חיים וחסד, אגרות א׳Chayyim VaChesed, Epistles 1

א׳העתקה ממכתב הרה"ק צדיק יסוד עולם אדמו"ר ר' חיים חייקא זצ"ל מאמדור:

ב׳אחינו בני ישראל, עד מתי ניתיב בקיומא דחד סמכא והוא השקר, ועד מתי לא נתעורר משינתינו להתגבר על רוע לבינו ולהסיר את האבן אשר בלבינו, בכדי שיוסר האבן מעל פי הבאר באר מים חיים, ולהסיר החושך מעל שכינת עוזנו אשר נשלחה על ידי פשעינו ולהקימה מעפרה.

ג׳ואל נסמוך עצמינו על הבטחת יצרינו שהוא מבטיח אותנו שלום יהיה לך (עפ"י דברים כט, יח), כי בודאי איש כמותך יושב תמיד באהל של תורה ולומד תמיד בודאי מותר להרוג בקר וכו'. והנה מי שחננו האל בשכל ידע מעצמו שהתורה בלא דחילו ורחימו אינה עולה לפני מלכינו, וזהו נראה בחוש, כי הלא אמר החכם (משלי טז, כד; ח, יא) התורה מתוקה מדבש ויקרה מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה, ובודאי לא יאמר שום בר שכל שכל כוונתו היה לשבח התורה בדרך גוזמא, וכל מי שיעלה זה על דעתו בוודאי כבר יצא מכלל הדת והוא אפיקורס גמור, רק שבאמת התורה היא מתוקה, וכבר הוזהרנו החכם (איוב ה, ז) אדם לעמל יולד, וצריך האדם להיות עמל ויגע להשיג העריבות והמתיקות אשר בה, ויהיה כל חפצים בטילים נגד חפצים של תורה.

ד׳ואם אדם רואה בעצמו שעדיין חשוב בעיניו זה העולם, או דבר אחד מהבליו הבלי הזמן, כמו שיש רבים מבני עמינו שרואים את עצמם חכמים בעיניהם ויודעים את התורה, ולא קנו מזה רק זו ששגגת תלמוד עולה זדון (אבות פ"ד מי"ג), וכמאמר הכתוב (קהלת א, יח) יוסיף דעת וגו'. ובאמת לא נתן לנו בוראינו יתברך את התורה רק שנדע דרכים, כמו שאמרו חז"ל (שבת קלג: עיי"ש) ולדבקה בו (דברים יא, כב), וכי אפשר לדבק בו, אלא הדבק במדותיו, מה הוא רחום וכו', והאיך אנו יודעין מדותיו, אלא התורה מגלה לנו המדות של הבורא יתברך. וזהו מאמר הנביא (ישעיה ה, ב) מדוע קויתי לעשות ענבים, מלשון עניבה וקשורה ודביקה, ויעש באושים, שבאותן המדות מגדלות הגוף שבא מטיפה סרוחה.

ה׳ובאמת שזה העולם אינו אלא דרך מעבר, ועל זה נאמר (דברים כג, כה) כי תבוא בכרם ריעך וגו'. וכוונת הבריאה היתה שנלבוש את השכינה במעשינו ובדיבורנו ובמחשבותינו כדי להעלותה וליחדה, ושתתפאר לפני הקב"ה לאמר חזי במאי ברא אתינא (זהר ח"ג יג:), ופירוש ברא מלשון בר וחוץ, פירוש אפילו דברים גשמיים שהם רחוקים מהקב"ה, אתינא לגבך. לכן בעת החורבן נסעה השכינה י' מסעות (ר"ה לא.), מפני שלא היה לה במה להתלבש בזה העולם. וזה כוונת הפסוק (ישעיה נח, ז) כי תראה ערום וכיסיתו, פירוש ערום קאי על השכינה כביכול, וכסיתו מלשון כסות וא"ו, כלומר שתלבישנה בהו' מדריגות שבך שהיא אהבה ויראה וכו', וכשתעשה כך תעשה כסות לה.

ו׳ואם ישאל השואל איך לבוא לזו המדרגה שנעשה כסות להשכינה, כאשר יעיין בספרי קדמונינו ז"ל. לשון הרוקח (הלכות חסידות - שורש ליראה) שורש היראה היא מחמת שיהא מהבורא יתברך קשה לו לעשות דבר קטן שבקטנים, ועוזב תאוותו ויצרו בעבור יראת השם יתברך, וירא פן לא יהא תמים לפני הקב"ה כמו אברהם שנאמר (בראשית כב, יב) כי ירא אלהים אתה, וזהו גדול מכל הניסיונות, עד כאן לשון רוקח. וזה לשון ראשית חכמה (שער היראה פי"ד עיי"ש) כאשר יחשוב האדם שהוא עומד לפני השגחתו יתברך, ועל ידי שהקב"ה אינו מסיר השגחתו מכל הנבראים, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין לז.) צריך אדם לומר בשבילי נברא העולם, ונמצא שהוא קרוב אל המלך מאד שמחמת הקירוב שהוא קרוב עמו הוא משפיע מטובו אפילו לאחרים, וצריך לירא שלא ימצא המלך העליון בו שום משגה ויעלים אור השגחתו ושפעו מנשמתו חס ושלום ויתרחק ממנו.

ז׳וכשאנו חס ושלום דביקים בגוף בודאי על זה מתרעם החכם שלמה המלך ע"ה (משלי ה, יא) ונהמת באחריתך בכלות בשרך, ולמה אמר בשרך בכינוי לנוכח, לאמר שכוונתו על הבשר שהאדם מגדל עצמו, ודייקא בהיותו נמשך אחר הבלי הזמן הכלה והנפסד, אבל אנחנו ישראל עם קדושו שצריכין לקדש עצמינו אף במותר לנו, שכן כתוב בזוהר (ח"ב קמא.-קמא:) זכאין אינון צדיקיא דלא מתענגו בהאי עלמא כלל, ובכיסופא בטילא דיליה. ועל זה נאמר (שה"ש ז, ז) מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, שזה אינו חידוש כלל כשאוהבים להקב"ה בדבר שאין הגוף נהנה כלל כמו תפלה ותפילין, רק אם אוהב להקב"ה בדבר שהגוף נהנה והוא אינו עושה רק לכבוד הבורא יתברך ולא לתענוגו, אז אתה יפה לפניו.

ח׳ואם הרשב"י ע"ה שהיה לבו פתוח כאולם אמר זאת, אנחנו שהבנתינו מועטת ומוחינו חלש, מכל שכן שצריכין אנו להזהר אפילו בתורה ומצות שאנו עושים, שנזכיר בכל עת ולהשגיח שנעשה זאת שיהיה נחת רוח לפניו ברוך הוא שלא להתפאר חס ושלום, וכל שכן בדבר שהגוף נהנה ומרגיש עריבות, וצריך להזהר שלא ליטול חס ושלום אל הגוף רק שיהיה לו חיות בכדי שיעשה רצון הבורא, ובודאי אילו היה אפשר להחיות את הגוף בלא זה היה חפץ יותר, וכל מה שיכול למעט הוא ממעט, רק שמחיה את עצמו במצות, כמו שאמר הכתוב (ויקרא יח, ה) וחי בהם - בהמצות. וכבר נאמר זה הפירוש בתורתינו (דברים ה, ג) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, הוא החיות.

ט׳גלל כן אהוביי אחיי איעצך ויהי אלהים עמכם, שלא תהיה מאותן האנשים אשר מדמים בשכלם הסכל ומושלים עצמן שהוא כבן לפני המקום יתברך, וזה המשל אשר המשילו, כשבן בא לפני אביו ורוצה לעשות לו עבודה ונחת מעבודה כבידה, האב משיב לו שאינו רוצה בעבודה כבידה כזו, רק שימזוג לו כוס, בזה הוא רוצה. ובזה המשל בעצמו התירו להם לאכול ולשתות הרבה, כי גם זה דרך האב עם הבן כשאין הבן רוצה לאכול, אם היה באפשר להאב שהוא בעצמו יכנס בתוך קרבו וגרונו בכדי שיוכל לאכול היה עושה מחמת אהבתו.

י׳ואני מתמיה עליהן בתרי תמיהות, ובודאי מדכר דכירי אנשי מה שאמרו חז"ל (סנהדרין כו:) שלמה נקרא שמה תושיה, על שם שמתשת כחו של אדם, ועוד הלא ידוע מה שאמר החכם (איוב ה, ז) אדם לעמל יולד, כפירוש רש"י ז"ל בעמלו של תורה. ועוד מאין קנה לו זה השם שהוא כבן לפני אביו, הלואי שנזכה אחר כל ימי חיינו שבעים שנה להיות עבד קטן שבקטנים מעבדיו יתברך.

י״אאך מאין בא להם זה הטעות, מחמת שהם בר וחוץ, ולא היה להם שום התחברות להבורא יתברך, ולא נגע שום יראת השם בלבו רק שמטעה ומאנה עצמו. כי הלא ידוע (זהר ח"ב רנד:) שסטרא אחרא נקרא אל אחר, וגם נקרא אלהים אחרים (שם ח"ג רלד:), ולמה נקרא שמם כך, מחמת שאהבה נקרא אל, שנאמר (תהלים נב, ג) חסד אל כל היום, וכאשר האהבה אוהבת להקב"ה נקרא אל אחד, אבל כאשר האהבה אוהבת להגוף נקרא אל אחר, ואלהים הוא מדת היראה, כשהוא מתיירא מלפני הבורא יתברך נקרא אלהים סתם, וכאשר הוא מתיירא מפגעי הזמן ומהגוף נקרא אלהים אחרים, ועל זה נאמר (דברים יא, טז) וסרתם ועבדתם אלהים אחרים, כשאתה מסיר עצמך מיראת הבורא יתברך אזי תיכף הוא עובד אלהים אחרים.

י״בואם ישאל השואל הלא בפירוש אמרה תורה (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, הלא מפורש אנו נקראים בנים למקום. אבל מי שחננו האל בשכל יראה תשובתו בצדו, הלא כתיב (שם) לא תתגודדו ולא תשימו קרחה, כשאתה לא תהיה אגד בפני עצמך. כאשר אמרו (סוכה יא:) לולב צריך אגד, פירוש מי שיש 'לו לב' צריך לאגוד עם הבורא יתברך שמו. ופירשה לנו התורה האיך תהיה האגידה, שלא תהיה בלבנו קרח לאהוב דבר מהבלי הזמן שנקרא מתים שאין בהם חיות, רק תמיד צריך להסתכל על השגת בוראינו יתברך שמו שבכל דבר, כמו שכתוב (אבות פ"ד מ"כ) אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, דהיינו בתוכיות, והוא השגות בוראינו יתברך שהוא המקיים את הכל, אשר על כן נקרא מקומו של עולם (ב"ר סח, ט). והוא מה שכתוב ברעיא מהימנא (עי' ח"ג רכה.) קודשא בריך הוא איהו לעילא מכל עלמין, ואיהו תחות כל עלמין, ובגו כל עלמין, ואסחר כל עלמין, לית אתר פנוי מיניה.

י״גבודאי אילו היו קרובים אל היראה היה להם להבין, אם נחסר להם דבר שהוא נוגע אל הגוף, אינו שוקט ואינו מזיג רישא אבי סדיא (עפ"י שבת קיט.), ואינו נכנס בלבו שום ערבות בעולם עד שיעמיד הדבר על בוריה, מחמת שהוא קרוב אל הגוף נוגע לו מאד ומרגיש בו חסרונו, ואם נגיעתם כ"כ חזקה אל היראה לא היה נכנס בלבם שום ערבות בעולם מהבלי הזמן, ולדעתם שנקראים בנים למקום גורם להם שיהיה סוררים מדרך הקב"ה, כמ"ש (דברים לב, יז) חדשים מקרוב באו, כי המצות נקרא (ישינים) [ישנים], שכבר דרכו בו רבים אברהם יצחק ויעקב, אבל עבירות נקראים 'חדשים', שבודאי בזה הדרך לא דרכו אבותינו הקדמונים, ומהיכן בא זה, 'מקרוב' - מחמת שדומים בעצמם שהם קרובים להקב"ה, אבל האמת מרחוק ה' נראה לי (ירמיה לא, ב), כשאני יודע בעצמי שאני 'מרחוק', אז 'ה' נראה לי'.

י״דגלל כן אהוביי אחיי, זו היא הדרך שצריך האדם ללמוד חפצי שמים מחפצי גופו, וזה הכוסף אשר יש לו לכסוף להחיות עם הגוף בזה הכוסף יראה לכסוף למלכינו יתברך, כמאמר הנביא (איכה ג, מא) נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים, וזה ההתלהבות אשר יש לו 'אל כפים', דהיינו מעשה ידינו, נגביה אותם 'אל אל בשמים'.

ט״וובוודאי טבע וחשק הנשמה אשר בנו אשר היא אצולה ועלולה מהבורא יתברך, בודאי חפצה לדבק אליו יתברך, כי טבע וחשק של עלול דבק בעלתו, וכמאמר חז"ל (ב"מ יב.) כשהתינוק מוצא דבר מריצה לפני אביו, מחמת שהוא עילתו. ועל זה מתמיה גם כן הזוהר (ח"ג טז.) נפש כי תחטא (ויקרא ד, ב), וכי אפשר לנפש שתתמשך בחטאים. מחמת שהיא אצולה ממנו יתברך, והקב"ה מקשרה בכל יום אל הגוף, כי ברצונה אינה רוצה להיות דבוק עם עכירות גדול כזה, וצריך לקשרה בכל יום בקשר אמיץ וחזק שלא תפרד חס ושלום, כמ"ש (אבות פ"ד מכ"ב) על כרחך אתה חי עד עת רצונו יתברך שהוא עצמיות עמו, ובודאי מן הראוי שבושה וכלימה יכסה מחמת ששמנו אור לחושך וחושך לאור.

ט״זגלל כן אהוביי אחיי, מה שעבר אין, ועל העתיד בקשתי מאד מאד לקיים מה שנאמר (קהלת ב, יד) החכם עיניו בראשו, כל ההסתכלות של החכם הוא על הראש והוא מלכינו יתברך. ולא ידריך כדרך הנשים והקטנים שמחמת ששכלם חלש להיות דבוקים בדבר שאינם מרגישין רק בדבר המורגש בחוש המשוש, ועל כן נקראו נשים מלשון נשיון ושכחה, וצריך להדריכם בדבר שהם משיגין בו תענוג ועריבות בכדי שיעשו רצון המצוה, אבל אנחנו שעלינו נאמר (שמות כג, יז) יראה כל זכורך את פני האדון ה', שצריך זכר בכל דבר ומעשינו רק לכבודו להפנות אליו עם כל מעשה, וז"ש (משלי לא, ג) אל תתן לנשים חילך, שלא תתן נשיון ושכחה בכח שלך.

י״זואהוביי אחיי תראו בחכמתכם ובעינא פקיחא קול הצווחא אשר צווח ככרוכייא רשב"י הקדוש ע"ה (זהר ח"א ס"ת קסא:), אטימין אודנין וסתימין עיינין דנימין בחוריהון, ותמהיותו היה הלא כל הגוף הוא כחור קטן נגד החיות החופף עלינו אשר לגדלותה ולערכה אין סוף, ואיך מחליפין אור גדול כזה בשביל הנאה מועטת אשר להגוף שהוא כלה ונפסד, וכאשר אינו יישן מתאות הגוף, הוא טועם שינת החיות חס ושלום שתהיה ישינה בעולם העומד.

י״חכמו שראיתי רבים בני עמינו אשר פרצו להם הגדר לעשות בטניהם אלהיה"ם, וחלבמו סגרו, ולשונם חרב חדה, ויש לאל ידם לדבר על עובדי השם יתברך ויתעלה, והם פערו פיהם לבלי חק להתעולל עליהם רשע אשר לא כן הוא, על הצדיקים אשר מימיהם לא טעמו טעם חטא ולא נהנו מהעולם הזה אפילו כמלא נימא, רק עושים רצונו של מקום ומוסרים נפשם וגופם וממונם רק לקדש שמו יתברך ויתעלה, וזאת המענה אשר בפיהם, שמעולם לא ראו מאבותיהם ומאבות אבותיהם שיהיה עובדים עבודה תמה כזו, ואומרים שזה מעשה מכוער. והראוי שבושה וכלימה יכסה פניהם, והבל יפצה פיהם, כי שמים אור לחושך וחושך לאור, ואומר שהוא יודע איזה דרך ישכון אור איך להתנהג עם הבורא יתברך.

י״טותמהתי נשגבה עליהם, אשר אוכלים בשר כדוב ומסורבלים בשר כדוב (עפ"י מגילה יא.) וכריסם בין שיניהם עד ששמן לבם והשע עיניהם מראות האמת, ובודאי כשזה קם זה נופל, כשהגוף קם הנשמה נופלת חס ושלום, ואינם יודעים בענין העמדת נפשם בין ימינם לשמאלם, ועל חיי עצמו לא חס כו' (פסחים שם), ומאין בא להם הידיעה הזאת, אם מרוב אכילתם, הלא ידוע זה שאמרו חז"ל (תדב"א רבה פכ"ו) עד שאתה מבקש שיכנסו דברי תורה בלבך בקש רחמים שלא יכנסו מותרי מאכל במעיך, והראוי שכל אוכל תתעב נפשם כו' (תהלים קז, יח).

כ׳על כן אהוביי אשר כנפשי, אל תלכו בדרך אתם ואל תשמעו לעצתם, כי הם דברים כמתלהמים יורה חצים להפריד האלוף - אלופו של עולם, ועליהם נאמר (תהלים עח, לג) ויכל בהבל ימיהם, שעושים כל ימיהם כחגים וכמועדים, הרוג בקר ושחוט צאן (ישעיה כב, יג), כי אומרים שבודאי לא עליהם נאמר (פסחים מט:) עם הארץ אסור מלאכול בשר, מחמת שלומדים בכל יום שורה או שתים, ולדעתי הם הם העמי הארצות גמורין, כי כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין (תקו"ז עג:) - בכדי שיגיע להם טובה או כבוד או גסות וראמות רוח, ולדעתי עליהם אמר המשורר (תהלים לו, ד) חדל להשכיל להיטיב, פירוש להיטיב לאחרים, דהיינו להקב"ה הוא נחדל.

כ״אוגם הם אינם יודעין שהתורה נמשלה לנגיד שיש בידו להמית ולהחיות (שבת פח:; יומא עב:), זכה נעשה לו סם חיים, לא זכה וכו', וצריך להבין באיזה ענין נמשלה לנגיד להיות סם מיתה, אבל בודאי זה נראה בחוש הראות שכשהגוף קם בודאי הנשמה נופלת, כמ"ש (רות ג, יד) ותשכב מרגלותיו, והגוף נקרא רגל, ואין לזה הרגל העמדה כי אם מחמת שנדמה בעיניו לצדיק גמור ויושב באהל של תורה, ומחמת זה הדמיון אינו אוכל לחם העצבים כי אם ברחבות גדול ובטוב לב וממלא כריסו זינא בישא.

כ״בוהנה ידוע (שערי קדושה ח"א ש"א) שארבע אבות נזיקין יש בעולם והם גם כן אצל האדם חס ושלום, השור הוא ההסתכלות, כשהוא מסתכל על דבר שאינו שלו, והבור הוא מלשון שדה בור, שהוא ריק מיראת הבורא, והמבעה זה השן היא אכילה מרובה וכו', ובזה המבעה ממיתין עצמן שלא לאור באור החיים, והוא קרוב מאד אל הגוף, וכבר הזהירנו התורה בזה (ויקרא יח, ו) איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו, פירוש שלא נהיה שאר אל הבשר, רק אנחנו נקרא ישראל עם קרובו (תהלים קמח, יד), מקורבים להקב"ה ולא להגוף.

כ״געל כן כבר אמרתי לכם גודל השפלות ושיקוץ הדרך המתועב, על כן אנחנו נאזור כגבור חלצינו שיהא האדם בעיניו השפל שבברואים, וכאשר נשפיל עצמינו ונכניע ערפינו הוא הגוף לפני בוראינו, להיות חלים ורועדים וזעים מגודל כבודו אשר ממנו חלים וזעים כל צבא מרום, יחול עלינו אהבתו ונאהוב אותו אהבה רבה עצומה וחזקה, עד שממילא יהיה נמאס אצלינו הבלי העולם וכיסופא בטילא דילה (עפ"י זהר ח"ב קלד:), כמ"ש (תהלים קלו, כג) שבשפלנו זכר לנו, והזכר הוא האהבה, כמ"ש (שם צח, ג) זכר חסדו וד"ל. וכבר הוזהרנו החכם (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים, והדברים הן ההצטרכות הגוף, למעט ולשבר תאות לבינו, והוא מחמת אימת מלכנו והוא עול מלכות שמים.

כ״דוכאשר יתנהג אדם כך לזכור תמיד בכל מעשיו זכרונו יתברך בעינא פקיחא, לידע בבירור גמור שהבורא מסתכל עליו, מי הוא הפתי והעזות מצח שלא יהא תאוותו נשברת מפחד רם ונשא, ובעמדו לפניו להתפלל אז בוודאי ינועו כל איבריו מיראתו ומרעדו מפניו עד שלא ידע היכן הוא עומד, וגם לא ידע אם יום או לילה, כי יתבטל במציאותו יתברך. אבל לא כאותן הקוטפים מלוח עלי שיח, ואינם מכבדין את בוראינו כי אם בפיהם ולבם לא נכון עמם, בוודאי השתיקה היה יפה להם מדיבורם, כמו שאמר החכם (שה"ש א, ט) לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי, פירוש כשפרעה שהוא הרע, הוא הרוכב על האותיות הנקראים סו"ס, כמ"ש בזוהר ובתיקונים (ח. מב:) שהם נקראים סוסים להשכל הרוכב עליהם, 'דמיתיך רעיתי' - כשהיית דומם היית ריע שלי.

כ״הומי הוא האיש אשר יראה דברים כאלו, ולא יתלהב לבו לרוץ בריצה של מצוה לשמוח בבוראינו יתברך ולעשות לו נחת רוח, רק מי שטמן ידו בצלחת ממון וטמטם לבו עד שאם תכתוש את לבו במכתשת לא יסיר טפשותו הרע ממנו, על כן אחיי אנשים כגילי, שימו עיניכם ולבכם על אותן הדברים הנאמרים באמת, וחוסו על נפשיכם העלובה בקרבכם, ואל תאמרו הן עוד היום גדול לא עת האסיף, וכאשר נזמין צרכינו בזה העולם אזי נעסוק ונזמין צידה לאחריתנו, והלא כבר אמרו (אבות פ"ב מ"ד) ואל תאמר לכשאפנה אשנה וכו', ובוודאי אורחא רחיקא וכו' (כתובות סז:), והימים ידברו (איוב לב, ז), והם ימי הנעורים אשר מעותדים ומזומנים לכל טוב, כמו שכתוב (תהלים קיב, א; ע"ז יט.) אשרי איש ירא - כשהוא איש, ואם יום תעזבינה יומים תעזבך (סוף ירושלמי ברכות), ויחשוך לכם העורון חס ושלום עד אשר תהיה כעיור הממשש באפילה, והלואי שיספיק כל ימי חיינו שנוכל לקיים דבר אחד מתורתינו הקדושה.

כ״ווכבר המשילו ספרי מוסר (בחינת עולם פ"ח) את העולם לים, והאדם ההולך עליה לספינה, וצריכה תמיד למלח שינהיג אותה, והיא היראה שהיא המנהגת את האדם, וכאשר יסיר המלח את ידו הספינה קרובה להיות טבוע במים, ומי הוא שלא יחוס על נפשו שלא ליטבע את נפשו בהבלי הזמן אשר נמשלו למים הזדונים. על כן אחיי אהוביי אשר כנפשי, תזהרו מאד בנפשותיכם, ותשגיחו תמיד בעין השכל על לבכם שיהא עולה למעלה, שלא תתעבה חס ושלום בשום חשק וחשקות הזמן, כי אם להאהבה העריבה והעצומה היא אהבת מלכינו יתברך. כמ"ש בעל חובת הלבבות (שער עבודת האלוקים פ"ה) ולא אזכור כי אם אותך, ולא אישן כי אם על יצועי אהבתך, ואל אשמח בחבורת בני אדם ולא אשומם בהעדרם, כי מה לי מהזמן כי אם לרצונך, ולך אכסוף. ובזה תזכה שהעליון יאיר מזיו אורו על נשמתכם ויסגלנה, כמ"ש (שמות יט, ה) והייתם לי סגולה, ותהיה עולים ממעלה למעלה עד רום המעלות ביחוד גמור, ובזה העילוי תעלה גם כן שכינת עוזינו ותתייחד בייחוד גמור.

כ״זולא כאותן אשר נטבעו בחומר, וכבד עליהם משא החומר מלהעלות שום נחת לבוראינו יתברך, ועליהם אומרת השכינה (איכה א, יד) נתנני בידי לא אוכל קום, ועל זה ביקש דוד המלך ע"ה (תהלים סט, טו) אנצלה מטיט ואל אטבעה, שלא אהיה טובע בהחומר, בהגוף העכור הזה אשר הוא מטביע הנפש, שאין לה כח ושום תאונה להתריעות ולכסוף למלך מלכי המלכים ברוך הוא. על כן אחיי אל תריעו ריעות כזה אל הגוף, כי ארץ אוכלת יושביה הוא (במדבר יג, לב) נאמר על הגוף שהוא מכלה הנפש היושב בה. ואל נשגיח על המתלהמים ויורה חצים חץ שחוט לשונם בגאוה ובוז, וכל דבריהם סרה מהשם, וחשובין בעיני עצמן כבריות, ואומרים (אבות פ"ג מ"י) כל שרוח הבריות נוחה וכו', אבל תשובתם בצדם, הלא המשנה מדמה הבריות למקום וד"ל. וידוע להוי לכו כי הצדיק הוא למעלה מטבע העולם, והאיך יוכל העולם להשיגו, על כן אמרו (פסחים נד:) אין אדם יכול לידע מה שבלבו של חבירו, שהוא דעת העליון, שהוא עליון בשכל ממנו.

כ״חעל כן אחיי אל תבושו מאותן בני אדם החורקים שן ומלגלגין, כי מוטב לכסוף בהאי עלמא הבטילה מלכסוף חס ושלום בעלמא דאתי, ה' יצילנו מכסופא דילהון אשר היא קיימת לעד חס ושלום, על כן תדעו בבירור כי כל הדברים יגיעים וריקים אין בהם ממש, ואין להם על מה שיסמכו.

כ״טכי מי הוא שחננו האל בשכלו שכל אמיתי, יראה בעין שכלו בספרים הקדושים, הראש לכל הספרים הוא הזוהר הקדוש וספר ראשית חכמה אשר חיבר איש צדיק וקדוש, אשר כל רואה בו יראה שהקב"ה משתעשע עמו בגן עדן, כי בוודאי דבריו דברי רוח הקודש ושרתה עליו שכינה, והרואה שם יראה שכדברינו ומעשינו כן הוא, ולא כאותן שמצא להם דרך אחרת, והקילו לעצמם כמעט כל התורה, שמותר לאכול ולשתות הרבה, ומותר להנות מעולם הזה. וידוע שכל האדם שאינו שומר עצמו בזה הוא יכול לבוא לכל הרעות שבעולם, ועל זה נאמר (דברים ד, כג) השמרו לכם, כי החצי אשר לה' לא יכול לבוא לרע, אבל מזה החצי שהוא לכם בזה צריך שמירה גדולה שלא להתגשם.

ל׳ובוודאי אין אדם יכול להיות נחשב בעיניו למאומה, אם עדיין לא בא למדריגה זו להיות כוסף ומשתוקק תמיד באהבת חשקת חשוקתו, והוא כלות הנפש ונטותה בעצמה אל אור העליון, אלא שהם נוטים את עצמם לתאוות הבהמיית להגוף הכלה והנפסד. ועלינו נאמר (ויקרא כ, כו) ואבדיל אתכם להיות לי, שכל מעשינו צריכים לו יתברך ולא לעצמינו חס ושלום, וצריך כל מעשינו להעלותם לשרשם, כמ"ש בזוהר (ח"א יא:) צריך בר נש למדחל למריה בגין דאיהו רב ושליט, עיקרא ושרשא דכל עלמין. על כן אחיי תאזרו כגבור חלציכם להיות מחזיקים עצמיכם בעבודתו יתברך, והחלש יאמר גבור אני, בכדי שלא יתרעם עלינו בוראינו יתברך, כמו שאמר הנביא (מלאכי א, ו) אם אב אני איה כבודי ואם אדון אני איה מוראי.

ל״אובקשתי מאד מכם שתראו לקרות בכל יום האיגרת הזה, ובו תמצאו לרוות הצמאון ויהיה לכם למשיב נפש, ותהיו מעובדי ה' בבר לבב ובהתלהבות גדול. כי בוודאי מלכינו אינו משגיח על גלוינו, כי אם על הנסתרות שבמצפונינו והוא הלב, כמו שאמר הכתוב (ויקרא א, ט ועוד) אשה ריח ניחוח לה', האש אשר במצוה הוא הנחת להבורא יתברך, וגם נאמר (דברים ד, כד) כי ה' אלקיך אש אוכלה, אש הוא האכילה שלו, אבל לא כאותן הצבועין שלדעתם הסכל החסידות הוא כאשר הוא עומד כעמוד של עץ בלי תנועה, וכבר הרגישו חז"ל בצביעות הזה ואמרו (זהר ח"ב קיד:) איזה חסיד המתחסד עם קונו.

ל״בוגם אפשר שבא להם הטעות משרז"ל (יומא פה:) עבירה שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר ושבין אדם לחבירו עד שירצה את חבירו, על כן הם אומרים שצריך לצאת ידי הבריות יותר מלפני המקום. והאמת יורה דרכו שמי שלבו נוקפו ואינו חס על כבוד קונו, כמ"ש במדרש ארורים הרשעים שמניחין כבוד השכינה ודורשין כבוד עצמן, אומר כן, אבל האמת מי שחטא לאדם בוודאי באותה עבירה עצמה חטא לפני המקום, ואדרבא העיקר החטא הוא לפני המקום, שנוסף במעשה שחטא גם לחבירו, והתשובה הוא ידוע שצריך שיהא תשובת המשקל, על כן אמרו שצריך גם כן לרצות את חבירו.

ל״געל כן אחיי תראו תמיד בעין שכליכם לשום יראת ה' ואהבתו על פניכם, ותתבודדו בדעתיכם גדולתו יתברך, עד שיאיר עליכם השכל כאילו אתם מוקפים מאורו הגדול ושכינת עוזו על ראשיכם, עד שתאיר עליכם זיוו והודו שלא תראו עצמיכם כלל. ולא כאותן המתבודדים בבתיהם, ועושים להם חדר מיוחד ויושבים שם במחשבותם המטונפות, וטח עיניהם מראות גדלות בוראם רק שיופק שמם לחסידים ופרושים, ובאמת הם פרושים, שפירשו עצמן מחי החיים אשר צל שכינתו חופפת עלינו תמיד, ועל זה נאמר (במדבר יד, ט) סר צלם מעליהם, מחמת שהם גדולים וחשובים בעיניהם, ואין אני והוא יכול לדור (סוטה ה.).

ל״דעל כן תראו בחכמתכם לקיים מה שנאמר (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו, ולא נסור מחשבותינו ורעיונינו ולבינו מבוראינו יתברך, ונזכה לביאת משיחנו במהרה בימינו, ולשמוח בשמחת אלהינו אשר לו קוונו, ונגילה ונשמחה בישועתו, אמן סלה נצח ועד:

ל״הנאום חיים חייקא במו"ה שמואל זצלה"ה.