חנה אריאל, ויחי א׳Chanah Ariel, Vayechi 1
א׳ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם. י"ל מה ענין האספו כי אם קרא אותם מסתמא באו. וגם חזר ואמר בשינוי לשון הקבצו. והחילוק בין לשון אסיפה ללשון קיבוץ הוא שהקיבוץ הוא בדבר המזומן אלא שאינו ביחד כמ"ש קבצם כעמיר גורנה. והאסיפה הוא בדבר שאינו מזומן כמ"ש אם את כל דגי הים יאסף להם. גם כפל לשון ושמעו. ותחלה אמר בני יעקב סתם ואח"כ אומר שם ישראל. ובגמ' בקש יעקב לגלות את הקץ לבניו (שזהו ואגידה לכם וכו') ונסתלקה ממנו שכינה. אמר שמא ח"ו יש פסול במטתי כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ויצחק וכו' פתחו ואמרו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. פתח הזקן ואמר בשכמל"ו. ובזהר שנסתלקה ממנו שכינה כאשר אמר באחרית הימים ואחזי עציבו וא"כ כשאמר האספו הי' עד שלא נסתלקה. א"כ למה נק' אז בשם יעקב ויקרא יעקב הלא ידוע שבמדרי' עליונה נק' בשם ישראל דוקא. ואין לך מדרי' גדולה מזו שבקש לגלות את הקץ פלאות ושכינה עמו ולמה אמר ויקרא יעקב. יש להבין היטיב ענין הב' שמות דיעקב וישראל ולמה באברהם כשקרא שמו אברהם נתבטל שם אברם. וביעקב אעפ"י שאמר לו הקב"ה לא יקרא עוד שמך יעקב ואעפ"כ לא נעקר שם יעקב ממקומו. וגם יש להבין שבפ' וישלח אמר למלאך לא אשלחך כ"א ברכתני ואמר לו לא יעקב יאמר עוד שמך כ"א ישראל. ומשמע שחשב זאת לברכה עד שאח"כ שאל הגידה נא שמך וכו' משמע שהברכה כבר קיים ומ"ש ויברך אותו שם משמע שזה כפל ענין. וא"כ מה הוסיף עוד הקב"ה שאמר לו לא יקרא שמך עוד יעקב וכו' הלא כבר נתבשר בזה ע"י המלאך. ואין לומר שהמלאך ברכו שיקרא הקב"ה את שמו ישראל וברכתו גרמה לו זאת כי ממשמע שנא' כי שרית עם אלקים וכו' שמטעם זה הוא ראוי לשם ישראל תומ"י ולא לשון תפלה ובקשה שיאמר ה' כן. גם שינוי הל' דמלאך אמר לא יאמר וה' אמר לא יקרא והנה בזוהר ע"פ ויקרא יעקב אל בניו הנ"ל. אמר דקריאה הוא לאוקמי' בדוכתי' וכן פי' בויקרא אל משה וכו'. והפי' עד"מ כשנאספים חיל המלך להעמידם בשורה כפי הנימוס אזי כשקורין אותן לכך כאו"א מכיר את מקומו ועומד שם וכן בשרי המלוכה כשקורין אותם אל המלך אז כאי"א קם על מקומו המיוחד ומסודר לו מאת המלך. ואז דוקא עושים אנשי החיל את נימוסי טכסיסי המלוכה. וכן אז המלך דוקא מדבר עם השרים בעניני המלוכה כחפצו. הרי שע"י הקריאה נזכר על מקומו ועומד בו לקבל השלימות הראוי' לו. כמ"כ יובן ויקרא יעקב אל בניו שבזה העלה אותם אל מקומם הראוי להם ואז דוקא יוכל לגלות להם הקץ. וכמ"כ יובן מה שה' אמר לו לא יקרא שמך עוד יעקב כלומר שלא יהא זה מקומו המיוחד לו וכדלקמן. ותחלה יש להבין ענין שם יעקב שנאמר בו ויעקב איש תם יושב אוהלים ופירש"י ז"ל אהלים של תורה. ובשם ישראל אמר לו המלאך כי שרית לשון שררה. והענין דהאבות סימן לבנים ומה יפה ירושתנו שכל ענין הכח הטבעי שנמצא בישראל לעבודת המקום הוא הכל בירושה לנו מהאבות. והנה עכשיו מצינו ג"כ בבני ישראל שנק' בשם יעקב ואשר נק' בשם ישראל כי יעקב פי' יו"ד עקב כלומר שהיו"ד שבנשמה מאיר הארתו בעקב כי ידוע שבנשמה יש שם הוי' והיו"ד הוא בחי' החכ' וכתיב הוי' בחכ' שאא"ס מתייחד בכל מקום בבחי' החכ' דוקא ועל ידה מתייחד בכל המדרי'. והנשמה ע"י היו"ד שבה דוקא היכולת בידה להמשיך בעולם אור התורה דאורייתא וקוב"ה כלא חד ואור המצות אשר קדשנו בהם ורמ"ח פקודין רמ"ח אברין דמלכא אף שאין מתגלה במוחו ומחשבתו ענין האלקות בהשגה והתפעלות. רק כשמכוון לעבוד את קונו בתומ"צ נמשך אור התורה ע"י להאיר בבחי' עקב שהוא סוף המעשה דתלמוד תורה וכן במצות. וזהו יושב אוהלים של תורה שהי' יעקב אע"ה שורש הטבע הזאת הנמצא בכ"י לחשוק בתלמוד תורה וארז"ל ע"פ ודגלו עלי אהבה שני ת"ח המדגילים זה לזה בהלכה אע"ג דלא ידעי היטב הוא עלי אהבה והיינו מצות ת"ת. ויש מצות ידיעת התורה היינו שיש ג"כ בכ"י טבעיית לחשוק ולשום כל לבו ונפשו לידיעת התורה. והיינו דוקא בתבונה ודעת כפי כחו בעיון והשכלה דוקא ובשימת הלב היטב לעיון ולסברא אז תעלה בידו בע"ה מצות ידיעת התורה. ובזה האופן אין היו"ד דנשמה בא להתגלות בעקב לבד כ"א הוא מתגלה גם בהשגה והבנה ובמוח ולב כחות הפנימיים. וזו המדרי' נק' ישראל לשון שררה שיש לו כח להורות הלכה למעשה וחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר. כי מי שזכה בידיעת התורה יש לו השררה והשתררות לפסוק הדין. וזהו שרית עם אלקים שנעשה באמת אסור עפ"י הוראתו ואמן כן יאמר השם כמו שהורה. אמנם בכאריז"ל ידוע שיש למעלה במדרי' אלקות ממש דספי' עליונים ופרצופי' פרצוף הנק' יעקב ויוצא מפרצוף ז"א הנק' ישראל. וענין הספי' ופרצופים במקום שאין לו דמות ודמיון וציור וכו'. ידוע דהנה אין ערוך כלל וכלל לנמצאים שבעולמות עם עצמות אא"ס ב"ה דלמחתב"כ ומחמת הפלגת הבדלת הערך לא שייך כלל התפעלות הנמצאים מאלקות. וזהו"ע הספי' שהן או"כ דהיינו צמצום אא"ס ב"ה שלא יאיר ממנו ולחוץ בנמצאים כ"א מעין ענין הכלים. כלי החכ' מצמצמים האא"ס ב"ה שיוכלו הנמצאים להשיג איזה הארה ממנו וממציאותו בבחי' החכ'. וכלי החסד להתפעל בבחי' אהבה וכלי ספי' הגבו' להתפעל מפחד ה' וכו'. וכמ"כ הוא ענין הפרצוף דהיינו שיוכל האדם להתפעל מאא"ס ב"ה בכל קומתו. והאדם ידוע שהוא עולם קטן וע"י שהאדם בכללו מתפעל מאלקות מאיר האור על ידו בכל העולם. וזה כולל כל עבודת האדם את קונו לתקן את העולם ע"י קומתו בהתפעלות מאלקות בקיום תומ"צ, וכל עניני העבודה שיוכל להיות בסוף יומייא ענין ונגלה כבוד ה'. וזהו ענין פרצוף יעקב למעלה שיוכל האדם התחתון להתפעל מאלקות להשים כל לבו וחפצו בקיום התומ"צ בפ"מ כנ"ל בפי' יו"ד עקב. אמנם פרצוף ישראל הוא ז"א עצמו ונק' הקב"ה והוא הנק' ה' אחד. פי' שהוא לבדו א' בכל מציאות העולמות שצמצאים מאמתת המצאו בבחי' או"כ שהן שמות הוי' אלקים שמש ומגן ועי"ז יתכן מציאות העולמות בבחי' יש ודבר לעצמן ובפני עצמן. אבל הוא ית' ה' הוא האלקים ואין המגן מעלים לפניו ח"ו א"כ הוא א' לבדו כמ"ש בתניא בענין יחו"ע. וכשבא בבחי' הפרצוף יוכל האדם מישראל ע"י הנשמה שבו המכרת את בוראה להתפעל מבחי' הפרצוף בהכרת יחודו ב"ה כנ"ל. ונק' זה הפרצוף ישראל מלשון שררה והשתררות. ויובן ד"מ שר גדול מאד שאינו מלך ואעפ"כ הכל נשמעים לו בכל אשר יגזור ויצוה כי א"א להעביר מעליו כח השתררותו הנשגבה אך אעפ"כ בצאתו מאת פני השר יוכל לעשות מה שלבו חפץ ויעבור על מצות השר ואינו מרגיש שום יראה בנפשו לירא מלעבור על מצותיו. וגם אין בעולם ממונים שיכריחו אותו על הקיום בפ"מ. ומזה יובן למעלה דודאי כשישים האדם אל לבו לאסתכלא ביקרא דמלכא וביחודו הנ"ל לא יוכל לעבור את פי ה' בשום דבר קטן וגדול. ואעפ"כ ארז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וכאשר יסיר לבבו מההשגה וההבנה הנ"ל יוכל ליפרד לגמרי מהיחוד ולילך בשרירות לבו. וזהו שנק' ישראל לשון שררה לבד כנ"ל. אבל לע"ל כתיב והי' הוי' למלך על כל הארץ לא יהי' כלל מקום ליפרד ח"ו מיחודו כי זה הוא ענין מלוכה שיש מכריחים בעולם המכריחים על קיום מצות המלך. וגם היראה מן המלך אין מקום להסתר ממנה. וז"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ ועלה כבוד ה' א"כ לא יהי' שום כח נמצא בעולם רק לקיום רצונו ולא לעבור עליו כלל וזהו והי' ה' למלך (דוקא) ביום ההוא יהי' ה' א' ושמו א'. פי' כמו שהוא א' למסתכלים בכבודו בבחי' ישראל כן יהי' תמיד בשם כבוד מלכותו לעולם בלי שום הפסק ד"א. כי את רוח הטומאה אעביר כנ"ל. אך יש להבין בזה שהרי גם עתה הוא ית' מלך על הארץ ומל' מל' כ"ע ולמה יש עתה עוברי רצונו. אמנם ידוע שזהו מ"ש והארץ נתן לבני אדם. שמדת המל' נק' ארץ והוא אל מסתתר בתוך הנמצאים דעולמות ויש מקום לשליטת הקליפות ומשלחת מלאכי רעים שלהם. והבחירה נתנה לאדם שיוכל לקבל על עצמו עומ"ש להתפעל ממנה לבטל רצונו מפני עול המלכות ולשמור מצותיו וחוקיו בבחי' עול מל' דוקא. משא"כ ההתפעלות מבחי' פרצוף יעקב הנ"ל הוא שרצונו ושכלו ומדותיו של האדם הם עצמם חפצים בקיום התומ"צ. וזהו ויעקב איש תם יושב אוהלים שהוא הי' מרכבה לבחי' פרצוף. וענין מרכבה נת' בדרושים הקודמים דהיינו שכל הכחות שלו הי' רק בבחי' התפעלות מאלקות. והוא ע"ה הי' מרכבה לבחי' פרצוף יעקב הנ"ל הי' איש תם יושב אוהלים בכל כחותיו ולא הי' לו שום הפסק וביטול מזה כלל אף כשהי' עושה במילי דעלמא ורועה את צאן לבן וכדומה. כידוע בזה"ק שבהצגת המקלות בשקתות הרהטים הי' ענין מצות תפילין וכדומה בכל מעשיו. ואמר לו ה' שלא יקרא עוד שמו יעקב היינו ע"פ הנז"ל בשם הזוהר בענין הקריאה דהיינו לאוקמי' באתרי' שלא יהי' עוד בחי' המרכבה שלו רק לפרצוף יעקב שהיא רק הארה המתפשטת מפרצוף ישראל לענין קיום התומ"צ בפ"מ. כ"א ישראל יהי' שמך דהיינו שישיג להיות מרכבה לבחי' ישראל דהיינו ההכרה וההסתכלות ביחודו ית' בעולמות בבחי' ה' א' הנ"ל אפי' במקום גופו ופעולותיו בגשמיות. ולכן אף שלעצמו נק' בשם ישראל לא נעקר שם יעקב ממנו כי צריך לו עדיין במה שהאבות סימן לבנים שיהי' להם יניקה מבחי' זו דיו"ד עקב גם למי שאינו יכול להשיג בחי' ישראל הנ"ל. ועתה יובן ג"כ שהמלאך לא הי' יכול לומר לו לשון קריאה דהיינו לאוקמי' באתרי' הנ"ל שאין זה בכח המלאך כלל וכלל ואין זה במדריגתו כ"א למעלה מעלה הרבה ממדרי' המלאך. רק המלאך ברכו שיאמר שמו ישראל דהיינו שיהי' לו השתררות קבוע במקום מדרי' העולמות. וזהו ברכה ודאי. וה' אמר לו אח"כ להעלותו בבחי' המרכבה לשם ישראל כאמור:
1
ב׳והנה השבטים ידוע שהם בחי' מרכבה תתאה דהיינו שהיו מרכבה, ממש לבחי' המל' שהוא ענין קבלת עול מלכות שמים הנ"ל. והם ביניקתם מאביהם היו בחי' מרכבה ממש והיינו כנ"ל שלא הי' בהם שום כח ליפרד מעול מ"ש בבחי' ביטול היש ממילא מובן שלא היו יונקים אלא משם יעקב (כי ע"י יניקה מבחי' ישראל אין ההתפעלות בבחי' ביטול היש אלא בהכרת האין ממש בבחי' היחיד דה' א' כנ"ל) אך בקש יעקב לגלות את הקץ לבניו פי' לגלות להם ע"ד הקבלה ברזא דחכמתא ענין הקץ שהוא מ"ש והי' ה' למלך כנ"ל. כי הוא ית' גם עתה מלכותו מל' כ"ע וכמצביי' עביד בחיל שמיא ודיירי ארעא רק שלעולמות עצמן אין זה בגילוי ולע"ל יהי' זה בגילוי בכחות הנמצאים דעולמות כמ"ש וראו כל בשר. ואיך שייך בבשר לשון ראי' אבל הענין הוא שההתפעלות מן הראי' תגיע עד הבשר הגופני שיהי' אור הנשמה המכרת ורואה ומתפעלת מגיע עד הכחות הגופנים דבשר שיהי' הבשר מסכים ברצון גופני בהתפעלות הזה. ויובן ד"מ ממי שבא לראות איזה דבר נחמד למראה (כמו קאמעדיעס) שכשאין ההתפעלות מן הראי' גדולה מאד לא יסכים לדחוק א"ע מאד עד שיזיע ויחקקפקו חוליותיו אבל כשהדבר נפלא מאד מאד אזי מעוצם התפעלות התשוקה להביט ולראות לא נמצא שום כח המנגד לזה אפי' בגשמיות כאות הגופניות שסולדים לאחוריהם ממה שמכאיב אותם. וכמ"כ יובן בנמשל שע"י שיגלה כבוד ה' בגילוי עוצם יחודו הנפלא תבקע הכרה זו גם בכחות הגופנים להיות גם הם מסכימים כמו ברצון ממש אל ההתפעלות מההכרה וראי' ההוא. וגם מחמת שאת רוח הטומאה אעביר מן הארץ אזי ממילא גם כחות המשתלשלים מדרי' אחר מדרי' עד בחי' החושים הטבעיים הגופנים. גם הם יקבלו עומ"ש בקבלה דין מן דין עד שרשם במלאכי המרכבה שבהם ועל ידיהם נמשך סדר ההשתלשלות דצח"מ וכל פרטי כחותיהם עד למטה מטה. וה"ז דומה ממש למ"ש למעלה בענין בחי' המל' שיש ממונים להכריח על קיום רצונו. וענין היראה הנ"ל דומה לו בחי' הראי' הנ"ל ואת זה הענין שהוא הקץ העתיד להיות בסוף יומיא בקש יעקב לגלות לבניו שלא הי' להם הראי' דבחי' ישראל הנ"ל כנ"ל והוצרך להיות גם בו באביהם שם יעקב (ולא בשם ישראל כנ"ל) וז"ש ויקרא יעקב דוקא. וגם אמר ואגידה לכם כמ"ש בזהר שכל לשון הגדה הוא רזא דחכמתא. ר"ל בדרך קבלת תלמיד מרב סתרי חכמת הקבלה שאינו רק הכרת מציאות הדבר ולא מהותו ממש כן רצה יעקב אע"ה לגלות להם את הקץ הנ"ל בבחי' רזא דחכמתא עכ"פ אף שגילוי מהותו בפ"מ א"א עד לע"ל. וידוע בענין הקבלה דתלמיד מרב שהוא כמ"ש ז"ל כל תלמיד שאין שפתותיו נוטפות מר וכו' בבחי' הביטול הגדול והתכללות כח שכלו וחכמתו בחכמת ושכל הרב אז יוכל לקבל בטוב כראוי וז"ש ויקרא יעקב אל בניו להעלותם ולאוקמי' להו בשרשם למעלה מעלה דהיינו בבחי' המל' כשהיא בבחי' אצילות עולם היחוד. שזהו כדמיון חכמת הרב הנ"ל עצמו בבחי' שהיא עומדת להשפיע לתלמיד (כידוע שעצמות חכמת החכם אינה יורדת ממקומה כלל בשעת ההשפעה אלא רק הארה והשפעה ממנה וגם זה הוא ע"י ההתכללות דתלמיד ששפתותיו נוטפות מר הנ"ל רק דעתא דרבי' מקבל בהעלם תוך ההשפעה שיוכל למיקם אדעתי' דרבי' לאחר זמן כידוע ומבואר בכ"ד). ואמר עוד האספו דהיינו ההכנה דבחי' התכללות התלמיד בחכמת הרב. וזאת ההכנה נק' בשם אסיפה דוקא שאינה מן המזומן כמו התלמיד שאינו יודע מה שילמדנו רבו ומכין עצמו בכל כחות עצמותו שבאו פעם א' לידי גילוי וגם כחות שלא באו אל הגילוי מעולם. ואז ואגידה לכם בבחי' הלימוד דרזא דחכמתא את אשר יקרא (בבחי' אוקמי' באתרי' שהוא עלייתם ממש בפועל ולא ברזא דחכמתא לבד) אתכם באחרית הימים כמ"ש לעת ערב דוקא יהי' אור. והגדה זו ברזא דחכמתא שיש בה בהעלם מדעתי' דרבי' כנ"ל מזה גופא יהי' התועלת להביא אל הגילוי את הפועל ממש דק הנ"ל. ולפי שאמר לגלות הקץ באחרית הימים בחי' לעת ערב (יהי אור) הנ"ל שהו בחי' גלות השכינה במדרי' התחתונה. לכן אמרו בזוהר הקדוש שבזה אחזי עציבו בשכינתא ונסתלקה ממנו. והיינו מ"ש בגמרא ונסתלקה ממנו שכינה. ראה יעקב אבינו עליו השלום שאי אפשר לגלות את הקץ גם בבחי' רזא דחכמתא. אפי' במקום מדרי' מרכבה דבריאה (ואפי' ע"י ההעלאה דהאספו הנ"ל) אמר שמא ח"ו יש פסול במטתי כאברהם וכו'. אין הכוונה בזה שחשש שגם הוא הוליד ח"ו פסול כאברהם וכו' שהרי הי' יודע ומכיר בהם שהם מרכבה שלימה תתאה. אלא הכוונה על דרך מ"ש בגמרא עד שלשה דורות לאי פסקה זוהמא מאבותינו. דאברהם יצא ממנו (כלומר ונפרד ממנו שזהו פסיקת הזוהמא קצת) ויצחק גם הוא יצא ממנו עדיין זוהמא ופסולת דעשו (ונפרד גם הוא ופסקה זוהמא גמרי) עד שיעקב היתה מטתו שלימה. משמע ודאי שמיעקב והלאה פסקה הזוהמא מישראל. ובמקום אחר אמרו בגמרא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. הגם שבשבת דקמ"ו אי' ופליגא דר' אבא בר כהנא. אך ידוע המאמר דאו"א דא"ח. ע"כ מוכרח לומר שמה שפסקה זוהמא מאבותינו בג' דורות. היינו בבחי' ומדרי' האבות דוקא ולא בבחי' הבנים. כמו כן יובן שזה שאמר יעקב שמא יש פסול במטתי בבחי' הבנים עצמן שאינם בבחי' שלימות המרכבה דמדריגתם כמו שיעקב דוקא נק' שלימו דאבהן ולא אברהם ויצחק שלא פסקה מהן עדיין הזוהמא כנזכר לעיל. על זה השיבו השבטים ואמרו שמע ישראל (אבינו) ה' אלקינו (שאנחנו מרכבה אליו הוא) ה' אחד ביחוד גמור עד שאין אתנו שורש פורה שום פירוד חס ושלום. מזה הבין יעקב אבינו עליו השלום שמה שאי אפשר לגלות להם הקץ להדיא אפי' ברזא דחכמתא (והיינו דוקא קודם מתן תורה אבל לאחר מתן תורה קבל משה הכל מסיני ומסרה ליהושע ויהושע וכו' באופן שבדרך רזא דחכמתא נגלו כל תעלומות ובפרט להאשכולות ואתפשטותא דמשה וכו') היינו ודאי משום שעכשיו צ"ל עדיין העבודה הכללית בעולמות בבחי' קבלת עיל מלכות שמים ובביטול היש דוקא ועל ידי זה דוקא יוכל לעלות ולבוא עד מדרי' ידיעת התורה ורזא דחכמתא על דרך הנזכר לעיל בענין מצות ידיעת התורה. ולכן פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו דוקא. שלעולם ועד שהוא בחילופי אתוון דאחד כידוע וכמו שכתוב בתניא. ועל ידי זה באמת יוכלו להגיע גם למדריגות ישראל דתורה כנזכר לעיל. וכמו שכתוב בכתבים דסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה היינו ענין תפלה שהוא בחי' סולם ודרך עלי' כתפלת עשי' ויצירה וכו' עד האצילות ואורייתא היכלא עילאה דקודשא בריך הוא. ועל ידי עליות בסולם דתפלה אפשר להגיע לבחי' התורה. וזהו שאמר להם אחר שנסתלקה השכינה (באמרו באחרית הימים. כנזכר לעיל) הקבצי ושמעו בני יעקב וכבר נתבאר שלשון קבוץ הוא בדבר המזומן. היינו שבבחי' עבודה במרכבה דבריאה גופא יהי' בבחי' הקיבוץ דכל הכחות בהכנה שלימה בכל האפשרי להם על ידי בחי' היניקה התמידית שלהם בבחי' בני יעקב אביהם. ושמעו הוא לשון הבנה שאחר הקיבוץ (כי יש בחי' שמיעה שהיא דוקא גורמת הקיבוץ ואסיפה כדלקמן) והוא כמו ענין אין עומדין להתפלל (ולעלות בסולם כנזכר לעיל) אלא מתוך כובד ראש בהכנעה כדפירש"י והיינו מתוך הרהורי תשובה בחרטה גמורה מעומקא דליבא ועקירת הרצון מכל נדנוד חטא ועון. שעל ידי זה יוכל לבא לבחי' שמע לשון שמיעה טובה כמו זכאה מאן דמליל על אודנין דשמעין (דער הערין טיף בל"א) ישראל קאי על כח הנשמה בגוף וכו' דהיינו להבין ולהשכיל היטיב יוקר מעלת התורה ומצות שעוסק בהן דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. וכענין מ"ש רשב"י ז"ל שהי' רוצה לבקש שיהא לאדם שתי פיות שלא ידבר מילי דעלמא בפה שמדבר בו דברי תורה וכדומה בכל מילי דשמיא שענינם ושרשם ופעולתם למעלה הוא מאד נעלה. ועד"ז הוא ענין הקבצו ושמעו בני יעקב הנ"ל. ועי"ז דוקא תוכלו לבא לבחי' השמיעה הגורמת הקבוץ והאסיפה. והוא ענין התפעלות בנר"נ הבאה מלמעלה מבחי' פרצוף ישראל שעי"ז מתעוררים ומתקבצים הכחות דנר"נ בגוף בכל קומתו כנ"ל. וזהו ושמעו אל ישראל אביכם:
2