חנה אריאל, ויקרא א׳Chanah Ariel, Vayikra 1
א׳ויקרא אל משה וגו'. פשט הענין לפי שנא' ולא יכול משה לבוא אל אוה"מ כי שכן עליו הענן. ס"פ פקודי לכן צ"ל ויקרא. וא"כ י"ל למה הפסיק בספור ובהעלות הענן וכו'. גם שלפי"ז משמע שע"י הקריאה הי' משה יכול לבוא אל אוה"מ, א"כ למה נא' וידבר ה' אליו מאוה"מ באוה"מ הול"ל בפ"ק דיומא דרז"ל מפסוק זה לאמר מנין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר ת"ל לאמר לא אמור בדברים. והיינו לפי שאח"כ אמר דבר אל בנ"י וכו'. א"כ לאמר זה מיותר לדרשה. וי"ל למה דוקא מפ' זה דרשו כן הלא כ"פ כתיב כן. וגם בפ' תרומה הקודמת. ועוד יל"ד מ"ש אדם כי יקריב מכם שלפי סדר הל' הול"ל אדם מכם כי יקריב. בפ' החדש וידבר ה' אל משה ואל אהרן באמ"צ לאמר. למה נז' בתו' שהי' באמ"צ מה שידוע בלא זה לפי הענין ומה נ"מ בזה הי' באמ"צ. החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. כפל הדברים בענינים ומלות שונות. בסוף פ' פקודי וידבר ה' וגו' ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את המשכן וגו' וכו' וכו'. ולבסוף כתי' ויעש משה ככל אשר צוה ה' אותו כן עשה והיינו שעשה ההקמה וכל הסדר האמור ושוב נא' ויהי בחדש הראשון וכו' הוקם המשכן. ועוד אח"כ אומר ויקם משה את המשכן. כ"ז צריך להבין. וכן מה שבכל פרט ופרט ממה שעשה כתוב בכל א' מהם כאשר צוה ה' את משה, וכל זה אחת שכבר נאמר ויעש משה ככל אשר צוה ה' כן עשה:
1
ב׳יש לבאר תחלה בענין תומ"צ שנז' בהם לשון מעשה המצות וקיום המצות. הנה תמצית ענין מעשה המצות הוא ענין וצונו (שאומרים בברכת המצות אק"ב וצונו). פי' שמקבלי התו' דוקא הוא אשר יש בהם הכח שע"י עשייתם יהי' הדבר הנעשה נק' בשם מצוה אבל מי שלא קבל התו' אין עשייתו נק' בשם מצוה כידוע מענין תורת שחיטה ותורת גיטין וקדושין וכתיבת סת"מ וכה"ג כידוע. והיינו רמ"ח פקודין רמ"ח אברין דמלכא. ופי' אברין דמלכא כמו שע"י משיכת אבר האדם נמשך גם חיות האדם בכח המשיכה של גוף האבר אף שבעצם החיות אין להמושך כח לאחוז בו כלל כי הוא רוחני ונבדל מחוש המישוש דמשיכה. ככה אי' בזוה"ק דתרי"ג מצות תליין בשם הוי' ב"ה כענבין באתכלא כי שם הוי' ב"ה הוא המהווה הכל והוא עיקרא ושרשא דכ"ע כי אין בהם רק כחו ית' (כי מאפס ואין נבראו בכח מאמרו ית'). והי' ראוי להגלות ע"י העולמות המתהווים ליש בכחו ית' ענין הוויתו ב"ה (והי' בטל מציאות ישות העולמות כי באמת אין עוד מלבדו גם אחר שנבה"ע וכו' כמ"ש בתניא ח"ב). אלא ששם אלקי' הוא מגן להעלים אור שם הוי' ב"ה וע"י ק"כ צירופי אלקי' הולך ומתעלם עד הישות הגמור הנפרד לגמרי עד שיוכל להיות כחשו בה' ויאמרו לא הוא אלא העולם מעצמו עומד. וזהו שיש לישראל כח מעשה המצות (שניתן למקבלי התו') שעל ידיהם דוקא נמשך גילוי דשם הוי' ב"ה הנבדל ומרומם ע"י גוף המצוה דתליא כענבין באתכלא וכמשיכת אבר שעי"ז נמשך גם החיות (ומבואר בכ"ד שעכשיו המשכה זו היא בחי' מתן בסתר ולעתיד יתגלו המצות ונגלה כבוד ה' שנמשך על ידם בבחי' מתן בסתר הנ"ל). וכח זה ישנו לכל מקבלי התו' עד סוף כל הדורות. כי הוא הוטבע בנפשותם שתהי' נעשית פעולה זו ע"י מעשה המצות שלהם. וזהו וצונו מל' צוותא שנתחברו כבי' אברין דמלכא ב"ה אל אברי הנשמה ורוח ונפש של כל ישראל ע"י מתן התו' אנכי הוי' אלקיך כידוע ומבו' בכ"ד וכמו סמי הרפואות שפועלים פעולתם מבלי שום הרגשה לסמים עצמם מה שהם פועלים באדם. וז"ש פושעי ישראל מלאים מצות כי כל מצוה שהם עושים אפי' שלא בכונה כלל הרי נעשה ענין המצוה כנ"ל. אלא לפי שהם פושעי ישראל ומתלבשים בקליפות הטמאות שאין להם עלי' כידוע לכן גם המצות שעושים שקועים בקליפות שלא יוכלו לעלות ולהיות מהם בחי' ונגלה כבוד הוי' הנ"ל ואדרבה הם מוסיפים כח בקליפות עי"ז עד שישובו בתשובה שלימה ויטהרו נפשותם מטומאת הקליפה אז גם המצות שהמה מלאים להם יעלו מטומאת הקליפות אל היכלות הקדושה כפי ערך מדרי' התשובה שיעשו. וכ"ש מי שאינו בכלל פושעי ישראל ח"ו רק שאינו שם על לבו ענין מלכות שמים ותורה ועבודת הש"י. ואעפ"כ הוא עושה תומ"צ כפי ההרגל ומצות אנשים מלומדה דודאי נעשה ענין המצות על ידו ככל הנ"ל. אלא שהמצוה לא יכלא לסלקא ולמיקם קמי' ה' ב"ה (כידוע מאמר זוה"ק דכל פקודא דלאו איהו בדו"ר לא סלקא ופרחא לעילא) פי' כי עדיין מה שנעשה ע"י המשכת שם הוי' ב"ה עודנו מלובש ומעוטף בק"כ צירופי אלקי' המעלימים על שם הוי' ב"ה. וא"ת א"כ מה חידשו בעשיית המצוה וק"ל. התירוץ ע"ז הוא ענין הבירורי' הידועים שעכ"פ נברר הכח דנוגה שבגוף מעשה המצוה שהי' יכול להיות נעשה בו וממנו דבר הרשות שאין בכח ובחי' גילוי שם הוי' ב"ה כלל (ואפי' דבר איסור היו יכולים להיות שאין לו עלי' לעולם כידוע וכנ"ל). ועכשיו נתברר הכח דנוגה הזה שבגוף המצוה לסט' דקדושה ממש ובתוקף כחו לגלות שם ה' ב"ה. אלא שעדיין הוא מעוטף ומלובש במדרי' הנוגה. כמשל סמי הרפואית הצריכין בישול ותיקון עד שתצא כח הרפואה שבהם אל הפועל וכמה מעלות טובות למקום עלינו לתקן את מעשי המצות הללו להוציא כחם אל הפועל ע"י הצדיקים או בכמה דרכים לפניו ית'. אכן יש מדרי' למעלה מזו ונק' ג"כ רק בשם מעשה המצות. והוא מי שלבו גם הוא דבוק לגמרי בעניני עוה"ז דוקא. אך רוח ה' נוססה בקרבו ואינו מניחו ללכת אחר עסקי עוה"ז ככל חפצו עד שיצא ידי שמים לעשות כל מה שמוצא א"ע יכול לעשותו לעבודת הבורא. וזה נק' דו"ר טבעיי'. ובזה האופן יש להמצוה עלי' מעשי' ליצי' ששם החיות שהם טבעיי' באהוי"ר שלהם (ואם ע"י שרוח ה' נוססה בו לא יניחנו גם מבלתי התבוננות והתיישבות לפי כחו בכונת המצות או התפלה בטעם ודעת. זה נק' דו"ר שכליי' ועולה למדרי' עולם הברי' אם הוא מתפעל בדו"ר מההתבוננות. ואין להאריך בזה כי כ"ז מבואר בתניא). אמנם גם זה נק' רק שנפשו צמאה לה' כמ"ש בתניא פ"מ ועליו קובל הנביא הוי כל צמא לכו למים. כי הגם שיש התעוררות לחיי הנפה"א. אבל כשעכ"ז מקושר מאד בעניני עוה"ז אף דלא סגי לי' שלא יעשה כרצון הנפה"א אבל אינו מרוה צמאונה ככל חפצה וע"ז קובל הנביא כנ"ל. אך מבואר שם בתניא שיש מי שטועם מעין עוה"ב בהשגתו ועבודתו. והיינו כשמתאמת אצלו בדרך ידיעה והשגה מענין אחדות האלקות עד שנפשו ולבו קשורים בדעת והשגה באלקות שאז בודאי ממילא יש לו אהוי"ר כי מאחר שהאלקות נגלה בהשגתו א"א כלל מבלתי אהוי"ר. כי מה שבנ"א אינם יראים ממלכות המלך הגדול והקדוש ב"ה ומשתוקקים לקבלה באה' הוא מחמת ההעלם וההסתר כנ"ל שנעלם מהן האלקות ב"ה. אבל אם ע"י השגה ודעת מגיע לדעת את ה' א"א מבלי אהוי"ר (ומ"ש יודע רבונו ומכוון למרוד בו היינו שיודע בידיעת בית רבו או אפי' בידיעת חכמתו שהשיג כבר אבל אותה השעה הוא פונה עורף ואינו רוצה להסתכל ולהגיע בהשגתו עד האלקות ב"ה). ונפשו ולבו הכולל כל כחותיו של האדם נמשכים אל ה' לדבקה בו בכל לב ונפש זה נק' בחי' פב"פ שבשעת ההשגה ודעת כל כחותיו מסכימים שאין קדוש כה' והוא החיים והטוב האמיתים אפס זולתו שום דבר וענין (אף שכשיסור לשום דעתו במילי דעלמא טבע התקשרותו בתאוות עוה"ז לא ניזוזו ממקומן כלל. מ"מ בשע"מ הטרדא בטו"ד והתפעלות הדו"ר הוא בבחי' פב"פ). ובאופן הזה קיום המצות הוא מעין עוה"ב שאין שום עסק וענין כנגדו לבטלו ח"ו. זהו נק' שמגיע עד ה' ממש (פב"פ). ואז הוא כענין מ"ש אני ה' עושה כל שאין האדם המקיים המצות בטו"ד. הזה דבר נפרד לעצמו כלל אלא הוא דבוק בה' בכל לבו בטרדת השגת האחדות וכו'. וזה נק' מקיים המצות כלומר שמקיים אותם למעלה. וע"ד הקבלה הוא שמקיים המוחין בז"א שלא יסתלקו. וביאור הדבר הוא ע"פ שנז"ל בארוכה בפרשיות ביאור ענין המוחין דז"א שהוא כד"מ מאדם התחתון שכשאין לו בחי' מוחין דגדלות הרי הוא נמשך במחדו"מ שלו אחר חיוב מדותיו ושכלו ומצד הגוף ונה"ט הרי שכלו ומדותיו מחייבים רק בעניני עוה"ז נמשך הוא אחריהן במחדו"מ שלו. אבל כשבא לכלל מוחין היינו שחושב על תכלית אנושייתו בעצם ומבין שאין מילוי התאוות ורצונות בתאוות עוה"ז שלימות מהותו ועצמותו. מבואר שבחי' הדעת ומוחין דגדלות הוא שמתגלה במקום מדותיו ורצונותיו ענין שלימות מהו"ע ומתנהג עם בקשת השלימות הזה במחדו"מ שלו. ושכן הוא למעלה דששת ימים עשה ה' את השמים וכו' ולאנהגא בהון עלמין זהו רק בחי' התפשטות המדות והארתן לחוץ כפום עובדיהון דב"נ. אבל בחי' המוחין דגדלות למעלה שמתגלה מגילוי אור מהו"ע ב"ה בעולמות שאין זה אלא בבני בריתו כמשנ"ת למעלה בפרשיות באריכות שזה תלוי אם נמצא בעולמות דבר שיאיר בו בחי' המוחין דגדלות אז נמצאין המוחין למעלה ולכן כשבבחי' פב"פ הנ"ל מקיים מעשה המצות אברין דמלכא מתגלה באברי שלמעלה בחי' מהו"ע ית' שהוא פנימי' רצה"ע ב"ה וע"ק וז"א כ"ח. וזהו קיום המצות שמקיים המוחין למעלה באברין ומדות עליונות. ויש עוד בחי' עליונה גם מזה ונקרא בשם מעשה המצות דוקא. אבל הוא ע"ד מארז"ל ועשיתם אותם ועשיתם אתם מעלה אני כאלו עשאוני. והיינו שהם עושים ומחדשים את בחי' המוחין למעלה בבחי' תוס' אורות באצילות. והוא מי שמצד נשמתו הגוברת ומושלת בגופו במצותיו חפץ מאד והוא בבחי' פב"פ תמיד כל היום כולו ועוסק בתומ"צ בפו"מ לעשות נח"ר ליוצרו. מזה יש לו כח להוסיף אורות ומוחין למעלה כנ"ל. ולכן מעלה אני כאלו עשאוני בבחי' דבר חדש כנ"ל. והיינו שמתגלה בכלים דז"א דאתקריאו גופין. מדרי' במוחין עליונים עליונה על סתם ענין מוחין דתומ"צ. ובגמ' החטאת קודמת לעולה בכ"מ. משל למלך שאחר שריצה הפרקליט נכנס דורון אחריו. ואיתא בכתבים שענין הדורון הוא כדי שיהי' נח"ר לקונו מעבודתו. כי החוטא בעודו רשע שלא עשה תשובה ידוע בכאריז"ל שמצותיו מוסיפין כח בקליפות. והחטאת מכפרת ושוב יוכל לקיים ע"ד מעשה המצות הנ"ל. וכדי מוסיפין למדרי' קיום המצות הנ"ל צריך לדורון דהיינו שימגיע עד מדרי' רצון המלך והנאתו במשל דדורון שבגמ' הנ"ל וכן הוא ע"י קרבן העולה שמעלה את נשמתו כעולה שהיא כליל לה' דהיינו בחי' פב"פ הנ"ל. ויש להביא משל ע"ז וע"י המשל יותך כל ענין הדרוש הזה. והוא כמלך שיש לו ענינים ועסקים גדולים עם מדינות אחרות במה שאין שייכות לכל בני מדינתו לידע מהם. אך להוציא הענינים אל הפועל ודאי שצריך לזה צבא וחיל בהנהגה ראוי'. והנה המלך כשמדבר עם משנהו אינו מדבר אלא בעצם הענינים מה שרוצה להפיק רצונו במדינות אחרות. והמשנה כשיודע היטיב פנימי' רצונו של מלך מסדר הוא את שרי הצבא ואנשי החיל כפי עבודתם באופנים מסכימים להפקת רצון המלך בפו"מ. ולפעמים כשהמשנה עוסק לסדר הנהגת הצבא והחיל מתחדש ממילא איזה ענין במדינות אחרות כפנימי' רצון ותענוג בחפץ המלך מה שלא אמר להמשנה כלל. ועם המשל הזה יש להבין מ"ש במלאכי זכרו תורת משה עבדי. והלא האומר אפי' פסוק א' משה מעצמו אמרו אפיקורוס הוא. אלא הכל מפי הקב"ה, ולמה נק' תורת משה אלא כמ"ש בס' התמונה שמה שאחר הקב"ה בעצמו למרע"ה אין כל ברי' יכולה לעמוד עליו (כמו במשל הנ"ל שמה שמדבר המלך עם המשנה נעלם מבני המדינה לגמרי). אלא נשמת מרע"ה שקבל מהקב"ה שהיתה בגוף העתיקה הענין ההוא מה שידבר אל בנ"י וצירופי כל אותי' התו'. ובזה יובן המדרש ע"פ בכל ביתי נאמן הוא אמרו המלאכים להקב"ה נתת רשות למשה לכתוב התו' והוא יכתוב מה שירצה אמר להם הקב"ה ח"ו שמשה עושה כן ואפי' עושה נאמן הוא הה"ד בכל ביתי נאמן הוא. עכ"ל המדרש. והיינו כנ"ל היתה טענת המלאכים פן ישנה מרע"ה בהעתקת דבר ה' אל עוה"ז וע"ז השיבם ח"ו שמשה עושה כן כי מאחר שהביטול שלו לאלקות ית"ש הוא שלם בתכלית הזכות והבהירות א"כ מהיכן ימשך לו שינוי. עוד אמר שאפי' אם הי' טבע וסדר חיי הגוף נוטים על איזה ענין מצד מהות טבעו נאמן הוא שעי"ז יומשך פנימי' רצה"ע לבוא אל הפועל ע"פ דבריו כידוע בענין אלו ואלו דא"ח. רק שהאלקים חיים שמדבר בהם הוא כפי ערך מהותם ב"ש מצד הדין וב"ה בחסד וכו'. ובמעמד ה"ס ניתנה התו' לישראל מהקב"ה בכבודו ובעצמו. וזהו ענין וצונו שנתן לנו הכח לעשות המצות במעשה וע"י מרע"ה גילה איך יבוא רצה"ע ב"ה למעשי גופי עוה"ז. והיינו רק סדר המעשה אבל כח המעשה כל ישראל מפי הקב"ה קבלו. וכמו במשל שהמשנה הוא עושה לחיל הצבא סדר ההנהגה אבל אין במשנה מצד עצמו כח להכריחם לשמוע בקולו. אלא המלך לבדו שלטון ואותו יעבודו אנשי הצבא. והנה הדיוטי אנשי חיל אינם עושים רק מחמת אימת ממשלת המלך הנתונה בידי השרי חיל להכריחם על המעשה בכל מיני כפיות. והנמשל במעשה המצות דבחי' א' הנ"ל שאין במעשה הזה אלא הבירור מנוגה ואין לו כח לעלות אל פנימי' רצה"ע ב"ה כמו שהדיוטי החיל הולכים למקום שמצווים עליהם השרים כמו לספר פלוני של מדינה פלונית ובני המדינה ההוא יודעים שההדיוטים לא יעשו מעצמם כלום אלא מצווי השרים. ולכן אין הם מתפעלים מבני החיל כ"א משרי החיל המנהיגים אותם. א"כ אין מעשה ההדיוטים מגיע אל קיום פעולת רצון המלך אלא ע"י השרים. והשרים הנמוכים כבר יש בהן קצת קירוב אל פנימי' רצון המלך. כי בידם ללחום את הבאים ממדינה האחרת לעמוד לנגדם. אבל גם השרים הנמוכים עצמם אין יודעים כ"א מה שמצווים ועומדים להוליך את אנשי החיל אל מקום פלוני. אבל אין יודעים כלל לאיזה כוונה הם מצווים להוליך הצבא לשם (ובנמשל דו"ר טבעיי'). רק השרים העליונים הכוללים (הענע ראלין וכדומה) המה יודעים גם ענין המכוון בהולכת החיל לשם (הנמשל מזה בדו"ר שכליי' לעיל בהג"ה). אבל מפנימי' רצון המלך בכל העסק הזה אינו גלוי כ"א לשרי העצה מפי המשנה וגם הם אינם יודעים כ"א פנימי' המכוון של המעשה שיהי' נעשה ע"י אנשי החיל. כמו עד"מ שיפתחו בני המדינה האחרת את שערי המדינה שלהם לכל אנשי מדינות המלך לבוא שמה בכל אוות נפשם באין מוחה וכדומה לזה. אבל למה רוצה המלך בכך שיש לו מכוון עמוק בזה הנוגע לעצם ענין רוממות מלכותו. זה אינו גלוי כ"א אל המשנה לבדו ולמתי סודו הראויים לכך ומסייעים אותו איך להביא תמצית עומק המכוון של המלך ע"י מעשה אנשי הצבא. וכבר נת' שעי"ז יוכלו להמציא תענוג חדש בעומק המכוון למלך עצמו. והנה מזה יובן משנת"ל ענין ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך. וענין המשכן שהוא פרצוף הארה. ובית עולמים הוא פ' העקרי. וע"ד שנת"ל פ' ויקהל שענין פ' הארה הוא ענין ידיעת סוד ה' ויחודו בעולמו שזהו כמשל שרי העצה והוא ענין קיום המצות בבחי' פב"פ ולא מעשה המצות בענין הפו"מ (כמו במשל הנ"ל אנשי הצבא ומנהיגיהם). כי זה לא הי' כ"א בא"י ולא במדבר רק שנעשים ממילא מחמת הבחי' פב"פ כמו ענין הדגלים ונסיעתם וחנייתם עפ"י ה' את משמרת ה' שמרו. ונדבת המשכן ועשייתו עם כל הכלים שנק' ע"ש כל ישראל דוקא (אף שלא עשה כ"א בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב. אבל בשליחות כ"י עשו ושלוחו ש"א כמותו. ולכן כתי' ויעשו בנ"י ככל אשר צוה ה' וגו'). וכ"ז הוא בבחי' קיום המצות וכנ"ל שמקיימין המוחין למעלה. וזהו ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך דוקא שהוא בחי' המוחין עצמם למעלה שבאו ביחוד מקוב"ה לשכינתי' בתחתונים. וכ"ז מובן ממשל שרי העצה. אבל בבית עולמים הוא בנין פ' העקרי וכמשנת"ל פ' ויקהל מבן המכיר את אביו שהוא הכרה עצמי' מצד שעצמו ובשרו הוא. ולכן הכרה זאת לא תמצא באחר אפי' הוא חכם שבחכמים ובבן תמצא אפי' בכל בן ולא מחכ' שבו. והוא כענין במצותיו חפץ מאוד הנ"ל. וכשהוא בבחי' בנין פב"פ הרי גם טבעו שבגוף מסכים למה שעצמותו נכסוף אליו והנה ב' הפרצופים הנ"ל הוא רק בבחי' הבנין דנוק' עליונה כידוע בע"ח שעיקר אצילותה הוא רק נקודת הכתר וט"ס אחרונות באים לה בבחי' תוספות (ובנין). ולכן כפי מה שהי' רצונו של מרע"ה. שעם בחי' הדור דעה שבמדבר פ' הארה יכנסו לא"י לבנות גם פ' העקרי. ונעוץ סופן (שעלה במח' ורצון מרע"ה) בתחלתן. ולזה אמר ביום החדש הראשון בא' לחדש תקים את המשכן. פי' ענין ההקמה הוא בחי' בנין הנוק' למעלה (כמו והתקין לו ממנו בנין עדי עד וכמ"ש במ"א). שעליו נא' ועשית דמשה כמ"ש בפהק"ו שהוא לעשות בחי' צמצום והתלבשות אא"ס ב"ה בענין שיאיר לקהל ועדה וישראל הכל כנ"ל. וההקמה היינו גמר התיקון לבנין קיים שהוא יהי' דוקא בחדש הראשון בחי' גלגלתא דנוק' שהוא כולל ב' הפרצופים הנ"ל. וע"ז נא' ויעש משה פי' עפ"י הנז"ל בשם ס' התמונה שמה שדבר ה' עם משה לבדו אין שום דעת ב"א סובלתו כלל וע"י נשמתו בגופו מתקן הדבר שיבוא בערך השגת זולתו. וזהו ויעש משה שהביא ענין ההקמה שאמר לו ה' ית' לבחי' עשי' שיוכלו נשמות בגופים דכל ישראל ליהנות ממנו כדלקמן. ומ"ש ככל אשר צוה ה' אותו כן עשה יובן עם משנת"ל בענין וצונו שהוא הכח הניתן לישראל במ"ת שיהי' ביכולתם לעשות מהות ענין המצוה כנ"ל. והנה לא כל אדם עושה כל המצות שבכחו לעשותם. אבל במרע"ה מעיד הכתוב שככל אשר צוה ה' כלומר שהי' מחמת הצווי בכחו לעשות כן עשה ולא גרע כלום והנה הקמה זו כנ"ל שהוא בבחי' אלקות דושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך כנ"ל עליה אמר קרא ככל אשר צוה ה' כן עשה. ואח"כ הוא אומר ויקם את המשכן וגו' זה קאי על המשכן שהוא למראה עיני בנ"י כפשוטו של מקרא. שהמשכן דקרשים ויריעות הוא הנראה לכל. עשה משה ופעל את הראי' הזאת לפנים בישראל שיהיו הם ע"י ראייתם את המשכן בבחי' פב"פ כנ"ל שהוא הסכם כל הכחות לדבקה בו ית'. ופי' כאשר צוה ה' את משה ולעיל הוא אומר ככל אשר צוה ה'. שינוי הלשון מילי דחכמתא אית בי' (הגם שאפשר לומר כפשוטו שכשהזכיר מה שעשה משה בכללות אומר ככל אשר עשה וגו' וכשבא לומר בפרט שייך לשון כאשר). והוא דמצינו שלשון כאשר משמש בעולם שנה נפש. עולם הוא גוף הדבר המורגש לכל וממין זה הוא וה' פקד את שרה כאשר אמר שיהי' לה במורגש בן נולד בנפש הוא כמ"ש ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי שאין זה פועל מורגש לזולתו אלא הוא רק התפעלות נפש מי שנעשה לו. בזמן כמו כאשר בא יוסף אל אחיו. כאשר תריד וכדומה. ובא הכתוב לומר שויקם משה את המשכן וכן ויבא את הארון אל המשכן וכו' וכו' עשה משה את כ"ז באשר ה' אתו בכל הב' בחי' דעולם ונפש כמו שהי' בזמן שצוה ה' אותו. ובאותה המדרי' הי' משה גם בשעת עשי' וד"ל. ולכן סיפר הכתוב שכל דבר ודבר ממעשה ההקמה והתיקון דמשכן (עד שמלא כבוד ה' את המשכן). בכולם הי' משה בשע"מ ככל אשר צוה ה' אותו בעת הצווי. ולהיות כל הענינים הנזכרים. בכתוב הם בחי' ומדרי' שונות זו מזו הוצרך לפרש לכאו"א שהי' בשלימות אותה הבחי' ומדריגה. ועם האמור דמדרי' ובחי' קיום המצות אינו אלא בבחי' בנין פרצוף א' מב' הפרצופי' או פ' הארה שהוא ענין ידיעה והשגה או בחי' פ' העקרי שבמצותיו חפץ מאד בבחי' פב"פ ואז יכול לבוא גם לבחי' מעשה המצות דועשיתם אותם אתם מעלה אני כאלו עשאוני כנ"ל, הנה באמת אפי' מי שאינו במדרי' השגה והבנה בהרחבת הטו"ד בסוד ה' וגם אינו בטבע תולדתו מאותן שנאמר בהם בראת צדיקים. אעפי"כ יכולים לבוא למדרי' ובחי' קיום המצות או אפי' לבחי' העשי' למעלה הנ"ל. והוא ע"י מדת האמונה בה' ובמשה וב"ד שהוא התקשרות באמונת חכמים לחכמי הדור שנחשבים כולם לבחי' משה וב"ד כידוע. וז"ש וידבר ה' אל משה ואל אהרן (הוא ובית דינו). בארץ מצרים (ר"ל שבמצרים לא הי' שום בנין לב' הפרצופים). שרק בזכות האמונה לבד שהיתה להם במצרים. החדש הזה לכם הוא חדש ניסן גלגלתא דנוק' כנ"ל וכמ"ש בסה"ק ובמ"ח. זהו ראש חדשים פי' לענין בחי' ומדרי' החדשים מצד עצמן הוא ראש וגלגלתא. ראשון הוא לכם לחדשי השנה. פי' לאותה הבחי' שהחדשים נחשבים ע"ש השנה ומקבלים ממנו הוא בחי' ראשון ונחשב רק ככל א' מהם אלא שהוא ראשון משא"כ למדרי' החדשים עצמן הוא ראש להם מקור ומשפיע. דהנה יש בר"ח ב' עילוים. א' חדתותי דסיהרא לקבל אור השמש. וי"ב חדשים נגד י"ב צירופי הוי' דז"א שהנוק' מקבלת בכל חדש בחי' צירוף א' מהם ב' מ"ש השער הפנימי הפונה קדים (לקדמונו ש"ע אד"ק המאציל ב"ה) סגור יהי' ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח. וידוע בכתבים שזהו מה שבשבת בא תוס' או"ח מהמאציל ב"ה לז"א ובר"ח יבוא כזאת לנוק'. ובבחי' קדמונו ש"ע (שהוא הפונה קדים כנ"ל) מחשבתן של ישראל קדמה לכל ובמי נמלך בנשמותיהן ש"צ וכמ"ש במק"א. ופי' נמלך כלומר סידר ממלכתו. ומן השרש הזה נמצא הכח לישראל לעשות המצות ע"ד כאלו עשאוני הנ"ל. וזהו ד"כ ענין פ' העיקרי דוקא. ולפי שבתחלה לא נאצל רק נקודת הכתר וט' אחרונות באים בתוס' לבנין נקודת הכתר הנ"ל. לכן אומר החדש הזה ניסן גלגלתא כנ"ל. לכם ראש חדשים המקור ושרש להם כאמור. ואמר עוד שלענין חדשי השנה דהיינו בקבלת אור השמש דז"א שזהו ד"כ ענין מפרצו' הארה. אינו נחשב רק ראשון בחשבון ובמעלה ולא בבחי' מקור ושרש לשאר החדשים. לפי שכל האור הזה הוא רק מה שמאיר ובא מן השמש. וכמ"ש זכו ישראל להקביל פני אביהם שבשמים. אביהם דוקא. ומארז"ל בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל הוא במה שהן עתידין להתחדש כמותה. היינו בחי' ראש חדשים הנ"ל:
2
ג׳ומעתה נבוא לביאור ענין דויקרא אל משה וכו'. דהנה ידוע דמשה בעלה דמטרוניתא פי' שהוא הי' המנהיג את ישראל בפ' ההארה דדור המדבר בכל עת ועונה לפ"ע מצבן ומדריגתן. וז"ש בזוהר דמדבר לה כרעותי'. וע"ז אמר הכתוב ולא יכול משה לבוא אל אוה"מ וגו'. כי משה הי' עניו מכל וחשב שאינו שליח (אלא) להנהיג את ישראל בהנהגה הפרטית. אבל בשעת הקמת המשכן שכן עליו הענן וכבוד ה' בבחי' הכללות דוקא כמו שמפרש הכתוב אח"כ. ובהעלות הענן יסעו בנ"י ואם לא יעלה וגו'. פי' שזה ששכן עליו הענן בשעת ההקמה הוא הכולל את הפרטים הנמשכים מזה לפי העת והזמן. וכן כי ענן ה' יומם ובלילה אש היינו פרטי השינויים בהנהגה. חשב משה רע"ה שעכשיו אין לו עסק לבוא אל אוה"מ (ותירוץ זה מרומז בזוה"ק פ' פקודי עפ"י משל דאתתא כד מתקנא גרמה במאנא הא לאו אורחא דבעלה למיעל לתמן). וע"ז אמר ויקרא אל משה וכמ"ש בזוהר ר"פ ויקרא שע"י וכבוד ה' מלא את המשכן בא הצירוף על ידי המלאכים "אוקיר (אנוש מפז) רק שהצירוף (נראה) אל משה ויקרא שאין אומרים שבחו ש"א בפניו. פי' שמעלת מרע"ה יקרה מאד ואינה בערך השינויים של ההנהגה וכמשל המשנה הנ"ל. וגם באוה"מ שהוא הלבוש דפ' הארה לגבי בנ"י שיהנו לאורה גם שם נגלה למשה בחי' ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך הנ"ל. וזהו שמצירוף "אוקיר נגלה לו בפניו עכ"פ ויקרא שלא ימנע מלבוא אל אוה"מ (דלגבי מעלתו הוא ענין אחר לגמרי מתיקון מאנהא וכמובן ממשל המשנה הנ"ל). ומה שקרא אותו לבוא דוקא הוא בכדי שימשך לישראל דעת והרגשה קצת מן ככל אשר אני מראה אותך. והוא הנ"ל שלפעמים יראה המלך שטוב לגלות סודו גם לאנשי הצבא רק אפס קצהו וגם זהצריך להיות דוקא באופן זה שלא ידעו כלל שרצון המלך וצוייו הוא להודיע להם. אלא יחשבו עול עבודת המלך עליהם מבלי שום טו"ד כדרך אימת המלוכה. רק שגילוי אפס קצות הסוד יגרום להם זירוז יותר והתגברות בפו"מ שלהם. וכן יובן למעלה שדור דעה דמדבר רצה ה' להטעימם אור השכינה דככל אשר אני מראה אותך הנ"ל. אבל לא בדרך צווי. עפ"י משל שמה שבא בדרך צווי הנה הוא כח נוסף באדם שגם מבלי טורח והכנה יפעול פעולתו. מה שאין זה הדבר כן אלא הוא תכלית ענין דפב"פ וכמראה הפנים לפנים דוקא כן לב האדם אל האדם. וזהו ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוה"מ ולא באוה"מ. אלא שגם מה שבא מאוה"מ ולחוץ היינו לקבלת והשגת בנ"י גם הוא דבור ה' שאל משה עצמו כאמור. וע"ז אמר לאמר. והי' קשה לחכמי הש"ס מהו ענין לאמר כאן. בשלמא בכל לאמר שבתו' יש לפרש בפשיטות עפ"י מ"ש בשם ס' התמונה שכל מה שדבר ה' עם משה המה דברים נפלאים מכל האדם. ואותו הדבור שמפרש בו הכתוב לאמר. ר"ל שאין אותו הדבור ככל הדברים שעם משה הנפלאים ונעלמים אלא הוא ע"מ לגלות דבר וצווי. ומפרש אח"כ. סדר הצווי שבגללו באו הדברים שלגבי משה עצמו בבחי' לאמר הוא דבר אל בנ"י וגו'. אבל בכאן כפי מה שנתפרש שוידבר ה' אליו גם מאוה"מ ולחוץ כעין מה שלגבי דידי' גופי' ככל אשר אני מראה אותך. א"כ ק' מהו הכפל לאמר וגם דבר. ולזאת פירז"ל לא אמור בדברים כעין מ"ש במשל שאף שנגלה להם לא יגלה בדרך גילוי וידיעה להם שזה הגילוי הוא רצון המלך שרצון המלך הרי הוא צווי ופקודה כנ"ל. אלא לא אמור בדברים שלא יבא אליהם בגילוי גמור (שהוא תוס' כח כנ"ל). אלא כענין אם תדרשנו ימצא לך. ומפרש עוד ענין הגילוי שכינה לישראל הזה מהו. אדם כי יקריב מכם. פי' דהנה כתי' ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'. והענין פלאי וכי לא ידע קין שלה' הארץ ומלואה ומה זאת שהוא מביא לו מנחה. אמנם הענין הוא דמ"ש לה' הארץ ומלואה הוא בידיעת עצמו של הקב"ה שבידיעת עצמו כבי' ממש הוא יודע גם את כל הנמצאים וכמ"ש בפקה"ו. אבל כפי הדעת תחתון דנבראים היש הוא דבר נפרד לעצמו. וע"ז אמר לשון מנחה שגם בדעתו השיג דבר פרטי זה לכללו בידיעתו של הקב"ה. וכן הענין בכאן דעולת נדבה שמתנדב לב האדם אל הנח"ר של המלך הקב"ה בכבודו ובעצמו וכעין ענין דורון הנז"ל וז"ש כי יקריב מכס פי' מן הדעת תחתון שלכם לקרבו ולכללו בקרבן לה' כמו שקמי' לה' הארץ ומלואה, וע"ז אמר וסמך ידו ופירז"ל בתרגום יונתן בידו אחת ובכל כחו פי' בידו אחת הוא עפ"י משנת"ל שע"י האמונה לבדה יכול האדם להיות תומ"צ שלו בבחי' קיום המצות וכו' ולסלקא לעילא להיות נח"ר לקונו. וידו א' היא הימנית ור"ל האהבה הטבעי' הנמצאת (ומסותרת) בלי ספק בלב כל ישראל. והיא כוללת בעצמותה את בחי' היראה ופחד דקו שמאל ג"כ בהעלם דהיינו שלא ליפרד מיחודו ית' כמו"ש בתניא. וכשהוא פועל בה בכל כחו ר"ל במס"נ שישנה ג"כ בטבע כ"י כידוע וכמ"ש בתניא. וכשנדבת הלב מתעוררת במדות הללו מבשרו הכתוב ונרצה לו לכפר עליו. ונרצה ר"ל מרצון העליון כמו ענין הדורון הנז"ל כמ"כ נעשה ע"י בחי' עולת נדבה בסמיכה בידו אחת ובכל כחו כנ"ל:
3