש בכחו להכריחם אל פעולות ומעשים טובים ככל שפע פ' הדכר שלו. אך עיקר הרצון וכו' הזה הוא לתקן את מהותם ועצמותם של בני המדינה שיעזבו את נטיית טבעם הגס ונמוך במדריגות הריקים ופוחזים דור סורר ומורה ויתהפך לבם בחור בטוב ומאוס באמת מצד עצמן את הרע. זה תלוי בבני המדינה דוקא בכח של עצמן דוקא שיבוא להם לעצמם ממהו"ע נפשם רצון ושכל ומדות וכו' להשתלם בשלימות ההנהגה שהמלך רוצה להנהיגם. ומזה יובן בנמשל דדוקא בפרצופים דזו"נ קובה"ו למעלה באצי' אורות וכלים די"ס דבהון איתכסיאת מב"נ עד שנמצאים יש ודבר נפרד לגמרי כגופי בני אדם שאין מרגישים ענין אלקות כלל וכלל (אף בשעה שהנשמה ונה"א עוסקים בהם כידוע) ובכח מדת מלכותו ית' ושכינתו בתחתונים יתהפך חשוכא (דפירוד) לנהורא דהשגת והכרת הנשמה. ע"ז אמרו עבודה צורך גבוה היא כלומר שרצון ושכל ומדות דפרצופין הללו דקובה"ו צריכין לעבודה דתחתונים שעי"ז דוקא משתלם הרצון ושכל כו' של הפ' שלהן בשלימות. והיינו העבודה דתחתונים בדעת ותבונה והסכם מהות ועצמות האדם שלהם לעבוד את הבורא ב"ה. דמה שעושים בטבע היהדות בלי ישוב הדעת מובן מהמשל הנ"ל שזהו רק שקובה"ו בכחם פועלים את כ"ז וממע"ט כאילו אין הפירוד דנפשו החיונית הבהמית זז ממקומו כלל אלא שהיצ"ט שופטן לפי שעה אין זה נק' עבודה שלצורך גבוה כי אין שייך לזה צורך שמאליו נעשה בכח המלך הקב"ה ומלכותו ושכינתו בתחתונים אבל באמת עיקר הרצון ושכל ומדות דפרצופים זו"נ הללו הוא שיתהפך כח הפירוד דתחתונים אל אור היחוד דקובה"ו במהו"ע כח התחתונים. וזהו נק' עבודה דוקא בשתי בחי' ומדריגות. עבודת התפלה היא בחי' עבודת השכינה ב"ה להעלותה למעלה מעלה מן העשי' עד האצי'. ותפלת העשי' היא תיקונא דשכינתא להתגלות אורה בבחי' עול מלכות שע"י תקיעת דעת האדם מעקרא ושרשא דכל עלמין יכריח את הגוף ונה"ב החיונית לקבל עליהם בפו"מ עול עבודת הבורא וזה דומה להקרבת הבהמה ע"ג המזבח ותפלת היצירה היא התגלות כח השכינה לפעול על ידי הנשמה ונפ"א להאיר בשכל אנושי שקרבת ה' הוא הטוב האמיתי ונצחי עד שהנפש הטבעית שטבעה לאהוב מה שהוא טוב התפעל לחפוץ בקרבת אלקים. וכן ביראה וכל בחי' המדות ותפלת הבריאה היא התגלות כח השכינה ג"כ להיות הגוף והנפש הטבעיות טרודים בשכל ודעת אלקים בטעם וחיוב התפעלות המדות לעבודת ה'. ותפלת האצי' היא תיקונא דשכינתא והתגלות כחה לפעול הרגשת הביטול כעומד לפני המלך יודע ומכיר שרק באור פני מלך חיים ולכן מבקש פרס מרבו כלומר דבר הפרוס שגם כל היום לא ישט לבו להפרידו ח"ו מקונו כידוע כ"ז בכ"ד. וה"ז ד' תיקונין דשכינתא כלומר התגלות אורה וכחה בתוספת מדריגו' ומדריגות וממילא כן הוא עליות העולמות דאבי"ע כידוע. והנה העליות הללו למעלה הם נעשים מאליהם וממילא בבחי' עבודת עלולים הרוחני' הנזכר בפע"ח. וגם התיקון שנעשה ע"י תפלת ישראל גם בטבע יהדותם לבד הנה באמת לא שייך בזה לומר צורך גבוה הוא אלא מעשה גבוה הוא וכמובן מהמשל הנ"ל ואך מה שהתחתונים עושים בתקיעת הדעת וההתבוננות כו' זהו הנקרא עבודה וצורך גבוה הוא (ואף שבודאי הוא א"ל לבריותיו דאתה הוא עשלנה"ע אתה הוא משנברא כו'. הנה זה יובן בביאור מ"ש במאמר פתח אליהו וכמה גופין תקינת להון דאיתקריאו גופין לגבי לבושין דמכסיין עליהון מבואר דגם בחי' הגופין דהיינו דרך כלל בחי' הכלים לאורות לא אתקריאו בשם גופין וכלים רק לגבי לבושין דמכסיין עליהון דהיינו בחי' בי"ע דרך כללות. מה שאין נראה כן בספרי הקבלה דבחי' הכלי וגופו גם בבחי' ומדריגות אצי' הן כלים גמורים ונחשב בהם כל בחי' המדריגות דעי"מ וגדלות במספר ימים ושנים גם קודם שנבה"ע. והמשכיל יבין עפ"י המשל הנ"ל עם הידוע בכ"ד ענין ויהי רעב בארץ וכו' שלשלימות מדת המלכות דכבוד מלכים חקור דבר גלוי לכל העמים העמומים וחשוכים כבודו וגדלו ורב כחו של מלך רב נאצלו י"ס דרצון ושכל ומדות דאנא אמלוך על נפרדים לגמרי (כענין אחד האמת ויש זולתו הידוע) ויקרא בשם הוי' ע"ש הי' והוה ויהי' דקמי' ית' מצוי עכשיו מה שעתיד להיות בסוף יומיא ביטול רוח הטומאה ואחע"ב לעיני כל בשר כי איהו וחיוהי וגרמוהי חד ממש והרי הכלים במדריגות עולם האצילות מצד עצמן חד בבחי' א"ס כמו דאיהו וחיוהי חד. וזה יובן מן המשל הנ"ל שהרצון ושכל כו' שנתחדשו למלך לתקן את בני המדינה היינו שמהו"ע נפשו האצילה מרב כחה בערך חיי הגוף והעולם הזה רצון ושכל לפעולת תיקון העולם. ועדיין אין זה אלא חיי הנפש בגוף ואל מהו"ע הנפש בודאי אין מעצור לכח כבוד מלכותו בערך ואופן מקום מציאותה בעצמותה. וכן הוא בחיים הנאצלים ממנה במדריגת הגוף והעולם. רק שבכלים שהן בחי' ישות מהות הרצון בערך הגוף והעולם. וכן מהות החכמה ומדות בערך העולם הזה שיהי' להם מציאות גלוי בכל העולם לזה צריך לעבודה כנ"ל וזהו רק באדם התחתון דוקא אבל למעלה כבר נאמר אתה הוא עד שלא נברא העולם וכו' ומציאת כל מהות העולמות וכח ופעולת המלוכה העליונה בהם אינו אלא הארת אור ממהו"ע הי"ס דרצון ושכל וכו' להתהוות מאין דביטול מציאת האור במקורו ליש ודבר בפ"ע ע"י שם אלקים המעלים וכו'. ובבחי' ההתכללות של האור הזה במקורו הרי מציאותו מצוי בערך מציאת המקור הכולל הכל בבחי' א"ס וא"ת. אם כן מציאת הכלי איננו מופרש ומובדל כלל וכלל מן האור העצמי והחיים כמשל חיי המלך במהו"ע הנ"ל עד שאינו עולה בשם גוף וכלי יותר ממה שהוא נתפס בהשגה בשם חיים עצמיים דמהו"ע הנפש דאיהו חד בבחי' חיוהי ובבחי' גרמוהי בהשוואה גמורה כי עדיין אין העולם הנפרד בבחי' יש זולתו ממש נפרד לעצמו. כי שם אין שם אלקים מעלים כלל רק שאתה הוא משנברא העולם ג"כ. וגם במקום ששם אלקים מסתתר לגמרי כחו וגבורתו ב"ה מלא העולם ג"כ. ומאחר שבא האור והכח בערך מציאת העולם הנברא ע"י שם אלקים א"א להיותו נגלה שם במדריגות האורות שהוא בחי' חיוהי הנ"ל. אלא כמו ההתהוות מאין ליש ע"ד האמור פה. כאן נמצא כאן הי' לבחי' הכלים מציאת מורגש להיות עולה בשם ויקרא מהות הרצון נתפס באותיות ומהות חכמה וחסד וכו' נתפס במציאת מורגש שופע ומתפשט בעולמות. וזהו דאתקריאו גופין לגבי לבושין דמכסיין עליהון וכשבא ונמצא בבחי' זו שלימות הגילוי דרצון וכנ"ל, זהו כשיש בחי' עבודת ה' למטה (משא"כ עד שלא בא לידי מדה זו דאתקריאו גופין לגבי לבושין אין נק' בשם עבודה של עבדים כי האור נכלל במאור כאמור). ובפעם הא' הי' בחסד חנם התחברות הנ"ל דאורות לבוא בבחי' דאתקריאו גופין ואח"כ הכל תלוי במעשה התחתונים כשיש בחי' עבודה הנ"ל למטה אז מתגלה בכלים דאתקריאו גופין הנ"ל כמו שהוא בבחי' האורות. והדמיון בזה באדם התחתון הוא הנק' בל"א (קאנטעט) או (ער קוועלט גאר עס איז אזו וויא ער האט גיוואלט) היינו חיבור ויחוד בחי' החיים האצולים ממהו"ע הנפש כנ"ל בכלים המתפשטים חוץ לגופו בעולם. והיינו שגופו ממש מתעדן ומתענג בנועם עונג מהו"ע חיי הנפש האצולים ברצון וכו' הזה. וכמ"כ יובן. למשכיל בנמשל שהעבודה גורמת חיבור האורות למעלה בבחי' דאתקריאי גופין כמו שעלה ברצונו בחסד חנם. וזהו צורך גבוה הוא דהגם שאין צריך לבריותיו וכל המציאות דכלים דאתקריאו גופין כלול ונכלל קמיה בבחי' אין דהתכללות האור במאור ואתה הוא עד שלא נברא העולם מכל מקום אתה הוא גם משנברא העולם. וע"י העבודה מתגלה אל בחי' הגופין ממש. וזהו צורך גבוה הוא כי גבוה מעל גבוה הוא לגבי דידן בחי' הגופין דאתקריאו לגבי לבושין. והמקום הגבוה הזה צריך לעבודה שבו יתגלה בחי' החיים והאורות (כמשל קאנטעט) הנ"ל ודי בזה והעבודה דתפלה נק' בשם תיקונין דשכינתא כאמור ועליית העולמות. וידוע במ"א ההפרש בין עליית העולמות ובין בחי' או"ח ע"ד עבודת האדם. שאיר חוזר הוא בבחי' צמאה נפשי וכו'. ובכל הבחי' עבודה הנ"ל כשאין מוצא רצון והסכם מנוחת הגוף אל ההתפעלות דכל מדריגות ובחי' הנ"ל אין זה לנפש האדם רק בחי' צמאון וחיות בבחי' גבורות והסתלקות מן בחי' חיי הגוף. וכמ"כ למעלה בשכינת עוזו ית' הוא ג"כ בבחי' הסתלקות והתרוממות אורה וכחה מלהיות בבחי' גילוי ממש בהעולמות. אבל כשהגוף ונה"ב מתפעלים בקבלת עומ"ש בעבודת העשי' והסכם והתפעלות המדות האוהבים טובתם ושונאים ההיפך לטעום סברת טוב ה' לכל הבא משפע נפש האלקית והשכינה ב"ה זהו בעבודתו היצירה. וכן קל להבין בבחי' בריאה ואצילות. מובן שמזה הוא למעלה בחי' גילוי אור השכינה ששוכן הקדוש ברוך הוא בתחתונים ונק' גם זה בשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי'. כמ"ש בעבודת התפלה שהיא תיקונה דשכינתא ביחוד קוב"ה. כן יובן בעבודת התורה והמצות שיתכן לקרותה בשם עבודה של הקב"ה ויש בזה ג"כ ב' הבחי'. דטבע היהדות מקבלי התורה וקדשנו במצותיו בהעלם וסתימת דבחי' סובב כ"ע ואינו נגלה אפי' בבחי' המחשבה והכוונה והרי זה ג"כ כענין מעשה גבוה ולא צורך גבוה. ואם הוא בתקיעת המחשבה וכונה והרגשת הדעת באור התורה והמצוה כל חד וחד לפום שיעורא דיליה יתכן לקרותה בשם עבודה צורך גבוה הוא ויחוד קוב"ה ושכינתיה כמובן מהאמור ואין להאריך בזה. וביאור הענין כאילו עשאוני הוא. דהנה כל הנזכר היא ההתבוננות בבנ"י גם בשכל אנושי שלהם. אך יש למשכילים דרך התבוננות בכח הנשמה אלקית דוקא מה שאין לשכל אנושי מבוא בזה כלל. והוא בחי' השגת מציאות אוא"ס שאלדח"מ. ויש בזה ב' בחי' ומדריגות ונק' שמיעה וראי'. שמיעה היא מלשון הבנה בחי' בינה. וראי' בחי' החכמה כידוע. וידוע דשמיעה מרחוק שהענין המופלא הנשמע לפי שהוא יוצא מסדר וגדר מציאת הנהוג שבעולם לכן השומע טרוד בו מאד עד שכמעט שוכח על עצמו וכל כחותיו טרודים בהפלאת הענין הנפלא. והראי' היא כמו מקרוב. הדמיון מרואה פלאי (הקאמעדייעס) שאף שרואה בעין דבר שאינו משיג כלל איך אפשר להמציא כזאת אעפ"כ אין כאן טרדות לצאת לחוץ מעצמותו אלא רק התדבקות כל כחותיו להסתכל בדבר הפלאי הנראה לעין. ויובן שלכן השמיעה נקרא מרחוק לפי שהוא רק שממקומו הנמוך עולה למעלה לחשוב בדבר הנפלא ששומע והראי' כמו שהיא בעצמו נתעלה ממדריגתו והגיע עד מקום הפלאי (וידוע שהפלא במקומו אינו פלא כלל). ודעת לנבון נקל בכל זה בענין ההתבוננות בכח הנשמה דוקא וע"י עבודת התפלה (ומכאן נקל להבין גם כן בעבודת התורה ומצות) בדרך זה גורם למעלה בשרשיו בקובה"ו המשכת מוחין עליונים דאבא ואימא עילאין. והיינו כמו חידוש החיות באורות בכלים בענין פלאי עד שממילא עליית השכינה היא בבחי' יאר ה' פניו אליך שהוא הארת הפנים המאירים ומשפיעים לעולמות בבחי' פנימי' דאורות אבא ואימא עילאין שב' הבחי' דאבא ואימא הן כדמיון המבואר בבחי' דראי' ושמיעה כידוע. וע"ז נאמר כאילו עשאוני דגם שלגבי עצמות האורות והכלים הנ"ל (שלמעלה מבחי' אתקריאו גופין הנ"ל) הוא היחוד הגמור במהות ועצמות אור אין סוף ברוך הוא המייחד כל הפרצופים אך לפי שלגבי בחי' דאתקריאו גופין חידוש גמור הוא לזאת אומר כאילו עשאוני:
6
ז׳ועם האמור פה יובן מאמר רז"ל בשבת אמר רבי עקיבא לע"ל אומר הקב"ה לאברהם בניך חטאו אמר לו ימחו על קדושת שמך אמר לא בסבי טעמא. אמר לו ליעקב בניך חטאו אמר לו ג"כ ימחו וכו' אמר לא בדרדקי עצה. אמר לו ליצחק כו' פלגא עלי ופלגא עלך וכו' עד ומחוי להו יצחק קודשא בריך הוא בעיניהו. ויש להבין הלשון בניך חטאו הלא חטא הוא שוגג ולמה ימחו בעון השוגג. וכן יש להבין במ"ש חטא חטאה ירושלים ע"כ לנדה היתה. פי' כמו הנדה שמטמאה אחרים. למה תלה זה בשם חטא. והלא יותר לתלות ענין זה כמ"ש על רוב פשעיה שהן הזדונות והמרדים. אמנם עם האמור שפי' לשון חטא בכאן הוא לשון חסרון כלומר שלא די שלא עשו עבודה דצורך גבוה הוא אלא שפגמו וחסרו גם בבחי' מעשה גבוה הנ"ל. להיות יניקת החיצונים רבה מחמתן. וע"ז השיב אברהם ימחו על קדושת שמך פי' זהו כענין אם לא בחימה שפוכה אמלוך עליכם. והיינו שיתגברו בבחי' קדושתו ית' כמ"ש אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו. עד שממילא ידכאו ויתרוצצו ויהי' כאין ממש כל הכחות הממשיכים יניקה לחיצונים. והיינו ע"י יסורין שקשין מאד על האדם לסובלן בדרך הטבע עד שמתבלבל האדם ונעשה כאין ממש ואין לך רוח נשברה גדול מזה עדמ"ש בזוה"ק רוח נשברה היא כחות הטומאה המעוררים ומסייעים לחטוא וכשהן נשברים ממילא תטהר הנפש לקונה וזה שאמר אברהם ימחו על קדושת וכו' ע"י יסורים על קדושת שמך (כמו על ידי קדושת שמך וקל להבין) וכן אמר יעקב ג"כ. אמר הקב"ה לא בסבי טעמא כמ"ש במ"א על מ"ש בן מאה שנה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם. כלומר שאינו מרגיש כלל טבע והרגשת העולם כמו שהוא נוהג בסדר עולם ואינו מביט רק חיוב השכל והאמת הצודק ולכן אין אברהם חש וחס על היסורים שירוצצו ח"ו את ישראל לפי שהוא ע"ה הי' גופו מרכבה שלא הי' בו שום כח מתנענע כ"א מהתפעלות נשמתו מאלקים חיים. ע"כ לא הביט כלל אל צער יסורי העוה"ז. וכן יעקב ידוע שהוא ענין יו"ד עקב דהיינו המשכת כח היו"ד דחכמה בבחי' עקביים הרחוקים מערך מדרגת החכ' עצמה וכן הוליד שבטי יה רחוקים ממדריגתן של יעקב ואעפ"כ אין בלבם אלא אחד. וזהו דרדקי כלומר שנמשך על קטנות להמשיך גם על הקטנות בחי' כח היו"ד דחכמה אלקית לכן גם הוא אינו משגיח על הטפל שהיא יסורי עוה"ז רק אל עיקר המכוון שלו להמשיך קדושת אלקות למטה וממילא ימחו ויהיו כאין ע"י התפשטות תגבורת קדושת שמך כאמור. ושניהם בענין אחד הם להמשיך מלמעלה למטה. זה בחי' זקנה שעבר ובטל אצלו הרגשת העולמות. וזה משפיע וממשיך בכח שפע המכוון שלו העיקרי' ואינו משגיח על הטפל. אך יצחק ע"ה מדה אחרת היתה בו בחי' מדות הגבורה שנמשלה לאש שנמשך למעלה למקורה יסוד האש הכללי שתחת גלגל הירח כך מדתו של יצחק היא העולה ופונה למעלה בגופו דעוה"ז בבחי' עלייה ודביקו' עצום בבחי' קו שמאל דהקב"ה בכבודו ובעצמו (עד שהוצרך לעקידה ע"ג מזבח הוא בחי' המל' ממכ"ע שיוכל להעלות התחתונים עם עלייתו והבן) וכל עניניו וכחו להעלות את בניו למעלה מעלה ולא לדכאם תחת רגלי היסורין ח"ו ולכן אמר יצחק פלגא עלי להעלותם לקדושה עליונה ופלגא עליך ואי לא הא קריבית עצמי הכל בדרך עלי' נאמר. ודקדוק התיבות קל להבין דמ"ש בני ולא בניך היינו שהקב"ה שאומר בניך חטאו הוא עדמ"ש הי' לך לעזרני. ותנו עוז לאלקים לתקן החטא המעכב ע"י הגילוי הצריך לע"ל. והם השיבו שבכחו וגבורתו יבטל כל החטא. אבל יצחק השיב בני ולא בניך גם עליך מוטל התיקון ע"ד צדיק ונושע מושיע את עצמו וכדמיון גופני כאדם שמתחזק א"ע והחלוש אומר גבור אני שגם אברים החלשים יקבלו כחות הגבורים וה"ז הוא מלמטה למעלה (ולא כהתגברות דאש לפניו תלך הנ"ל), ובזה יעלה גם הפלגא הב' שלא העלה יצחק. ואי לא הא קריבית כו' ויעלה גם הוא הכלי כנ"ל ואין להאריך. ואחרי נשיאת חטא וההעלאה אמר ומחוי להו יצחק קוב"ה בעינייהו היינו בחי' הראי' הנזכר שעולים בכללותן אל המקום המופלא כו' וק"ל:
7
ח׳ואחכ"ז יובן המדרש ירושלים חטאה בכפליים שנאמר חטא חטאה ירושלים וגו' ולקתה בכפליים שנאמר כי לקחה מיד ה' כפליים ומתנחמין בכפליים שנאמר נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם שפי' החטא בכפליים היינו בבחי' התפלה ובבחי' התורה ומצות וק"ל, ויתכן עוד לפי מ"ש דלשון כפליים משמע שני כופלים כי גם כופל אחד משמע שני דברים והיינו כנזכר לעיל בענין בניך חטאו שכולל מעשה גבוה בב' הבחי' דקודב"ה. ואומר חטא חטאה ע"ד משנ"ת במ"א ובדרוש דברים ע"פ השיגוה בין המצרים דהיינו לאחר י"ז בתמוז שהובקעה העיר ובטל החומות השומרים מן החיצונים. וקודם ט' באב שעדיין היה בהמ"ק קיים ושרתה בו שכינה בבחי' שרתי במדינות היתה למס ברוב שפעה ע"ד עבודה צורך גבוה הנ"ל והיתה יניקת החיצונים גדולה מאד. אבל לאחר ט' באב שחרב בהמ"ק ונתעלמה השכינה למעלה (וגלו לישראל למקום שגלו הוא רק דרך התלבשות לברר בירורים ולא להשפיע שפע רב כידוע) וכמ"ש עתה אקום יאמר ה' עתה אקום עתה ארומם עתה אנשא ושוב לא יוכלו הרודפים להשיגה ולקבל יניקה ממנה אלא אדרבה היא מבררת בירורים בירידתה שעפ"ז יובן דלשון חטא חטאה ירושלים קודם ט' באב שאז היא כענין העבודה צורך גבוה הנ"ל וזהו בכפליים שני כפלים וע"כ לנדה היתה שממשכת טומאה ר"ל ולקתה בכפליים כמ"ש כי לקחה מיד ה' כפליים. וי"ל במ"ש כי לקחה מיד ה' הלא מפי העליון לא תצא הרעות. ועם האמור יובן שזהו כענין ימחו על קדושת שמך על ידי קדושת שמך בהתגברות דאש לפניו תלך שזה הי' מקוב"ה ושכינתי' וגם בבחי' השני כפלים דמעשה גבוה ועבודה צורך גבוה כמו קודם ט' באב הנ"ל. וכמ"ש במדרש כל מכבדיה הזילוה כי ראו כו' היינו שראו הכרובים דבוקים זב"ז וק"ל ועי"ז שיהי' בחי' (המוחין) [המחי'] דימחו על קדושת שמך ביסורים מופלגים אומר שאחר שימחו החטאים ע"י היסורים אז מתנחמת בכפליים בב' הבחי' דעבודה מעשה גבוה וצורך גבוה ובמעלה עליונה כאלו עשאוני הנ"ל וזהו שאומר נחמו נחמו עמי דהיל"ל נחמו את עמי אלא שהכוונה שאומר לעמו שהם יעשו הנחמה והיינו בבחי' כאילו עשאוני הנ"ל. רק שלפי שהנחמה באה ע"י ימחו על קדושת שמך הקודם לא יוכלו לעשות הנחמה כענין ומחוי להו יצחק שהוא דרך עלי' דיצחק דוקא כנ"ל אבל כשהנחמה באה מבחי' ירידה משפלות היסורין הקודמים איננה מגעת כ"א לבחי' השמיעה מרחוק כמובן מביאור ענין הראי' ושמיעה הנ"ל. וזהו ונשב בגיא לעקור ולשרש עון דע"ז פעור דידוע בענין דע"ז דפטור שהוא להמשיך שפע פסולת וגם לפעור א"ע ולהראות לפני' כלי התולדה הממשיכים פנימי' ועצמיות להשתפך אל מקום הפסולת דפעור ר"ל וז"ש ונשב בגיא הוא בחי' עומק למטה למטה שהוא בחי' השפלות הגדולה כענין ימחו הנ"ל וכמשנת"ל עי"ז נעקר ענין המשכת הפסולת מכחות החטא. וטהרה הנפש לקונה כנ"ל ולכן אומר ועתה ישראל פי' ועתה ר"ל אחר הישיבה בשפלות הגדול וצער, היסורין שבטלו כחות הממשיכים יניקה ח"ו לחיצונים. וגם ר"ל ועתה שלא הגיע למעלות בחי' לע"ל ועלי' שע"י יצחק דמחוי להו וכו' כנ"ל. לכן אומר שמע אל החוקים וכו' בבחי' השמיעה לבדה כאילו עשאוני הנ"ל וז"ש אשר אנכי מלמד אתכם לעשות דוקא דהיינו כאילו עשאוני דוקא כנ"ל. אבל לע"ל יגיעו למעלה בבחי' ראי' וקירוב ומחוי להו יצחק קוב"ה בעינייהו כנ"ל וק"ל:
8
ט׳ושמעת ישראל ושמרת לעשות אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד כאשר דבר ה' אלקי אבותיך לך ארץ זבת חלב ודבש. שמע ישראל כו' ואהבת וכו' תיבות ארץ זבת חלב ודבש אין להם ענין לפי הפשט ולא מכוון ולא המשך. וגם הדקדוק שכל הפסוק נאמר לשון יחיד ואשר תרבון לשון רבים. במשנה ברכות למה קדמה פ' שמע לוהא"ש כדי שיקבל עליו עומ"ש תחלה ואח"כ יקבל עליו עומ"צ. משמע דבפ' שמע אין בה עומ"צ (דאל"כ הול"ל דבפ' שמע אית בה תרתי כדרך שאומר להלן בפ' ויאמר) והלא כל המצות שנזכרו בפ' והא"ש כולם נאמרו בפ' שמע. ועוד יפלא מה זו שאלה למה קדמה פ' שמע וכו' הלא קדמה בתו' שמע בפ' ואתחנן והא"ש בפ' עקב אח"כ בגמ' פ' כ"מ רחב"פ רמי כתיב ואספת דגנך וגו' וכתי' ועמדו זרים ורעו צאנכם. ומשני כאן בעושים רש"מ וכאן בשאין עושים רש"מ. והענין פלאי אחר מ"ש לעבדו בכל לבבכם ובכל נפשיכם יאמר ואספת דגנך לפי שאין עושין רש"מ וכן הקשו בתוס'. ואדמו"ר בשם הה"מ תירץ דפי' עושים רש"מ פירושו שמתקנים בחי' כתר מלכותו (שזהו לשון רש"מ כי רצו הוא כתר ותיקון בחי' כתר מל' רק ע"י פ' ראשונה שכתוב בה אה' בכל מאדך שהוא בלי גבול לגמרי. אבל פ' שני' שלא נאמר בה בכל מאדך אף שהיא עבודה תמה ושלימה אך אינה ענין עשיית כתר מל' (שאז הוא דוקא ועמדו זרים וכו' ולא הוא בעצמו) ולכן ואספת דגנך בעצמך וכדלקמן:
9
י׳השמים שמים לה' והארץ נתן לבנ"א. י"ל הכפל לשון השמים שמים. בגמ' מנחות במלח תמלח יכול תבינהו ת"ל תמלח מ"מ. מאי תבינהו יכול שיתן המלח טעם בבשר (היינו כבשרא דבעי לאורחא) כבינה שנותנת טעם באדם ת"ל וכו'. הנה נתינת המלח טעם בבשר הוא דמלחא לא סרי' ונותן המלח כח זה בבשר שגם הוא לא יסריח. נמצאת למד דה"נ בינה שנותנת טעם באדם היינו נמי שנותנת באדם כח הבינה. והכונה כידוע דע"ס הן שלש אמות ושבע כפולות. וז' הכפולות הן ימי הבנין ונק' אדם והן כפולות בדבור ובתמורה (כמ"ש בס"י). והענין מנפש האדם למטה שיש בה ג"כ שלש אמות ושבע כפולות כמ"ש בתניא. והכפולות הן המדות דנפה"א כמו מדת אה' לה' לדבקה בו ובקיום מצותיו כי הוא אהוב וחביב ונחמד ונעים וכו' הנה אה' זו נק' מוסתרת שמכסה על גבה האה' זרה דתענוגי עוה"ז המפרידים את האדם מדביקותו בבורא ית'. וכן פשוט להבין בכל המדות לפי שהן טבעיי' ויש טבע הטוב ויש ג"כ באדם טבע (נאטור) מצד הרע העומד לנגד טבע הטוב. אבל השלש ראשונות אינן כפולות שאין דבר עומד לנגדן והן כתר חכ' ובינה ואף שלכאורה הרי יש חכ' ובינה דקליפה כענין הפיליסופיא המכחשת יסודי האמונה כידוע. י"ל שאין זה נגד הג"ר דקדושה. כי הנה ענין הכח"ב דקדושה דנשמה אלקית הוא שהכתר הוא שרש הנשמה ואחיזתה באלקים חיים ממש וכמ"ש ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם פי' לפי שאתם דבוקים באלקיכם שהוא אלקים חיים ממילא גם אתם חיים וגו'. ובחכ' בא האור שנמצא בכתר בבחי' הלבשה להיות מושג ומובן בבינה. וזה הוא בדרך אמונה דוקא ולא בדרך השגה וחקירה. אלא שאור אלקי שאינו בדרך השגה והבנה הנה ע"י הדביקות דכתר בא בגילוי בחו"ב. ומי שזכה לזה אין לו מקום כלל לחכמת הפיליסופיא. ומי שנטה אחר הפיליסופיא הנ"ל אין לו כלל בחי' המוחין דקדושה שהוא ענין הכח"ב הנ"ל. מבואר שאין זה לעומת ולנגד זה משא"כ במדות אף בשעה שמתגלה המדה (נאטור) דאה' לה' גם אז יש לו המדה (נאטור) דאה' זרה ועד"ז אומר דהבינה נותנת טעם באדם. ר"ל שיהי' כח הבינה שאין התמורה לנגדה ואעפ"כ תהי' נאטור ממש ותהי' ג"כ בבחי' כפולה בדבור ובתמורה אבל תהי' התמורה רק כדרך וכענין הנזכר בחכמת הפיליסופיא שנגד הכח"ב דקדושה וכמשי"ת. אך תחלה צריך להבין ענין ג' אמות וז' כפולות למעלה. דשבע כפולות הן ז' ימי הבנין שהן שרשי התהוות העולמות דיש ודבר בפ"ע. ויש בזה ב' בחי'. א' שיהיו העולמות בחי' יש גמור בלתי מרגיש כלל ענין המהווה ומחי' אותן. ומזאת הכונה יש שרש ומקור לחיצוני' ממש וכמ"ש כי הנה אויביך ה' וגו' בחי' ב' היא באה מבחי' פנימי' הכונה שכל ענין הבריאה לא תהו בראה אלא שימלא כבוד ה' את כל הארץ. ומזה נמצא ענין איזה כח הרגשה וביטול טבעי לאלקות בכל כח וכח באדם ובדצ"ח וה"ז נמצא בכל דבר כמו דוגמת הנאטור לטוב ולרע שהכל יכול לבוא לענין קדושה וכן להיפך. אבל הג"ר כח"ב נק' אמות שמהן נולדו המדות להיות שרש התהוות העולמות דיש ודבר בפ"ע. וכשהכח"ב מאירין במדות בבחי' הנק' מוחין עליונים נותנים בהם כח מדריגה שלא יהי' מהם שרש ליניקת החיצונים. והוא ע"ד האמור בדרוש ה' אלקיכם הרבה אתכם בענין כל אשר חפץ ה' עשה שכל מיני מדריגה כבר נמצאו וכבר היו קמי' ית'. והאדם התחתון בהכנתו א"ע לפי ערך כל מדרי' ומדרי' שמכין יאיר עליו ממדרי' דכל אשר חפץ עשה עיי"ש דרוש הנ"ל. והוא עיקר הכח ועוז לפעולות והתפעלות האדם למטה. וכשאדם מתעורר בבחי' בינה ליבא מעומק הלב בתקיעת המח' בחוזק לעמוד על הדבר בהתבוננות באלקות ולהבינו על בוריו ולהכיר אמתתו. עי"ז מתעורר למעלה להאיר שם ג"כ בענין ודרך זה ממש. דהיינו בינה הנותנת טעם באדם העליון כלומר שבבחי' ומדרי' זו דוקא הוא מאיר ובא בעולמות דהיינו שמאיר לעולמות אור יחוד אלקות שאין תמורה כנגדו ועי"ז נעשה גם באדם התחתון המעורר כנ"ל ג"כ בחי' ההתפעלות בהכרתו יחוד ה' ית' עד שכאשר תאיר בו באדם התחתון הארה זאת אין מקום כלל שיוכל להתאוות תאוה לדבר זולתו מתאוות עוה"ז. ואף שעדיין לא נהפך הרע שבאדם לגמרי ונעקר מלבו אלא ודאי יוכל להתעורר עוד ע"ד שארז"ל אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות והרוח שטות משכח ומסלק מן האדם הארת הכרה הנ"ל לגמרי ע"ד הנז' לעיל בשכל הפיליסופיא הדוחה ומסלק ומשכח חב"ד דנפה"א ששרשו מתוקף האמונה שיונק בחי' הכתר של הנר"נ משרשו באלקים חיים כנ"ל, אך הנה ידוע שהקב"ה בידיעת עצמו דוקא יודע את כל הנמצאים כולם וא"כ צריך להבין שלפי"ז אף שלמעלה באדם העליון מתעורר איזה מדריגה עליונה ובעניננו הוא בחי' בינה שנותנת טעם באדם הנה גילוי מדריגה זאת היא רק קמי' ית' ואף שמזה מתחדש תוס' אור בעולמות אך אין הגילוי רק בידיעת עצמו ית' ואיך ישיג ויתפעל האדם התחתון בדעת התחתון שלו שמרגיש ישות העולמות ליש ודבר נפרד בפ"ע שלא בידיעתו ית' שיבוא גם התפעלות והכרת אלקות מן המדרי' העליונות שנתגלה למעלה קמי' ית'. ואף שהנשמה מכרת את בוראה אעפ"כ היא בבחי' נברא ויש שאין ערוך לה כלל עם הבורא ית' בבחי' אצילות ואלקות ממש א"כ איך תתפעל אפי' הנשמה ממה שנעשה באלקות ממש. אמנם ידוע הענין שזהו כח בחי' מדת המל' שהוא ספי' עליונה ככל הספי' דכח"ב חג"ת נה"י רק שענינה להאיר בדעת התחתון דנבראים אור האלקי משרשם המהווה אותם. ונק' ארץ שממנה יצא הכל ליש ודבר והיינו שנק' מדה וספי' זו מקור כל המקבלים שע"י כח ספי' זו שהיא אלקות דא"ס ב"ה הכל יכול לעשות לגלות למקבלים מעין האור שלמעלה באלקות הבורא ית' ובזה יובן הפסוק הנ"ל השמים שמים לה' כי השמים הם המשפיעים דהיינו, כל המדריגות דכל אשר חפץ ה' עשה שבהם יש שרשי ומקורי ההשפעה למטה שהם שמים לה' דודאי עיקר ההשפעה היא ממהו"ע אא"ס ב"ה דוקא רק שנמשך ובא לעולמות ע"י הכלים דע"ס וזהו שמים בחי' כלי לה' והארץ היא בחי' ספי' לבנ"א למטה. וישראל אברין דשכינתא דהיינו לומר שע"י השכינה, שה המל' דאלקות השורה בישראל נגלה להם מכל מה שמעוררים למעלה באדם העליון עד שמתפעלים ופועלים למטה ככל מה שנעשה באדם העליון למעלה,. ובזה יובן פי' פ' ראשונה דק"ש שמע ישראל דישראל נק' הנשמה ואומר האדם לנשמתו שמע והתבונן היטיב בבחי' בינה ליבא הנ"ל דהיינו הלב שומע ההתבוננות שמתבונן במוחו ושכלו (בל"א די הארץ דער הערט די אמתקייט פון די התבוננות אז עס איז גיוויס אזו). ומה היא ההתבוננות ה' אלקינו ר"ל מה שהוא אלקינו המיוחד אלינו. ויובן עפ"י הידוע במה שאומרים בתפלה אלקי אברהם אלקי יצחק וכו' ולא אלקי השמים והארץ שבראם מאין ליש לפי שענין הבריאה היא רק הארה מצומצמת עד מאד בבחי' חיצוני' להתהוות העולמות ליש ודבר. אבל אלקי אברהם וכו' שנא' עליו הכיר את בוראו ובס"י אמר נגלה עליו אדון הכל היינו שנגלה במהו"ע ית' ולא הארה בלבד כמו להתהוות העולמות כנ"ל. ולזה אומר בק"ש שמע ישראל שה' אלקינו (שהוא אלקי אבותינו אברהם וכו') בחי' מהו"ע ית' הוא ה' אחד הוא מיוחד ממש בהתהוות העולמות ואין שום פירוד כלל בין הארה המצומצמת דהתהוות העולמות לאמיתת ה' אלקיכם אמת דה' אלקינו. ולא כמו שנדמה לנו שחיות העולמות הוא דבר לעצמו. אלא הוא אחד יחיד ומיוחד בעצמות אא"ס ב"ה. וזה מעורר למעלה באדה"ע בחי' בינה שנותנת טעם באדם הנ"ל (ודוקא בינה זו דה' אלקינו כנ"ל. ויש בחי' בינה שאינה רק בשרשי חיות העולמות והיא כדוגמת במלח תמלח מ"מ הנ"ל שהוא בינה סתם ואינה בינה הנותנת טעם באדם כנ"ל) ועי"ז נעשה גם למטה (ע"י בחי' והארץ נתן לבני אדם הנ"ל. וזהו ג"כ ענין בשכמל"ו שאמרו יעקב ולא אמרו משה. ואין כאן מקום הביאור לזה) באדם ואהבת בכל לבבך בשני יצריך כי ע"י תוקף האור הזה המאיר ע"י השמיעה הנזכרת נכלל לפי שעה גם בחי' מים הרעים דנוגה כמ"ש בתניא. ובכל נפשך פי' בכל פרטי כחות הנפש ובכל מאדך פי' בבחי' בלי גבול כנ"ל שאין שום תמורה לנגדה. כי גם למטה באדם מאיר בחי' זו דבינה נותנת טעם באדם בשמיעה ר"ל את כל תוקף אור הכתר דנשמה דואתם הדבקים באלקים חיים כנ"ל עד שאין מרגיש כלל עניני העוה"ז מחמת הדביקות באלקים חיים. וההארה זו הבאה באדם למטה כבר נת"ל שהוא ע"י בחי' מדת המל' דוקא ונק' כתר מל' כי ע"י בחי' כתר דספי' המל' מאיר בבחי' הכתר דנשמה בגוף למטה ובמדריגה זו אין נק' עול מצות כלל כי אין עשיית המצות נחשבים לעול כלל כ"א אדרבה באה' ותענוג ושמחה ש"מ בטוב לב מרוב כל. אך פ' שני' והא"ש הענין הוא דאמרה תורה הנהג מנהג דרך ארץ לברר בירורים בבחי' העוה"ז ממש וא"א לאדם להיות הכל בבחי' ומדרי' זו דפ' ראשונה הנ"ל (עד ימוהמ"ש שיבוא ב"ב ורוה"ט יעבור מן הארץ ולא יצטרך העולם לבירורים כאלה דמנהג ד"א ואז נאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם. וגם עכשיו כשהאדם עוסק תמיד בעשיית רש"מ דפ' ראשונה פורקים ממנו עול ד"א כמ"ש במשנה דאבות) וצריך להחיות א"ע ומצוה לזון בניו הקטנים וללמדם תורה ולהשיאם אשה וכו' ולקיים כל המצות בכדי לברר הטוב דנוגה שבעוה"ז ולהעלותו לקדושה ע"י קיום המצות ע"י יגיעתו במנהג ד"א. ולכן לא נא' בפ' שני' ובכל מאדך לפי שהוא אדרבה התלבשות הנשמה בגוף ונפש הבהמית בכדי לברר הבירורים כנ"ל. ולכן נאמרה בל' רבים כי מצד הגוף נק' בחי' רבים (משא"כ פ' ראשונה דשמע ישראל שהיא הנשמה עצמה נק' כל ישראל בל' יחיד) ובפ' שני' נאמר ג"כ השמרו לכם פן יפתה כי בהתלבשות הנשמה בגוף ונפה"ב יש מקום לתמורה ג"כ. וע"כ נא' אחר זה ושמתם את דברי שהוא שימה בכח היינו עול מצות (משא"כ בפ' ראשונה נאמר והיו הדברים וכו' לשון ממילא מחמת שהוא טוב ואהוב וחביב כנ"ל). וזהו שמקשה למה קדמה פ' שמע לוהא"ש. כלומר דהנה מדריגת פ' שמע הוא מדרי' עליונה הרבה יותר מפ' שני' כמשנ"ת היטיב והאדם נק' מהלך ממדרי' למדרי' ממטה למעלה א"כ למה קדמה כאן מדרי' עליונה למדרי' שלמטה הימנה. ולזה מתרץ כדי שיקבל עליו עומ"ש תחלה וכו' פי' שתחלה צריך לעשות הכתר מל' הנ"ל. דהנה ענין הכתר הוא עד"מ שמכתירין המלך למטה ולכאורה מה צריך לכתר אחרי שכבר נעשה הסכם שיהי' הוא למלך מה צורך לכתר. אך הענין הוא שיש צורך בזה בין מצד המלך בין מצד העם. דהנה שלימות המלך הוא שהוא מעצמו רם ונשא וגבוה מאד בשכלו ומדותיו עד שמצד עצמו לא הי' רוצה להתעסק בהשגחת הממלכה להנהיג את העם שבמדינה ולהישירם (כשאול שהי' נחבא אל הכלים) רק שעושים בני המדינה לו רצון שיתרצה למלוך עליהם ואף שכבר עשו לו רצון הנה ענין רצון שמשתנה תמיד אצל האדם מעת לעת אחרת. ויכול להיות שיחלש הרצון אצל המלך ולא ירצה להשפיל א"ע בהנהגת המלוכה כמו שהי' קודם שנתרצה למלוך עליהם. וכן בבני המדינה אף שנתרצו כולם וקבלו את המלך בכל תוקף ועוז כבוד מלכותו מחמת שאין זה אלא בכח הרצון שנתרצו כך והדבר התלוי ברצון אפשר שיחלש כחו כנ"ל ע"כ מלבישים העם שבמדינה את המלך בכתר מל' שזה לבוש שאין לובשו רק המלך לבדו וע"י מעשה זה שבפו"מ בהלבשת הכתר נעשה הדבר בהסכם חזק בל ימוט לעולם שאין שייך עוד מח' וישוב הדעת אם למלוך או לא אלא נעשה כן שזהו הדבר הטוב ויפה מאד בין אצל המלך שימלוך עליהם וינהיגם כרצונו הוא טוב מחד לפניו ואדרבה אם יש שום רמז ומח' שלא ימלוך הוא דבר שא"א לו לסבול כלל (וכמ"ש בגמ' בתחלה כל האומר לי עלה לה אני שופך עליו קומקום של חמים ולבסוף כל האומר רד ממנה אני כופתו ומניחו לפני ארי). וכן אצל העם שבמדינה נעשה הסכם חזק עד מאד שכן הוא טוב ויפה ושום מח' נגד זה הוא רק רעה גמורה וצריך לעקרה ולשרש אחריה (וכמ"ש מי האומר שאול ימלוך עלינו). ומזה מובן גם למעלה בענין כתר מל' (שהוא ענין הבאת הענין דבינה הנותנת טעם באדם למעלה גם באדה"ת וכמשנ"ת שזהו ע"י כתר מל' דוקא). שבין מצד בחי' המל' צריך לתקן הדבר שתהי' היא מאירה תמיד בכחה להמשיך ההארה מאדם העליון לאדה"ת (והיינו ע"י רוב יגיעת הנפש פעמים בענין השמע ישראל שהוא ההתעוררות למעלה). שאם לא יתקנו זאת במדרי' בחי' הכתר שמכתירין למלך כנ"ל במשל שיהי' זה חק ולא יעבור להמשיך הארת יחודו ית' מאדה"ע לאדה"ת יכול להיות שהגם שישוב להתבונן ביחודו ית' לא יתפעל מזה כלל מחמת פר"ע שקדמה לו שאז כבי' גם בחי' רצון כ בחי' המל' מסתלק ממנו. אך אם ברוב עבודה ויגיעת נפשו פעמים רבות ותכופות יש יכולת באדם לתקן לו בחי' כתר מל' למעלה. והיינו ע"י בחי' הב' שנז' במשל בתועלת הכתר מצד העם וככה הוא בנמשל שע"י השמיעה טובה דשמע ישראל פעמים רבות יהי' נעשה מוסכם חזק וקבלה שלימה שאמתית שם ה' אלקים הוא הוא האמת והעיקר שאין מקום לשום דבר בעולם שיהי' בו טובה אמיתית ותענוג נצחי כקבלת מלכותו ית' וליכלל ביחודו ולכן אף אם לפעמים ימשוך אחר תאוות נפשו ולבבו (בהסתלקות המוחין דשמיעה הנ"ל) לא יהי' זה ענין פר"ע ח"ו כי זה הוחלט אצלו שהוא דבר שא"א אלא שמתאווה וחומד למלאות תאות לבו ולכן גם למעלה לא יסתלק בחי' הכתר מל' גם מצד בחי' מדת המל' עצמה כנ"ל. ואחר שעשה האדם בחי' הכתר מל' כנ"ל אז דוקא יוכל לקבל עליו עומ"צ דבירורים ואספת דגנך וכו' משא"כ אם לא קבל עליו הכתר מל' יכול להיות שכאשר יבוא לנהוג המנהג ד"א יהי' כאחד הריקים שחומדים העוה"ז מצד הנאת העוה"ז החביבה עליהם ביותר. וע"ז נא' פן תשכח את ה' אלקיך ח"ו לגמרי. וז"ש במשנה הנ"ל כדי שיקבל עליו עומ"ש תחלה ואח"כ יקבל עליו עומ"צ כלומר שאז תהי' הנהגתו מנהג ד"א מחמת עומ"צ דוקא:
10
י״אוזהו ושמעת ישראל ר"ל בחי' השמיעה הנ"ל לעשות למעלה באדה"ע בחי' בינה שנותנת טעם באדם ושמרת לעשות בחי' השמיעה היא בעשיית הכתר מל' שזה צריך שמירה גדולה כי והארץ נתן לבנ"א. וגלו לאדום שכינה עמהם שאף שהשכינה שרויה בישראל אעפ"כ הבחירה בידם ויכולין לבוא לידי פריקת עומ"ש ממש ח"ו וזהו נק' גלות השכינה כביכול כמלך גדול שסגרו בעדו שערי החצר שיושב ואינו יכול להתפשט בכח מלכותו (שישנה בקרבו בכל תוקף ועוז) על זולתו. ולכן צריך שמירה גדולה מפר"ע ח"ו שזה הוא מניעה ח"ו מעשיית הכתר כנ"ל וז"ש ושמרת לעשות. ואומר לעשות אשר ייטב לך וכי' דבפ' ראשונה שעושים רש"מ אין המצות בחי' עול כלל רק דבר טוב מאד. ואשר חרבון מאד, פי' שכשתשמור לעשות אז יבוא הדבר שתרבון מאד. והיינו כמשנ"ת בדרוש ה' אלקיכם שריבוי פרטי מדרי' דס"ר נשמות הוא בכדי לברר הבירורים בעולם וזהו שע"י השמירה והעשי' הנ"ל יוכלו אח"כ לברר בירורים וכמשנ"ז בענין ואח"כ יקבל עליו עומ"צ. ואומר כאשר דבר ה' אלקי אבותיך לך. פי' ע"פ האמור בדרוש הנ"ל שברכת משה הי' אלף פעמים שזהו רק במדריגת עליית הנשמ' עצמן במקום האלפים. וברכת ה' שאמר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ הוא בחי' גילוי אוא"ס ב"ה ממש שיהי' נגלה למטה כמו למעלה. וזהו הכוונה גם בפסוק זה שע"י ושמרת לעשות יהי' אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד אח"כ בקבלת עומ"צ במנהג ד"א יהי' הריבוי בבחי' הבירורים ויגיע למדריגה כאשר דבר ה' אלקיך דהיינו כעפר הארץ הנ"ל. ואח"כ מפרש מהו הענין שיעשה ע"י שמיעה ושמירה הנ"ל. וע"ז אומר ארץ זבת חלב ודבש. חלב ודבש הוא בחי' חו"ג. וארץ הוא והארץ נתן לבנ"א שיעלה אותה האדם שתהי' זבת החו"ג דהיינו עשיית בחי' הכתר מל' וכנ"ל במשל שעי"ז נעשה ב' דברים שהן ממש ענין חו"ג. שענין המלוכה הוא טוב מאד והיפך זה הוא רע מאד בין מצד המלך בין מצד העם. וככה בנמשל ע"י עשיית הכתר הנ"ל תהי' היא זבת כלומר משפעת בנש"י בחי' החו"ג דחלב ודבש דהיינו שיוקבע שיחוד אלקות הוא הטוב שאין כמוהו בהסכם חזק בל ימוט ושהיפך זה הוא רע מאד. וזהו ארץ זבת חלב ודבש. ואח"כ מפרש איך יעשה כ"ז. ואומר שמע ישראל שהוא הנשמה וכו' ככל הנ"ל עד ואהבת את ה' וכו' ובכל מאדך בבחי' בלי גבול וכנ"ל ואז והיו הדברים בבחי' שמחה ותענוג ולא בבחי' עול כלל בפ' זו וככל הנ"ל באריכות:
11
י״בומה שי"ל במ"ש השמים שמים לה' והארץ נתן לבנ"א. דמשמע שהארץ דוקא שהיא בחי' המל' תלוי תיקונה בידי אדם ולא השמים שהוא בחי' ז"א והלא ארז"ל במשנה אבות וכל מעשיך יהיו לש"ש דהיינו שגורם עילוי ותיקון גם בבחי' שמים וכמ"ש תנו עוז לאלקים. זה יובן ג"כ במשנ"ת בענין הכפל לשון השמים שמים כנ"ל שהכוונה שבחי' שמים שנק' משפיע הוא רק בחי' כלי להוי' שעיקר השפע ודאי שהוא מהוי' עצמו דוקא דהיינו בחי' העצמות דיחוד אא"ס ב"ה אלא שא"א להגיע למטה כ"א ע"י בחי' הכלי שנק' שמים וזהו שמים להוי'. ובבחי' הכלי הזאת יש בה כל המדריגות ולפי התעוררות האדה"ת כן יגרום אתעדל"ע בהתגלות לפ"ע אותה המדריגה בבחי' השמים הנ"ל. ואף אם יפנה לב האדם ויסור מההתעוררות מ"מ מה שכבר נעשה למעלה הוא קיים לעד ואף שלא יאיר על האדם אין זה לגבי האדם אלא בחי' הסתלקות. מאחר שזכה למדריגה העליונה אם אח"כ ישוב האדם בתשובה יזכה שתאיר עליו אותה המדרי' כפי שזכה בהתעוררות הקודם. וכ"ז הוא לפי שהשמים אינו אלא בחי' כלי ושמים לה' שהוא יחוד אא"ס ב"ה דכקכל"ח ואינו בא בקרב האדם ממש אלא שמתגלה לו ביחודו בארץ בחי' המל' כנ"ל אבל והארץ כמו שהיא או"כ ביחוד אוא"ס ב"ה ממש היא נתנה לבנ"א ושרוי' בקרבם וישראל אברין דשכינתא. וזהו ענין גלות השכינה כמלך גדול שיושב בחצר המלך וסגרו השער בעדו ואין יוצא ואין בא אליו. ממילא אין גדולתו וממשלתו מתפשטת כלל אף שהוא יושב שם בכל תוקף גבורת מלכותו. מבואר מזה שזהו והארץ נתן לבנ"א שדוקא כשאדם מקבל עליו מ"ש אז דוקא הארץ מאירה מכבודה ואם לאו אין הארץ עצמה אף שישנה למטה בקרב האדם איננה בבחי' מאירה (משא"כ בבחי' שמים אם אינו מאיר הנה הוא בבחי' הסתלקות לגמרי כנ"ל), ואף אם ישוב האדם אין בזה לומר שיחזור למדריגתו בבחי' גילוי שכינה אלא, הכל לפי מעשיו של אותה שעה כי עיקר ענין המדרי' דכל אשר חפץ ה' עשה הוא בז"א דוקא והוא שמים לה' אבל והארץ כמו שהיא נתן לבני אדם דוקא וכנ"ל:
12