חיים וחסד תצ״טChayyim VaChesed 499
א׳הנה אמרו (זהר ח"א כד.) שמי עם י"ה - שס"ה, זכרי עם ו"ה - רמ"ח. פירוש כי הנה יש עולם הציור שמצייר לכל דבר, ואצל כל אדם יש זה הכח המצייר והוא הבינה, ועל כן שם של בינה בניקוד צירי (תקו"ז קכט:), שהבינה מציירת הבנין ומציירת לאדם התענוג שעתיד לקבל אחר גמר הבנין. וכח הב' שצריך לצייר איך לבנות הבנין, כי הוא צריך להמשיך עצמו במדות איך לבנות, כי בבנין כל הו' המדות יש בו, וזה נקרא ד' על ו' שהוא המשכה. וזהו (דברים כב, ו) והאם רובצת על האפרוחים הוא ד' על ו' שבונה, ונקרא אפרוח שעתיד להיות קומה, ופעם כתיב (שם) רובצת על הבנים הוא ד' על יוד שנקרא בן.
1
ב׳והנה ההמשכה מהמצויר הוא ע"י גידין שצריך להתפשט מעט מעט, והנה כשישלם זה הבנין ומקבל הבינה תענוג מזה הבנין אז הפעולה הוא רק שיכול להמשיך מזה הבנין כפי ראות עיניו של הבינה, וזהו שיש ה' שנכתב בג' קוין שהם המשכות, וזהו אחר שמקבל אור חוזר מזה הבנין אז מעוררין לו אהבה לבנות בנין אחר, אך מתחילה היו התעוררות מניה וביה כי טבע הטוב להטיב, אך אח"כ יכולין למשוך ממנו המשכות. וזהו (מכילתא פ' בא פ"ט) אל תיקרי מצה שהיא המשכת המוחין אלא מצוה, כשמחברין עצמינו אליו ונותנין לו אור. וזהו (שמות יב, כו) כי יאמרו (עליכם) [אליכם] בניכם מה העבודה הזאת לכם, פירוש שאני רואה שכל העובדות עכשיו אינו רק שמשפיע לכם טובות, וזהו (שם, כז) 'ואמרתם זבח פסח הוא לה'', פירוש שהתענוג שהוא באתכסיא נתגלה להויה להתגלות, כדי 'ויקדו וישתחוו', כדי ליתן אחר כך אור חוזר ויוכלו אחר כך למשוך ממנו השפעות.
2
ג׳והנה התענוג מתחילה הוא מעובר אצל הבונה ואינו נראה העיבור כשהוא בונה זה הבנין רק הד' שעל הו', ואחר כך כשיבנה זה הבנין ויש לו אור חוזר אז מבינים שהיה זה בציור שלו כדי לקבל תענוג וניכר זה העיבור שהוא הד' על יוד, כי אחר שנגמר זה הבנין אז יש בבנין כל הי' מדות. והנה בהבינה יש ה' כוחות שמתפשטין מהם גדולה גבורה תפארת נצח הוד, אבל הקשר א"צ להתענוג, כי בדבר שיש תענוג אין צריך להתקשרות כי ממילא הוא נקשר ע"י התענוג, רק שהחכמה צריכה להקשר, כי החכמה מלמדת להאדם אף הדבר שאין לו תענוג ועל כן הוא צריך להתקשר עם זה הדבר.
3
ד׳והנה יש בחינת זקן זה קנה חכמה (קידושין לב:), כי קנין נקרא מה שנקנה להאדם והוא ע"י תענוג, וזהו (ויקרא יט, לב) מפני שיבה תקום - תקם ו', שצריך לחבר עצמו ממעל להתענוג ולהגביה הו' מדריגות. וז"ש אצל יוסף (בראשית לט, ו) יפה תואר ויפה מראה, הראשי תיבות הוא יתו"ם (ספר הליקוטים פ' בראשית סוף פ"א), כי הוא הצדיק שמקושר בהקב"ה אף בלא תענוג, וזה יתום מהאם שהוא התענוג, ונקרא 'יוסף' שניתוסף להקב"ה תענוג מזה. והנה ברית הלשון כנגד ברית המעור (ספר יצירה פ"א מ"ג), ושניהם הם של בשר לבד, כי שאר האיברים יש להם עצם בפני עצמם, כמו הרגלים לילך לבד, על כן יש להם עצם - עצמיות, אבל הברית הוא התקשרות, ויכול לקשר עצמו לכל דבר על כן אין בו עצם. והנה הקב"ה חיבר עצמו למדרגה תחתונה כי משם יש לו תענוג יותר, וזה י' דמילוי יוד, כי החכמה מתפשט לזה העולם מחמת שאנו דלים על כן הוצרך הקב"ה להמשיך אלינו תחילה ואח"כ אנו משיגים לו אור חוזר, ועל כן היוד במילוי עולה כ', ושני כוחות של המצייר דהיינו ד' על ו' ד על י' - כ"ד, נמצא בין הכל מ"ד, וזהו דם, שמתחילה מדמה עצמו אלינו אף שאנו במדריגה תחתונה ואח"כ אנו מדמין עצמינו אליו. והנה אמרו חז"ל (נדה ט.) דם נעכר ונעשה חלב, פירוש הקב"ה מקבל תענוג מזה.
4
ה׳וזה ששמי עם י"ה שס"ה, כמנין שס"ה לא תעשה, זכרי עם ו"ה רמ"ח נגד מצות עשה, ולכאורה המצות עשה הם במדריגה יותר גדולה וצריך להתחבר עם הי"ה, אלא משום שיש תענוג יותר גדול מדבר קטן בערך. וזהו (שמות כג, יט) 'לא תבשל גדי' שהוא המשכה, 'בחלב אמו' שהוא התענוג, רק תחבר עצמך ממעל להתענוג שהוא הכתר שהוא אצל החכמה:
5