שו"ת חידושי הרי"מ, אורח חייםChiddushei HaRim Responsa, Orach Chayim

א׳על דבר טלית בת ה' שכתב בש"ע או"ח סי' י' ס"א דחייבת בציצית וב"ח ומ"א פוטרין ע"ש:

ב׳הנה בב"י סי' י' הביא ב' ברייתות דמיעט בעלת ג' ה' ו' כו' ויש פוסקים דסמי חדא מקמי ב' והרא"ש פירש דממעט בבעלת ה' שלא להטיל רק ד' ציצית ע"ש. ודוחק דהא דומיא דבעלת ג' נקט דמשמע דפטור ה' ו' כמו ג'. ונלענ"ד לישב בעזה"י דפלוגתא דת"ק ור"י אי ד' ציצית חדא מצוה ומעכבין ולר"י ד' מצות ואמר בעלת ה' א"ב ופרש"י ז"ל דלת"ק מטיל רק ד' ולר"י מטיל בכל כנף כיון דכל חדא מצוה באפי נפשה ע"ש ולענ"ד די"ל הפירוש דהא אמרה תורה ד' ציצית על ד' כנפות. וממילא בשלמא לת"ק דאין המצוה על כל כנף רק שיטיל ד' על ד' כנפות חדא מצוה ממילא גם בעלת ה' ו' מקיים שמטיל בד' ד' ציצית וכנ"ל אבל לר"י דכל חדא מצוה בפני עצמה שוב לא יהיה סגי בבעלת ה' ד' ציצית רק ה' או ו' ושוב לגמרי פטורה דהא אמרה תורה רק ד' ולא ה' מצות בטלית. דבשלמא אי חד מצוה החילוק בין בעלת שלש דאין כאן מה לקיים דלא למעבד פלגא דמצוה כדאמר הש"ס סוף סוכה על תקיעה תרועה ע"ש אבל בעלת ה' אפשר לקיים כל המצוה משא"כ לר"י גם בעלת ג' אפשר לקיים בכל כנף ואעפ"כ אמרה תורה דוקא ד' מצות ממילא אימעוט ה' כמו ג' כנ"ל:

ג׳וא"כ מיושב דספרי ר"י הוא וממעט שפיר ה' כמו ג' משא"כ למה דקי"ל כת"ק כנ"ל ואתי שפיר. ותי' הרא"ש ז"ל תמוה דבש"ס זבחים י"ח מבואר להדיא דפליגי דלחד ברייתא פטור בעלת ה' ולדבריו לא פליגא רק דחייב בד'. ואי פ' כמ"ד דחייבת א"צ לפרש כנ"ל רק דספרי כהך מ"ד דפוטר ע"ש. שוב מצאתי בברכת הזבח שעמד בזה ונשאר בקושיא. וזהו שציין מ"א עיין ברכת הזבח. והוא תימה רבה על הרא"ש ולזאת מסכים מ"א שהוא ספק:

ד׳ובמ"ש אפשר לישב דעת הרא"ש ז"ל דשם בזבחים אמר בס"ד תנאי הוא אפלוגתא דרב ושמואל גבי מרושלין כו' אי כמאן דאיתא כו' ובמנחות סוף פ' הקומץ אמר שמואל הלכה כר"י דד' מצות הן וא"כ לר"י ע"כ או דבעלת ה' חייב ה' ציצית כמ"ש רש"י או דפטור לגמרי כבעלת ג' כמ"ש ולכך לשמואל מפרש תרווייהו אליבא דר"י דפסק כותיה וע"כ מפרש הפלוגתא לס"ד או דאותן היותר על ד' כנפות כמה דליתא שהוא ברוחב יותר מהראוי לדרך בגד כמו מרושלין כדאמר התם וממילא אין כאן רק ד' כנפות וחייב או כמאן דאיתא והוי בעלת ה' והוי כבעלת ג' לר"י דפטורה כמ"ש כיון דחשיב כבגד אחר שאינו בת ד' כנ"ל. ומשני ש"ה דכתב אשר תכסה כו' ומרבי לחייב גם לר"י ובאמת חייב ב"ה ו' בכל כפרש"י לר"י. ואידך ס"ל לכסות סומא וממילא לא איתרבי ושוב פטור לגמרי לר"י כנ"ל. משא"כ לדידן דפסיק הש"ס שם ולית הלכתא כר"י דלא כשמואל רק ד' מצוה א' ממילא איתרבי מאשר תכסה רק להטיל ד' ציצית בבעלת ה' כנ"ל ושוב לא קשיין הברייתות להדדי כמ"ש הרא"ש ז"ל דפי' הברייתא הממעט בעלת ה' הוא רק מן ה' ציצית כנ"ל:

ה׳שוב נראה לענ"ד די"ל כפשטי' דתמוה ג"כ שינוי הגרסאות דבזבחים שם אמר ואידך אשר לא דריש ומרבי כסות סומא לא בעלת ה' ובמנחות מ"ג ע"ב אמר להיפוך ע"ש דר"ש דריש מאשר כו' עוד קשה דאמר מרושלין שלא סלקן תנאי הוא כו' והיה קשה דרב ושמואל כתנאי. ומסיק דכמה דאיתא לכ"ע וש"ה דכ' אשר תכסה כו' וא"כ קשה דשמואל דלא כמאן. וע"כ דהש"ס משני רק לרב דקי"ל כותי' דמרושלין כמה דאיתא דליהוי ככ"ע והיה ראוי לפטור בעלת ה' לגמרי רק מאשר תכסה ריבה כנ"ל. ולשמואל נשאר כתנאי וסבר כברייתא המחייבת בעלת ה' דכמאן דליתא כיון דס"ל מרושלין כשרין ע"כ לא ס"ל מאשר תכסה רק דפליגי אי כמאן דאיתא או ליתא כו' דכיון דכמאן דליתא פשוט שחייבת בד' ציצית כמרושלין הנ"ל ע"ש. רק לרב משני כנ"ל. מאשר תכסה. ולכך לס"ד דפליגי אי כאיתא כו' או לא היה הפירוש אי חייבת או פטורה לגמרי אי חשיב בגד שאינו ד' רק כמו ג' או לא ושפיר נקיט דפליגי אי פטורה כו' ועלה משני דכ"ע כמאן דאיתא רק ש"ה דכ' אשר תכסה ורבי קרא לחייב בעלת ה' ושוב יש לומר דלא פליגי הברייתות כלל כדברי הרא"ש ז"ל דברייתא הממעט בעלת ה' הוא מה' דלא הוזכר רק מיעוט לא בג' ולא בה' היינו שיהיה ד' ולא ג' ולא ה' וברייתא המחייבת הוא מאשר תכסה שתהיה חייבת בד'. והא דפריך ואידך היינו לשמואל דמרושלין כשרין וע"כ כתנאי והפוטרת פוטרת לגמרי דא"א לומר כפי' הרא"ש ז"ל דנ"ל תרווייהו מאשר תכסה דא"כ ס"ל כמאן דאיתא וע"כ כנ"ל א"כ ל"ל אשר תכסה ואמר לרבות כסות סומא כו' ואידך היינו לרב כו' ואידך היינו לשמואל אשר לא דריש כו' משא"כ לרב דקי"ל כותיה אמר שפיר במנחות להיפוך דלכ"ע בעלת ה' חייבת בד' ציצית ולא קשה תמיהת תוס' שם במנחות ע"ש ומיושב דברי הרא"ש בעזה"י. עכ"ז כיון דר"א ממיץ פוטר וכן ראיתי ברוקח שכ' קבלתי ממורי מר"א ממיץ כו' דבעלת ה' פטורה ע"ש ונראה שדבריהם נובעים מר"ת רבו שהתוס' מנחות מ"ג ע"ב כ' דר"ת לא גריס דא"כ כולהו מרבי בעלת ה' ופ"ב דזבחים תני' ולא ג' ולא ה' כו' ומוקי לה כר"ש ע"ש וא"כ לדידי' כיון שקי"ל כר"ש פטור בעלת ה'. ומה שתוס' כ' שם על דברי ר"ת ומיהו ע"כ צ"ל דג' תנאי הוי ואליבא דר"ש פליגי התם דהא קי"ל הלכה כר"ש כו' וקי"ל דבעלת ה' חייבת כדאמר לעיל ה"מ דבצרי' לגלימי' לא עביד ול"כ דשוי' בעלת ה' ואנן כמאן כו' אלא ע"כ כו' ע"ש ושפיר גרס כו' וזה כ' שאר בעלי תוס' לדחות ד' ר"ת שחשבו הך דבצרי כפרש"י ז"ל ושפיר הוכיחו כנ"ל אבל ר"ת ז"ל דלא גריס ע"כ לא ס"ל כדבריהם רק הפי' כר"א ממיץ דהך דבצרי אדרבא הפי' לא עביד כלום לחייבו בציצית דשוי' בעלת ה' דפטורה ובאמת קי"ל כר"ש וברור לענ"ד. וכיון דתלתא תקיפי קמאי ס"ל לפטור ר"ת ורא"מ ורוקח ודאי דיש לחוש לדבריהם ז"ל ופשט הלשון מוכח כן ולהכי דייק ר"ת להביא כל הלשון ולא ב"ג ולא ב"ה ולאפוקי מפי' הרא"ש דמשמע דשוה המיעוט ב"ה כמו ב"ג דפטור לגמרי וגם בהא דבצרי כו' לפרש"י קשה מה קמ"ל כיון דהוא ב"ה ודאי חייבת לדידהו כאילו מתחלה הי' ה' ולרא"מ מיירי במרושלין שאינו ראוי ופטור דקי"ל שם בלא סלקן דפסול ע"ש. ובצרי' במה שחתך באלכסון שיהיה ראוי מ"מ פטור דשוי' ב"ה וס"ד דעומד לשוי' בעלת ד' כמו חייטי' קמ"ל דפטור וכ"ש אם נעשה מתחילה בעלת ה' שהבגד כך הוא. ולשאר פ' צ"ל דקמ"ל אף שקלקל הבגד במה דבצרי' מ"מ חייבת דשווי' ב"ה כנ"ל. עכ"פ מ"ש ב"י בשם מהרי"ק דדעת יחיד הוא ואין לחוש ע"ש. הרי מהרי"ק היה סבור שרק ר' שמחה יחיד מדלא הביא כלל הרא"מ וגם כוונתו שם לחומרא ע"ש אבל מאחר דרא"מ ורוקח וגם דעת ר"ת מראין כן ודאי דיש לחוש לחומרא כמ"ש ב"ח ומ"א וממילא אם היה ב"ה ועשה ד' ציצית ואח"כ חתכו ונעשה ב"ד יש לחוש דהוי תעשה ולא מן העשוי וצריך להתיר הציצית ולחזור ולעשותן כמו ב"ג ועשאו ד' כנ"ל:

ו׳מ"ש מ"א ב"ה אין לעשות היינו לקיים מצות ציצית דללבוש ממ"נ מותר רק ספק ברכה הוי ואי מברך על טלית אחר י"ל דמותר ללבוש גם ב"ה. ובלא טלית אחר אפשר דאסור אף דלקמן בטומטום כו' מותר ללבוש בלי ברכה י"ל דאל"כ לא יקיים לעולם מצות ציצית. וגם דהוי ספק השקול וס"ד לקולא משא"כ בעלת ה' דלרוב הפוסקים מחויב לברך ומ"מ יש חשש איסור ללבוש בלי ברכה:

ז׳על דבר הבהכ"נ שא"י שהחדרים שבמערב מניחים שם בעלי מלאכה חפציהם ושאר דברים שבא לידי זלזול ורוצים טובי העיר במעמד אנשי העיר לעשות מהחדרים עזרת נשים ולפתוח חלונות וסריגים בכותל מערבי של בהכ"נ:

ח׳הנה טעם דלא לסתור כו' לא שייך כלל דגם דנוטלין קרשים מכותל עדיין בהכ"נ כמקודם. רק משום נותץ אבן כמ"ש רו"מ. ומ"ש מהמרדכי מגילה פ' בני העיר אין ראיה דמפורש שלא נקרא תשמישי קדושה רק מזיק כו' שלא היה ראוי להעמיד שם ס"ת שיתקלקל. ומשמע דאם הי' תשמיש קדושה היה אסור משא"כ נידן דידן דהכותל כראוי תשמיש קדושה רק החדרים מזיקים. אולם זה וודאי דקלקול כדי לתקן אינו בלא תעשון דאל"כ לא היה צריך לטעם דפשיעותא לסתור בי' כנישתא כו'. וכן מפורש ברמב"ם ז"ל דגבי שמות כתב סתם המוחק כו' המאבד כו' ובנותץ אבן כתב דרך השחתה דווקא ע"ש פ' י"א ה"ח. וכן מוכח מספרי פ' ראה הובא ברש"י ז"ל וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין כו' ואי ע"מ לתקן אסור בלאו. איצטריך וע"כ דאינו אסור מה"ת וכן כתב המרדכי מגילה פ' בני העיר דמייתי ספרי מנין לנותץ אבן ממזבח עזרה כו' ולכך אסור לנתוץ דבר מבהכ"נ שדומה למקדש מעט כו'. ואם נתץ ע"מ לבנות שרי דנתיצה זו בנין מיקרי עיי"ש. אולם כיון דמה"ט הוא דשרי לה דחשיב בנין א"כ י"ל כדמחלק הש"ס שבת ל"א ע"ב דסותר ע"מ לבנות במקומו חייב משא"כ ע"מ לבנות שלא במקומו ע"ש ולר"ש צריך שיהיה הבנין יותר טוב מהראשון כמ"ש התוס' שם ודף ק"ו ד"ה חוץ אע"פ שבשעת הקלקול אינו בא התיקון היינו משום שהקילקול גורם תיקון יותר טוב לבסוף ע"ש וכה"ג אינו נקרא מקלקל וכתב המרדכי שפיר דהאי נתיצה בנין הוא. כיון שיהיה בנין יותר טוב. משא"כ כשלא יהיה יותר טוב חשיב מקלקל. ותיקון קצת מצוה מבחוץ. הא אפילו תיקון מילה פליגי אי חשיב תיקון ובמילה דוקא דחשיב תיקון גברא ע"ש. וכן בע"ז י"ג ע"ב דמשני אביי התם משום בזיון קדשים. ונשחט כו' ונשוי' גיסטרא כו' ונתצתם כו' לא תעשון כו' ע"ש מפורש דהגם שהוא לצורך מצוה. שייך לא תעשון דנועל דלת שייך ג"כ צער בע"ח. והגם דרבא משני שנויא אחרינא שנראה כמטיל מום. זה התירוץ היא שלא יעשה עיקור אבל אהא דלשוי' גיסטרא ע"כ כתירוץ דאביי:

ט׳וכן רוב הפוסקים דכללו מוחק אות מהשם עם נותץ כו' ושם לכ"ע אסור כשאין התיקון בשעת הקילקול אף ליפות אח"כ הכתב יותר להב"י יו"ד סי' רע"ו בשם ר"י אלכסנדרי שכ' וליכא למימר דכל מחיקה שהיא לתיקון שרי דהנותץ אבן ממזבח לא מחייב אלא דרך השחתה אבל אם נפגמה שצריך לתיקון אחרת במקומה שרי שכן מצינו בני חשמונאי כו' דהתם שאני דא"א לנו בלא מזבח גם א"א לבנות במקום אחר אבל הכא אפשר לגנוז היריעה עיי"ש. וא"כ בנידן דידן אפשר להסיר החדרים לגמרי וכדומה בלי לסתור הכותל. והגם דקצת ראיה כמ"ש רו"מ מהא דיהיב עצה להורדוס הנה ללישנא קמא דתיוהא חזי וודאי אין ראיה וללישנא בתרא י"ל דבהא פליגי אי בלי תיוהא כדי ליפות ולרומם אי שרי רק ללישנא בתרא ג"כ מ"מ דוקא מזבח ובית המקדש דא"א במקום אחר וע"כ כשרוצים להדר מוכרח לסתרו כחילוק הנ"ל. וא"ל א"כ מאי פריך אבי כנישתא הא י"ל כנ"ל דלא קשה אי משום פשיעותא שלא יבנה אדרבה וודאי החשש בבית המקדש חמור יותר והוצרך לשנוי' כנ"ל משא"כ על הסתירה אך מהא דלא ליסתור בית הכנסת דלא אמר משום סתירה י"ל ג"כ משום דצריך לבנות במקומו:

י׳אמנם וודאי דיש חלוקים בדבר דשאר תיבות בתורה אף דחשיבא גוף הקדושה מ"מ נמחקין עכ"פ לצורך תיקון או ליפות ונטפל לה' לפניו ודאי דחשיב עכ"פ תשמיש קדושה כבהכ"נ ומי יאמר דנמחק. ולכאורה היה נ"ל למכור הכותל עפ"י זיי"ן טובי העיר במעמד אנשי העיר דמה חילוק בין למכור כולו או כותל אחד וכיון דפקע קדושתי' יכולים אח"כ לסתור ולבנות חלק מהכותל. אך לכאורה ז"א דדווקא כל בהכ"נ דפקע קדושתי' משא"כ כשמוכרים איזה קרשים וכדומה ניהו דמזה פקע מ"מ איסור נותץ אבן לא פקע דעכ"פ נותץ ממקדש מעט כיון דהנשאר עומד בקדושתו אין בידם להפקיע האיסור וכעין מ"ש הר"ן נדרים פ' השותפין דף מ"ז לחלק בין מה שמפקיע מהשיעבוד עי"ש:

י״אאמנם לענ"ד נראה. הנה מהר"מ פדוואה הובא במ"א סוף ס"י קנ"ב כ' הא דאסור לנתוץ דווקא דבר המחובר עיי"ש ותמוה מאוד דהא מפורש בש"ס ע"ז וגם מכות פ"ג שורף עצי הקדש כו' דעובר בלאו עיי"ש ונראה לענ"ד ברור דהיכי דבטל שמו מה שהיה זה מה"ת גם בתלוש דומיא ואבדתם שמם כו' לא תעשון ולכך שורף וכן לשוי' גיסטרא אסור. אבל נותץ אבן וכה"ג שעדיין לא בטל שמו כלל שהיה מקדם וזה נלמד רק ממזבחותם תתוצון ומפורש במשנה כלים פ"ה גבי תנור נותץ דנתיצה דוקא בדבר שמחובר לקרקע ובמס' שבת קכ"ה מדלא כתב ישבר עיי"ש וגם מפורש שם בחלקו לשנים דהגדול טמא והקטן טהור דהגדול שמו עליו ולא מיקרי נותץ והקטן מיקרי נותץ עיי"ש וממילא דברי הגדולים ברורים דכשנשאר שמו רק נותץ אבן האסור רק מקרא דתתוצון דזה שייך בנותץ אבן דמ"מ אבן זה נקרא נתוץ וזה דוקא במחובר לקרקע וכנ"ל. וא"כ לפענ"ד במוכר מקצת כותל עפ"י ז' טובי העיר דפקע ממקצת זה קדושתי' שוב לא שייך האיסור הנ"ל דהא עדיין נשאר שם בהכ"נ כמקודם. רק משום דמה שמכור מהכותל מיקרי נתוץ והא מזה פקע קדושתי' ומותר מה שהוא נתוץ ומה שנשאר בקדושתי' היינו כל בהכ"נ אינו נתוץ כלל כיון דשמו עליו כמקודם כנ"ל. וא"כ למ"ש לסתור מקצת בהכ"נ כשבטל שמו אסור גם ע"י מכירה רק כשמכרו כולו אבל כה"ג ליקח קצת מהכותל לצורך איזה מצוה מהני ע"י מכירה. ולרווחא דמילתא יעשו הסריגים ברזל קודם הסתירה דחשיב בנין טוב מקודם כשתחת העצים יביא ברזל ואח"כ לסתור העצים דאין בו צורך עוד. וכן לסתור ע"י עכו"ם דג"כ ספק גבי חסימה בש"ס ב"מ דף צ' אי יש שליחות דהא גורם אין איסור כמפורש בש"ס כנ"ל לא תעשון הא גרמא שרי. וכמבואר בר"ן פ' בני העיר דבהכ"נ הוא דרבנן ע"ש: ונידון הגט לענ"ד דכשר כשנכתב דמיתקרי הירש יוסף ואין להאריך הנלע"ד כתבתי:

י״בעל דבר מה שנוהגין בכמה מקומות להביא החמין הטמונים לשבת ע"י קטן מבית האופה כשאין מצוי להם נכרי ורב א' כתב אליך שמחויב אתה להזהיר העם להביא דוקא ע"י נכרי:

י״גהנה בש"ס יבמות פ' חרש ד' קי"ד ר"י אירכסו לי' מפתחא דבי' מדרשא כו' דבר טלי וטליא כו' וקאמר אלמא קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווים להפרישו לימא מסייע לי' לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח כו' אבל מניחו תולש כו' ודחי תולש בעציץ כו' זורק בכרמלית דרבנן כו' ומבואר פשטא דש"ס לכאורה דאף באיסור דרבנן אין מאכילין לקטן בידי' כיון דברייתא בדרבנן ואעפ"כ תני לא יאמר הבא לי כו' ופירש כן הרמב"ם ז"ל סוף ה' מאכלות אסורות דאף בשבות דרבנן אין מאכילין כו' וכן פסק בש"ע סי' שמ"ג בלי חולק. אולם דעת רשב"א ונ"י שם דדוקא לס"ד דקטן מצווין להפרישו ע"כ ברייתא בדרבנן מניחו תולש וע"כ רישא דלא יאמר הבא לי גם באיסור דרבנן אבל למסקנא ולמאי דקי"ל דגם בדאורייתא אין ב"ד מצווים להפרישו ברייתא כפשטא באיסור תורה הא דלא יאמר הבא כו' אבל באיסור דרבנן מאכילין אותו בידים. והביא רשב"א ז"ל ראיות לדבריו ע"ש:

י״דוהנה יש לי מקום עיון איך מדמי בש"ס קטן אוכל נבילות כו' לאיסורי שבת הא קי"ל בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ומתעסק אינו איסור כלל. ובש"ס פ"ק דחולין י"ב ע"ב קי"ל קטן אין לו מחשבה אפילו מדרבנן ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אית ליה מדרבנן ומעשה אית ליה מה"ת. ובקדשים דמתעסק פסול בשחיטה שחיטת חש"ו פסול אף שאומר בפירוש ששחטו לשם קדשים מ"מ בכל דבר שצריך מחשבה הוי מחשבה שלו כמאן דליתא וכמתעסק וכמ"ש תוס' שם ד"ה קטן דאף דסתמא כשר בקדשים. מ"מ בקטן גרע דהוי רק כמתעסק אף שאומר בפירוש שמכוון לזה כו' ע"ש. וכן בחולין אי הוי בעי כוונה לשחיטה אף דגם לרבנן דר' נתן לא צריך רק כוונה לחתיכת סימנין ולא לזביחה כמבואר להדיא בש"ס פ' השוחט אעפ"כ אמר דלרבנן לא הוי מהני שחיטת חרש שוטה וקטן ולא מקרי כוונה וכאלו חתך בלא כוונה וכן לענין הכשר חשבינן כבלא מחשבה. וא"כ ניהו דקטן אוכל נבילות באיסור דאורייתא ב"ד מצווין להפרישו היינו באיסורי אכילה דבגדול כה"ג אף בלא כוונה הוי איסור דאורייתא דקי"ל מתעסק בחלבים ועריות חייב שנהנה כו' ושפיר הקטן עושה איסור דאורייתא וב"ד מצווין להפרישו אבל גבי איסור שבת הא גם גדול אם היה עושה בלא מחשבה לא היה איסור כלל מה"ת המעשה עצמו וא"כ כיון דקטן אין לו מחשבה. א"כ אינו עושה מעשה איסור כלל מה"ת כיון דמלאכת מחשבת בעינן ולא מיקרי מחשבה ממילא אינו איסור תורה ואין ב"ד מצווין להפרישו ואיך דייק בש"ס אקטן אוכל נבילות משבת כו':

ט״ואמנם לכאורה זה אינו דהא מבואר שם דקטן יש לו מעשה כו' גבי אלון ורמון כו'. שחקקום התנוקות למוד בהן כו' ופי' תוס' דהיכא דהמעשה מורה בבירור על הדבר שאין לתלות בדבר אחר נקרא מעשה וחשיב מעשה שיש בו מחשבה ודוקא בקיימא עולה בדרום ואייתוה לצפון דאיכא למיתלי מקום הוא דלא איתרמי להו חשיב רק מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ע"ש. וא"כ בשלמא לענין מחשבה דקדשים אין המעשה מורה בבירור על המחשבה וכן על הכוונה לחתיכת סימנין. אבל על המחשבה של המעשה עצמו כגון באיסור הוצאה דשבת מורה המעשה בבירור על המחשבה של מעשה זו שרואין שמוציא או מכניס מורה על המחשבה של הוצאה כו' וכמו דחשיב בש"ס פ"ב דחולין דף ל"א שחיטת חש"ו כוונה לחתיכה עכ"פ אף דלא חשיב לחתיכת סימנין ע"ש ושפיר חשיב מעשה דאית להו מה"ת. ואף דלכאורה כיון דכ' מלאכת מחשבת בשבת הוי כמו בתרומה שהביאו תוס' מירושלמי את שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו כו' ע"ש. דז"א דדוקא בתרומה דניטל במחשבה לחוד בלא מעשה לא מהני מעשה מוכיח משא"כ בהנך דבעי מעשה עם מחשבה שפיר אית להו מעשה מוכיח דהא בהכשר ושחיטה כתוב ג"כ מחשבה לדעתכם זבוחו כו' וכן בשבת וכנ"ל:

ט״זאמנם הא קי"ל פ"ק דשבת דאמר ר"י המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהם והוציאם פטור שלא הי' עקירה משעה ראשונה לכך ע"ש דלא מחייב בהוצאה והכנסה רק שהיה עקירה על דעת שיהיה הנחה אח"כ ברשות הרבים. וא"כ לענין זה שוב בקטן בשעה שנוטל החפץ בידו ברשות היחיד אין כאן מעשה כלל רק מחשבה דהא לא ניכר כלל בבירור שהוא העקירה על דעת להוציאו לר"ה ואף דאמר בפירוש שרוצה להוציאו אין כאן רק מחשבה לחוד דלית להו ולא עדיף מקיימא עולה בדרום ואייתוה לצפון כו' דכיון דשייך מקום הוא דלא איתרמי חשיב רק מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינו מחשבה מן התורה רק מדרבנן. וכאן גרע יותר דאין שום הוכחה מצד מעשיו בשעת העקירה וא"כ ממילא אף שמוציא אח"כ ואז חשוב מחשבה מצד המעשה המוכיח מ"מ אין שום איסור תורה כלל כמו במפנה חפצים ונמלך והוציאן כיון דלא חשיב מחשבה כלל של העקירה ראשונה כדי להוציא אף שאמר בפירוש כנ"ל וכן במעביר ד' אמות ברשות הרבים דבעינן ג"כ עקירה על דעת להעביר ד' אמות ולהניח ואל"ה לא מחייב וממילא אין גבי קטן שום איסור תורה דגם בגדול כה"ג בלא מחשבה ע"ד להניח לא היה חייב כנ"ל וכמו בהעלום חרש שוטה וקטן לגג דאע"פ שנתכוונו ופירשו לא מהני מחשבתם כמ"ש תוס' שם ד"ה ותיבעי כו' ע"ש. ואין לומר דכיון שמוציא אח"כ לרשות הרבים איגלאי מילתא שהי' העקירה על דעת כן וחשוב מעשה המוכיח דז"א דהא אף בגדול פליגי רשב"ג ורבנן אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ע"ש חולין ל"ט ע"ב ואף לרשב"ג דאמר הוכיח סופו כו' היינו במקום שהמחשבה היה מועיל איגלאי מילתא שהיה באמת מחשבתו על דעת כן אבל בקטן דכל זמן שאינו עושה מעשה המורה בבירור לא מהני מחשבתו כלל אף שאומר בפירוש שעושה על דעת כן וא"כ וודאי דלא שייך הוכיח סופו כיון דבשעת העקירה לא היה מעשה כנ"ל. ועוד דגם אח"כ אינו בירור שהי' העקירה על דעת להוציא דשמא נמלך להוציא ועכ"פ לא עדיף ממחשבתו ניכרת כו' כבקיימא עולה בדרום כו' שאינו אלא מדרבנן כנ"ל. וא"כ אין לדמות כלל בקטן הוצאה ומעביר לאוכל נבילות או לשאר איסורי שבת כיון דבזה א"א כלל בקטן שיהיה איסור דאורייתא. וגם אין לדחות דכיון דהא דאין לו מחשבה הוא רק משום שהוא קטן. וא"כ נכלל בכלל קטן אוכל נבילות כיון שאם היה גדול היה מעשה במחשבה. ז"א דאין שום טעם לזה כיון דהוי בלא מחשבה יהיה מאיזה צד שיהיה אין כאן מעשה איסור כלל דלא אסרה התורה מעשה כזה גם בגדול. ודוקא כשהמעשה הוא איסור גמור רק מצד דהקטן לאו בר חיובא שייך לקטן אוכל נבלות כו' משא"כ בהנ"ל. וא"כ הוא תמוה איך דייק בש"ס מהא דדבר טלי וטליא כו' דסבר גם בקטן אוכל נבילות דאין מצווין להפרישו הא לא דמי כלל דשם עושה וודאי איסור משא"כ בהוצאה והעברה והא אי ס"ל דב"ד מצווין להפרישו אין לנו לימוד אחר רק מהא דמייתי הש"ס התם מלא תאכלום כי שקץ להזהיר גדולים על הקטנים ומהא דכל נפש לא תאכל דם כו' וא"א ללמוד רק מה דדמי להו שאסור כה"ג בגדול גם בלא מחשבה משא"כ שבת כנ"ל ע"ש דעביד צריכותא דלא הוי מצי למילף רק איסור השוה בכל כנ"ל ומכ"ש בהנ"ל:

י״זאמנם לבן עזאי דמהלך כעומד דמי ועקירת גופו כעקירת חפץ דמי לא ס"ל דר"י ובמפנה חפצים ונמלך והוציאן חייב כדאמר בש"ס פ"ג דכתובות ד' ל"א והרי"ף ז"ל משמע דפסק כוותי' פ"ק דשבת א"כ שפיר גם בקטן בהוצאה ומעביר יש איסור דאורייתא דאף שנטל החפץ בידו מקודם מ"מ בשעה שמוציאו חשיב מעשה המורה בבירור על המחשבה דאף שלא הי' העקירה על דעת כן חייב וכן בהכנסה וגם במעביר למ"ש תוס' שבת ה' ע"ב דאף בעומד לפוש י"ל דחייב לבן עזאי ע"ש:

י״חוהנה יש לדקדק בש"ס למה הזכיר דאירכסי לי' מפתחא דבי מדרשא. הא גם בצורך דבר הרשות הדין כן כמבואר בש"ע וא"ל דנקט לרבותא דאף לדבר מצוה אסור לצוות להביאו בפירוש ז"א כיון דמיירי ברשות הרבים דאורייתא ואסור להאכיל מן התורה פשוט דלא הותר איסור דאורייתא לצורך מצווה:

י״טעוד קשה למה אמר הש"ס אלמא קסבר קטן אוכל נבילות אין ב"ד וכו' הא הוא זה הדין עצמו מה שייך בזה אלמא קסבר והא דאמר לימא מסייע ליה הוא מאיסור שבת ולא היה צריך להקדים קטן אוכל נבילות:

כ׳אמנם יתיישב הכל ע"פ מ"ש הט"ז א"ח סי' שמ"ז דמשמע במרדכי שיש היתר להביא המפתח ע"י תינוק כמו ע"י נכרי ואע"ג דבפ' חרש איתא דנאבדו המפתחות כו' ואמר לידבר תינוק כו' משמע דאסור להביא ע"י תינוק כו' דליספו לי' בידים אסור התם מיירי ברשות הרבים שהוא דאורייתא אבל אנו אין לנו אלא כרמלית שהוא דרבנן ע"ש:

כ״אוהנה אם נפרש כונת הט"ז שפוסק כהרשב"א דאף שלא לדבר מצוה מותר להאכיל איסור דרבנן לתינוק הוא תימה שלא יזכור דברי הרמב"ם והש"ע שסתם כדבריו ולכתוב משמעות ושנראה לו כן מה שמפורש מחלוקת הראשונים ז"ל. וע"כ כוונת הט"ז על מפתחות בהכ"נ שהזכיר מקודם שהוא לדבר מצוה דבזה י"ל לכ"ע דשרי בכרמלית דרבנן וע"ז הקשה מפ' חרש דג"כ היה מפתחות דבי' מדרשא ותירץ דשם מיירי בר"ה גמור כנ"ל.

כ״בוא"כ מיושב הכל דהש"ס דייק מדלא הביא בפירוש ע"י תינוק כיון שהוא לדבר מצוה דשרי בדרבנן ובתינוק לעולם האיסור הוצאה דרבנן כנ"ל ועוד דהיה לו לצוות להגביה המפתחות ללכת מעט ואח"כ יצוה להוליכו לבהמ"ד דג"כ רק דרבנן כיון שלא הי' עקירה משעה ראשונה לכך ושרי לדבר מצוה. וע"כ דסבר כבן עזאי ויש איסור דאורייתא בכל גווני ולכך אמר לידבר כו'. ואמר שפיר אלמא קסבר קטן אוכל נבילות כו' דמוכח דסבר אף באיסור דאורייתא אין צריך להפרישו כיוון דמוכח דסבר כבן עזאי ויש איסור תורה. ואמר אח"כ לימא מסייע לי' מהא דמניחו תולש כו' דאל"ה לא היה צריך סיוע כלל דבתולש וזורק שפיר יש מעשה גמור דאית ליה לקטן משא"כ בהוצאה והכנסה. רק על איסור דאורייתא דהוכיח מייתי שפיר כנ"ל. כיון דע"כ סבר שהוא דאורייתא או כבן עזאי או דסבר מחשבתו ניכרת אית להו מה"ת כנ"ל. ומוכח כדברי הט"ז דלצורך מצוה שפיר שרי לדידן בכרמלית דרבנן ואף אם היה רשות הרבים גמור מ"מ לדידן דלא קי"ל כבן עזאי. ומחשבתו ניכרת אית להו רק מדרבנן א"כ לעולם אין אלא דרבנן בתינוק כנ"ל. ובזה יתיישב מה דתמוה מאוד לשון הברייתא לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח כו' אלא מניחו תולש מניחו זורק ותמוה למה נקט בתרי גווני או דהיה לו למיתני לא יאמר תלוש אלא מניחו או תרווייהו בהבא לי אלא מניחו מביא כו' ולמ"ש מיושב היטיב דברישא קמ"ל לא יאמר הביא אף דלעולם אינו בקטן אלא איסור דרבנן כיון דלא קי"ל כבן עזאי וליכא מחשבה אעפ"כ אסור לדבר רשות וכדעת הרמב"ם ז"ל. אבל מניחו תולש כו' בזה הרבותא אף שהוא איסור דאורייתא לגבי קטן ג"כ דבזה חשיב מעשה המוכיח גמור דהוי מחשבה אעפ"כ א"צ להפרישו דקטן אוכל נבילות אין מצווין להפרישו כנ"ל ואף לאביי דמוקי תולש בעציץ שאינו נקוב מ"מ קמ"ל דהא אי הוי נקיט מניחו מביא ה"א דוקא בהך דא"א לעולם בקטן איסור דאורייתא כלל משא"כ בתולש דעכ"פ תולש גמור הוי דאורייתא ולכך קמ"ל מניחו תולש כו':

כ״גובמ"ש מיושב מה שתמהו כל הראשונים ז"ל בש"ס ריש פ' מי שהחשיך בנותן כיסו לנכרי או לחמור ואם אין חמור נותנו לחש"ו ופריך אחמור הא איכא שביתת בהמתו ומשני נותנו עליו כשהוא מהלך כו' ובקטן לא הזכיר כלל בש"ס דג"כ צריך ליתן לו כשהוא מהלך דהא למיספי ליה איסור בידים אסור מה"ת והוכיחו רשב"א ותוס' ור"ן ז"ל דבאמת גם בחש"ו צריך ליתן כשהוא מהלך ע"ש שדחוק מאוד למה לא אמר בש"ס כן וגם הרי"ף ורמב"ם ורא"ש לא הזכירו כלל וע"ש בהרב המגיד. ולמ"ש מיושב שפיר דבחש"ו לענין מעביר והכנסה לעולם אין כאן רק איסור דרבנן והוי כמו נותנו עליו כשהוא מהלך דלא חשיב עקירה משעה ראשונה לכך כנ"ל:

כ״דוכן מיושב מה שתמה במרדכי למה קטן הבא לכבות אין שומעין לו הא בכיסו נותנו לקטן והתירו משום פסידא ולמה לא התירו בכיבוי משום הפסד ע"ש. ולמ"ש אתי שפיר דבכיבוי שפיר בקטן יש איסור דאורייתא דהוי מעשה המוכיח שכוונתו לכבות משא"כ בהוצאה ומעביר דא"א כלל שיהיה איסור דאורייתא כנ"ל:

כ״האולם מסתפינא לחלק בדבר חדש שלא מצאתי בראשונים ואחרונים שידברו מזה לחלק בקטן בין איסור הוצאה ומעביר לשאר איסור ובתוס' ור"ן פ' מי שהחשיך הנ"ל מבואר דאין חילוק כנ"ל. עכ"ז יש בזה די לימוד זכות מה שנהגו להקל יותר בהוצאה ומעביר ע"י תינוק משאר איסור שבות דרבנן מאחר שזה לעולם תרי דרבנן כרמלית ומה שאינו חשוב מחשבה ושניהם דרבנן דא"א לבוא לידי איסור דאורייתא כנ"ל:

כ״ואמנם יש לדחות דכל זה למאי דמבואר בר"ן ז"ל גבי קטן שבא לכבות ובש"ע ואחרונים דאין האיסור בקטן העושה על דעת אביו או שמצוהו רק משום דלא ליספו ליה איסור בידים מלא תאכילום דאמר בש"ס פ' חרש. וע"ז שייך שפיר כנ"ל כיון דאין לו מחשבה אין הקטן עושה איסור דאורייתא ולא שייך לא תאכילום. אולם תמהני דמכילתא פ' יתרו לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך כו' בקטנים ע"ש הובא ברש"י בפירוש החומש לא בא אלא להזהיר גדולים על הקטנים וסיים רש"י וזהו ששנינו קטן הבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליך. וכן הרמב"ן ז"ל שם כתב הזהיר שלא יעשו הבנים קטנים מלאכה לדעתינו וברצונינו ע"ש וכן רא"ה בס' החינוך ובס' יראים לר"א ממיץ כתבו בלשון הזה וא"כ נראה דאין האיסור בקטן העושה לדעת אביו מצד האיסור של הקטן לבד שעושה איסור וכמו שאר איסורין מלא תאכילום רק שהאב עצמו מצווה כשהמלאכה נעשת ע"י שניהם וכמו מחמר בשביתת בהמתו כו'. וא"כ ודאי דלא שייך בזה מ"ש דכיון דע"ז הזהירה תורה דאף שאין לקטן מחשבה אסור להניחו לעשות לדעתו של גדול. דהא גם מחמר אסרה תורה כשהחמור עושה עקירה והנחה כנ"ל בלא דעת רק דשמעה לקלא ואזלא מחמתי' כו' כדאמר פ"ק דע"ז דף ט"ו וכן בקטן כשעושה מחמת דעתו ורצונו או ציוויו. אך י"ל דדוקא מחמר שלעולם אינו מחשבה ע"כ האיסור על מחשבת הבעלים משא"כ קטן דיש לו מעשה מה"ת שוב י"ל דדוקא בהנך מלאכות דחשיב מעשה המחשבה ודוחק:

כ״זאך באמת יש לעיין דמדהרמב"ם וטור וש"ע לא הביאו כלל הך איסור שיהיה לאו מיוחד בשבת בקטן על דעת אביו כמו שהביאו שביתת בהמתו ועבד נפקא להו מוינפש בן אמתך ומלמען ינוח עבדך ואמתך כמוך אבל לא מלא תעשה כו' שכתב ג"כ עבדך ובש"ס יבמות מ"ח ע"ב וינפש בן אמתך בעבד ערל או אינו אלא עבד מהול כשהוא אומר למען ינוח עבדך הרי עבד מהול אמור ע"ש והנה מדלא פריך עבד מהול הא כ' לא תעשה מלאכה דהא חייב בכל מצות כאשה. וע"כ דהא איצטריך שהרב מצווה על שביתתו וע"ז אמר הא מוכח האיסור על הרב מלמען ינוח כו'. וא"כ ע"כ סבר הש"ס דלא כמכילתא הנ"ל שהוכיח דאתה ובנך היינו קטנים דגדולים מוזהרין בעצמן דא"כ גם עבדך ע"כ האיסור על הרב דאל"כ הרי מוזהרים לעצמם כאשה רק על הרב כמו בנך ובהמתך. וע"כ הש"ס דס"ל דעבדך מיירי באיסור שעל העבד עצמו ולא איכפת להו מה שמוזהרים בעצמם ממילא גם בנך בגדולים ואזהרה לעצמם.

כ״חאך אינו ראיה דהא כמו שמפרשים אתה ובהמתך כשהמלאכה נעשית ע"י שניהם היינו מחמר וכן בנך בקטן שעושה לדעתו. אבל כשעושה מעצמו אין חיוב עליו למנעו וכן בבהמה לא היה חייב למנעה רק מינוח שורך. א"כ שפיר היה צריך קרא דוינפש בן אמתך שמצוה למנעו בעושה מעצמו ופריך רק מלמען ינוח דמוכח דצריך למנעו כמו שביתת בהמתו כנ"ל. אבל קרא דלא תעשה כו' מיירי כולה בנעשית המלאכה מרצונו גם בעבד כנ"ל. וי"ל שפיר דעובר בלאו כשהעבד עושה עפ"י ציווי או שכופהו:

כ״טאולם מדברי הרמב"ם ז"ל מבואר פרק כ' מהלכות שבת ה' י"ד כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו כך מצוה על עבדו ואמתו ואע"פ שהן בני דעת ולדעת עצמן עושין כו' שנאמר למען ינוח כו' ואיסורו בעשה. ולא הזכיר כלל שיהיה לאו בעבד מהול שעושה ע"פ הרב וע"ש בהרב המגיד. אך אפשר דלא מיקרי כלל בעבד גדול שעושה ע"פ הרב שהמלאכה נעשית ע"י שניהם. דהא קי"ל אין שליח לדבר עבירה משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ואדעתא דנפשיה עביד והוי כעושה מעצמו ושוב אין כאן רק העשה דלמען ינוח. ודוקא בקטן דלא שייך דברי הרב כו'. ובל"ז היכא שכופהו או שהעבד שוגג י"ל כיון דאיכא לאו דלפני עור. ולענין מלקות אין חילוק דגם אלאו זה אין בו מלקות כמו מחמר כדאמר בש"ס שבת קנ"ד. ולא הצריך להזכיר לאו זה. וגם בקטן לא הוצרכו להזכיר כיון דאיכא לאו במאכיל בידים מלא תאכילום ומלקות אין בו גם בלאו זה כמו מחמר ואין נפק"מ בדבר. מ"מ דוחק גדול אם היה הלאו מפורש על קטן שישמיט הרמב"ם ז"ל מה שאין דרכו כלל. ועוד דברמב"ם ז"ל שם ריש פרק כ' שמצווה על שביתת בהמתו מלמען ינוח כו' והלא לאו מפורש בתורה לא תעשה כו' ובהמתך שלא יחרוש בה ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין. ופי' הרב המגיד דאם לא היה בבהמה מיתה היו לוקין אף שכתוב אתה כו' ודלא כפירוש רש"י. וא"כ אם היה בקטן הפי' דאתה ובנך שעושה בציוויו וכמו מחמר א"כ היה ראוי ללקות דלעולם אין בזה מיתה כשעושה הקטן בציווי אביו. והוי לאו שיש בו מעשה דקי"ל ב"מ צ' כר"י דחסמה והנהיגה בקול לוקין דעקימת שפתיו הוי מעשה היכא דאיתעבד מעשה בדיבוריה. ואם כן אמאי לא כתב הרמב"ם ז"ל לאו זה דלוקין עליו. אך י"ל כדאמר בש"ס שבת קנ"ד דאפילו למ"ד לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין מודה במחמר דליכתב כו' אתה למה לי הוא ניהו דמחייב בהמתו לא מחייב. כמו כן י"ל אבנך גם כן כנ"ל. ועוד דדוקא בבהמה שייך בדיבוריה איתעביד מעשה שאינו בדעת כלל מה שאין כן בקטן אף דעושה ע"פ ציוויו מכל מקום לא מיקרי לגבי דידיה עביד מעשה כנ"ל:

ל׳אך בש"ס פ' חרש דמייתי כל הני דמוזהרין על הקטנים ומשני דלא ליספו בידים ומצריך להו צריכא ולא מייתי הא דשבת דאיירי בה מקודם ולמה לא אמר צריכותא על זה. והיה נראה מזה דאף למכילתא הנ"ל אין הלאו דלא תעשה כו' אתה ובנך רק בבנו ובתו הקטנים כשעושים בציווי אביו אבל שאר קטן שעושה על דעת הגדול אינו בכלל זה כלל. ולכך לא מייתי בהדי הנך דמוזהר הגדול על הקטן על כל קטן דעלמא כנ"ל. והא הרשב"א ז"ל כתב בעבד דמצווה אף על עבד שאינו שלו מדכתיב וינפש בן אמתך והגר מדכייל בהדי גר ע"ש. ואף זה כתב רק מסברא דנפשיה. ואם כן בזה שאין שום לימוד י"ל דוקא בנך כמשמעו. ומדוקדק מה דנקיט הש"ס בכיבוי בקטן העושה על דעת אביו כו' ולמה לא אמר סתם על דעת גדול ולהנ"ל א"ש דבעי לשנויי הא דשביתתו עליך כמ"ש רש"י בפירוש החומש ולכך נקיט בעושה על דעת אביו דשייך הלאו דאתה ובנך כנ"ל:

ל״אלהרב ר' וואלף נ"י נכד הרב הגאון אב"ד דק"ק ווארשא. בעה"מ חמדת שלמה

ל״בעל דבר הטילטול בעירנו על סמך מחיצת הווייסיל. איני יודע למה רו"מ מחפש אחר חומרות בדבר שהעיד מהרי"ט שנהגו היתר ע"פ זקנים ואחריו כנה"ג תלמידו. והג' החסיד דבר שמואל סי' ק"נ. ושיבח הרבה המתירין כי באמת הוא להרים מכשול. וח"צ מחזיק הרב דבר שמואל לחסיד והיה חבירו של הגי"ת. וע"ד הט"ז בסי' שס"ג סק"כ שציוה להחמיר כהי"א שהביא רמ"א ז"ל דחייש שמא יעלה הים שרטון. לענ"ד מאחר שרמ"א ז"ל פסק ע"פ מ"ש בדרכי משה לחלוק על ב"י שכ' מאחר שהרי"ף ורמב"ם כו' הכי נקטינן כדרכו. והדרכי משה כתב שאין נראה לו לדחות כל האחרונים מפני הרי"ף והרמב"ם ואף בדעת הרי"ף אין הכרע דס"ל לא חיישינן שהרי השמיט לגמרי ע"ש. משמע דחולק רק מפני דרמב"ם יחידאי וברי"ף ספק. ותמהני שהרי מפורש בהרב המגיד שגם ר"ח גורס כן וגם בערוך גורס כן לא חיישינן כו' ערך אזל ע"ש. א"כ מבואר שגירסת הגאונים כן לא חיישי'. ובהג"א מביא שגי' מיימוני וערוך לא חיישינן. והר"ח לא הביא משמע שלא היו ידועים דברי ר"ח וממילא אפשר דאי הוי שמיע להרא"ש דברי ר"ח שגורס כן לא היה חולק שידוע שדבריו דברי קבלה ובפרט בגירסאות. וכמ"ש רמ"א ח"מ סימן כ"ה. ובוודאי נאמנים דברי הרב המגיד שהר"ח גורס כן. וממילא מסתמא גם הרי"ף כן דעתו כמ"ש ב"י. עוד נראה דע"כ דמאן דאמר לא חיישינן היינו דס"ל כלישנא בתרא דחכמים מתירין ופליג מרימר על ר"נ ופסק הלכה כחכמים. א"כ אפשר דמסופק הרי"ף אי הלכה כר"נ או כמרימר וא"כ עכ"פ הלכה כלישנא בתרא דר"נ אמר אין הלכה כחכמים והיינו מה שמתירין רק כרבי דל"א לא איסור ולא היתר ולכך השמיט כמשמעות לישנא דרבי והיכא דנהוג נהוג. וגם לגירסת רש"י דחיי' גם כן יש לומר דלשון רש"י ז"ל שם ויעלה כו' רוחב פרסה ויותר ל"ל לומר כן וידוע שלשונו כסף צרוף. ונראה דהוי קשיא ליה מנ"ל לש"ס דגם לספק אחד חוששין. דלמא בדרבי דהי' ב' חששות שמא תנטל אשפה. וגם שמא כו' שרטון. ובכל מקום ב' מיעוטים עושין ס' כנ"ל. ולכך פי' דעל דרבנן הוי ס' לקולא ולא היה חושש גם לב' חששות רק לשל תורה כיון שהיה רה"ר ולרש"י ז"ל צריך ס' ריבוא בוקעין. וכפי שכתבו הפוסקים דמחנה ישראל היה ס' ריבוא אנשים וכן נשים וכן טף ג' פרסה ממילא רוחב פרסה הוי מקום שיהיה ס' ריבוא בוקעין וא"כ לא אמר רבי היתר גם ע"י צורת הפתח בצד הפתוח לרה"ר והיה חושש על שניהם שמא תנטל האשפה והים יעלה שרטון רוחב פרסה וישאר מחיצה א' וצורת הפתח שיהיה רשות הרבים דאורייתא. והוכיח הש"ס שפיר מכח כ"ש אם חשש רחוק שצריך ב' חששות הי' חושש כ"ש תנטל אשפה לחוד. וכן דף צ"ט האריך רש"י ז"ל בלשונו ד"ה במבוי. ונראה ג"כ כנ"ל. דאל"ה מה פריך דלמא דוקא ב' חששות ע"ש. וא"כ כיון דהיכא דתני רה"ר הוא ר"ה דוקא ובמתני' דלא יעמוד דף צ"ט בעי הש"ס כרמלית מאי וקי"ל כרבא. א"כ בכל דוכתא דתני ר"ה אין שום ראיה על כרמלית. ממילא לדידן דאין לנו רה"ר כמ"ש בש"ע סי' ש"ג סי"ח ואנו תופסין כן לעיקר ואנו נוהגין היתר מתכשיטין שמפורש בש"ס. א"כ גם לרש"י ז"ל אדרבה משמע שאין לחוש לשרטון בדרבנן:

ל״גוא"כ הגם שאנו מחוייבים לכוף עצמינו לדעת רמ"א ז"ל. מ"מ הרי גם כפי כללי הוראה כשכותב המחבר סתם ורמ"א וי"א ולא כתב וכן עיקר וכדומה עכ"פ בדרבנן לקולא עיין פ"מ בהקדמה וכללים ע"ש. א"כ לענ"ד אין להחמיר רק כשאפשר לתקן בנקל. רק בעת שנקרש ג"כ נראה דהוי כנסר פחות מד' שהרי כשאינו מכוסה בשלג יראים להלוך מחלקת הגליד וכשמכוסה מתיראים אולי תחת השלג נקבים ויש סכנה. וגם מה שמחלקים בין דבר הניטל בשבת אף אם נאמר דאין הכפור מותר לטלטל. לענ"ד דוקא בור שנכנס לחצר שהמקום של ישראל אבל בנהר ווייסיל שרוב א"י מה בכך שאין רשאי מ"מ הם לוקחים מים ומשברים הכפור בשבת. וגם בענין המדרון שכתב הט"ז דפסק בש"ע דוקא מתלקט י' מן ד'. וברמב"ם ז"ל מדרון סתם ולא הזכיר כלל שיהיה מתלקט י' וראב"ד השיג עליו. ונראה דהרמב"ם ס"ל דמ"ש אח"כ תל המתלקט הוא ענין אחר ות"ק נקיט סתם מדרון וא"צ שיהיה מתלקט י' כנ"ל. והטעם נראה כדאמר פ"ק דשבת דף ח' וכן בגומא דיותר מג' הוי כרמלית ע"ש:

ל״דולפי פי' ר' יונתן באית ליה גידודי הוא אבן יוצא כו' דמשמע שסגי רק שמקלקל הילוך הרבים להדיא בהפירצה י' ממילא כשד' טפחים מרה"ר המדרון בשיפוע כפי ערך מתלקט ד' מתוך ג' חשיב גידודי דהא מונע ההילוך והוי כרמלית כנ"ל:

ל״השוב שלחתי אחר ס' כנסת יחזקאל וראיתי שדיברו הרבה מזה ודברי הגאון מהר"ש ברורים גם כשיש כפור וגליד דהרי מבואר בש"ס ב"ב כ' ובמשנה דאהלות דכפור וגליד אין כו' משום שימסו ויהי' מים. וברמב"ם בפ"י כשעשה אוהל מהם אינו כלום. ואף בחורף וע"ג נהר. והרי הרמ"א ז"ל היה במדינתינו שנהרות נקרשים בחורף. אם כן ליש אומרים וחושש לשירטון היה לו להזכיר חשש זה דאפשר שגם מ"ד לא חיישינן לשרטון מודה בכפור דודאי הוא בכל שנה. וכן הפוסקים שכתבו דבנהרות לא חיישינן לשרטון ולא כתב שום דבר מכפור משמע דס"ל כנ"ל שגם בשעת הכפור מותר כנ"ל. שוב קניתי ס' חתם סופר על א"ח ומאריך בזה הרבה וגם כן דעתו כנ"ל הנלע"ד כתבתי הק' יצחק מאיר:

ל״והחיים והשלום וכל טוב, לכבוד ידיד עליון הרב הגאון המאה"ג פאר הדור תפארת ישראל הנשר הגדול נ"י פ"ה ע"ה. מוהר"ר שלמה זלמן נ"י אבדפ"ק:

ל״זתשואות חן ליקרת כבודו על התשורה אשר שלח לי ספרו הנחמד יזכהו ה' להרבות תורה בעולם כחפצו ויתחדש כנשר נעוריו. ולהראות כי ערבים וחביבים עלי דברי מר אמרתי לא אמנע להודיע את אשר פלפלתי בתשובתו סי' א'. וגם כי הוא מהשאלות השכיחים בס' קנינים הן בחמץ והן בבכור ואת אשר יבחר יקרב:

ל״חעל מ"ש בקנין מעות בחמץ דלא מקרי ספק כלל ממשמעות הש"ס דספק בכור דאי תקפו כהן מוציאין חשיב של הישראל בודאי. וא"כ גם בס' קנין מעות שלא יהיה מהני תפיסת הנכרי הוי של ישראל בודאי ולא הוי ספק דרבנן גם אחר הפסח וכמ"ש בס' קצות החושן בכללי תפיסה לענין קדושין. וכ' רו"מ שיש ג' ספיקות לאיסור כו'. והדברים תמוהים בעיני הרבה. מאחר שרו"מ חושב זה לודאי שלו אף שע"פ הדין אינו שלו מ"מ מאחר שאין זכות להב' בתפיסה כש"ס הנ"ל דדוקא אי תקפו כהן אין מוציאין היה חשיב זכות. א"כ הא קי"ל כהפוסקים דעכ"פ בספק דרבוותא אין מוציאין מהתופס מלבד דיכול לומר קים לי כהרמב"ם והפוסקים דתקפו כהן אין מוציאין רק דגם הרי"ף ושאר פוסקים סוברים בפלוגתא דרבוותא אין מוציאין ובס' בגוף התפיסה ג"כ אין מוציאין. וא"כ עכ"פ אם יתפוס הנכרי לא נוציא ממנו מס' דשמא מעות קונה ואין מוציאין בספק דרבוותא. וא"כ שוב מאי ג' ספיקות יש כאן הא למה שכל הפוסקים תפסו עיקר דלא כהרמב"ם בתקפו כהן וכהש"ס דתלי' בהא דאי תקפו כהן אין מוציאין חשיב של הכהן מספק. וא"כ כאן אי מעות קונה באמת ושפיר אם יתפוס לא נוציא ממנו מאי בכך אף אם הדין כהפוסקים דתקפו מוציאין ומה שלא נוציא לא יהיה כהדין מ"מ לא נוציא ממנו הא כל עיקר החשש של רו"מ הוא דאף אי באמת קני ע"פ הדין מ"מ כיון שלא יועיל תפיסתו אף שמה שנפסוק שאינו מועיל יהיה שלא כדין מ"מ אין לו זכות. ומטעם זה עצמו נדחה דהא מ"מ יועיל תפיסתו מצד קים ליה כהפוסקים דמהני תפיסה בספק דרבוותא וכיון שמועיל תפיסתו והוא שלו באמת על פי הדין ודאי דמותר. ואין צד לאיסור רק אולי בהרמב"ם ע"פ פי' הב"י דאף אי תקפו כהן אין מוציאין מ"מ חשיב של הבעלים קודם תפיסה. ובודאי שאין לחוש לזה באיסור דרבנן נגד פשטא דהש"ס וכל הפוסקים. דלכל החולקים על הרמב"ם הדין כאן דמותר דלדידהו באותן שאי תפס אין מוציאין הוי של הב' מספק א"כ אף שפוסקים תקפו כהן מוציאין מ"מ כיון דיועיל התפיסה מ"מ חשיב של הנכרי מס' אי קונה והוי אחר הפסח ס' דרבנן ולקולא. ועוד דהא פסק בש"ע סימן ס"ו כדעת ת"ה דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה אף בלי טעם מחילה רק שהיה קנין מדעתו אף שהתפיסה שלא מדעתו. וא"כ בקנין מעות אף שלא משך לא נוציא מידו עכ"פ מטעם שמיט ואכיל אם יתפוס ושוב אף שתפיסה זו אינו מצד שהוא שלו מקודם מ"מ שוב הוי ספק שלו אי מעות קונה. כיון דהזכות של תפיסה יש לו עכ"פ דהא א"י להוציא ממנו כל זמן שאין זה חוזר בו. ואף שהש"ך חולק שם מ"מ אין לדחות דברי הש"ע. ועוד דמלבד דלא בריר הך שכ' המשנה למלך פ"ח מהל' שאר אבות הטומאות דס"ס בדרבנן לחומרא נראה דגם הוא מודה בספק תיקו או פלוגתא דרבוותא דהא כתב הרב המגיד להדיא פרק כ"ז מהל' שבת גבי בעיא דיש תחומין למעלה מי' דבנהרות שמסופק אם למעלה מי' שמותר שהוא ספק דרבנן לקולא והובא בב"י וש"ע ברמ"א סי' ת"ד בלי חולק אף שהוא ס"ס לאיסור ואיך שיהיה דעת המשנה למלך עכ"פ לדידן ברור הדין כן. וכ"ש בפלוגתא דרבוותא שאין להכריע דקי"ל בש"ס היה אחד אוסר וא' מתיר בדרבנן הולכין אחר המיקל הא ודאי דלא מחלקין אם המתיר מתיר מטעם ספק דרבנן לקולא כיון דברור לו להתיר שהדין כן בלי ספק דספיקא דרבוותא לקולא ושפיר סומכין על המתיר באיסור דרבנן וכן ממש בנידן דידן. ועוד מה שמדמי מר ספק פלוגתא דרבוותא לספק בכור דמיקרי שאין זכות ג"כ אינו מוכרח דלדעת הפוסקים דקני הדין ברור ויכול להוציא בב"ד אם הי' יודעין הדין ובשביל שאין לו ב"ד הבקיאין בדין לא נפקע זכותו שיהיה נקרא אינו שלו:

ל״טובגוף הדבר בס' גמור שכתב רו"מ וס' קצה"ח שיהיה נקרא אינו שלו בודאי כיון שאינו מועיל תפיסה. ג"כ לענ"ד אינו כן. דהא מפורש בש"ס להדיא גיטין מ"ב ע"ב איבעיא להו מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה או אינו אוכל קנין כספו אמר רחמנא והיא לאו קנין כספו או דלמא כיון דמחוסר כו' ת"ש כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הרי אלו אוכלין בתרומה כו' ומשני הכי השתא התם אם יבא אליהו ויאמר בחד מיני' דעבד קנין כספו הוא הכא לא קנין כספו כלל ע"ש ומוכח דאף דהיכא דפקע זכותו לא מיקרי שלו מ"מ במה שנפקע זכותו מספק אף דלא מהני כלל תפיסה בעבד זה מ"מ אוכל בתרומה וחשיב עבד של הרב דאל"ה לא היה אוכל תרומה דשמא עבד הוא ואעפ"כ אין קנין של הרב דפקע מספק כיון דאינו מועיל תפיסה. וע"כ דלא פקע. ועוד לאמימר דאמר מפקיר עבדו אין לו תקנה דגופיה לא קני כו' איך תני במתני' הגדילו משחררין זא"ז הא אין לו בו זכות אף אם עבד הוא. וכן לשמואל דאמר מפקיר אין צריך גט שחרור דאין רשות לרבו כו' אינו עבד למה צריך בס' גט שחרור. וע"כ דלא פקע זכות הס' עכ"פ. וכן בהא דאמר בש"ס ב"ב ובכורות מ"ז דבכור ופשוט שנתערבו ולא הוכרו אין כותבין הרשאה זה לזה כיון דמיעטה תורה בכור ולא ספק אין לו שום זכות להקנות. משא"כ הוכרו ואח"כ נתערבו דלא אימעוט מהני הרשאה ואם בכל ספק שאינו מועיל תפיסה לא היה לו שום זכות מאי חילק למה יוכל להרשות כיון שאין לו כלום בודאי. וגם מוכח שם דס"ל לש"ס תקפו מוציאין בספק דאל"ה מאי פריך ב"ב דף קכ"ז אהא דבכור ולא ספק לאפוקי מאי ומשני לבא בהרשאה והא בפשיטות דהיה מועיל תפיסה משא"כ כיון דאימעוט שאין לו כלל בספק וע"כ דסבר בכל ספק דלא מהני תפיסה ואעפ"כ מהני הרשאה. וגם קושיות קצה"ח בס' נכנסין לדיר דהוי ס' לקוח ומ"ש רו"מ דכשמוכר בעצמו וחזר ולקחה חייב במעשר ותמהני על רו"מ והגאון מליסא ז"ל שדחה מסברא. והלא מבואר ברש"י ז"ל להדיא בכורות י"א אי אתה יכול לומר בבא ליד כהן ופי' אם נתנו לכהן כו' שוב אינו נכנס להתעשר כו' ואפילו חזר ישראל ולקחו ממנו כו' ע"ש דלא כרו"מ. וכן איתא בגמ' להדיא בכורות נ"ו גבי אתנן חזר ולקח כו' ע"ש. אמנם לענ"ד נראה ברור במה שנתחבטו בכה"ג ואחרונים הא ספק גזל ספק איסור הוא ותירצו דהתירה התורה ספק גזל. ותמוה מנין להם לחדש זה דאיסור זה קל משאר איסור ואם מקרא דמי בעל דברים דיליף מיני' המוציא מחבירו עליו הראיה א"כ מאי פריך פשיטא מאן דכאיב לי' כאיבא וכו'. הא איצטריך שאין עליו ספק איסור. ולכך פשוט לענ"ד שאינו קל כלל מכל איסור רק דמ"מ כיון דבגזל אף שלא יוכל הנגזל להנות מ"מ אומר לו הרי שלך לפניך. ובאומר לשנים גזלתי קי"ל מניח גזילה ביניהם ומסתלק אי לאו משום קנסא דעביד איסורא ומקיים בזה השבה אף שאין זה יכול ליקח אותו מספק. ואמר בש"ס ב"ק דף ק"ג ע"ב לחלק בין מתני' דלא נשבע א"צ להוליך למדי משום דכיון דאודי ליה כמאן דאמר יהיה לך בידי דמי ונשאר אצלו בפקדון והוי השבה. וכן בא' מכם הפקיד היכא דלא פשע ולא הוי ליה למידק דמניח ביניהם כו' ולא אמרינן דמחויב לתת משלו עוד לא' כדי שיבוא תשלומין א' למי שהוא שלו. דמה לו לזה ואין מחויב להפסיד ממונו. דהא חזינן בהשבת אבידה שלו קודמת ואף בהפסד מועט ולא אמרינן דיפסיד כדי לקיים מצות עשה כמו בשאר מצות דחייב עד חומש ממונו כדאמר פ"ק דב"ק דף ט' ע"ב ע"ש ובתוס' ד"ה אילימא. וע"כ כיון שהוא מצוה של ממון מה חזית דממונא דחברך עדיף. ושלו קודם כמו כן באמר לב' גזלתי כו' שחייבה תורה להשיב מה שגזל אבל להפסיד וודאי ממונו כדי שיגיע ממונו לידו זה לא מחייב. עכ"פ היכא דלא עביד איסורא ולא פשע ודאי הדין כן ואינו גזלן כלל שאינו רוצה לגזול כלל של אחרים רק שלא ליתן מה שהוא שלו בוודאי. וזה עצמו הטעם בספק ממון דלקולא דממון זה שבידו שהוא ספק אם של האחר אם שלו שפיר לא גרע הוא עצמו מאחר שאין צריך ליתנו לזה. ואין כאן ספק גזל כלל שהוא אינו מחזיק כלל בשלו בתורת גזל ואינו רוצה כלל לגזול ספק זכות שיש לתובע ואם הוא שלו רצונו להחזיר לו רק מחזיק בשל עצמו שגם זכותו שוה לשל זה מספק ומ"מ אינו חייב ליתנו לזה ולהפסיד זכות ספיקו בשביל זכות ספק של התובע דכמו שאינו מחויב להפסיד ודאי ממונו בשביל הצלת ממון אחר כן אינו מחויב להפסיד ספק ממונו בשביל ספק ממון אחר דמאי אולמי' מדידי' כיון שזכות שניהם שוה בחפץ זה. ולכך אינו מחויב להחזיר מספק אף שנשאר זכות ספיקו של זה. ואינו גוזל כלום שאם יתברר שהוא שלו יחזיר לו ומאי גזל איכא. והא מבואר בש"ס בכמה דוכת' דלא הוי גזלן רק כשמוציא מרשותו בתורת גזילה והכי מחלק הש"ס פ' הגוזל בתוקף ספינתו של חבירו בין נחית אדעתא דגזלנותא וכופר בפקדון דאינו רוצה להחזיר מה שהוא שלו. אבל בהנ"ל בספק אינו רוצה לגזול כלל מה שהוא של התובע וזכות ספק שלו עדיין הוא שלו ומה שאינו מחזיר הוא מצד זכותו דג"כ הוא ספק. וכן מבואר בש"ס בכורות דף מ"ט ע"א אהא דכהן א' דמשני בבא בהרשאה ופריך הא לא כתבינן אורכתא אמטלטלין ומשני ה"מ היכא דכפרי' אבל בלא כפרי' כתבינן. והא התם לא יוכל לגבות כלל מספק. והא גם לא כפרי' הוי ככפרי' וגרע דלא יכול להוציאו בדיינים. וע"כ דז"א רק כמ"ש דבזה לא תפיס כלל שלו בתורת גזילה רק ספק שמא שלו אבל לא בזכותו וממילא בהרשאה שודאי מחויב לו שפיר יכול להרשות דהוי שלו ספק זכותו ולא גזלו הכהן מעולם ולא דמי לכפרי' כו' ומה שמותר להשתמש בו ולהוציאו ג"כ לאו גזל הוא דהא פסק הרמב"ם ז"ל גם בספק הינוח כשאין בו סי' ג"כ הוא שלו אף דלא קני מטעם יאוש דהוי יאוש שלא מדעת וכמ"ש הש"ך ז"ל סי' ר"ס דכל זמן שלא נתברר של מי יכול להשתמש בו ולהוציאו. וכן בסי' ע"ו ורכ"ב בלקח מא' כו' דעת הש"ך דיהיה בידו ואין צריך ליתן לב"ד אף שהוא ודאי של אחרים. וכ"ש כאן בספק דמה שמוציאו אינו בתורת גזל רק כמו שם דמיהן כיון שלא יוכל להתברר הספק הוי זה נהנה וזה לא חסר. ואם יתברר הספק באיזה אופן רחוק שהוא שלו באמת ישלם לו. וא"צ להפסיד זכות שלו שאם הוא שלו לא ישתמש בו כנ"ל. וממשמעות הש"ס דתקפו כהן דפריך נמצא זה פוטר כו' נראה לענ"ד דאין ראי' כלל וכן קושיות בן הש"ך ז"ל אף דתקפו מוציאין מ"מ הא ספק הוא לענין מעשר שמא לא נפטרו. וכן קושית קצה"ח דיהיה ספק לקוח הגם דלא קשה בפשיטות די"ל שפדה ספק פ"ח קודם ז' למ"ד בכורות נ"ו דלקוח מחוסר זמן אינו פוטר ע"ש אולם קצת דוחק דסתמא קתני:

מ׳אמנם לענ"ד אינם קושיות כלל. דהא בש"ס חולין קל"ד ע"א דפליגי אי מתנות כהונה נגזלת כו' ופסק הרמב"ם ז"ל פ"ט מה' בכורים כשמכר מתנות כהונה מהני המכירה ופטור מלשלם כמו מזיק מתנות כהונה או שאכלן ומפרש דנגזלות אף דאיתנהו בעין פקע החיוב והמכירה מועלת ואף דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו מ"מ מהני. והיינו אף דט"ה לאו ממון מ"מ לא מיקרי לגמרי של כהן וכמ"ש רש"י ריש פ' הגוזל אהא דלא הספיק ליתנו עד שצבעו כו' דמ"מ לאו גזל גמור הוא. ולענ"ד טעמו של הרמב"ם דכמו דילפינן יאוש משמלה מיוחדת שיש לה תובעין כו' ואף בגזל דבאיסורא אתי לידי' וכבר נתחייב בהשבה מ"מ מהני המכירה אחר יאוש ואף שאין יכולין למכור דבר שאינו שלו מ"מ מהני כמ"ש תוס' דבשינוי מועט יוצא מרשותו אחר יאוש ומהני שינוי רשות. וכן גבי מתנות כהונה דהוי ממון שאין לו תובעין אף דיש עליו חיוב הוי ממש כמו גזילה אחר יאוש ושפיר מהני מכירה כנ"ל. איך שיהיה עכ"פ פסק הרמב"ם ז"ל כן. וא"כ מה שקורא בספק פדיון פטר חמור שם מעשר ומקדישו ודאי מהני דאף בודאי פדיון פטר חמור היה מהני אם הקדישו דכמו דהי' מהני אם מכרו מהני הקדישו דמה לי מכרו להדיוט או לגבוה כדאמר בש"ס פ' מרובה. וכיון דלענין זה לא יצא עדיין מרשות בעלים לעולם שלא יוכל למכרו או להקדישו שפיר מהני כשקורא שם מעשר ואינו ענין ללקוח כלל. וממילא בספק פדיון פטר חמור שנכנס להתעשר אין כאן ספק כלל כשיצא עשירי והוי מעשר ודאי. רק קושית הש"ס הוא להיפוך איך תני נכנס להתעשר לכתחלה הא ודאי דאינו רשאי' למכור או להקדיש מתנות כהונה כיון דנגזלות הוי גזלן עלייהו דמפקיע זכותו של כהן וא"כ בספק מגרע גרע משאר ספק ממון שתופסו מספק דרשאי למכור אף שאינו רוצה לגזול לזה שכנגדו כלל הא אינו גוזל כלל זכות ספיקו שהי' לו מקודם דגם אחר המכירה עדיין זכות ספיקו קיים דאם הוא שלו עדיין שלו. וגם אם אכלו מחויב לשלם לו ואינו מפסיד כלום כנ"ל. משא"כ בספק מתנות כהונה דכשמכרו פטור לגמרי או אם מקדישו דאף אם ודאי של כהן ג"כ פקע זכותו במכירה או בהקדש זה ואין לו שוב שום זכות א"כ שפיר הוי ספק גזל ואינו רשאי לגזול ספק זכותו ככל ספק איסור רק בשלמא אי תקפו כהן מוציאין א"כ לא היה אפשר לו שום זכות ממון הוי זה נהנה וזה לא חסר ומותר שפיר להקדישו או למכרו אבל אי תקפו כהן אין מוציאין א"כ עכ"פ היה לו קצת זכות מספק לתפוס שוב אין זה רשאי לגוזלו במה שמקדישו שפקע לגמרי בתורת ודאי ופריך שפיר איך נכנס להתעשר נמצאו זה פוטר ממונו בממונו של כהן דבמה שיהיה מעשר מפקיע זכות ספק של הכהן שיש לו בו כנ"ל. ומדוקדק לשון הש"ס פוטר ממונו כו' דאין ענין כלל להזכירו. ולמ"ש מדויק דאף שזכות ספק של תפיסה אפשר דלא הוי שוה פרוטה מ"מ כיון שזה נהנה שפוטר ממונו שוב אף שחסר פחות משוה פרוטה חייב על כל ההנאה כמו שחרירותא דכותלא. וכמ"ש תוס' כתובות פ' א"נ ופ"ק דב"ב. וכיון שיהיה פטור הוי ספק גזל ואיך נכנס לדיר להתעשר כנ"ל. ומיושבים כל הקושיות. ואח"כ בעי אביי למימר דלכא אלא ט' וממ"נ כו' דא"כ לא פקע כלל זכות ספיקו כיון שאינו רוצה לגזול א"כ אם הוא של כהן אין לו אלא ט' ואינו מחויב ויכול שפיר לקרוא שם אם הוא שלו יהיה מעשר ואי לא לא ומ"מ יהי' הט' פטורים ממ"נ ואין צריך לגזול כלל ודחה דא"כ הוי עשירי ספק:

מ״אומיושב מה שתמהו כולם על הרמב"ם ז"ל שפסק תקפו כהן אין מוציאין מש"ס הנ"ל. ולמ"ש י"ל בפשיטות דכל הקושי' רק לס"ד אבל למאי דאמר אח"כ מאי הוי עלה דמסותא ופשיט מר"נ כל ממון שא"י להוציאו בדיינין כו' דבקרקע שאינה נגזלת מ"מ כשא"י להוציאו בב"ד הוי אינו ברשותו כמו מטלטלין הנגזלים. וא"כ ממילא בכל הני שתופס ועומד בספק אף דלא מכווני כלל לגזול של חבירו אם הוא שלו מ"מ כיון שאין שכנגדו יכול להוציא בב"ד מיקרי אינו ברשותו דלא עדיף מקרקע שאינה נגזלת ומ"מ הוי אינו ברשותו. וא"כ שפיר לא מיקרי גזילה מה שמקדיש הספק פטר חמור ומפקיע זכות ספק של זה דכל גזל הוא דוקא שמוציא מרשות זה וכאן גם מקודם לא היה נקרא ברשותו זכות ספק שלו כלל ושפיר נכנס להתעשר אף אי תקפו כהן אין מוציאין. ודוקא לס"ד דהוי אמרינן דקרקע שאינה נגזלת מיקרי ברשותו אף שא"י להוציא א"כ גם במטלטלי שאינו רוצה לגזלם מיקרי ברשותו גם שא"י להוציא מספק עכ"פ זכות ספק שלו ושפיר אי תקפו כהן אין מוציאין לא היה רשאי זה להקדיש ולהפקיע דמוציא מרשותו והוי גזל. ושפיר דייק דתקפו כהן מוציאין דאל"ה זה פוטר ממונו כו' אבל למסקנא דגם קרקע שאינה נגזלת לא מיקרי ברשותו כל שא"י להוציא א"כ גם אי תקפו כהן אין מוציאין ואין זה חפץ לגזול מ"מ לאו ברשותו ולאו גזל הוא כנ"ל ופסק הרמב"ם ז"ל שפיר תקפו כהן אין מוציאין למסקנא כנ"ל ואתי שפיר:

מ״בולכך נראה לענ"ד בכל ספק שביד המוחזק כל שאינו רוצה לגזול אף שאין הלה יכול להוציא וגם תפיסה לא יועיל מ"מ ניהו דהוי אינו ברשותו דא"י להוציא אבל שלו מיקרי מספק. ולדעת הפוסקים דלא כרמב"ם אפשר דהוי ברשותו ג"כ כל דלא כפרי' ואם הוא שלו רוצה להחזירו כדמוכח מש"ס הנ"ל דהרשא' והא דעבד. וא"כ ממילא בחמץ דאינו עובר אלא א"כ הוא שלו וברשותו כמבואר בהתוספתא הובא בר"ן ורא"ש ז"ל. ופשוט דאין הישראל רוצה לגזול זכות ספקו כלל של הנכרי שפיר הוי של הנכרי מספק והוי ספק דרבנן אחר הפסח. וכן מבואר בש"ס פ' הכותב גבי אית לך סהדי דתבעתינהו מחיים ולא יהבית כו' דאף דתפיס ועומד מ"מ כיון שלא אמר שרצונו להחזיק בתורת תפיסה משל זה לא חשיב תפיסה כנ"ל. וא"כ מה בכך שמונח ברשות ישראל כשנתן הנכרי מעות והוי ספק כל שלא תפסו ישראל שלא ליתנו להנכרי כשתובעו שפיר הוי ספק של הנכרי. ומטעם הואיל ויכול לתופסו שלא עבר וכמ"ש רו"מ בסף התשובה דאיני מבין דבריו כלל דהואיל אי בעי מיתשל אמרינן שיהיה למפרע שלו ועבר עכשיו כיון דאי מיתשל יהיה עתה שלו קודם ההיתר. אבל מה שיכול להחזיק ויהיה שלו מכאן ואילך בשביל זה יעבור קודם שיחזיק פשוט דלא אמרינן וכמו שאינו עובר בחמץ של הפקר בשביל שהיה יכול לזכות בו:

מ״גוכן מה שכתב רו"מ דהוי ודאי גורם לממון ג"כ אינו מובן דגורם לממון שלו רבי רחמנא אבל אם הוא של הנכרי ומה שגורם לממון של אחרים אף דלא מפקינן מספק אינו יותר מהממון עצמו:

מ״ד(שייך לעיל)

מ״הוכן מהקושיא שהניח רו"מ בצ"ע לר"א מה מהני בספק פדיון פטר חמור ולמ"ש אתי שפיר דניהו דמת או נאבד שלא יבוא לידי כהן אינו פדוי אבל כשהוא קיים ורוצה ליתנו לכהן רק מספק אינו נותנו י"ל דמהני דאומר הרי שלך לפניך כמו דהיה מהני חילול מעשר על מעות שנפל לים אי לאו משום דבעי מצוי בידו. וכיון שהוא של הכהן מספק עדיין קיים זכותו ופדוי אף שאינו נותן לו כנ"ל:

מ״ווכן מ"ש קצה"ח בתופס מספק להפוסקים תקפו כהן מוציאין וקידש אשה אין מוציאין כלל דלא מידי יהיב תמוה בעיני ולענ"ד הוא ספק אשת איש דהא בכל ספק קדושין צריכה להחזיר הכסף קדושין ומ"מ מקודשת מספק וע"כ דכיון דמה שמחזרת הוא שלא כדין אם מקודשת שפיר נתקדשה דהא גם מתנה על מנת להחזיר עכ"מ:

מ״זבענייני הביטול ובדיקה הגם שהאריכו הרבה הפוסקים עדיין אינו מבורר כל הצורך ואכתוב בעזה"י הנלע"ד:

מ״חהנה רש"י ז"ל פ"ק ד'. אהא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי פי' מדכתב תשביתו ולא כתב תבערו והשבתה בלב הוי השבתה. ובתוס' תמהו תמיהות עצומות חדא דהאי השבתה ע"כ הבערה הוא דתניא ר"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה. ועוד דתשביתו ילפינן מאך חלק שהיא מו' שעות ולמעלה ואחר איסורא לא מהני ביטול כו'. והנה הא דלא הקשו תוס' מר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה. וא"ל דהוי מצינו למימר דבאמת תליא בהך פלוגתא ולרבנן שפיר תשביתו ביטול משא"כ לר"י דיליף שריפה דוקא. ז"א דא"כ מרבי עקיבא לא קשה דהא אמר לקמן דס"ל כר"י ע"ש. אך פשוט דלא קשה מר"י דניהו דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה מ"מ לא קאמר דפי' תשביתו דקרא היינו שריפה דוקא רק דיליף מנותר דבשריפה דוקא משום דחמץ ג"כ בבל תותירו כו' ותוס' עכשיו בקושיא ראשונה דע"כ נימא דעשה דתשביתו קודם זמן איסוריה כיון דמהני ביטול. וילפותא דר"י דבשריפה ע"כ אחר איסורו כמ"ש תוס'. וא"כ אינו שום קושיא על רש"י די"ל שפיר דתשביתו היינו ביטול והיינו קודם איסורו וממילא כשביטלו אינו עובר אח"כ בבל יראה ואינו בבל תותירו ואינו בשריפה דליכא ילפותא מנותר כשביטלו וכשלא ביטלו ילפינן מנותר דבשריפה דהיא ג"כ בבל תותירו ולא מצד עשה דתשביתו רק דא"א לקיים עוד תשביתו בביטול לאחר איסורו. ולכך הקשו תוס' מר"ע דאמר להדיא הרי אומר תשביתו ומצינו להבערה כו' וע"כ מפרש דתשביתו היינו הבערה ולא ביטול ודלא כרש"י ור"ע בעצמו הוצרך לומר דע"כ משום דהפי' תשביתו הוי הבערה דאל"ה מאי דייק דאין יום ראשון הפי' ביו"ט דהוי אב מלאכה ומצותו בשריפה. הא מטעמא דר"י דיליף מנותר א"כ היינו עכשיו שהפי' בערב יו"ט אבל אי הוי הפי' ביו"ט לא מוכח כלל מנותר דגם קדשים אין שורפין ביו"ט. וא"כ כיון דתשביתו לעולם ביו"ט מאי ילפותא איכא הא איכא למפרך משום שהוא ביו"ט לכך אינו בשריפה. וע"כ הוצרך ר"ע לומר דפי' תשביתו היינו שריפה. אך רש"י פי' ג"כ בהא דר"ע ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה כר"י ויליף לה מנותר כו'. וע"כ דאף דאיכא למיפרך כנ"ל דהיא הנותנת שעיקר תשביתו ביו"ט למ"ד כנ"ל. מ"מ הילפותא רק גילוי מילתא דפי' תשביתו היינו שריפה ודוחק. ונראה דהא גם בפשוט מאי דייק ר"ע הא אי נימא יום ראשון היינו יו"ט א"כ בפירוש התירה תורה לשרוף בי"ט. וע"כ דאי הוי בודאי הפי' ביו"ט באמת לא הוי קשה אבל כיון דמסופקין פירושא דקרא דיום הראשון אי בערב יו"ט או ביו"ט שפיר מכריע מזה דודאי הפי' ערב יו"ט דביו"ט אסור שהוא מלאכה ולמה נימא שהתירה תורה ויותר יש לומר דהפי' ערב יו"ט כדי שלא יהיה נגד הסברא כנ"ל. א"כ ממילא פירש"י ג"כ שפיר דילפינן מנותר אף דיש פירכא כנ"ל משום דאסור לשרוף ביו"ט מ"מ שוב זה מצד האיסור ממילא יש לנו לומר דפי' יום הראשון משום הכי בערב יו"ט. כיון דבאמת יש ק"ו מנותר דחמץ ראוי להיות בשריפה א"כ אם יהיה הפי' בי"ט לא יהיה בשריפה ויהיה נגד הסברא דק"ו ומכריע מזה דפי' דקרא ערב מדאמר בש"ס מדר"ע ש"מ אין ביעור חמץ אלא יו"ט ושפיר בשריפה כנ"ל. וכעין שכתבו תוס' אהא דלא תשחט על חמץ כו' כיון דאסור כו' י"ל מסברא דאערב יו"ט קאי ע"ש. ובמ"ש מיושב מ"ש הרא"ש פ"ב בשם הרב הברצלוני הוכחה דקי"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה מדאמר בש"ס מדר"ע ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה כו' ותמוה כמו שתמה בש"א הא כיון דר"ע סבר כר"י ממילא כשאין הלכה כר"י אין הלכה כר"ע מטעם זה עצמו ע"ש. ולמ"ש מיושב דהא דלא קי"ל כר"י היינו משום דהק"ו מופרך דכל דין כו'. וא"כ דייק הרב שפיר דהא ע"כ טעמא דר"ע לאו משום הק"ו הוא דהא אי הפי' ביו"ט לא תהיה ק"ו כלל כנ"ל וע"כ דסבר בל"ז דפי' דתשביתו היינו שריפה כמבואר מלשון ר"ע הרי הוא אומר תשביתו ומצינו להבערה כו'. וזה לא נדחה. אך הפוסקים לא ס"ל הכי דא"כ ר"י וחכמים לא ס"ל דר"ע דהא לא דייקי רק מכח הק"ו כנ"ל:

מ״טוהנה על תמיהת תוס' הנ"ל נראה פשוט דרש"י ז"ל לא ס"ל מ"ש הרא"ש ז"ל ז' ע"ב אומר אני דהוצאות חמץ קודם זמן איסורי' לא נפיק מתשביתו דהא אמר ר"ע תשביתו היינו שריפה ולא צותה תורה לשורפו אלא אחר שכבר נאסר מידי דהוי אנותר כו' ע"ש והוא שיטת התוס' בהא דשעת ביעורו גבי פלוגתא דר"י ורבנן. אבל מדברי רש"י ז"ל בכמה דוכתי נראה דסבר דתשביתו היינו קודם התחלת האיסור. דהנה קשיא לי לתוס' ושאר פוסקים דליכא בל יראה עד הלילה רק דעובר אעשה דתשביתו בכל רגע שאינו מבערו. וכן דעת רוב הפוסקים ז"ל. וקשה הא התוס' מפרשים דאך חלק היינו דפי' תשביתו היינו אחר חצות חל עליו חיוב השבתה ומ"ש מכל המצות שקבועים בזמן כמו מילה דכתיב וביום השמיני ימול ותנן כל היום כשר למילה אלא זריזין מקדימין למצות ולא אמרינן כיון דמיד בעלות השחר חל המצוה עובר בכל רגע על העשה וע"כ כיון דקבעה התורה שיהיה נעשה המצוה ביום הזה זמנה כל היום וכן בכמה דוכתי וממילא גם בעשה דתשביתו שצותה התורה ביום הראשון ומתחיל הזמן אחר חצות ממילא זמנה כל היום הראשון עד הלילה רק מטעם זריזות כנ"ל. אבל מנ"ל שעובר בכל רגע על העשה. וא"ל כיון דכתב אך חלק הוי כאלו החיוב שקבעה התורה ברגע חצות היום וממילא כשעבר ביטל העשה. ז"א דא"כ לא היה מקיים אח"כ העשה כלל וע"כ דבחצות מתחיל החיוב עליו והוי כמו במילה וכה"ג כנ"ל. אך נראה החילוק פשוט דדוקא במצוה שהקפידא על עשיית מעשה המצוה ובמה שעושה אותה פעם אחת מקיימה אמרינן כיון שאמרה תורה ביום הזה יעשה כמו מילה ושאר מצות שפיר בכל הזמן כשר כשמקיימה רק משום זריזות כנ"ל אבל עשה דתשביתו נראה דגם לתוס' אין זה מעשה שמוטל עליו לשרוף כנ"ל. רק שמוטל שיהיה החמץ מושבת מרשותו מחצות ואילך והשבתה זו ילפינן מנותר שיהיה מושבת על ידי שריפה שלא יהיה בעולם כלל ומצוה זו אינה מעשה שמקיימה בפעם אחת רק כל המשך הזמן מחצות עד אחר הפסח העשה שיהיה מושבת רק שמתחיל מחצות החיוב שיעשה מעשה השריפה שיהיו מושבת. והוי כמו העשה דשבתון שבות דכתיב ביום השמיני שבתון ולא אמרינן שמקיים במה שישבות פעם אחת ביום. וברגע שאינו שובת עובר על העשה שכל הזמן בכלל העשה וכן בעשור תענו כו':

נ׳בעניני בטול ובדיקה האריכו הרבה הפוסקים. ולא אכתוב אשר קדמוני. רק אשר חנני ה':

נ״אהנה פ"ק דסוכה כרים וכסתות ובטלה לא מהני דבטלה דעתו אצל כל אדם שאין מבטלין ותבן ועתיד לפנותו צריך ביטול בפירוש וכשאין עתיד לפנותו או עפר סתם ע"ש. ושם נחלקו אי מהני הביטול לז' ימי החג לחוד או לגמרי ע"ש ופסחים מ"ה איכא תרי לישנא בגמ' בבצק שבסדקי עריבה. ובכופת שאור שיחדה לישיבה לרשב"א מהני בטול ולת"ק אמר כל כזית אע"ג דמבטל לא בטיל ע"ש. והנה בטול החמץ כמ"ש הרמב"ם ורש"י שיהיה בטל כעפר וכדבר שאינו. קשה דכשחשוב ושוה הרבה בטלה דעתו אצל כל אדם כמו כרים וכסתות דלא מהני ביטול שיהיה כעפר הקרקע. ואי משום מצוה דתשביתו וב"י. הא גם בסוכה אף שא"א לקיים מצות סוכה בלא"ה מ"מ לא מצינו שיועיל ביטול דכרים וכסתות. ודוחק לחלק:

נ״בוע"כ נראה דמשום דאסור בהנאה שפיר עומד ליבטל אצל אדם מישראל שרוצה לקיים כד"ת. וכיון שעומד לכך הוי כתבן למ"ד בטלו בפה צריך דסתמא לא בטל דא"י אם רוצה לקיים ומהני הביטול בפה או בלב כנ"ל. אמנם לר"ש דחמץ שעבר עליו הפסח מותר. ואמר בש"ס דחמץ הקדש חשיב מה"ט גורם לממון דכממון דמי בחמץ כזה שאחר פסח יהיה מותר ע"ש פ' כל שעה וא"כ לענין הביטול לגמרי מתורת דבר הגורם לממון שוב אינו עומד דהא באמת מותר אחר הפסח והוי ככרים וכסתות הנ"ל. דבשלמא לענין סוכה סגי ליש פוסקים ביטול לשבעה. דא"צ יותר ועכ"פ לענין הז' מבטלו. משא"כ בחמץ דיהיה מועיל הביטול רק משום דאסור ועומד כו' אבל כיון דלענין אחר הפסח אינו עומד ושוב לא בטל מתורת גורם לממון כנ"ל. ועדיין עובר כנ"ל. ואף דאי לא בטל ואסור להשהותו אינו גורם לממון מ"מ איך נאמר דיועיל הביטול שיהיה מותר להשהותו הא א"כ אינו ביטול כלל. ומש"ה טעם הרמב"ם ז"ל דחמץ ידוע לא מהני ביטול ולמדו מהש"ס דפ' אלו עוברין לחד לישנא דכזית אע"ג דבטל ליה לא בטל ע"ש מ"ה ע"ב ואמר רב הונא סמי קילתא מקמי תמירתא ולר"י ס"ל לרבנן הכי ע"ש דכזית לא בטל כנ"ל. אמנם למאי דק"ל כר"ש דקניס לאחר הפסח ואסור בהנאה. א"כ שוב לא הוי גורם לממון כלל וממילא שפיר מהני הביטול דראוי ועומד שיהיה בטל והוי כעפר כנ"ל ושוב מה"ת בטל כנ"ל. ומתיישבים בעזה"י הרבה תמיהות מ"ש הר"ן למה באמת אף שבטלו אסור אחר הפסח הא לא עבר בב"י ע"ש ברא"ש פ' כל שעה סי' ד' מירושלמי משום הערמה. ולמ"ש פשוט דאם יהיה מותר בהנאה כשביטל לא יועיל הביטול כלל ועבר בב"י ושפיר הוצרך קנס לאסור וירושלמי א"צ לטעם הערמה רק בהפקר ממש כמפורש בירושלמי וא"י איך אפשר לפרש ביטול מה היה חסר לירושלמי לומר בטל כבכל מקום ולמ"ש מיושב היטב כנ"ל. ומיושב מה שתמהו כל הפוסקים על הרמב"ם הא מפורש כמה פעמים בגמ' גבי נזכר שיש לו חמץ כו' מבטלו וגבי וכי משכחת ליה. ובכמה דוכתי מדאורייתא בביטול סגי. ולמ"ש לא ק"מ דאחר דאסרו חכמים בהנאה לאחר הפסח משום קנסא שוב שפיר מה"ת בביטול סגי ורק מדרבנן צריך ביעור ושייך כל הקולות דאקילו משום דהוי דרבנן. אבל רמב"ם ז"ל דקאי על התורה אמר שפיר זה שאמרה תורה תשביתו הוא ביעור לחמץ ידוע וביטול לשא"י דמה"ת שמותר בהנאה לאחר הפסח לגמרי אינו מועיל ביטול לחמץ ידוע כלל כנ"ל. ופסק בזה דגורם כזה שרק אסור לזמן הוי כממון וכ"ש לענין הביטול כנ"ל. ובבודק ומבער ויש עוד חמץ שא"י ולא מצא מהני הביטול מה"ת דלא שייך בזה בטלה דעתו כו' דאדרבה לטרוח ולחפש יותר מהבדיקה בשביל שיוי מועט עומד לבטלו כעפר ומהני שפיר כמ"ש רמב"ם ז"ל מה"ת ביעור לחמץ ידוע וביטול לאינו ידוע כנ"ל גם ע"פ דברי הר"ן ז"ל י"ל ג"כ ככל הנ"ל:

נ״גומיושב דברי רש"י ז"ל ר"פ שהקדים לאור הנר בגמ' מפרש כו' בודקין שלא יעבור ב"י ותוס' דחו ע"ש ורש"י בעצמו גבי משכיר בי"ד פי' אי משום ב"י כו' דסגי בביטול דמיסח דעתא כו' ומשוי כעפר ולמ"ש מיושב דשפיר יליף מציאה מחפוש כו' דמה"ת דמותר אחר הפסח לא מהני ביטול כנ"ל בחמץ ידוע וכל שמצוי ע"י בדיקה לאור הנר חשיב מצוי. רק עכשיו דאסור בהנאה מהני הביטול מה"ת לשוי' כעפר כלשון רש"י ז"ל רק חכמים תיקנו שישאר אדאורייתא ושלא להקל ממה שהיה מה"ת ע"י הקנס של ר"ש. ופי' שפיר בודקין שלא יעבור היינו מה"ת כנ"ל וכטעם הר"ן ז"ל שזה תלוי בלב אם האיסור אצלו כראוי שעי"ז מהני ביטולו כעפר. אבל כשממונו חביב עליו מהאיסור א"כ לא מסח דעתיה מיניה כלל ולא הוי ביטול וזה נראה לענ"ד גם בלא הנ"ל דס"ל לרש"י ורמב"ם שענין ביטול זה להיות קרוי השבתה הוא כמו ביטול ע"ז דנכרי מבטל ובכמה דוכתי שמבטל החשיבות שלו וכן כאן דתרגום תשביתו תבטלון היינו מה שעושהו בלבו כעפר ומסולק ממנו הוא מושבת מרשותו אף שבביתו. אבל בלא מסח דעתו אף שיאמר בפיו לשון הביטול לא שייך בזה דברים שבלב אין דברים דמ"מ אינו מושבת ממנו כשדנין נגד אחר קנין וכה"ג שייך אין דברים שבלב משא"כ לענין זה אי חשיב השבתה או לא תלי' רק בלב. וכשיודע בעצמו שאינו בטל אצלו בלב באמת מחויב לשרפו מה"ת. ומיושב בחולין דף ד' בחמצן של עוברי עבירה כו' שתמהו למה אין העוברי עבירה מבטלין וכו' דליכא הפסד ויהיה ג"כ רק דרבנן ע"ש בראש יוסף. ולהנ"ל א"ש דלא מועיל בטולם כלל כנ"ל. גם מיושב במפרש ויוצא בשיירא שפי' רש"י פ' כ"ש דף כ"ז דהיינו שלא בשעת ביעורו דפליגי רבי ורבנן ותמהו הא עכ"פ ביטול מהני ע"ש. ולהנ"ל אפשר דזמן גדול קודם ביעור לא מהני ביטול כיון שראוי לאכול ולמכור בטלה דעתו והוי ככרים וכסתות הנ"ל. ורק סמוך לזמן ביעורו. ומה"ט מודה ר"י בשעת ביעור דהשבתתו בכל דבר וגם ביטול מהני. ומי שאינו בטל אצלו או אחר איסורו שפיר בשריפה כנ"ל גם לרש"י ז"ל. וא"י קושית תוס' על רש"י דהא אמר ר"ע מצינו להבערה כו' תשביתו כו'. וע"כ תשביתו אחר זמן איסורו ע"ש והא כיון דגם לרש"י ז"ל אחר זמן איסור לא מהני הביטול דאין תלוי בו להסיח דעתו ממנו. רק קודם זמן איסורו. וע"כ לרש"י ולתרגום דתשביתו תבטלון היינו דהחיוב עליו כשיגיע תחלת זמן יהיה החמץ מושבת ממנו היינו או שיהיה בטל אז כעפר ע"י שבטלו קודם שהועיל ביטולו ואם לא בטל ישרפנו לר"י. וא"כ אי נימא דיום הראשון יו"ט והוא אחר זמן איסורו ע"כ אם לא ביטל צריך שריפה לר"י. עוד לענ"ד בלשון רש"י ז"ל שהקדים לאור הנר כו' וכן הר"ן שהקשה דיליף כו'. דאפשר אף אם הבדיקה דרבנן מ"מ לאור הנר מה"ת. ע"פ המשנה פ"ב דכלאים דר"י אומר יבור ופי' בש"ס ב"ב צ"א דכיון דמתחיל לברור ומניח השאר מחזי כמקיים כלאים שרוצה במה שנשאר משא"כ כשאינו מתחיל כלל ע"ש. וא"כ הא הני תרתי שוים דבתוספתא המניח חמץ והמקיים כלאים ע"ש. אף אם כשלא בדק כלל היה מהני הביטול מה"ת מכ"מ כשמתחיל לבדוק ולא יבדוק בחורין כראוי מחזי דרוצה בהנשאר ומורה היפך הביטול וי"ל דבזה מה"ת אסור דשם רק מחזי כו' משא"כ חמץ דעבר עליו רק הביטול יפקיע האיסור וכיון שהמעשה מורה שרוצה בו עובר עליו כנ"ל. ויליף שפיר מחיפוש דגם מה שיוכל ע"י חיפוש קרוי מצוי כנ"ל גם י"ל דעכשיו שתקנו חכמים לבדוק ולבער שוב כשאינו בודק כלל ג"כ מורה היפך הביטול ע"ש ברשב"ם ותוס' ב"ב הנ"ל כיון דדרך בני אדם כו' כמקיים כנ"ל:

נ״דוגם נראה דגם לענין זה דמי לכלאים כשאגיע כו' אלקטנו כו' דאינו עובר וכ' תוס' ריש ב"ב ד"ה נתיאש ולא גדרה כו' דהטעם דכ' לא תזרע דניחא ליה ע"ש וי"ל ג"כ דמפ' הירושלמי לא יראה לך כו' בטל בלבך והיינו שלא היה חשוב אצלו דינו ג"כ כנ"ל דכשברצונו לשרפו אינו עובר בעוד שעוסק וא"ש כדברי תוס' כ"ט במשהה כדי לבערו כו'. וכן ריב"א שהניח לבער ח' חמץ בתחלת ז' שתמה מרדכי רפ"ק איך נכנס בס' תשביתו ע"ש ולהנ"ל מיושב כנ"ל. ומה"ט לקמן דלמא כו' וחס עליו לשורפה מיד פרש"י רגע א' כו' ע"ש היינו שאין בשהייתו זמן שנראה שאינו רוצה לשורפו דא"כ גם הבטול לא מהני רק שאין זמן וילך לשרוף וכשכבר ביטל אין המחשבה חזרה משא"כ משום שיעסוק בלא ביטול עובר ברגע כנ"ל. וכן אם עושה שום מעשה בפסח שרוצה בהחמץ הוי חזרה מהביטול שבלב דמעשה מוציא מידי מחשבה. וכהאי דערובין דמבטל רשות וכשמוציא כליו אח"כ הוי חזרה ע"ש:

נ״הוכן מ"ש רש"י במשנה בודקין שלא יעבור ב"י. הוא ג"כ או דבא להורות דאף שתיקנו מטעם דלמא אתי למיכל כדאמר גבי ככר בשמי קורה דוקא שם שאינו מורה מה שאינו מבער דרוצה בו רק שאינו טורח לעלות או לירד כו'. משא"כ כשמונח לפניו ואינו מבער. או דאף אם במה שאינו מחויב לבדוק אין הוכחה נגד הביטול מ"מ בזה שחייבו חכמים לבדוק ולבער משום דלא ליתי למיכל שוב כשאינו בודק ומבער מורה שרוצה בו נגד הביטול. וקמ"ל מפי' שפירש דבודקין כו' עכשיו הוא שלא יעבור ב"י שאם לא יבער יעבור ב"י כנ"ל מה"ת. ומ"מ א"ש כל הקולות שמקיל בש"ס משום דבדיקת חמץ דרבנן. דכיון דדרבנן לקולא וא"צ לחזור ולבדוק שוב מה שאינו בודק אינו נגד תקנות חכמים ומהני הביטול כנ"ל:

נ״וא"כ לענ"ד לרש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל והעומדים בשיטתייהו. הפקר אינו ביטול כלל רק כשאר קנינים ואינו מקיים תשביתו כלל רק שמפקיע החיוב מצוה ממנו וגם הא צריך ג' ולא ניחא להו בתי' תוס' דף ד' דמה"ת מהני מ"מ כיון דתיקנו כו' א"כ שלו הוא מה"ת ועבר עליו כיון שאין א' יכול לזכות. ומ"ש דאנן סהדי דמפקירו בלב שלם. ג"כ לא ס"ל דזה שייך רק ברגע שמתחיל האיסור ואז לא מהני וקודם לכן שיכול למכור מה אנן סהדי שייך:

נ״זגם הא בח"מ סי' רע"ג פסק בש"ע עיקר דא' צריך מה"ת רק ג' מדרבנן ע"ש וא"כ איך אפשר דמבטל בלבו יהיה משום הפקר. וכן מבואר שם ס' ט' דבלא זכה אחר כל ג' ימים יכול לחזור בו ע"ש. א"כ נראה דעדיף מהואיל אי בעי מיתשל עלה להפוסקים דעובר ב"י כיון דאי בעי הדר ביה מההפקר ויהיה למפרע שלו דעובר ב"י אף שאינו חוזר. ולא נשאר רק תי' הר"ן כיון דחמץ אינו ברשותו רק עשאן הכתוב וסגי בגלוי דעת דלא ניחא ליה בהאי זכותא. וקשה מנ"ל הך סברא. הא מסברא כמו דלא מהני הפקר כשאסור בהנאה כן אם יפקיר או ימכור קודם שיחול ברגע האיסור ג"כ לא יועיל. ודוקא שחל ההפקר קודם זמן איסור וא"כ אותו הגלוי דעת דלא ניחא ליה הוא רק על רגע התחלת האיסור ואז אינו מועיל. וע"כ ס"ל להר"ן מקרא דלא יראה לך בטל בלבך. הפי' שלא יהיה נראה וחשיב אצלו כשחל האיסור. וכשמגלה דעתו קודם דלא ניחא ליה א"כ ברגע שחל כבר אינו חשיב אצלו. אולם זה כפירש"י ז"ל ואינו ענין להפקר: