חנה אריאל, ויקרא ב׳Chanah Ariel, Vayikra 2
א׳ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד וגו'. או נפש כי תגע בכל דבר טמא וגו' או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו'. שלשה אלה המה בקרבן עולה ויורד שלא ככל עבירות שבתו' שקרבנן קבוע. בגמ' מגילה מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כלייה. מפני שנהנו מסעודתו של אחשורוש. א"ל א"כ שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו וכו'. מפני שהשתחוו לצלם בימי נ"נ כו'. א"ל א"כ משוא פנים יש בדבר. א"ל הם לא עשו אלא לפנים כו'. וי"ל במ"ש נתחייבו כלי' ח"ו. הלא ארז"ל ע"פ כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם בית ישראל. כשם שא"א לעולם בלא רוחות כך א"א לעולם בלא ישראל וא"כ איך אפשר להיות ח"ו כלי'. ולהיפך י"ל במ"ש שא"א לעולם בלא ישראל הלא עד שלא בא אאע"ה הי' קרוב לב' אלפים שנה בלא ישראל. וגם י"ל מפני שנהנו מסעודתו למה יהרגו. הלא נבלות וטריפות וכדומה אין בהם אלא לאו וחייבים מלקות ולא מיתה. וגם במ"ש א"כ משוא פנים יש בדבר מה זו שאלה והלא אין דבר שעומד בפני התשובה. פרשת זכור את אשר עשה לך עמלק. למה במצרים לא נצטוו על הזכירה מה שעשה לנו המצרים לכל ישראל. רק על זכירת היציאה. ולגבי עמלק המצוה על זכירת מה שעשה ויזנב את הנחשלים לבד וגם במצרים נאמר לא תתעב מצרי. ובעמלק תמחה את זכר עמלק ואפי' מיטב הצאן והבקר לזבוח לה' שעשה שאול א"ל שמואל שהוא חטאת קסם ומרי. וגם במ"ש תמחה את זכר וכו' לא תשכח שלא מצינו בשום מצוה של פועל ממש שיזהיר בה לא תשכח. רק פן תשכח את ה' וגו'. ופן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. שזהו ענין אחר כמ"ש אתה הראת במ"ת שראו מד' סטרין הקול יוצא אנכי הוי' אלקיך כדי שעי"ז יוכלו אח"כ לדעת שאין עוד מלבדו. וע"ז שייך הצווי שלא תשכח מדעת את זאת. אבל על מצוה בפו"מ אין זה שייך. בפ' ויבא עמלק והי' כאשר ירים משה ידו וגו' ויחלוש יהושע את עמלק לפי חרב. יהושע דוקא ולא משה. וגם מהו הדקדוק לפי חרב:
1
ב׳במאמר פתח אלי' אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין לאנהגא בהון עלמין וכו' כ"ע איהו כתר מל' וכו' ואיהו שקיו דאילנא כמיא דאשקי לאילנא ואתרבי בההוא שקיו ע"כ. שהספירות הן אילנא והכתר הוא שקיו דלהון. ביאור זאת שם אילנא לספי'. ושם שקיו לכתר. הוא ע"פ מ"ש בת"ז במאמר אור א"ם מלגאו כתרא עילאה מלבר דמשמע ודאי משא"כ בשארי הספי' והלא גם כל הספי' אוחו"ג חד בהון ומ"ש "איהו קאי על אא"ס ב"ה ממש. אך בכל הספי' אא"ס ב"ה מתייחד בכלים ע"י חיוהי דוקא שהן האורות בגרמוהי שהן הכלים אבל בכתרא עילאה אא"ס עצמו מיוחד בכלי שלו. וכמ"ש בכאריז"ל דאא"ס שבאצילות הוא רק בכתר הנק' א"א ואין נגלה ממנו אלא הגלגלתא. ואו"א מלבישין אותו עד הטבור. וזו"נ מלבישין מן הטבור ולמטה. ועי"ז מתייחד אוא"ס שבכתר באו"כ דאו"א זו"נ. וז"ש ג"כ כתר עליון איהו כתר מלכות וכמשי"ת. דהנה אומרים אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא. דאחדות הפשוטה דאנת הוא חד ולית מחתב"כ הוא אשר מלך בטרם כל ולמח"ת איך הוא ענין המלוכה באחדות הפשוטה. רק שכן הוא מקובל בתושבע"פ. וגם בתושב"כ שקרא את שמו מלך. וקמי' ית' אין שינוי מקודם בה"ע לאחר בה"ע. וא"כ ודאי הי' מלך גם קודם שנבה"ע אלא דלמח"ת איך הוא. וכל מאמינים שהוא לבדו הוא. וגם מלך מלך וימלוך. וכשעלה ברצונו לברוא עולמות למלוך על כל העולמות אומר בע"ח שלא הי' מקום לברוא העולמות. כי אור הא"ס מתפשט עד סוף כל מציאות שאפשר להיות ולא יתעלם כלל וכלל. ובכל מציאות יהי' גילוי אחדות הפשוטה. והי' בחי' צמ"פ והמשכות הקו כידוע ונאצל עולם האצילות שהוא עולם מלא מהיכלות ורקיעים ומלאכים ונשמות והוא מלך עליהם ונק' עולם היחוד ועולמו של הקב"ה. דהיינו שאין העולם עצמו נפרד כלל וכלל להיות יש ודבר מורגש לעצמו אלא הוא בטל ליחודו ית'. ונבראו גם עולמות בי"ע שהן יש ודבר נפרד לעצמן ושם הוא עיקר ענין המלוכה על עם שבשביל זה עלה ברצונו לברוא עולמות עם יש ודבר דוקא. והנה הוא ית' בע"ס דאצי' בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים אפי' דבי"ע ורק לעצמן הן נפרדים ע"י פרסות ופרגודים המעלימים בפניהם את אור היחוד המצוי בכ"מ. א"כ אין עיקר מלכותו ית' בעולמות הנפרדים אלא בידיעת עצמו דוקא שהוא בחי' עולם האצי'. אלא שכמו שמציאת בריאת גוף העולמות דבי"ע לדעתן וצביונן בהרגשת עצמן אמר בזוהר דאתגליפו אתוון. כלומר שהגילוי ע"י ודרך הפרסא המפסקת בין אצי' לבריאה נתגלף שם הגילוי מכל מה שיש בעולם האצי' ונעשה עולם יש ודבר נפרד לעצמו. וע"י הפרסא שבין בריאה ליצי' נגלפו עוד ונעשה עולם היצי' ונק' דמות דדמות מעולם האצי'. וכן עוד בעולם העשי' הרוחני' והגשמי' ע"י מחיצות המעלימים אור היחוד נגלף ונברא עולם יש ודבר נפרד לעצמו במדרי' עולם העשי'. כמ"כ מתגלה אור המלוכה דמלכותו ית' באצי' בהנהגת העולמות דבי"ע ג"כ שמתנהגים עפ"י סדר והנהגה דעולה האצילות. וה"ז דרך דוגמא שבמראה שקורין שפיגיל נראה שם שכל מה שאדם הנצב לעומתו עושה כל פרט ופרט נראה אבל שם אינו מציאות ממש רק גילוי המציאות שישנו באמת חוץ לשפיגיל. כן העולמות דבי"ע אין בהם בחי' מציאות אמתי ומלכותו ית' הוא רק למעלה באצילות ומשם נגלים ונמצאים העולמות דבי"ע עם ההנהגה דמלכיתו ית' וזהו כתרא עילאה אור א"ס מלגאו ואיהו כתר מל'. פי' שכמו שמלך בטרם כל הוא המלך בעולם האצילות ע"י הלבושים דאו"א זו"נ שהן לאנהגא עלמין. וההנהגה נגלית גם בעולמות דיש ודבר כאמור. אמנם מל' המאציל ב"ה אשר מלך בטרם כל אינו נגלה אלא על הנאצלים ע"ס עצמן שהוא חד עמהן ושייך מלכותו עליהם כמו שהוא מלך באחה"פ בטרם כל. וע"י שמתגלה מלכותו בהם מתפשטת מלכותו ממש לאנהגא עלמין. ולכן נק' הי"ס בשם אילנא. כמו האילן למטה שיש בו מכח המצמיח שבארץ. משא"כ בכל אשר תוציא הארץ דשא עשב וזרעים אין בהם אלא כח צומח ולא מצמיח ובאילן יש כח מצמיח כמו בארץ עצמה אלא שהוא כח מצמיח פרטי דוקא שאינו מצמיח אלא פירות מינו. וככה ממש הדוגמא שאא"ס ב"ה עצמו מתייחד בי"ס אבל היחוד הוא באו"כ פרטיים מוגבלים דוקא כיחוד כח המצמיח הכללי להיות נמצא באילן בכח פרטי. והדוגמא דכח האילן למעלה בי"ס הן האורות והדוגמא דגוף האילן הן הכלים. אך הכתרא עילאה אינו דוגמת הכח המצמיח הכללי שבארץ. כי מל' דאד"ק שהוא המאציל ב"ה נעשה עתיק באצי' שהוא מתנשא גם מימו"ע דאצי'. ונעשה עתיק דוקא אמרו ולא שהמל' דאד"ק עצמה הוא בחי' עתיק דאצי'. כי מלכותו עצמה הוא רק כפי מה שהוא צופה ומביט עד סוכה"ד שהוא העולם דאד"ק עצמו אלא שנעשה עתיק ומתפשט בפרצוף אריך להיות בחי' שקיו דאילנא שהוא מלחלח את האילן שימצא בו הכח המצמיח. כי האילן היבש לא יצמיח כלום. והוא בחי' הממוצע בין האיל לנאצלים כידוע. והדוגמא דכח המצמיח שבארץ הוא מל' דאד"ק עצמה. וזהו כתר עליון איהו כתר מלכות. שהוא בחי' הכלי דכתרא עילאה מלבר להביא את בחי' המל' דאד"ק עצמה להיות מתייחד בי"ס. כדמיון היחוד דאשר מלך בטרם כל בבחי' האחדות הפשוטה כנ"ל כן יבוא היחוד באו"כ די"ס ובבחי' יחוד וכלומר שייכות ענין המלוכה באנהגא היא כתר המל' הבא בי"ס עצמן והוא בחי' רצה"ע ב"ה. כידוע שהרצון הוא מחבר את העצם אפי' לדבר שאין בערכו לפי הסדר הנהוג אלא שהוא רוצה כן. ותמונת הרצון הן בחי' פרטי הספי' דפרצוף א"א כלומר מה הוא רוצה ואיך הוא רוצה הוא בחי' גופא דא"א שלמטה מרישי' דילי'. ואו"א מלבישים האיכות של הרצון. וזו"נ מלבישים המהות של הרצון (אבל הרישא וגלגלתא דאו"א עצמה). דוגמת גוף האילן וכחו שמלביש ומייחד בעצמו את כח המצמיח הכללי להצמיח מין פרטי שהוא כולו צומח מן כח המצמיח הכללי שבארץ כמו כל מה שגדל מן הארץ דשא עשב וכו' שהוא מלביש את הכח שבא בו ומהווה אותו, וגילוי כח המצמיח שבארץ עצמו המתגלה ומתייחד באילן הוא דוגמת ובחי' הרישא וגלגלתא דא"א. והיינו גילוי אוא"ס ב"ה שאין סוף להתפשטותו ואפס זולתו מתצמצמת בכלי הגלגלתא להתייחד באו"כ די"ס. ומזה הטעם הוא הוא היחוד העצום דאוחו"ג חד בהון והן נק' ע"ס בלי מה. וכענין זה הוא מ"ש באאע"ה נגלה עליו אדון הכל ועי"ז נעשה בחי' מרכבה ממש בביטול כל כחות גופו ליחוד אא"ס ב"ה ואז באה בחי' מלכותו ית' ממש למלוך על עולמות ממש. והנה הגילוי הזה דאאע"ה שהי' אדם נברח ודאי א"א להיות כ"א ע"י או"כ דז"א. רק שאליו ע"ה נגלה בבחי' דע"ק וז"א כולא חד (כמ"ש באדרא דהאזינו ומסט' דילן מתפרשין מילין. ולאאע"ה נגלה בבחי' זו דכולא חד דוקא כמ"ש במ"א). ולכן גם האבות ע"ה נק' אילנא קדישא כענין האמור באילן העליון. וכח התפעלות הביטול בגופו ממש להיות מרכבה ודאי שבא ע"י מדת המל' ממכ"ע. והיא בחי' האמונה שזכה בה כמ"ש והאמין בה' וזכה לבניו אחריו ולכל ישראל. והוא למעלה מן הטו"ד. כי הוא מגילוי בחי' דעתיקא שנתגלה ע"י ז"א. ולכן קיום המצות שקיים אאע"ה כהת"כ היתה ג"כ למעלה מעולמות דיש ודבר והיינו גילוי עתיקא בז"א למעלה מי"ס דאצי' ונתינת התו' לכל ישראל לקיימה אף שאינם בבחי' מרכבה אלא בבחי' יש ודבר דבי"ע דוקא הוא ע"י הדעת. והדעת הוא המביא אור וכח המוחין שבראש גם בגוף. ויש בהמשכת הדעת ב' אופנים. הא' הוא מוח הדעת שבראש שעומד אחורי הראש עד העורף ומשם ולהלן עד סיום הגוף הוא נמשך בחי' חוט השדרה שהוא קשר הח"י חולייך דשדרה והוא קשר וחבור המוחין שבראש עם הגוף בבחי' העצמות. והתולדה להוליד בדומה שהוא מעצם הנפש נמשכת ע"י החוט הזה. אבל אין מזה הקשר שום גילוי לענין פו"מ דמחדו"מ. או אפי' התפעלות המדות בבחי' חסד דין ורחמים וכו' בבחי' השפעה נגלית לזולתו אינו בא מחוט הזה אלא הוא בא ע"י הקנה וושט וורידין שהן מצד הפנים כענין מהות הפנים שהוא מגלה לזולתו פנים שוחקות וכו'. וזהו ענין שהתפלה קודמת לתומ"צ כמ"ש אבא בנימין וכו' וכידוע. והתפלה היא ח"י ברכאן דצלותא שהן ח"י חוליין דשדרה בבחי' המשכות דברוך אתה מלמעלמ"ט. וקודם התפלה דשמו"ע כל הסדר עד ק"ש אחד ואהבת. הכל הוא בבחי' העלאת הנפש מלמטלמע"ל עד המס"נ חמש באחד דק"ש ובכל מאדך. שעלי' זו שעלה הנפש ממשכת כח שרש הנר"נ שהוא באלקות ממש בבחי' ישראל לי ראש כעין ענין רישא דעו"א הנ"ל מלמעלמ"ט בח"י ברכאן בחי' ח"י חוליין וחוט השדרה שהוא יחוד כל הנפש שבגוף עם בחי' הרישא הנ"ל. ואח"כ יוכל להיות ענין התומ"צ בבחי' הפנים מן המוח ללב ומחדו"מ ע"י הקנה וושט וורידין לקיום התומ"צ בעולמות ממש. וזהו תיקון העולמות ובחי' מלכות שמים שלימה על העולמות. וכן הוא בכללות ענין מתן התו' הי' צ"ל תחלה בחי' המשכה בחי' חוט השדרה מן הראש לגוף. וזהו עבדים היינו לפרעה במצרים. וכתוב בכהאריז"ל פרעה אותי' הערף אחוריים דרצה"ע בחי' קליפה שנגד העורף דא"א. וז"ש לא ידעתי את ה' שהוא מעלים בבחי' הקליפה שלו שבאחורי העורף דא"א הנ"ל שלא יהי' נמשך הדעת שבראש בבחי' חוט השדרה בגוף ובמיצר הגרון. וזהו במצרים מיצר הגרון כמ"ש בכאריז"ל. ומרע"ה שהוא בחי' הדעת דכל ישראל על ידו היתה יצי"מ שיצאו ונפטרו מקליפת מצרים ופרעה שהיו מונעים הדעת שבראש מלהתפשט ובא בחי' הדעת בגילוי בגוף והי' לכל ב"י בחי' הדעת משרש נשמתו בבחי' הרישא הנ"ל. אך אחר שיצאו מקליפת מצרים ויבא עמלק. פי' אדמו"ר מלשון עם מלק. שהוא לעומת ונגד קליפת פרעה שהיתה למנוע גילוי הוי'. וזהו בעורף. ועמלק הוא אף שיודע הוי' בכל נפלאותיו ביצי"מ וקי"ס אשר שמעו עמים ירגזון ונמוגו כו' אעפ"כ הוא מונע את העם מלהתפעל ממנו והוא סילוק הדעת מן העם. וזהו לשון מליקה. שהוא ממול עורף ג"כ במיצר הגרון. והיינו המשכה העצמיית דחוט השדרה שלא תבא בגוף אף שיצאה חוצה מן העורף. וזהו כאשר ירים משה ידו בהתגברות הדעת וגבר ישראל. וכאשר יניח וגבר עמלק. שבחלישת הדעת נדבק מאד בהרגשת ישות העולם ועולם כמנהגו נוהג לא ישוב מפני כל. וזהו ג"כ ויזנב את הנחשלים אחריך שלא היו שלימים בדעתם. וידי משה כבדים מלהעלות כל הנחשלים אל תוקף הדעת. רק ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. החרב הוא חרב נוקמת נקם ברית. פי' דפגם הברית הוא בבחי' העצמיות דחוה"ש שנמשך ממנו כח ושורש לקליפות. והתיקון הוא ע"י בחי' החרב כידוע דמכת חרב הוא לחתוך הראש מן הגוף. וזהו נוקמת נקם ברית כמו דרך נקמה. שנגד מה שהמשיך לקליפות מן העצמות. החרב היא נוקמת שגם ההמשכה שמצד הפנים שהוא הכח המתפשט בעולם כנ"ל גם הוא לא יתחבר בגוף. והוא ענין שדי מילין דעלמא בתר כתפוי ולא שוי לון לעיקרא. מפני תוקף ההעלאה דחרב. ואהבת את ה' ולדבקה בו וליכלל ביחודו. ובכח העלאה זו דוקא הוא שיש ליפטר מקליפת עמלק ובסילוק הראש מן הגוף דוקא. משא"כ אם לא הי' קליפת עמלק הי' הדעת נמשך בבחי' עצמות הנפש. ונק' עצמות היהדות אף במקום עסקים במילי דעלמא. בחכ' ודעת. אבל עכשיו א"א ליפטר מקליפה זו כ"א בבחי' החרב בהסתלקות לגמרי מטרדי במילי דעלמא. וזהו מלחמה לה' בעמלק כי במקום הטרדא במילי דעלמא ישכח את אור ה' המתייחד בעצם היהדות בבחי' חוה"ש כנ"ל. והי' בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך אז תפנה למחות את זכר עמלק בהתפשטות הדעת בכל הגוף ואז שוב לא תשכח את ה' אלקי' וכו'. בזוהר ויקרא אל משה וידבר וגו' אדם כי יקריב שאמר הקב"ה למשה חינוכא דביתא במאי בסעודתא אדם כי יקריב. והיינו שחנוכת הבית הוא בקרבן נדבה דוקא ולא בקרבנות חובה. והוא כמשל הבונה בית גדול חדש שלא הי' לו מעולם כמותו. הנה הבית הוא מורגש אצלו מאד ואין טפל אלי' ככל קניניו ברכוש ועושר. ואף אם משתמש בו בתשמישי הכרחיים כאכילה ושתי' לרעבון וצמאון אין מסתלק מדעתו הרגש חידושת מציאת הבית הגדול. וכשעושה סעודה במנוחה ושמחה מתיישבת דעתו בקרבו ונשכח ממנו הרגשת הבית אלא הוא נכלל וטפל אליו ככל הקנינים וכן יובן באחשורוש שאמרו בגמ' כשבת שנתיישבה דעתו דתו לא מפרקי עשה משתה להתגבר כח הקליפה ולא יזכר שם ענין עצם היהדות דישראל. ובכאריז"ל שחשב שלא יבנה עוד ח"ו בנין המל' שמים. פי' כמש"ל דהיינו שתמצא המלוכה למטה ממש בעצם היהדות דישראל. וז"ש כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם וכשם שא"א לעולם בלא רוחות וכו' פי' כמו שהשתל' מדרי' העולם הוא ע"י בחי' המדות שמודדים החיות ומגבילים איתו שיוכל להתפשט במדרי' התחתונה אז נמצא העולם ההוא מאותה המדרי'. וא"א לעולם בלא רוחות המגבילים. כי כשאינו מוגבל בערך אותו העולם לא יבוא מציאות אותו העולם כך א"א לעולם שתתפשט בו ממש מלכות שמים בלא ישראל שבלעדם אין המלוכה אלא למעלה דוקא ולמטה אינו בא כ"א כענין הב' אלפים תהו שקודם שבא אאע"ה. וכמשל מראה השפיגיל. וז"ש מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כלי' שלא יבנה ח"ו בנין המ"ש אלא יהי' ח"ו רק למעלה ועז"א מפני שנהנו וקבלו בעצמם חיות דקליפה והיינו קליפת עמלק הנ"ל מסעודתו של אחשורוש כנ"ל ועז"א א"כ שבשושן יהרגו ולא אותם שלא קבלו החיות דקליפה אמר מפני שהשתחוו לצלם ונעשו נכנעים לבחי' הקליפה. אלא שלא הי' כח לקליפה להתפשט במקום קדושת ישראל רק שהם נכנעו אל הקליפה במקומה אך שמקצת מישראל נהנו מסעודה ר"ל אז הי' כח לקליפה להתפשט גם במקום קדושת ישראל וגם שם הם נכנעים ח"ו לקליפה ואין מקום ח"ו למלכות שמים ליבנות ולהתפשט למטה כנ"ל אמך א"כ משוא פנים יש בדבר. פי' שא"כ הוא לא יש מציאות לנס ההוא כ"א ע"י משוא פנים כענין ישא ה' פניו אליך והוא גילוי אור שם הוי' עצמו כענין מ"ש ביצי"מ נגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם. ולמה אכתי עבדי אחשורוש היו והשיב הם לא עשו אלא לפנים וכו'. לכן לא הוצרך למשוא פנים ובא הנס מ"מ ובזה יובן ונפש כי תחטא ואמרו בזוהר תווהא הוא שנפה"א דישראל תחטא. שהרי כבר נמשך בהם בחי' המלוכה העצמי' כנ"ל. ואף שהוא רק במהו"ע הנפש ברוחניותה. ולא כמו שבאה אח"כ להיות מורכבת בגוף. לז"א ושמעה קול אלה שמשביעין אותו תהי צדיק וכו'. פי' ענין השבועה מבו' במ"א באריכות שהוא המשכה מבחי' ז' מדות. והוא ליתן לנפש כח הבנין דמדות דקדושה (הנק' אידעשע נאטור) גם בגוף. והוא עד וגו' פי' עפ"י הידוע בענין דעת ועדות שהדעת הוא מחשבון חב"ד. והעדות הוא מל' ונועדתי בחי' הדביקות שמכח הכתר דנפה"א אם יש לו בחי' זו. או ראה שיש לו בחי' ראי' והסתכלות דחכ'. או ידע בבחי' הדעת. אם לא יגיד וימשיך אותו הכח דקדושת נפש שבו למטה. ונשא עונו אף שלא יכנוס למקום הקליפות כמו בשאר עבירות שהם מבחי' הפנים המתגלים בעולם כנ"ל. ונתגלה ונתפשט לבחי' הקליפה שעל אותן בא חטאת קבועה לכפר עליו. משא"כ בנפש כי תחטא בלא יגיד אין זה אלא חלישת וחטא וחסרון בכח עצמות הנפש דחוהש"ד הנ"ל. וכן נפש כי תגע בכל דבר טמא וכו' שאין בזה מעשה עבירה אלא רומז על ענין תאוות היתר בבחי' בהמיות. או בטומאת אדם. ענין התאוו תאוה ולילך בשרירות לבו שגם שאין כח חטא ועון אך לא יוכל לגשת אל הקודש בעוד טומאתו זאת עליו. ואם רוצה להתקרב לקדושה ולא שב ונקה מטומאה זו בהרהורי תשובה כראוי אז דוחין אותו מלמעלה. והוא ג"כ ענין חלישת חוהש"ד. וכן נפש כי תשבע וכו' לעשות לעצמה סדר והנהגה טובה ויעבור ע"ז ויאשם אין הקרבן לכפר עליו אלא בבחי' עולה ויורד כענין ק"ש ותפלה הנ"ל. שצריך להעלות ולקשר הנפה"א בשרשה במס"נ דוקא עד שתעלה ליכלל בקדושה אלקית. ואח"כ יורד בח"י חוליין דחוהש"ד הארה וכח חדש להתפשט בגופו ולפי ערך המקום שיתפשט בכח עליותו צריך להביא קרבן לפ"ע אותו מקום ומדרי' במקום עשירות הדעת וצריך לנקות בקרבן בע"ח דבהמה שיש לה שחיטה. שע"י השחיטה דקנה וושט וורידין שמצד הפנים תעלה נפש הבהמה לריח ניחוח ועי"ז יטהר גופו לקבל אור שע"י עלי' וירידה כנ"ל ואם אינו זוכה בעולה ויורד שלו אלא למקום נמוך א"צ אלא לקרבן קטן. אך גוף ענין עצם היהדות נעשה ונתקן על ידי בחי' העולה ויורד לקבל בחי' המלוכה העצמי' למטה ככל הנ"ל. והיתה לה' המלוכה:
2