חנה אריאל, ויחי ב׳Chanah Ariel, Vayechi 2
א׳אוסרי לגפן עירה וגו' קאי אלדעיל מיני' עד כי יבא שילה וגו' שהוא משיח ונק' משיח אלקי יעקב בחי' דכורא ואעפ"כ נק' מלך המשיח בחי' מל' שהוא נוק' והיינו לפי שתהי' אשת חיל עטרת בעלה. וזהו ולו יקהת עמים שאז יתבררו כל הבירורים מן הקליפות וממילא יתבטלו כמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. ואז תהי' עלי' עליונה למדת המל' שהוא עולה עד הכתר וז"ש ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו כמצות רצונך שהרצון נק' כתר כידוע אבל עד כי יבא שילה כלומר קודם לכן אין עלי' עליונה למל' אלא פנים בפנים כמ"ש פנים בפנים דבר ה' עמכם. במ"ת. והיינו מה שמפרש אח"כ אוסרי וגו' כלומר עד שלא יבא שילה שהוא משיח אלקי יעקב להיות כמצות רצונך מה הוא עושה אוסרי לגפן עירה בחי' אחת ולשרקה בני אתונו בחי' ב' חכלילי עינים ולבן שנים בחי' ג'. דהיינו ג' עליות דמל' הנמצאים גם בגלות. עלי' אחת היא עד נה"י דז"א. ב' עד חג"ת והיינו ימינא ושמאלא וביניהו כלה. היינו עד חג"ת דז"א וזהו גפן בב' סגולתות. משא"כ ולשרקה היא בחי' שורק שהוא רק ג' נקודות ונמשכים למטה מטה. חכלילי עינים וגו' הוא בחי' ג' שעולה עד חב"ד בגדלות דז"א ומ"ש אוסרי וגו' קודם ולשרקה וגו' שלא כסדר העליות היינו משום דדוקא כשיש בישראל בחי' אוסרי לגפן אז יונקים מהם ג"כ בחי' ולשרקה וגו']. בתפלת סבת אומרים וינוחו בו כל ישראל מקדשי שמך וצריך להבין מה צריך שמו לקידוש הלא אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה. פי' קדושים בכל יום הם המלאכים שמתחדשים בכל יום כמ"ש יוצר משרתים ואשר משרתיו. ואשר משרתיו הם המלאכים שנבראו מששת י"ב ויוצר משרתים הם המתחדשים בכל יום והם בירור שם ב"ן שמברר ומעלה בכל לילה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה שעי"ז יוצר המשרתים הנ"ל שהן אלף טורין דמגדלין לה לבהמה רבה בכל יום ויום והיא גמיעת לון בגמיעה חדא והוא עלייתם לקדושה דשמך קדוש והם יהללוך סלה וכ"מ שנאמר סלה אין לו הפסק והיינו עליית הניצוצות בעילוי אחר עילוי עד אין סוף ונק' קדושים מפני שעולים להיות קורים ומהללים קדוש קדוש בעילוי אחר עילוי לנצח נצחים שמשיגים בכל עת קדושה יתירה וזהו קריאתם קדוש סלה בלי הפסק. והכל בא ממה שאתה קדוש ושמך קדוש. ואיך יתכן לומר שישראל הם מקדשי שמך. והענין הוא שע"י המצות שישראל מקיימין ע"י הם גורמים לחבר בחי' אתה קדוש ושמך קדוש ועי"ז וקדושים בכל יום וכו'. ועל החיבור הזה דאתה קדוש בשמך קדוש הוא אומר ישראל מקדשי שמך:
1
ב׳ביאור הדברים. הנה שם הוי' ב"ה נק' ע"ש שמהוה עולמות ועיקר שם הוי' זה הוא בת"ת הכולל ו"ק דמדות דאצילות והוא ז"א. וי"ל הלא גם בא"א אמרו דרבוא רבבות עלמין נפקין ויתבין בגולגלתא דא"א וגם רבואות עלמין דנפקין מאח"פ דאד"ק וכו'. ולמה דוקא שם הוי' דז"א נק' ע"ש שמהוה עולמות. הענין דכונת בריאות עולמות כתבו כל המקובלים שהוא פי' שעלה ברצון העליון דעצמות אא"ס ב"ה להתגלות מדת המלוכה וענין כח המלוכה הוא להשלים נמוכי המדרי' שמצד עצמם אין יכולים להשיג מדריגת השלימות כמו שהתלמידים מקבלים מהרב השגת השלימות בשכלם ודעתם. אבל המלך אין מלך בלא עם דוקא שאינם יכולים להשיג ולקבל כלום. ואעפ"כ בכח המל יוכלו להשתלם. ועם היינו עולמות שהן בחי' העלם. והן בחי' יש דוקא. דהיינו של כדרך עילה ועלול שיש לעלול קצת השגה בעילתו ולכן אינו יכול להיות יש גמור אבל עולם שהוא העלם מחמת ההעלם יכול להיות יש ודבר. וז"ש בע"ח לא הי' מקום לעמידת העולמות מחמת תוקף בהירות אור א"ס שגם העלם וחשך לא יחשיך ממנו להאיר למטה עד אין תכלית גם במקום היש ודבר כמו שהוא מאיר למעלה מעלה. ולכן אף שבמחשבה אחת זו שעלה ברצונו למלוך על עולמות נבראו כל העולמות. אך לא הי' מקום לעמידתן מפני תוקף בהירות אור אחדות הפשוטה שאין לך דבר חוץ ממנו כלל כחשיכה כאורה וכו' כמשל הידוע שהאדם המצייר בכח המדמה שלו גשם עב וקשה כאבן דומם שהוא כמת כידוע בתניא. אעפ"כ אין המצויר דומם מת כלל אלא הוא כח רוחני חי דמהות כח המדמה שהוא רוחני לגבי בחי' חומר וכו'. ככה העולמות שנבראו במח' אחת דאא"ס הן הן בחי' הא"ס דמדרי' מחשבה אחת הנ"ל. ואף שנמצאו העולמות כמשל שנמצא הגשם בכח המדמה. אין להם עמידה כלל שיתכן עליהם שלימות המלוכה לפי שבלא כח המלוכה אינם חסרים שלימות. מפני בהירת הא"ס דאחדות הפשוטה המחשב אותם במח' אחת הנ"ל. וענין עמידתן הוא דוקא בשם הוי' שפירושו מהוה ר"ל שנותן לעולמות מציאת הוי' שיהיו נקראים הווים [בל"א זיי זיינען]. וזהו דוקא בבחי' המדות דז"א דאצי' כידוע ענין אור ושפע וכו' וכל בריאות עולמות הוא בחי' אור מן המאורות שהן ע"ס והאור הוא כעין המאיר והנה אנו רואים בכל כחות הנפש בשכל וראי' שמיעה ריח ומחדו"מ שהם אינם נמצאים באדם בפעולתם וכחם אלא כשהנפש עסוקה בהם. אבל כשהנפש טרודה בענין אחר און להכחות הללו מציאות התפשטות ואפילו ראי' שמיעה ריח שאינן ברשותו של אדם ובע"כ רואה ושומע ומריח אעפ"כ אם האדם טרוד מאד באיזה עסק הנוגע מאד לנפשו אינו מרגיש כ"כ מה שרואה ושומע ומריח]. וזה נק' שאין להכחות הויה רק שהם מתהוים תמיד מהרצון הנפש. אבל במדות שבלב מצינו כמי שהעלה לבו טינא שאפי' שהוא רוצה להסיח דעתו מהמדה אינו יכול כאשר נתקשרה הנפש במדה ההיא. ומן המשל הזה יובן למעלה במדות דאצי' שנק' הוי' ב"ה והבן. שהמדות עליונות נק' שמותיו של הקב"ה שהן עשר תקונין לאנהגא וכו'. ולכן נק' המדות דוקא דהיינו ת"ת הכולל ו"ק כידוע] בשם הוי' ככתבו שהוא ע"ש שמהוה את העולמות שיהי' להם הויה וקיום להיות יש ודבר דוקא שלא בדרך עילה ועלול. וידוע דלמ"ד כלים דז"א הם עיקרא ושרשא של היש ודבר דעולמות בי"ע רק שהעולמות כלולים בהם עדיין כזיו במאור בבחי' סכ"ע כידוע ומדת המלוכה הוא דבר ה' שבו עשה את "האינו הנ"ל. שהיא הזיו הכלול במאור. "ישנו. דהיינו שנותן בו אור וכח פנימי בבחי' ממכ"ע. וה"ז ד"מ כמו מלך שכובש מדינה שתהי' קנוי' לו ע"י כיבוש וחזקה אז נעשית המדינה מלוכה שלו. ואז הוא מלך ומלוכה. ר"ל שהמלך יושב בהיכלו ומלכותו מלאה הארץ. והמלוכה מקבלת תמיד מן המלך כח הממשלה בהנהגת העם והשלמתן כנ"ל שאין מלך בלא עם. ר"ל שאין התפשטות המלוכה מן המלך אלא כשיש עם כבוש תחת ידו. אף שהמלך מצד עצמו אינו חסר כלים אף אם לא תתפשט מלכותו וכו'. וזהו עיקר ענין מלך בלא עם. ועד"ז יובן מ"ש במלכין קדמאין שכ"א אמר אנא אמלוך דר"ל שיהי' מהוה עולמות יש ודבר שתקרא מלכותו עליהם. רק שע"ז נאמר נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך. והיינו בחי' הקטנות דמדות פי' שאין המדות כלולים מכחב"ד. כמו בגדלות שכ"א כלולה מיו"ד. ובקטנות אין כלולים רק מששה וכו' ונק' אלה וכו' כידוע. וע"כ אחריתה לא תבורך. אחריתה דוקא כמ"ש וימלוך וימת דמשמע שהי' עת מלוכה ממש אלא שאח"כ וימת וכו'. ועד"מ כאדם מבוהל שמנהיג איזה ענין בלא ישוב הדעת היטיב איך יפול דבריו שמתחלה עושה הכל בדרך טוב לכאורה. עד שלבסוף מתקלקל כל הענין וכו'. וכ"ז מפני מיעוט ישוב הדעת ותוקף המדות באור וכח שלהם לבהל את הענין שזהו בא מבחי' הקטנות שחסר מילוי דכח"ב. ועד"ז יש להתבונן בענין שבה"כ ונפילתן ולנפילת הניצוצות בעולם התהו:
2
ג׳ולהבין היטיב הוא מ"ש באדה"ר שכשאכל עץ הדעת נשרו אבריו ונשרו ממנו כמה נשמות ונפלו בעמקי הקליפות. וגם אמרו במדרש אדה"ר מין הי' וכו' והוא תמוה מאד דאיך א"כ דבר ה' עמו שהוא מדרי' נבואה ואיך המין יכול לקבל מדרי' נבואה וגם הלא עץ הדעת הוא רק הכח לדעת טוב ורע בידיעה בעלמא איך נעשה מין ח"ו מאכילה ההיא אמנם הענין הוא דאיתא בזוה"ק אדה"ר לא הוי' לי' מהאי עלמא כלום וכו' פי' שלא הי' לו כלל הרגשת הישות דעולמות ולא היתה הרגשתו ר"ל בחי' הדעת שלו רק להכיר את בוראו ולדעת את ה' סכ"ע וממכ"ע וכו'. והוא הי' חלתו של עולם כמו שהחלה שנתנה לגבוה דכהנים משולחן גבוה קא זכו] מעלה את כל העיסה כידוע ככה אדה"ר הי' מעלה את כל העולם כולו שנברא בבחי' יש ודבר בפ"ע להכלל באחדות ה' וז"ש במדרש שהי' אומר לחיות ולעופות ולבהמות בואו נשתחוה ונכרעה ולא שהי' מדבר עמהם והם מבינים דבריו אלא שהוא הי' מנהיגם כרצונו כדרך שהנשמה מנהגת את הגוף וזהו שהי' כלול מכל הנשמות ר"ל שיש בו הכח לכל מדרי' העולמות מרכ"ד עד סוכ"ד להיות להם כנשמה לגוף. ואחר שאכל עץ הדעת טו"ר אז נאמר עליו בזהר דלא הוי מסתכל אלא במילי דגופא וכו' פירוש שנתחדשה בו הרגשת הישות דעולם כאלו הוא יש ודבר לעצמו נפרד מן הבורא ח"ו ואין צריך לו ח"ו והוא הרגשת המינים והאפיקורסים ועל הרגשה זו אמר שהי' מין. וגם נשרו ממנו כמה נשמות ר"ל הכחות שהי' בהן אדה"ר בחי' נשמה לעולמות התחתונים נפלו ונוטלו ממנו מחמת ההרגשה הרעה האח ק כמשל חכם גדול שנמשך אחר השכרות שאיבד כחו שהי' לו להסתכל במילי דחכמתא כמ"ש במק"א. והיינו דוקא הכחות שהיו בבחי' נשמה לעולמות היש ודבר התחתונים. אבל כחות עליונים שהי' לו שהי' בהם בחי' נשמה להנהגת עולמות עליונים ביותר נשארו בו כשהי' [כמ"ש במק"א המשל ע"ז משתוי שיכול לדבר לפני המלך וכדלקמן אי"ה] ולכן גם רוח ה' דבר בו. ועל דרך הזה יובן למעלה ממש. כי הנה כתיב וכיראתך עברתך וידוע הפי' שתיכף ומיד שעלתה במח' בחי' יראתך בחי' מל' דא"ס נמצא ג"כ השרש דשרש לבחי' עברתך הוא הישות דקליפה כח הנפרד מגילוי אא"ס ב"ה. וזה הושרש בשרש בחי' הכלים ואותיות וכו'. ולכן בנחלה מבוהלת דמלכין קדמאין שכאו"א אמר אנא אמלוך כנ"ל דהיינו להיות מלוכה על עם יש ודבר נפרד בפ"ע שמחמת חסרון הכחב"ד שלטה בחי' העברתך הנ"ל בהתפשטות היש ודבר עד הפירוד ונפילה ממש כמובן מנפילת ונשירת הנשמות מאדה"ר הנ"ל דהיינו שגבר הישות על כל הנשמות שהיו מתחלה להתגבר על הישות ולהנהיגו כנשמה לגוף כנ"ל. וכמ"כ גבר בחי' הישות דהתהוות העולמות דאנא אמלוך במדריגות התחתונות אחריתה דנחלה מבוהלת עד שלא תבורך ותקבל השפעה מן המלך בכבודו [וע"ד משל הגס והגופני הוא כמלך שכבש מדינה מיד מלך אחר עפ"י תחבולות שהמציא שהעם היושב בה יוכלו לפרוק עול המלך הראשון ואח"כ מעין אותה ההמצאה פרקו העם גם את עול מלכותו וכל יגיעו ומה שהכניס בתחבולת המלחמה נשאר ביד פורקי עולו וד"ל]. וזהו שנפלו הכלים והניצוצות אל בחי' הפירוד הגמור דישות בלתי בטל למקורו כלל ח"ו עד שגזר המאציל ב"ה שיהי' בחי' עולם התיקון והוא הנק' בעצם בשם האצילות [דעקודים ונקודים נק' למעלה מאצי'] ולשון אצילות יש בו ב' פירושים. א' ע"ש חלק קטן נבדל מגדול כמו ויאצל מן הרוח. ב' כמו משועי ונכבדי הארץ ומאציליה דהיינו בחי' מדרי' החשובות והעליונות שבה והיינו שע"י הארת שם מ"ה החדש שהוא כח הביטול הגמור (לפי שבא ממהו"ע אא"ס דאד"ק שהוא אא"ס בעצם כמ"ש בשם האריז"ל] נתחברו אליו מדרי' העליונות דכלים שנפלו ונשברו כנ"ל להלבישו שיוכל להביא הארת הביטול ע"י ודרך הלבושים גם אל מדרי' תחתונות יותר שלא היו יכולים לקבל אורו. שבא דרך המצחא להדיא. שיקבלהו דרך הלבושים. ואחר שקבלו המדרי' השניות הנ"ל את האור דשם מ"ה נעשו גם הם כלים ולבושים להוריד את האור שיתחברו אלי' מדרי' נמוכות עוד יותר. ועד"ז הוא מה שנזכר בכאריז"ל שמה שלא הי' יכול להתברר באצי' נתברר בבריאה וכו' וכו' וכשנתבררו ונתחברו הכלים דז"א דאצי' שהוא בחי' שם הוי' דתיקון אז ה' מלך ונאצל עולם האצי' בכללו ונמצא שנתחברו כמה כחות ומדרי' מקשובי ואצילי הנפילים דעולם התהו שיקרא שם מלכותו עליהם לעולם ועד. ודעת לנבון נקל עד"ז גם בפרצופי הספי' דבי"ע שמזו"נ דבריאה נברא עולם הבריאה ומלכותו עליהם לע"ו וכן ביצירה ועשי' ה' ימלוך לעולם ועד מלכותו קאים לעלם ולעלמי עלמיא. והנה כמש"ל במשל ממדות שבנפש שהן בבחי' הוי' כמ"כ כח הרצון שבנפש גם בו מצאנו ראינו שיהי' לאדם רצון עמוק באיזה דבר לא יסור ממנו אף שכל התפשטות כחותיו משמשים ופועלים ענינים אחרים אעפ"כ הרצון אל אותו הדבר לא זז ממקומו. ובאמת הרצון העמוק הזה הוא הוא עיקרו של המדות הנזכרים רק שהחילוק והפרש שבין הרצון והמדות הוא. שהמדות כבר יצאו ונאצלו מן מהו"ע הנפש להתחבר אל הפועל ממש של הדבר שחושק ומתאוה אליו עד שהעדר השגת תשוקתו תחליש כח חיות הנפש בגוף. אבל הרצון אינו יורד כלל מן מהו"ע הנפש. אלא הוא הרגשת הענג של מהו"ע הנפש באותו דבר שהוא טוב מאד יותר מכל מיני עונג שתוכל הנפש להתענג בהם. והרגשה זו נעשית לבוש אל אור מהו"ע הנפש להופיע ממנה כחות להשלים הרצון [ובדרך זה ההתחלה היא מענג המתגלה. ויש דרך אחר שהתחברות מהו"ע ברצון תמשיך אל הרצון כל העונג שבנפש. וזה מבואר במק"א בענין תלת רישין מתגלפין דא מן דא]. ולפי שאין ברצון הזה ירידה מן מהו"ע הנפש. לכן אין הרצון משנה הנהגת האדם בשכל ומדות ומחדו"מ מסדר האפשרי והמזדמן לו. ועיקר הטעם לזה שהרגשת הרצון הוא בשלימות הענג דמהו"ע הנפש כמו שהוא כבר נשלם במלואו וטובו. ולאותו הטוב הוא טרוד ברצון. ולכן יתכן שישתקע הרצון ולא יתעורר להביאו אל הפועל אם אינו רואה בשכלו אפשריות מילואי. לפי שהרגשת הרצון הוא בלתי חסרון במה שהוא רוצה ואדרבה מצינו שהרצון למנוחה ועונג שישיגו ע"י ריוח ממון הרבה יביאהו להטריד א"ע בהיפוך המנוחה ולהרחיק נדוד ביגיעת המו"מ וכו'. והיינו לפי שהרצון עומד במקומו שהוא נבדל מערך כחות המתפשטים בשכל ומדות וכו'. ועפ"י הרחבת המשל הזה יובן למעלה בכתר וא"א שהוא שרש ההוי' דז"א [אלא שנק' אהי' אנא עתיד לאתגליא וכו'] שהוא רצונו ית' בא"א דאצילות להאציל ובא"א דבריאה לברוא וכו' והיינו הרצון ועונג דמלוכה על עם. רק שהמלוכה המשוערת ברצון הוא כפי שלימות סוף מעשה באופן שהרצון למלוך והפועל ממש דמלוכה וישות העם שהמלוכה שורה עלי' הכל היא ערך ומדרי' אחת דמהו"ע הרצון. וזהו ענין המצות שהסדר הזה דתומ"צ בעולמות הוא רצונו ית' שבכתר עליון [ולמעלה מעלה וזה שייך למקום אחר]. ויאמר שהרצון הוא כפי שלימות הענין במילואו וטובו. והיינו שיהי' מציאות העולמות ומשטרם הכל על פי התורה והמצוה. וכשנעשה ענין המצות בישות העולמות כדרך שהן נמצאים מן שם הוי' ב"ה המהוה אותם ליש ודבר בכל מדרי' העולמות דאצילות בריאה יצירה עשי' שורה עליהם אור הרצון דכתר בבחי' מקיף על הלבושים דמצות. כי המצות נעשים במדרי' מהות העולמות שהן רק כמו לבושים לי"ס שבכעו"ע. וע"י השראת המקיף הזה דאור הכתר השוה ומשוה וכו'. עולים בחי' הכלים הנשברים שנפלו בישות דעולמות הנפרד מקו"ח המלובש בי"ס. וחוזרים ומתחברים בגופא דמלכא והן הן המצות שהקב"ה מקיים בעצמו שעל ידם מחזיר האברים שנשרו ע"י שבה"כ שישובו להיות אברין דמלכא כבתחלה. מבואר שע"י המצות מתחברים אברים וכלים שנפלו ונפרדו מן יחוד אא"ס בספירות ע"י הקו"ח להתייחד במדרי' הע"ס עצמן. וזהו אשר קדשנו במצותיו שגם אנחנו כשמקיימים המצות בעולם שלנו שלא נתברר עדיין אנחנו מחזירין הכלים שנפלו למטה בבחי' הפרוד דישות דנוגה דעוה"ז להתייחד, בע"ס ע"י אור הרצון דכתר השורה על הלבושים דמצות. וכנ"ל שמצד הכתר (חסר):
3