שו"ת חידושי הרי"מ, אבן העזר א׳Chiddushei HaRim Responsa, Even HaEzer 1

א׳שאלה. לכבוד הרב וכו' מו' יצחק מאיר באתי להעיר לב כו' עבור העגונה מרחוב שילעץ כו' דמעתה מאין הפוגות אין דורש לה זה שלש שנים כו' וזה הגביות עדות:

ב׳במותב תלתא כחדא הוינא ואתא לקדמנא הר' צבי בר' דוב והגיד לפנינו בתורת אם לא יגיד איך בין גיוועזין בשעת ווען הר' זאב וואלף בר' שמואל איז נטבע גיווארן בהווייסל און האב גיזעהן וויא ער איז אריין גיפאלין האב איך אונד נאך מענטשין באלד איהם גיזוכט עס האט גידאהרט ביז ערך ג' שעות און מיר האבין עהם נישט גיזעהן מעהר שוין. אויף דעם אקסיל האט ער גיהאט אן גיבינדין איין זעקלי להגין עליו מכובד המשאוי וואס ער האט גיטראגין ארויס פון גאללער דיא ברעטער עכ"ל. שוב העיד הבחור מיכל בר' ישראל ג"כ בזה הלשון הנ"ל. גם הגיד שהיה מלובש במכנסים בלאה אין דעם זעקלי וואס אויף דעם אקסיל כנ"ל האט הער בעצמו אריין גילייקט הייא און אזוי איז דער נטבע דרינען גיגאנגין להגן כנ"ל כל הנ"ל העידו הב' עדים הנ"ל בתורת עדות כנ"ל ורשמנו בכתב ולראיה באנו עה"ח יום ד' כ' כסליו ת"ר לפ"ק ווארשא רחוב שילעץ הקטן דוב בעריש דוד במוה' נפתלי הירץ זצללה"ה. הק' אריה ליב במו' דוד מצויזמר. הק' יצחק בהרבני מוה' יוסף ממעזריטש:

ג׳במותב ג' כו' ואתי לקדמנא הרבני המנוח מ' יהודא ליבוש מלמד מק' צויזמר והעיד לפנינו בתורת עדות באם לא יגיד בזה הלשון אחר טביעת הר' וואלף ז"ל הייתי אחד מהב"צ אשר הזדקקנו לשמוע מן אשת הנטבע הנ"ל הסימנים שהיה בגופו ובגדיו של הנטבע הנ"ל. והגידה סימן א' בגופו שהיה לו להנטבע הנ"ל שומא אחורי אוזן אחד רק לא ידעה אז באיזה אוזן אם ימנית או שמאלית כ"ז העיד לפנינו בתורת עדות. גם הרבני המופלא מוה' זאב וואלף מלמד מטישאוויץ אתא לפנינו ב"ד ח"מ והעיד גם הוא בת"ע אשר גם הוא היה אחד מהבד"צ לשמוע מן אשת הנטבע הנ"ל הסימנים שהיו לו בגופו. והנה העיד כעת המופלא מ' וואלף הנ"ל אשר כמדומה לו ג"כ שהאשה העידה סימן שומא אחורי אוזן אחד כל הנ"ל העידו לפנינו כדין ורשמנו בכתב וחתמנו יום כ"א סיון תר"א לפ"ק פה ווארשא. הק' דוב הנ"ל מו"צ ברחוב שילעץ. הק' יצחק מנאשעלסק. הק' אברהם כו':

ד׳למען לא יוחלף מה שמסר לידי קודם שנמצא הנטבע באתי עה"ח פה שילעץ הק' דוב בעריש מ"צ דשילעץ. איין זעקלי צו גיבינדין אויף דעם אקסיל. איין ווייס ארבע כנפות. וועסטיל סאטין טוהר שווארץ איין קנעפיל פעריל מוטער בלאה פאשעווקע אויף דעם רוקען. איין שפענציר האללי דאמיניקליך. שעלקעס לעדערנע מיט שנאלין שווארצי מאנטינא אין דער פארטשיילע איז איין גרין שלעקיל בארוועס אהן שטיוועל. הויזען בלאה אן פאטשעווקי אצלו היה לו הפידעלע אמעסריל מיט ב' קלינגליך מיט אקרייצער. שווארצע פאות שווארצע בארד:

ה׳סימנים אצל איש הנמצא בווייסיל אצל ביליאן יום ה' י"ב אלול צ"ט לפ"ק.

ו׳איין שפאנציר בלאה נאנקין אוועסטיל שווארץ סאטען טוהר מיט איין פעריל מוטער קנעפיל הויזען בלאה נאנקין אהן פאטשעווקי לעדערני שעלקיס מיט שנאללין. ארבע כנפות. אשווארצי גארטיל. אזעקיל אויף דעם האלץ די פיס בארוויס אהן שטיוועל הק' אבלי נאמן דח"ק. כל זאת העתקתי אות באות ט"ז טבת תר"ג פה פראגי הק' כו'. בקשתי מאוד מאוד כו'. גם שומא נמצא אחורי אוזן בהנמצא הנ"ל כמבואר סוף התשובה:

ז׳תשובה

ח׳הנה מחמת סימן השומא אין היתר. דהנה להפוסקים המתירים במים שאין להם סוף יש ב' טעמים א' דגם אי סימנין דרבנן סמכינן עלייהו באיסור דרבנן דע"כ לא מבעיא בש"ס רק לאהדורי גט כו' באיסור תורה ובמים שאין להם סוף בשהו עד שתצא נפשו שהוא דרבנן סמכינן אסימן. טעם ב' אף אי נימא דלא כנ"ל רק דאי סימנין דרבנן גם בדרבנן לא סמכינן מ"מ כיון דלרוב הפוסקים נשאר בעי' דש"ס אי כו' דאורייתא או דרבנן וכפשטא דש"ס ב"מ י"ט דרב אשי מספק' ליה אי סימנים דאורייתא כו'. וא"כ ניהו דאם היה סימנין דרבנן לא סמכינן גם בדרבנן מ"מ כיון דספיקא הוי בדאורייתא אזלינן לחומרא ובדרבנן אזלינן לקולא וסמכינן באיסור דרבנן דסימנין דאורייתא ומהני. והנה טעם הב' ל"ש בסימן שומא דהא פליגי ת"ק ואלעזר בן מהבאי אי מעידין על השומא ומוקי בש"ס אי סימנין דאורייתא פליגי אי שומא עשוי להשתנות או מצוי בבן גילו וגם סי' אמצעי לא חשיב ואי דכ"ע סימנין דרבנן פליגי אי שומא סי' מובהק ע"ש יבמות ק"כ אבל עכ"פ הלכה כת"ק דאין מעידין אשומא. וא"כ ניהו דבשאר סי' יש ס' אי סימנין דאורייתא או דרבנן דלא איפשיט אבל בשומא אין ספק ממ"נ אי סימנין דאורייתא ע"כ לת"ק סי' גרוע הוא ואי סי' דרבנן שוב לא מהני אף שהוא סימן אמצעי עכ"פ אין ספק דשומא לא מהני:

ט׳ונשאר רק טעם הא' דנימא גם אי סי' דרבנן סמכינן בדרבנן. אך לכאורה הא אי סימן דאורייתא ע"כ שומא סי' גרוע כנ"ל בש"ס וא"כ אף אי נימא דסמכינן בדרבנן אסימנין היינו על אמצעים אבל שומא יש ספק דאי סי' דאורייתא ע"כ ס"ל סי' גרוע הוי דגם בדרבנן לא מהני. וזה מוכרח דבש"ס בכורות דף מ"ו פריך אפדחת דהוי הכרה מהא דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ומשני מדרבנן דאחמירו בתחילת עדות ע"ש ועלה קאי אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו דאעפ"כ אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם וכן מבואר לשון הרמב"ם וש"ע סי' י"ז דאם חסר אחד מאלו אינו מועיל אף אם סימנין כו'. וע"כ דהרמב"ם ז"ל מפרש כן לשון המשנה. וכן מורה פשטא דלישנא. וא"כ מוכח דאף שיש הכרת פדחת דמהני מה"ת ורק מדרבנן לא מהני ומ"מ אינו מועיל סימנין כנ"ל והוא נגד פוסקים הנ"ל. ובעל פני יהושע בחי' לב"מ דחה דבריהם מש"ס הנ"ל וע"כ לדחוק לדבריהם דלהך לישנא דפדחת מהני מה"ת באמת פי' המשנה שיש סימנין דארוך וגוץ וכלי' חוורי וסומקי ואף דאמר בש"ס דאי סי' דרבנן מתני' כפשטי' אף סי' אמצעים ולהנ"ל הא גם אי סי' דרבנן ע"כ לפרש בסי' גרועים דאל"ה מהני בדרבנן מ"מ י"ל דזה להך לישנא בבכורות דיכיר לחוד כו' ולא מהני מה"ת היכר דפדחת. אבל ללישנא דמהני מה"ת מפרשין מתני' בסי' גרועים גם אי סי' דרבנן והגם שדוחק מ"מ לכאורה מוכרח לפרש כן לפוסקים הנ"ל. ועיין מ"ש לקמן וא"כ עכ"פ מוכח דסי' גרועים לא מהני גם בדרבנן דע"כ הפי' במשנה דסימנין גרועים לא מהני עם הכרת פדחת שמועיל מה"ת ובזה לא פליגי הב' לשונות דש"ס. וא"כ אי סי' דאורייתא דע"כ שומא סי' גרוע לת"ק א"כ אינו מועיל גם בדרבנן. ולחלק בין סי' גרועים אין סברא:

י׳אך שוב י"ל להיפך ולצרף ב' הטעמים דכיון דמספקא לן אי סי' דאורייתא או דרבנן א"כ שוב במים שאין להם סוף דרבנן אמרינן לקולא שמא סי' דרבנן ושוב שומא סי' אמצעי עכ"פ גם לת"ק כפשטא דש"ס דכשאין הכרח לא אמר דשומא סי' גרוע לת"ק רק דהוי אמצעי ומ"מ לא מהני לת"ק. וא"כ שוב להפוסקים הנ"ל דבדרבנן מהני סי' אמצעי אף אי סי' דרבנן שוב אזלינן בס' דרבנן לקולא ואמרינן דסי' דרבנן והוי שומא סי' אמצעי ומהני בדרבנן כנ"ל:

י״אוהיה נראה כן דהא הרמב"ם וטור וש"ע כ' להדיא ואפילו שומא א"כ סוברים ע"כ דעדיף מסימן אמצעי. וע"כ משום דפוס' סי' דרבנן וממילא פלוגתייהו אי שומא סי' מובהק ועכ"פ לא גרע מן ס"א גם למסקנא. והגם דמהש"ס אין הוכחה די"ל דחוששין למסקנא ולכל הספיקות דשמא שומא סי' גרוע אף אי סי' דרבנן. דאין לומר דאי סי' דרבנן א"א לומר דשומא סי' גרוע דא"כ אדפליגי בשומא לפלוגי בסי' אמצעי דז"א דכחא דהיתרא עדיף דאלעזר בן מהבאי אף בשומא מתיר. אך הא הרמב"ם וש"ע ע"כ לא ס"ל כן מדכ' סתמא ואפילו שומא דמשמע להו מהש"ס דהא דכיון דלא בעי לאוקמי כתנאי וא"כ אי סי' דרבנן ע"כ סבר אלעזר בן מהבאי דשומא סי' מובהק ולמה נפליג מחלוקותם דנימא דלת"ק אף סי' אמצעי לא הוי הא אין להוכיח מת"ק רק שסובר שאינו מובהק ומ"מ לא מהני כיון דסי' דרבנן ושפיר כ' ואפילו שומא דיש סברא להיות ומבהק מ"מ לא מהני דהוי אמצעי. וממילא במים שאין להם סוף י"ל דמהני סי' שומא אי אזלינן לקולא דסי' דרבנן כנ"ל והוי סי' אמצעי ומהני בדרבנן כנ"ל:

י״בוהנה הגם שמדברי הבית שמואל ס"ק ע' כפי פשט לשונו שכתב דשומא סי' אמצעי דמשמע מדבריו להיות הדין לא תצא כמ"ש מקודם ע"ש. וזה תמוה מאוד כמ"ש לעיל דעכ"פ הלכה כת"ק ואין ספק בשומא. ונראה ע"כ כוונת בית שמואל לענין צירוף לשיטת המ"ב דצירוף סי' אמצעים חשיב מובהק. ולענין זה שפיר כשיש שומא ועוד סי' אמצעי מצטרפין ליחשב מובהק דאמרינן להיפך ממ"נ אי סי' דאורייתא ואז שומא סי' גרוע מהני סי' האחר האמצעי לחוד. ואי סי' דרבנן שוב שומא סי' אמצעי כנ"ל ומהני בצירוף ליחשב מובהק דיש ב' סי' אמצעים כנ"ל כן מוכרח לפרש דברי בית שמואל אף שדוחק:

י״גולהנ"ל יש עוד צד היתר בנידון דידן אם נאמר דמה שהזעקיל קשור על כתיפו חשיב סי' אמצעי עכ"פ. וא"כ הגם שלא נאמר כהפוסקים הנ"ל רק דלא מהני גם במים שאין להם סוף סי' אמצעי מ"מ מהני כאן בצירוף השומא ליחשב מובהק למ"ד הנ"ל דמהני גם בדאורייתא צירוף סי' אמצעים כנ"ל:

י״דוהגם דלכאורה דברי בית שמואל תמוהים גם בזה שכ' בהטור דמ"ש דלא הוי סימן מובהק שעשוי להשתנות דכוונתו דמובהק לא הוי אבל אמצעי הוי. והא בש"ס ב"מ דקאמר דכ"ע אינה עשויה להשתנות ובשומ' סי' מובהק קא מיפלגי. ומבואר דלמ"ד אינו סי' מובהק לאו משום דעשוי להשתנות הוא ואיך מפרש דברי הטור דמשום עשוי להשתנות אינו סי' מובהק נגד הגמ' וע"כ כוונת הטור שגם אמצעי אינו מה"ט:

ט״ואך י"ל שהבית שמואל מפרש בגמ' אינה עשויה להשתנות היינו שאינו שכיח ומצוי להשתנות ואעפ"כ סבר ת"ק דאינו סימן מובהק משום דלפעמים משתנה דאף מה דלא שכיח מיגרע הסימן שלא יחשב מובהק כמ"ש הב"ש בחשש שאלה דמיגרע הסי' שאינו מובהק ע"ש ומ"מ דוחק בטור:

ט״זולענ"ד אין דברי הטור מתפרשים כמ"ש הבית שמואל דלדבריו היה ליה לטור לכתוב זה אח"כ כשמיירי מדיני סימנים היה לו לומר אפילו שומא. והוא כ' זה על לשון ר"ת דאין מעידין בלא פרצוף פנים עם החוטם כו' אבל אם גופו שלם כו' יכולין להכירו בטביעת עין כו' או ע"י סי' מובהקין שיש להם בגופו. וכ' ושומא לא הוי סי' מובהק להכיר על ידה לפי שעשוי להשתנות. ואח"כ כתב ואי אין מכירין בטביעת עין אפילו יש להם סימנים בגופו ובכליו אין סומכין. ולפי' ב"ש כאן היה לו לומר אפילו שומא:

י״זולכך נראה עיקר הפירוש בדברי הטור ע"פ התוס' ורא"ש יבמות ק"כ בשם ר"ת דוקא כשאין שם אלא הפרצוף כו' ניכר היטב ע"י סימני הגוף שנתחבטו האחרונים הרבה בביאור דברי תוס' אלו. וגרם זה שלא היה להם ספר הישר לר"ת ז"ל. והמעיין שם יראה דדבריהם ברורים. שזה קורא סימן כשאין לו בו עיקר טביעת עין שזה הוא רק שנראה לו שזה הפדחת והחוטם כמו פדחת וחוטם של פלוני. וזה אינו מועיל רק בפרצוף פנים עם החוטם ופדחת. וכשגופו קיים ונראה לו שפתו וסנטרו וצוארו וראשו קומתו כמו של פלוני הוי ג"כ הכרה ע"י סימנים אלו דכל גופו. ובמקום אחר ביארתי בעזה"י כל דברי תוס' הנ"ל:

י״חוע"ז כ' הטור דשומא אין להכיר ע"י שיוכלו לומר שהוא השומא שהיה לפלוני בטביעת עין דעשוי להשתנות. וכמו מקיפין בריאה דחשיב כסימן. ויש דברים שא"א להכיר. וא"כ אין ראיה מהטור ששומא יחשב סימן אמצעי. כיון דמיירי שמכיר השומא בטביעת עין. אך מלשון הרמב"ם מבואר דשומא הוי סי' אמצעי כו':

י״טאמנם מלשון רש"י ב"מ כ"ז ע"ב בסי' העשוין להשתנות כו' אם עשויין להשתנות או אין עשויין להשתנות אם בחייו היתה שומא שחורה במותו נעשה לבנה או איפכא ע"ש. מבואר מדבריו דרק המראה הוי סי' אבל השומא עצמה י"ל דאינו סימן כלל וכ"כ רש"י יבמות ג"כ להשתנות ממראה ע"ש. ובתשו' נודע ביהודה סי' נ"א תמה על רש"י הא השומא עצמה סי' ע"ש דמסיק דגוף השומא ודאי מצוי בב"ג רק עם המראה נחלקו ע"ש. וא"כ ללישנא בתרא דכ"ע אין עשוין להשתנות וסי' דרבנן ואי שומא סימן מובהק פליגי ע"כ הפי' עם המראה ואעפ"כ סבר ת"ק דאינו סימן מובהק רק אמצעי. א"כ י"ל דבלא המראה גם אמצעי לא הוי דלמה נחלוק על סברא קמייתא דש"ס דבלא המראה ודאי מצוי והוי סי' גרוע:

כ׳ומ"ש רש"י ז"ל שערות שחורות ונעשו לבנות כו' לענ"ד משום דהא בגמ' נדה פרק יוצא דופן מ"ו ובכמה דוכתי בתוך זמן לא מהני ב' שערות דאמרינן שומא נינהו. ורש"י פי' שם שומא וורא"ה בלע"ז ודרכה דגדל בה שער. וביבמות ק"כ פי' רש"י ג"כ שומא הלע"ז כנ"ל. ובערוך פי' שומא מקום גבוה שאת תרגום ירושלמי שומא ע"ש. ולמה נימא על השערות דשומא הן כשרואין שאין שומא ולא גבוה. ומשמע דא"א להכיר אם גבוה מעט או לא. וממילא י"ל שאינו סימן כלל ג"כ רק עם שערות. ובש"ס ב"ב קנ"ד דשאלו את ר"ע מהו לבודקו והשיב כו' ועוד סי' עשויין להשתנות לאחר זמן וכתבו תוס' בשם ר"ח דבחייו היו שערות לבנות והיה שומא ועתה הושחרו לאח"מ. ולכך פירש"י ז"ל גם כאן עשויין להשתנות לאחר מיתה על השערות כנ"ל. אך סתימות הפוסקים שכ' ואפילו שומא ולא פירשו עם שערות והא גם בלא שערות נקרא שומא כדאמר פרק המדיר משמע דאף שומא בלי שערות נקרא סימן. אך אין ראיה דהא הפוסקים לא נחתו לאשמועינן היתירא דשומא רק לאיסור דאפי' שומא לא מהני וי"ל דכ' סתמא אף עם שערות לא מהני. והא ודאי פשוט דכשאין מעידין באיזה מקום רק סתם שומא בגופו שאינו סימן כלל דהרבה יש להם באיזה מקום ומ"מ כתב סתמא וע"כ כוונתם באיזה מקום. ורש"י כתב להדיא בב"מ שומא באבר פלוני ע"ש. דדוקא במקום מיוחד. וא"כ אפשר כשא"י איזה אוזן כנידן דידן גם סי' אמצעי אינו:

כ״אגם י"ל דרש"י מפרש על השערות דלאחר ג' או במים באישתהי דתפח א"א כל לחשוב מקום גבוה לסימן דאינו מתפח הכל בשוה וע"כ רק אשערות שבו כנ"ל:

כ״בוהנה מצד הזעקיל הקשור על צוארו. ושפאנצער סאטין טוהר עם קנעפיל פערילמוטער דנימא דהוי עכ"פ סי' אמצעי היה מקום להתיר אף להפוסקים דחיישינן לשאלה מאחר שראהו נטבע בבגדו הנ"ל. דהרמ"א פסק כן סי' י"ז ס' ל"ב כ' וי"א דאפילו סימן מובהק בבגדו מהני כאן הואיל וראוהו נטבע בבגדים אלו. רק הב"ש שם ס"ק צ"ו כ' דדוקא מיד אבל כשיש זמן אמרינן שמא הראשון יצא והשאיל בגדו לאחר ואותו אחר נטבע ולא מהני אף לי"א הנ"ל ע"ש. והחלקת מחוקק נסתפק בזה. וא"כ כאן שהיה זמן רב עד שנמצא שייך חשש הנ"ל. ולא היה מהני אף אם היה הכרה גמורה בבגדים מחשש שאלה. ועוד יש טעמים לאסור דדוקא סימן מובהק קאמר רמ"א או הכרה בטביעת עין משא"כ נידן דידן אפשר הוי רק סי' גרועים. ואף אי הוי אמצעים ג"כ לא מהני דהא כתב רמ"א סימן מובהק. דפשיטא דלא עדיף מסי' גופו דאמצעים לא מהני. ואף במים שאין להם סוף דרבנן כמשמעות הפוסקים כולם. מ"מ מבואר להדיא פשט דברי הרמב"ם וש"ע סעיף ל"ב הנ"ל דמ"מ בעי סימן מובהק דוקא. וכ"ש סימן אמצעי בבגדים די"ל כמ"ש הב"ש ס"ק ס"ט דחשש שאלה כמשוי סימן מובהק בבגדים לאמצעים כן י"ל דמשוי אמצעים לגרועים דלא מהני אף בדרבנן כנ"ל:

כ״גאולם מגודל המצוה כי עבר ערך ג' שנים שנטבע בעלה וכנראה שאם לא יהא לה היתר בעדות הנ"ל תהיה עגונה כל ימיה והיא עני' וטפלי תלי בה. ונראה לצדד מה דאפשר להתיר וה' יעזור שלא נכשול בדבר הלכה:

כ״דהנה לענ"ד דברי ב"ש א"א להעמיס ברמ"א שכ' סתם והרי רמ"א הוציא זה מת' מהר"ם פאדווי סי' ל"ו ושם מבואר להדיא שמצא הגוי אותו תוך ב' ימים והתיר מטעם הנ"ל שראוהו נטבע בבגדים אלו. וב' ימים וודאי אפשר שיצא והשאיל כו' ובוודאי שאין חילוק בין ב' ימים ליותר. רק הב"ש סבר כן סברא דנפשיה ומפרש שרמ"א אפשר לא סמך על מהר"ם פאדווי רק מיד כשאין זמן ולכך דייק רמ"א וי"א כו' מהני כאן כו'. ומ"מ דוחק גדול שיסתום רמ"א דבריו כ"כ. ונראה לענ"ד דאין חשש. דהא ידוע דעת ח"צ בת' סי' קל"ד דלשאלה דיחיד לא חיישינן לכ"ע היינו איש שיש לו סימן כזה שיזדמן שהשאיל למי שיש לו ג"כ סימן כזה. ודוקא שאלה דרבים השאיל למי שהוא. וכחילוק הש"ס ב"ב קע"ב בין נפילה דרבים לדיחיד ע"ש. והאחרונים שמפקפקים עליו הוא מטעם שכ' ח"צ בעצמו דיש לחלק בין נפילה שהיא מעצמו בלא כוונה ובין שאלה שמדעת אולי רצה להשאיל לזה דוקא ע"ש שדחה דגם זה מיקרי שלא בכוונה לענין הסי' ע"ש. עוד יש סברא לדחות דדוקא נפילה דלא שכיח מצד עצמו אמרינן דל"ח נפילה דיחיד כנ"ל משא"כ שאלה דשכיח יותר דהא רבא סבר באותיות כו' א"צ להביא ראיה ואף לנפילה דרבים לא חיישינן. ולשאלה סבר דחיישינן ללישנא דאמר רבא סי' דרבנן. וע"כ שאלה יותר שכיח וממילא י"ל דגם לדיחיד חיישינן כנ"ל:

כ״הוהנה עיקר החילוק בין נפילה דיחיד דכיון דנפילה לא שכיח עכ"פ אין לחוש להזדמנות שני דברים דלא שכיח שאבד השטר וגם שיזדמן שמצאו יוסף בן שמעון דוקא שג"כ לא שכיח שבין כל האנשים נזדמן שמצאו זה ששמו כשם הכ' בשטר משא"כ דרבים גבי ממך כו' רק חד לא שכיח שאבד השטר ומי שמצאו תובע בו כו'. וזה סברת הח"צ דגם בשאלה הסברא איך נזדמן שהשאיל דוקא למי שיש לו סימן כזה כו'. ולכאורה כיון דזה ודאי דאבידת גופו לא שכיח יותר מאבידת חפץ. ושיפול לנהר וליטבע בר דעת לא שכיח יותר מנפילה דחפץ. וא"כ בנמצא במים בסי' בבגדו למה ניחוש לשאלה שהשאיל בעל אשה זו בגדיו למי שנזדמן שנטבע אח"כ ונפל למים הא זה עצמו מיקרי ג"כ שאלה דיחיד שמה חילוק בין הזדמנות להשאיל למי שיש לו סי' כזה או ההזדמנות שהשאיל למי שנזדמן שנטבע אח"כ. אך זה טעות דהא בין שהוא זה או אחר ע"כ נזדמן שאחד נטבע וזה המילתא דלא שכיח עכ"פ נזדמן בוודאי ושפיר חיישינן שבעל אשה זו לא נטבע כלל רק השאיל בגדיו למי שנזדמן לו והוא נטבע. ולא שייך נזדמן שזה נטבע דגם אם הוא בעלה איך נזדמן כנ"ל. והוי כשאלה דרבים. וא"כ בעובדא דמהר"ם פאדווי ורמ"א שראו שנטבע בעלה בבגדים אלו ואח"כ נמצא במים בבגדים אלו שניחוש לחשש ב"ש שמא יצא זה שנטבע והשאיל בגדיו לאחר ואותו אחר נטבע ומת. שוב ודאי הוי שאלה דיחיד ועדיף מנפילה דיחיד דל"ח דאיך נזדמן שהשאיל בגדיו למי שנזדמן שנטבע אחר כך דל"ח יותר מנפילה. וע"כ אינו אחר רק זה שיודעין שנטבע ולא השאיל כלל דבעלה יודעין שנטבע. וכשנאמר שיצא ויצטרך לומר שהשאיל למי שנטבע אחר כך דעדיף מלמי שהיה לו סימן כמוהו. למי שיזדמן שנטבע כמוהו אחר כך ודאי דהוי דיחיד ולא חיישינן:

כ״וועוד דכאן נצטרך לומר ג' מילתא דל"ש נזדמן דבעלה שנטבע במים שאין להם סוף יצא חי מה דרוב אין ניצולין דמה"ט מה"ת שריא. ואח"כ השאיל. ולמי שנטבע אח"כ ואח"כ נטבע עוד א' דג"כ לא שכיחי. ובוודאי אמרינן שזה שנטבע בעלה שראינו ולא נעשה כלל יותר מה דלא שכיח כנ"ל. ובתוס' ב"מ י"ח ע"ב דאף לאביי חייש לתרי יצחק מ"מ כיון שזה יודעין שאבד גט ואין מכירין אחר אין לחוש שמאחר נפל כמו כן כאן ע"ש הסברא הנ"ל. רק תוס' דקדקו לכתוב כאן ע"ש. ואם השומא הוי סימן ממילא הוי שאלה דיחיד ממש כעובדא דח"צ דהשאיל למי שיש לו שומא אחורי אוזן:

כ״זוהנה בתשו' נודע ביהודה סי' נ"א דחה דברי ח"צ שכ' דבגוף הסברא לא פליג רבא אאביי שיש חילוק בין נפילה דיחיד כו' רק סבר דגם לנפילה דרבים ל"ח. ודחה דבריו דא"כ איך מייתי רבה ראיה ב"ב קע"ב דל"ח לנפילה גבי ממך מהא דב' יוסף בן שמעון דהם על אחרים מוציאין. ואי סבר דיש לחלק לא מוכח מידי כדדחי אביי באמת. וע"כ דסבר דאין חילוק. ולענ"ד שאין זה דחיה דהא א"א להכחיש שיש סברא לחלק. אמנם נראה למ"ש תוס' יבמות קי"ו דהקשו בא' מן האחין כו' הא הוי נפילה דחד ותירצו כיון דאחין שמטי מהדדי הוי כנפילה דרבים ע"ש. והיינו כיון שיש טעם וסברא למה בא ליד זה יותר הוי כנפילה דרבים. דדוקא כשאין טעם שייך איך נזדמן זה דוקא כנ"ל. וא"כ י"ל שזה עצמו טעמא דרבה דאי נימא דלנפילה דרבים חיישינן וא"כ הדין דצריך להביא ראיה. ואחר א"י לגבות בשטר שמצא. וא"כ שוב איך יוכל יוסף בן שמעון להוציא שטר על אחרים דנימא משום דהוי נפילה דיחיד דאיך נזדמן שמצא דוקא יוסף בן שמעון הב'. הא ז"א כיון דכל מי שמצאו לא היה יכול לגבות בו דצריך ראיה דהוי נפילה דרבים. ושוב י"ל דנתנו ליוסף בן שמעון זה כדי לגבות בו ומכרו לו או עשה קנוניא עמו. ושוב יש טעם למה נמצא בידו דוקא אף אי מצאו אחר ושוב הוי גם נגדו נפילה דרבי' כמו באחין דשמטי כו'. ושפיר דייק רבה דע"כ גם לנפילה דרבים ל"ח. דאי חיישינן א"כ אחר א"י לגבות כו' ושוב גם יוסף בן שמעון לא יוכל לגבות דחשיב ג"כ נפילה דרבים ומוכח דגם לדרבים לא חיישינן ואותיות א"צ להביא ראי'. ואביי סבר דמ"מ יש חילוק אף דיש טעם למה בידו. אבל גוף הסברא י"ל שפיר דמודה רבה דיש חילוק בין דיחיד לדרבים כנ"ל. ועוד דהתם רבה הוא דמייתי ראיה לא רבא. והנ"ב כ' שם ואפי' אי גרסינן בגמ' רבה מ"מ מוכח כנ"ל. ועוד דרבא עצמו ג"כ ודאי דלא חייש אף לנפילה דרבים דהרי סבר בגט פשוט דא"צ להביא ראיה ושם הוי דרבים. וכיון דרבה שסובר כן הוצרך להביא ראיה א"כ גם רבא צריך להביא ראיה. וא"כ ג"כ מביא ראיה כמו רבה ואיך מביא ראיה מנפילה דחד. אלא ודאי שאינו מחלק כלל. וא"כ בשאלה דחייש גם לדיחיד חייש ע"ש. ותמיהני על גדול כמוהו מ"ש. ואפילו אי גרסינן רבה כו' לא ידעתי מאין לו ספק הזה. אין שום מפרש שיגרוס שם רבא רק רבה. דהא אמר ליה ר"ח לאורתא בעי רב הונא ממך. וזה בכמה מקומות בש"ס לרבה ע"ש ב"מ כ' לשון זה ומבואר שם להדיא דהוא רבה. ועוד דאמר ליה אביי כו' ומהך לישנא כ' תוס' יבמות קי"ו וריש כל הגט אף דבגמ' איתא רבה דגרסינן רבה משום דאמר ליה אביי ע"ש. ועוד רבא לא ראה את רב הונא כלל כדהוכיחו תוס' מנחות ל"ו מהא דאמר במ"ק גברא רבא כרב יהודה ליכא שע"כ רב הונא נפטר קודם רב יהודה. ויום שמת רב יהודה נולד רבא ע"ש:

כ״חגם מ"ש לגבב דברים שע"כ צריך רבא ראי' וע"כ מאותו ראיה שמביא רבה כו'. אתמהא איך לא ראה הש"ס במקומו בגט פשוט דאמר רבא מנא אמינא לה דא"צ להביא ראיה דתנן א' מן האחין כו' אחין הוא דשמטי אבל אחרים לא כו' וכ' תוס' יבמות קי"ו ד"ה למאי כו' דמדמי אחין דשמטי לנפילה דרבים ע"ש. ודבריהם מוכרחים מקושייתם דגם אביי מייתי ראיה ואיהו סבר לחלק בין נפילה דיחיד כו'. עכ"פ מבואר דרבא מייתי ראיה אחרת להך דל"ח לנפילה דרבים. וא"כ אדרבא מוכח להיפך מדלא מייתי באמת ראיה של רבה מב' יוסף בן שמעון כו'. ובפרט לגירסא שלפנינו דרב' דייק פ' כל הגט ממתני' דב' יוסף בן שמעון מוציאין כו' ולמה לא הביא ראיה זו אהא דא"צ להביא ראיה ע"כ דסבר החילוק בין נפילה דחד כו' ולא מוכח כנ"ל. והוצרך להביא ראיה מהא דאחין דהוי כנפילה דרבים כמ"ש תוס'. וא"כ מוכח כהח"צ דאביי ורבא תרווייהו ס"ל החילוק בין נפילה דרבים לדיחיד כנ"ל. וגם אם נחלק בין שאלה דמדעת די"ל שרצה לזה דוקא מ"מ כבר כתבנו דכאן לא שייך זה שיזדמן למי שנטבע אח"כ כנ"ל. דאיך נזדמן דזה שלא מדעת כנ"ל:

כ״טאמנם בל"ז למ"ש רשב"א גיטין כ"ז דכיון דטעמא דרבה דמחלק בין שיירות מצויות הוא משום דלנפילה דרבים חיישינן היינו כיון דרבים עוברים שם ודאי יש יוסף בן שמעון הרבה שהשיירות מביאין גיטין של יוסף בן שמעון הרבה משא"כ באין שיירות מצויות הוי נפילה דיחיד. והקשה דא"כ אף בהוחזקו ושיירות מצויות ג"כ נהדר דהא לא הוחזק רק א' ועוד א' והספק רק עליו והוי נפילה דיחיד ותירץ כיון שהוחזק ורואין שיש עוד א' שמו כשמו חוששין שיש הרבה ע"ש. וא"כ כתב להדיא דגם רבא מחלק בין נפילה דחד דל"ח. והרא"ש ורשב"א פסקו כן מדינא רק הרי"ף מחמיר בגט ובעגונה פסק ביבמות דף קט"ו דלא חיישינן לתרי יצחק כרבא ע"ש. רק דאף דהרשב"א קורא אותו נפילה דחד מ"מ לא דמי להך דב"ב דכאן באין שיירות מצויות לא אמרינן שנזדמן שיוסף בן שמעון הב' עבר עם גט ונפל ממנו שם ובב"ב הוא לענין המציאה דנימא שיוסף בן שמעון הב' עבר עם גט ונפל ממנו שם ובב"ב הוא לענין המציאה דנימא שיוסף בן שמעון הב' מצא שטר שאבד הב'. ויש להקשות לרשב"א ז"ל מאי פריך בב"מ פ' אלו מציאות אחששא דשאלה מהא דמצא קשור בכיס כו' ניחוש לשאלה הא שם החשש של נפילה מזה שהשאיל לו הכיס שוב הוי כאין שיירות מצויות דהוי נפילה דיחיד זה שהשאיל לו הכיס. וניהו דנימא לשאלה דיחיד חיישינן דלא כח"צ מ"מ הנפילה מזה שהשאיל לו הכיס דאין הספק רק עליו שיזדמן שזה שהשאיל לו הכיס עבר שם עם גט ואבד מה בכך דשיירות מצויות כיון שהספק רק עלי' וכקושיית רשב"א הנ"ל דלא שייך תירוצו דשם חוששין שיש הרבה יוסף בן שמעון משא"כ כאן אף שיש יוסף בן שמעון הרבה הוי דיחיד שנזדמן שואל הכיס כנ"ל. ונראה דזה טעמא דרש"י ז"ל יבמות ק"כ ע"ב אהך פרכא מקשור בכיס כו' פי' ליחוש שמא השאילו לאחר וקשר בו גט זה והחזירו לזה ושכח בו את הגט ע"ש. ותמוה למה לא פי' כפשוטו דהב' אבד הכיס עם גט שלו. ולמ"ש א"ש דזה הוי דיחיד דל"ח משא"כ זה החשש הוא שלא אבד האחר כלל רק שכח ורק הוא אבדו כנ"ל וגם רשב"א י"ל דמפרש כן. וא"כ בנידון דמהר"ם פאדווי ורמ"א בנטבע א' בפנינו בבגדים אלו ונמצא אח"כ ויש סימנין או טביעת עין ונטבע השואל. שוב אף אי דלא כח"צ מ"מ אותה הטביעה דאח"כ דנימא שזה ששאל הבגדים נטבע הוי נפילה דיחיד כאין שיירות מצויות כו' כרשב"א דקי"ל ל"ח לתרי יצחק דבשלמא בנטבע לחוד ואח"כ נמצא אחד מת לא שייך לדמות למה דלא חיישינן לתרי יצחק דהא בנהר שיש בוודאי הרבה נטבעים הוי ממש כשיירות מצויות והוחזקו. דבגט שייך איך נזדמן במיעוט העוברים יוסף בן שמעון עם גט. וכן ביצחק הלך ויצחק מת במיעוט העוברים יזדמן יצחק האחר. אבל בנטבע שהרבה נטבעים הספק על הנמצא שמשאר הנטבעים הוא. ולא שייך ג"כ היינו הך שאבד היינו הך שנמצא פ"ק דפסחים. כיון שהוא בחזקת שנאבדו הרבה וכמו שיירות מצויות והוחזקו כנ"ל. והיינו הך דב' ת"ח יבמות קט"ו ועובדא דשומשמי. אבל הנ"ל שיש סימנים מובהקים בבגדים רק לחוש שיצא והשאיל ונטבע שואל הבגדים כיון דהטביעה הוא כמו נפילה והוי כאין שיירות מצויות לחוש שהמיעוט היינו זה השואל עבר ונטבע דהוי נפילה דחד כרשב"א הנ"ל על הוחזק כנ"ל. והח"צ לא היה יכול להתיר מטעם זה דשם לא שייך איך נחוש שנהרג שואל בגדיו של זה כו'. דאל"כ נהרג זה שבגדיו שלו ומה חילוק ולא מיקרי ההריגה נפילה דיחיד דבין כך ובין כך נהרג אחד. והוצרך לומר מטעם שאלה דיחיד כנ"ל. משא"כ כאן דטביעה דזה ידוע ולחוש שנטבע עוד א' ששאל בגדיו של זה שוב הוי מצד הטביעה האחרת כנפילה דחד שכ' רשב"א כנ"ל באין שיירות מצויות וכתרי יצחק דלא חיישינן כנ"ל:

ל׳והיה אפשר לומר דהחלקת מחוקק שנסתפק ובית שמואל החמירו רק על מ"ש רמ"א סתם דמשמע אף בלא שהו שתצא נפשו דס' דאורייתא היא וליכא רוב כו' ומחמרינן בשל תורה לחוש כנ"ל. וגם בציר חד לא שכיח שניצול כיון דלא שהו עד שתצא נפשו. וגם בית שמואל לטעמיה ס"ק ס"ט דמסברא חולק אמהר"ל דאף אי לא חיישינן לשאלה מגרע החשש דלא יחשב סי' מובהק. וממילא כיון דמצריך רמ"א כאן סי' מובהק בבגדיו י"ל דחשש שאלה שיצא והשאיל כו' מגרע שלא יחשב סי' מובהק ולא מהני בדאורייתא כו'. אבל בשהו עד שתצא נפשו דרק מדרבנן י"ל דמודו חלקת מחוקק ובית שמואל דלא חיישינן שיצא וניצול נגד הרוב והשאיל ונטבע השואל. ובל"ז הרבה גדולים מאוד שפסקו דל"ח לשאלה כלל. והיה נראה דיש לסמוך ע"ז להתיר בשהו עד שתצא נפשו ויש סימנים מובהקים או טביעת עין בבגדים שנטבע בהן אף שלא נמצא לאלתר כנ"ל. אמנם בסימן אמצעי צריכין לדון מקודם אף בגופו אי מהני במים שאין להם סוף לענין האיסור דרבנן דמשמעות פשט לשון הרמב"ם וש"ע סעיף ל"ב דלא מהני. ובתשו' נודע ביהודא סי' מ"ג תפס בפשיטות דמהני וראייתו מהרא"ש בת' שתמה על הרמב"ם שפי' פ"ט מה' כלאים דכלאים דאורייתא רק טמאין עם טהורין א"כ מה קאמר ש"ס חולין דף ע"ט דאמר ר"א כי מעיילת כודנייתא בריספק עיין הנך דדמיין להדדי ואמר אלמא סבר חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא ואי בטמאין הוי כלאים דרבנן היה מותר ע"ש. ומזה הוכיח הנ"ב דבדרבנן אף אי סימנין דרבנן סומכין עלייהו וממילא במים שאין להם סוף מהני סי' ע"ש בכמה מקומות סמך על ראיה זו. ולענ"ד מלבד שאין לדמות כלל מה שעיקר האיסור דרבנן כמו כלאים דרבנן לדבר שגוף איסור דאורייתא רק שהדרבנן מצד הספק לחוש שמא חי דאז מה"ת א"א היא:

ל״אאך בל"ז תמוה לי שאינו ראיה כלל דהא מבואר בש"ס נדה ס"א בספק כלאים דרבנן דספיקא לקולא אפי' איתחזק איסורא ע"ש. וא"כ אי בטמאין רק כלאים דרבנן בלא סימנים ראוי להיות מותר אף אי חיישינן לזרע האב יהיה ודאי מ"מ הוי רק ספק כלאים דרבנן שמא שניהם שוים בני סוס וחמורה או ליהפך וספיקא לקולא. וע"כ הא דאמר עיין הנך דדמיין כו' שלא יהיה ניכר להיפוך שאין שוים באזנים וזנב. ומהני הסימן להחמיר ובאיכא לברורי ודבר הנראה מיד ודאי מחויב לראות כנ"ל:

ל״בוא"כ שפיר תמה הרא"ש דודאי אף אי סי' דרבנן מותר כיון שרואין ששוין וא"א לידע יותר מותר מטעם ספק דרבנן לקולא בלא הסימנים ולמה לא נסמוך על הסימנין כנ"ל. אך לשון הרא"ש מורה קצת לסמוך בדרבנן על סי' מ"מ אין הכרח כלל שי"ל דספיקו לקולא וסמכינן בדרבנן כנ"ל ע"ש:

ל״גולכאורה מהרמב"ם מוכרח להיפך כיון דסבר דהוי כלאים דרבנן ע"כ דגם בדרבנן לא סמכינן אסי' אי סי' דרבנן ומ"ש נ"ב סי' מ"ג הנ"ל שא"א להרמב"ם לחלוק ע"ז דהא אמר בש"ס נ"מ לאהדורי גט אשה בסי' כו' הרי דדוקא איסור דאורייתא נקטו בלשונם ע"ש. ודבריו תמוהים דלמא נקיט לרבותא דאי סי' דאורייתא סמכינן עלייהו אפי' באיסור דאורייתא וא"א החמור וכן מבואר להדיא בת' מהרי"ק סי' קפ"ד שהרבותא כנ"ל דהוכיח דגט חמור ממיתה מדלא נקיט להתיר אשה שמת בעלה ע"כ דנקיט גט לרבותא וכ"ש מת כו' ע"ש דע"כ מפרש דנקיט רבותא להתירא כנ"ל. ועוד דלאהדורי גט איכא גווני שהוא דרבנן ג"כ בלא הוחזק או אין שיירות מצויות דלרוב הפוסקים דרבנן ושפיר נקיט גט רבותא בשתיהן אי סי' דאורייתא מהני אף בהוחזק ושיירות מצויות שהוא מה"ת. ואי סי' לאו דאורייתא ולא מהדרינן אף בלא הוחזק שהוא דרבנן ואין ראיה כלל מלשון הגמ'. ואדרבה לשון הגמ' ב"מ כ"ז כי עבדי רבנן תקנתא בממונא באיסורא לא עביד כו' משמע להיפך:

ל״דאך למ"ש לעיל אף שיסביר הרמב"ם דבאיסור דרבנן לא סמכינן על סי' מ"מ קשה דספיקא דרבנן לקולא כנ"ל. ולכאורה היה אפשר לפרש בש"ס להיפוך כיון דקי"ל חיישינן לזרע אב בספיקא ואי סי' לאו דאורייתא היה ראוי להתיר אף דלא דמיין דיש ס"ס לקולא בדרבנן כיון שאין הספק בירור גמור והוכיח דס' דאורייתא והוי רק ספק א' ומחמיר לכתחלה בדרבנן ג"כ. ומיושב מה שפי' הרמב"ם דבין להרכיב ובין למשוך מותר בסימנין ותמהו הפוסקים הא קי"ל סי' לאו דאורייתא ולהרכיב איסור דאורייתא גם לרמב"ם. ולהנ"ל א"ש דהא פסק דספיקא הוא אם חישינן לזרע האב א"כ מותר מטעם ס"ס כשדומין רק כשאין דומין אסור. אך היה רשאי להיות מותר למשוך גם באין דומין דהוא דרבנן לרמב"ם. אך ז"א דהא ר"א מספקא ליה ב"מ י"ח אי סי' דאורייתא או דרבנן רק לחומרא פסקינן וכשאין דומין שמא סי' דאורייתא. ולכך אי דמיין בסימני' ממ"נ מותר גם להרכיב אי ס"ד שוים ואי לאו דאורייתא עכ"פ ספיקא הוי ויש ס"ס אי חוששין לזרע האב. ואי אין דומין אסור אף למשוך דלמא סי' דאורייתא וודאי אין דומין ואין חוששין כו' ומשום ספק דחוששין לחוד אין מתירין. ובל"ז לא קשה דהרמב"ם מפרש כהר"ן והרמב"ן בחי' שאינו ענין סימנין אלו לסי' אבידה רק כדאמר סימני בצים דאורייתא סי' קרבי דגים כו' והם בירור גמור ומובהקין ומהני מה"ת ושפיר כשאין דומין אין ס' כלל ומ"מ הש"ס דייק שפיר דאי סי' אלו לאו דאורייתא ואינו בירור גמור ראוי להיות מותר אף דלא דמיין דהוי ס"ס בדרבנן מ"מ קצת דוחק לפרש בש"ס להיפוך הדיוק לחומרא כנ"ל וי"ל בפשיטות כיון שיש בזה הכלאים גם איסור דאורייתא להרכיב ומחמרינן בספק ממילא גם באיסור דרבנן שיש בו היינו למשוך ג"כ אסור. עכ"פ אין ראיה מהרמב"ם לא לאיסור ולא להיתר:

ל״הוהנה הגאון בעהמ"ח אבן העוזר בשו"ע קטנים ד"א בסופו פסק ג"כ דמהני סימן במים שאין להם סוף דרבנן. וכן בתשו' פ"מ חלק ג' סי' וראייתם מבשר שנתעלם מן העין דמהני סימן. ומש"ס ב"מ כ"ז מצא חבית יין בעיר שרובה נכרים וכו' בא ישראל ונתן בה סימן מותרת בשתי' למוצאה כו' ופסק כן הרמב"ם פ' י"א מה"ג וטור וש"ע י"ד סי' קכ"ט ומוכח דמהני סימן בדרבנן. ועוד הביאו ראיה מלשון רש"י ב"מ כ"ז ע"ב ת"ק סבר סי' דרבנן ופרש"י וגבי א"א דאיסור דאורייתא לא סמכינן עלייהו כו' ודך י"ח ע"ב ד"ה ודוקא וד"ה מספקא דייק ג"כ למשרי א"א דאורייתא כו' ע"ש ובאמת שהן ראיות קלושות. מלשון רש"י י"ח ע"ב אדרבה משמע להיפוך ד"ה ודוקא כ' אפילו סי' דרבנן בסי' מובהק יש לסמוך למשרי א"א דאורייתא ע"ש והיינו לרבות' דסי' מובהק מהני גם בדאורייתא. וכן ד"ה מספקא לי' כ' דאי סימנים דאורייתא סמכינן אף בא"ד כו'. ואדרבה ד"ה סימנין דרבנן מיד אח"כ כ' ודוקא באבידה דהפקר ב"ד הפקר אבל במידי דאיסורא לא סמכינן ע"ש ולא הזכיר מלת דאורייתא. משמע להדיא להיפוך דאל"כ למה שינה ממ"ש קודם. ולמה האריך דהפקר ב"ד כו'. ומהתימה שהביאו לשון רש"י הנ"ל לראי'. ונראה שרש"י דייק בלשונו שמפרש כמ"ש רשב"א דר' אשי דקאמר סתמא קאי אף אהוחזק וש"מ ולכך מפרש בכל גווני דוקא נקב בצד אות פלוני מהני אף ש"מ והוחזק דיש חשש דאורייתא אבל נקב בעלמא לא אף בהוחזק לחוד או ש"מ לחוד כמ"ש תוס' מ"מ לא מהני סי' אמצעי. ומלשון רש"י כ"ז ע"ב יש משמעות דדוקא באיסור דאורייתא. אך י"ל רק כוונתו כשעיקר האיסור דאורייתא מה שאין כן כשגוף דרבנן דמוכח מחביות יין דסומכין אסימנין:

ל״וויותר נראה דיש לדקדק דלמה לא פרש"י בהא דפריך מקודם מאין מעידין אלא כו' פרצוף פנים עם החוטם כו' ש"מ סימנים לאו דאורייתא כו' היה לו לפרש דגבי א"א דא"ד לא סמכינן ולמה המתין על הא דפליגי בשומא. ותמוה. ונראה דרש"י דקדק דשם אמר ש"מ סימנין לאו דאורייתא ואח"כ אמר ת"ק סבר דרבנן. ולמה שינה גמ' הלשון. ובלשון סי' לאו דאורייתא י"ל דלא מהני כלל כיון דלא ילפינן משמלה ואף בדרבנן לא מהני. אבל כאן דנקיט הש"ס סי' דרבנן. ובשלמא היכא דמיירי מאבידה שייך למינקט סי' דרבנן דעכ"פ באבידה מהני מדרבנן ולכך גבי נ"מ לאהדורי גט אשה בסי' שפיר הלשון סי' דרבנן. אבל גבי מעידין על השומא היה לו לומר סי' לאו דאורייתא ולא לשון סי' דרבנן דהא לא מהני כלל ומה לו להזכיר מה שמועיל באבידה מדרבנן. ומשמע דעל כל פנים מהני גם באיסור מדרבנן. ולכך פירש רש"י דבאיסור אשת איש דאורייתא לא סמכינן. והא דשינה הגמרא באמת הלשון י"ל דמעיקרא דדייק מהא דאין מעידין אלא פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סי' כו' ומהתם מוכיח גמ' בבכורות ללישנא קמא דהכרת פדחת מהני מה"ת ורק מדרבנן כו' ועלה קאי אף שיש סי' וכמ"ש הרמב"ם וכמ"ש לעיל דמוכח דגם בדרבנן לא מהני סימן כמ"ש הפ"י ולכך אמר הש"ס לשון סימן לאו דאורייתא שלא נלמד מקרא וי"ל דגם מדרבנן לא מהני באיסור. אבל אחר דדחי הש"ס דהתם בארוך וגוץ כו' ומייתי הא דאין מעידין על השומא כו' שפיר י"ל דגם באיסור מהני מדרבנן דהתם אין הוכחה מת"ק רק דבדאורייתא לא מהני סימן ולמה נפליג מחלוקותם ושפיר נקיט הש"ס סי' דרבנן ופירש"י ז"ל שפיר דבאיסור דאורייתא לא סמכינן. אבל בדרבנן שפיר סמכינן כנ"ל. והגמ' הוצרך לשנות כנ"ל דהא קושיית תוס' ד"ה וניחוש כו' הוא תימה רבה דהא מוכח ממצא קשור כו' דסי' דאורייתא ותירוצם אינו מובן דמצי לאוקמי שמכיר כו' דהא הש"ס לא בעי לאוקמי הכי דהא פריך וניחוש לשאלה כו' ונימא דיודע שלא השאילו ע"ש מהרש"ל ומהרש"א וא"כ איך בעי למידק מהתם דל"ח לשאלה ושוב ממתני' דסי' לאו דאורייתא וא"כ עדיין קשה קשור למה מהני הא סי' לאו דאורייתא. וצריך לדחוק דמוכח שינוי דחוורי וסומקי:

ל״זולמ"ש מיושב דעכשיו דפריך ממצא קשור כו' בעי למידק דסי' דרבנן וכאידך לישנא דבכורות ולכך שם בדאורייתא לא מהני סי' משא"כ מצא קשור דמיירי בלא הוחזק או אין ש"מ שהוא דרבנן מהני שפיר סי' אף אי סי' דרבנן. ולכך פריך ניחוש לשאלה היינו למאי דאמר כלישנא קמא דסי' לאו דאורייתא ואף בפדחת עם סי' כלי' לא מהני מחשש שאלה וע"כ דאף בדרבנן חיישינן לשאלה א"כ גם מצא קשור ניחוש לשאלה אף שהוא דרבנן. וע"כ דל"ח לשאלה בדרבנן ושוב א"י לומר כל"ק דבכורות. רק או כלישנא בתרא דפדחת לא מהני מה"ת או כלישנא קמא רק דלא קאי אע"פ שיש סי' אדלעיל רק באפי נפשיה בלא היכר פדחת. ושוב י"ל דרק בדאורייתא לא מהני סי' ומדרבנן מהני. ולכך אח"כ דאמר כתנאי כו' ורבא אמר דכ"ע סימנים דרבנן נקיט לישנא סי' דרבנן דמדרבנן מהני כדי שלא יקשה ממצא קשור כו' דעכשיו א"ש בלא הוחזק דרבנן מהני סי'. ופרש"י ג"כ כנ"ל:

ל״חומיושב גם כן יבמות ק"כ דדייק ממתניתין למימרא סי' לאו דאורייתא ורמינהו מצא קשור ומשני תנאי הוא ואח"כ אמר רבא דכ"ע סימנים דרבנן ותמהו תוס' א"כ ברייתא אמאן תרמי' ותירוצם דחוק מאוד דהשתא סבר שבעצמו מצאו כו'. ותמוה לומר תירוץ אחר מהגמ' וכיון דעל פירכא זו אמר תנאי הוא איך אמר מיד אח"כ דכ"ע סי' דרבנן ולא הוזכר כלל תירוץ על הקושיא שהתחיל. ולמ"ש מיושב דמעיקרא נקיט לישנא ש"מ סי' לאו דאורייתא כו' דאין מועילין כלל באיסור ומוקי אביי כתנאי דאביי לטעמיה דחייש לתרי יצחק ואו דסבר שיירות מצויות ולא הוחזק חשש דאורייתא או דסבר כלישנא קמא דבכורות דבתחלת עדות החמירו ולכך שפיר דייק ממתני' דסי' לאו דאורייתא דפדחת עם סי' לא מהני וע"כ גם בדרבנן לא מהני והקשה ממצא קשור כו' ואי דסבר חשש ב' יוסף בן שמעון מה"ת ג"כ דייק שפיר. ורבא לטעמיה דלא חייש לתרי יצחק וחשש ב' יוסף בן שמעון דרבנן וכלישנא ב' דבכורות די"ל דלא החמירו כלל בתקנות עגונות ויכיר לחוד כו'. ולכך אמר דכ"ע סי' דרבנן הלשון כנ"ל דרק בדאורייתא לא מהני סי' ולכך במשנה דפדחת לא מהני מה"ת ללישנא ב' הנ"ל לא מהני עם סי'. וממילא לא קשה ממצא קשור דשם דרבנן ומהני סי' ושפיר במה ששינה הלשון והזכיר סימן דרבנן הזכיר התירוץ על הקושיא כנ"ל. וא"כ כיון דמה דמספקא לרב אשי הוא בהני תרי לישני דרבא דאמר סי' דרבנן ממילא י"ל דמהני סי' באיסור דרבנן כלשון הנ"ל. אבל אין לבנות יסוד על זה כי נמצא שם הרבה שינוים בלשון זה:

ל״טוהנה ראיות שהביאו להחמיר הוא הפ"י מהא דפדחת דאף דהוי הכרה מה"ת מ"מ אין מועיל הסי' ע"ש בחי' לגיטין כ"ז שכ' דהוא משנה מפורשת רק שכ' זה בגט וכתב הטעם משום גזירה ע"ש:

מ׳ולענ"ד דאין ראיה מזה להחמיר במים שאין להם סוף בסימנין. חדא דהתם תרווייהו על חד מלתא שיש הכרה דפדחת דמהני מה"ת וגם ההכרה דסי'. ואיך נאמר דמועיל הא מאחר שהחמירו חכמים שלא תועיל ההכרה דפדחת שהיא הכרה המועלת מה"ת תועיל הכרה דסי' שאינו הכרה כלל מה"ת. ומטעם צירוף הוא ענין אחר. דהא החמירו שמא טועין הן בהכרה דפדחת בטביעת עין. ושוב איך יועיל הסימן הא עדיין חומרא זו במקום שמא טועה בטביעת עין דפדחת ממילא סי' לאו כלום הוא דלאו דאורייתא. משא"כ מים שאין להם סוף דכבר נסתלק הדאורייתא בהטביעה דרוב נטבעין למיתה. רק מדרבנן חוששין למיעוט. ומהני אח"כ סי' להכרה שזה הוא דזה ענין אחר ולא היה החומרא דרבנן לענין ההכרה שלא תועיל רק לחוש למיעוט הניצולים. ועוד אף אי נימא ללישנא קמא כהפני יהושע. מ"מ הא לשון ב' דיכיר לחוד כו' קאי על הקושיא ומי אחמירו כו' והא הוחזקו כו' וא"כ ה"ק ואב"ע דלא אחמירו כו' וא"כ כיון דפדחת לא מהני מה"ת שוב אין ראיה וי"ל דסי' מהני בדרבנן. וממילא בדרבנן פסקינן כלשון ב' ומהני במים שאין להם סוף סי'. ואף דהרמב"ם וש"ע פסקו בפדחת דלא מהני עם סי' היינו דממ"נ לא מהני סי'. ופסקו שפיר כנ"ל אבל מים שאין להם סוף דרבנן י"ל שפיר פסקינן כלשון ב' כנ"ל. ועוד די"ל דללישנא קמא מפרשינן סי' דארוך וגוץ כמ"ש לעיל דמה דלא מוקי בלישנא קמא יבמות וב"מ הכי הוא משום דא"כ מאי קמ"ל אבל ללישנא קמא בפדחת דמהני מה"ת שוב קמ"ל דלא מהני צירוף דארוך וגוץ עם פדחת ואין הוכחה על סי' אמצעים שלא יועיל בדרבנן. והך לישנא דמוקי בסי' אמצעים סבר כלשון ב' דפדחת אינו מועיל מה"ת. והא מוכרח לומר כן להפוסקים דצירוף סי' אמצעים חשיב מובהק ואף אי סי' לאו דאורייתא מהני והא היכר דפדחת דמהני מה"ת עדיף מסי' אמצעים אי סי' לאו דאורייתא ואם כן למה לא יועיל היכר דפדחת עם סימן אמצעי ליחשב סי' מובהק וקשה כנ"ל ללישנא קמא. וכן לתוס' יבמות שכתב ר"י דמהני על ידי טביעת עין בסימנים דסי' מועילין לסלק חשש בדדמי כיון שמה"ת מהני הטביעת עין. וא"כ התם ג"כ למה לא יועיל הסימנין לסלק החשש טעות בהיכר הפדחת דרבנן. וע"כ דנפרש כלל כלישנא קמא דסימן ארוך וגוץ וסי' אמצעים באמת מהני עם פדחת. ומה שפסקו דלא מהני הוא דחיישינן ללישנא בתרא דפדחת מה"ת לא מהני. וממילא אין הוכחה להחמיר במים שאין להם סוף כנ"ל. ומהא דר"א דאמר לענין גט ודוקא נקב בצד אות פלוני כו' אין ראיה די"ל דקאי אש"מ והוחזק דבזה י"ל מה"ת חיישינן ע"ש בפי' הפ"י גטין הנ"ל שכ' כן בעצמו. וגם דאף דמחמרינן בגט אבל בעגונה לא כמו לענין תרי יצחק כנ"ל:

מ״אאמנם מתוס' יבמות קט"ו ד"ה וקאמרי כו' לכאורה מבואר דלא מהני שכתבו דאי סל"ד מיירי בסי' מובהקין כו' א"נ על פי טביעת עין כו' ומבואר דמים שאין להם סוף לא מהני סי' רק מובהקין או צירוף לטביעת עין. ובתשו' פ"מ סי' ב' דחה ראיה זו די"ל תוס' לא כתבו כן רק למה דאמרינן עד אחד במלחמה אינו נאמן וק' נשים כעד אחד ואיכא איסור דאורייתא אבל למאי דקי"ל כהרי"ף דבעיא דעד אחד במלחמה אפשיט מהא דדגלת ושפיר גם בעד אחד שראה הטביעה אינו איסור דאורייתא רק דרבנן שפיר מהני סי' לכ"ע ע"ש:

מ״בולענ"ד תמוה דא"כ למה נדחקו תוס' דלא מיירי בסתם סימן. הא למסקנא משמע שפיר שהטביעה הי' ידוע כפשטי' דברייתא וטבעה כו' והשיא ר' ע"פ נשים משמע דהטביעה לא הי' ע"פ נשים רק לס"ד הי' מוכרח לפרש דהטביעה ע"פ נשים דהא לא הי' יותר רק הטביעה משא"כ למסקנא. וא"כ שפיר הי' תוס' יכולין לפרש בסתם סי' אמצעים שאמרו הנשים והשיא רבי ע"פ כיון דמים שאין להם סוף דרבנן. ואין לומר דאי כנ"ל הי' מהני טביעת עין לחוד כיון שהוא דרבנן דאף דבהא דדגלת וכרמי קכ"א דייק הש"ס דרבי יהודה בן בבא לקולא פליג כו' ומאי דייק דלמא במים שאין להם סוף דרבנן מהני טביעת עין. זה אינו ראי' די"ל דלענין ההכרה מאחר דחיישינן דתפח גם בדרבנן לא מהני משא"כ לענין חשש משקר ובדדמי כנ"ל כיון דאסקוה לאלתר י"ל דסברי תוס' דלא הי' חוששין זה בדרבנן והי' נאמן. די"ל דעכ"פ לא מיקרי אתחזיק איסורא כיון דמותרת מה"ת בהטביעה דהא החמירו רבנן רק משום סמוך מיעוט ניצולים לחזקת א"א או חזקת חי ע"ש בתוס' ורא"ש. ושוב עכ"פ נגד החזקה יש הרוב ולא חשיב איתחזיק ושוב להפוסקים דדבר שבערוה בלא איתחזיק עד אחד נאמן מדינא ממילא נאמן בלי דייקא דידה לענין לישא לכתחלה ועל העד לא אמרינן בדדמי כמ"ש תוס' ד"ה טעמא כו:

מ״גומ"ש תוס' ד"ה וקאמרו בדדמי גם על העד י"ל דכוונתם ג"כ על האשה ע"ש במפרשים. או דכיון דעד אחד נאמן מדינא בלא אתחזיק שוב י"ל דלא אמרינן בדדמי כמ"ש הרא"ש על ב' עדים ע"ש. ולכך הוכיחו תוס' דהגמ' מיירי שגם הטביעה ע"פ נשים ושוב לא מהני מה"ת. ושוב כ' שפיר דסי' מובהקין דוקא כדברי פ"מ הנ"ל. אך ז"א דא"כ קשה על הגמ' גופיה למה קאמר כלל דאמרי סי'. ולא כפשטיה שהי' הטביעה ידוע והשיא רבי ע"פ נשים שהכירוהו לאלתר ובדרבנן לא אמרינן בדדמי וע"כ דהגמ' סבר דגם בדרבנן ע"א במלחמה לא מהימן ובעי סימנים אף בדרבנן כנ"ל. ושוב קשה על התוס' כנ"ל למה לא פי' בסתם סימנים אמצעים. וע"כ דלא כפ"מ הנ"ל רק דסברי דגם בדרבנן בעי סי' מובהקין דוקא.

מ״דועוד מאי קאמר גמ' ומסתברא מים שאין להם סוף אלא דאסקינהו וקאמרי סימן כו' הא אדרבא שפיר מוכח דעד א' במלחמה נאמן ושוב הוי מים שאין להם סוף דרבנן ומהני סתם סימנין. וע"כ הפי' בש"ס הוא מאחר שצריך להוסיף בברייתא שוב י"ל דהוי סי' מובהקין דמהני לכ"ע וא"כ עיקר חסר מהספר דהיה לו לומר קאמרי סי' מובהקין. דבשלמא לפי' הפשוט קאמר שפיר כיון דבין עד אחד במלחמה נאמן או לא צ"ל דקאמרי סימנין דהא מים שאין להם סוף אסורה ושוב אין הוכחה. ובין שהיה סי' מובהקין או סי' אמצעים מזה לא מיירי עכשיו רק סי' המועילים דבין כך לא מהני רק סי' מובהקים דאינו ענין להבעיא כנ"ל:

מ״האבל אי נימא כנ"ל דבדרבנן מהני סתם סי' ואי עד אחד במלחמה נאמן שפיר מהני סתם סימן וא"כ לפי הותסברא הנ"ל ג"כ מוכח דעד אחד במלחמה נאמן ולכך מהני סי' סתם רק הדחי' הוא די"ל דאמרו סי' מובהקין. וזה לא הזכיר גמרא כלל. ועוד דתוס' כ' אח"כ אהא דנהגו להתיר נשי אנשים שנטבעו בלי סימן בהכרה. ומה קשיא להו הא זה איפשטא עכ"פ מעובדא דחסא דלא תצא והוא דרבנן. וע"כ דס"ל דגם בדרבנן לא מהני ההכרה ואמרינן בדדמי. ושפיר י"ל דמיירי שהי' הטביעה ידוע כנ"ל ומיירי בסי' אמצעים. וע"כ דסברי גם בדרבנן בעי מובהקין דוקא:

מ״ואמנם נראה דיש לדחות כל הנ"ל. דשם בסוגיא כמה תמיהות והארכתי במ"א בעזה"י. ונכתוב בקצרה בתוס' ד"ה הא מים כו' דהשתא ס"ד שראו הנשים שטבעו אבל לא ראו שהעלום ולכך אמרו בדדמי. ותמוה למה להו לפרש כן הא כפשוטו שראו שהעלום והכירום ג"כ וכ' מהרש"א דא"כ מה פריך ותסברא כו' ולכך הוכרחו לפרש כן ע"ש. אבל על הגמ' נשאר הקושיא מה פריך ותסברא הא אדרבא פשוט הלשון משמע כן שטבעו כו' והשיא על פי נשים שהכירום דאסקוהו ומוכח באמת דעד אחד נאמן וכדמשני באמת אסקינהו כו' והא דהוסיף וקאמרי סי' זה אינו מוכח מקושיא דותסברא וצריך לדחוק כמ"ש לעיל מאחר דצריך להוסיף על הלשון י"ל בסימנין. ודוחק. ועוד בתוס' ד"ה וקאמרי כו' ובדבר מועט יאמרו כו' והא תוס' בד"ה טעמא מפרשים דהעד אינו אומר בדדמי רק דמשקר והיא לא דייקא ע"ש. וע"כ דאותו בדדמי דמלחמה לא אמרינן על העד משא"כ על ההכרה שבדבר מועט יאמרו כו' שייך גם על העד ולס"ד דהעד רק על הטביעה ובעי לפשוט האיבעיא ע"כ דזה הבדדמי של הטביעה דומה למלחמה דג"כ חשש משקר דאל"ה איך פשיט. וצ"ל דלס"ד ע"כ כיון דבעדות טביעה לחוד התיר. וא"כ איך שייך לא דייקא הא ע"כ צריכה למידק שנטבע ושוב א"צ יותר. וצ"ל דהא ע"כ העידו עכ"פ שטבעו ושהו עד שתצא נפשו דאל"ה מן התורה אסורה. וא"כ שייך בדדמי שדייקא שטבע ולא דייקא אי שהו עד שת"נ או לא. ושפיר י"ל דהעד משקר במה שאומר ששהה עד שתצא נפשו. והוכיח שפיר בס"ד דעד אחד נאמן במלחמה. ואף דלכאורה הא מבואר ברמב"ם ושאר פוסקים דבדדמי היינו שתסמוך על דברים שרובן למיתה ע"ש. וכן לעיל דמחי ליה בגירא כו' ואיכא דעביד סמתרא כ' וא"כ בלא שהה עד שתצא נפשו דהוא ספק גמור על מה סומכת. אך צ"ל דסבר עכשיו דגם בספק גמור שייך בדדמי דהא מעיקר אמר רבא דמלחמה ס"ד בכל הני דאקטיל הוא פליט. וכשיודעת שהיה במלחמה אומרת בדדמי אף דודאי אסורה מה"ת דעיר שכבשוה כרכום וספינה המטורפת כו' ספק גמור כנ"ל:

מ״זוא"כ עכשיו דאמר ותסברא כו' דאמרי אסקוה וקאמרי סי' כו' למה לתוספות לחלק דלא מהני טביעת עין דבדבר מועט כו' ושייך זה הבדדמי גם על העד ולמה לא כפשטיה דאינו נאמן בטביעת עין דמשקר והיא לא דיקא ולכך צריך סימנין. וע"כ דתוס' מפרשים דלא כנ"י דמיירי כמו סי' אבידה שאמרו סי' קודם שראוהו שכך סימנין הי' בבעל אשה זו. וסוברים תוס' דאין לפרש כן דלמה הזכיר לאלתר כו' דאינו ענין להתירוץ לומר לרבותא. ועוד דהלשון וקאמרו אסקינהו כו' משמע שכל זה מלשון הנשים ולכך מפרשים דגם הך וקאמרי סי' ג"כ הפירוש שאומרים שהכירוהו בסימנין. וע"כ דעל ההכרה לא אמרינן דמשקר. וא"כ שוב למה לא מהני לאלתר לחוד בלא סימנין. ומזה הוכיחו תוס' דעל הכרח טביעת עין לחוד לכ"ע אמרינן גם בעד בדדמי בלא חשש משקר דבדבר מועט כו'. אך קשה באמת למה יהי' נאמנים הא כיון שתדע שטבע לא דייקא יותר והעד משקר בהכרה וגם באמירתו שע"י סימנין הכירו וכמו לס"ד דש"ס וזה קושית הרב המגיד סוף הל' גירושין והלחם משנה וב"ש ס"ק קי"ו שהניחו בצ"ע ע"ש וגם למה להש"ס להזכיר הך בדדמי שעל ההכרה שאינו ענין להבעיא כלל. ובין שהי' הטביעה ידוע ובין שהי' גם הטביעה ע"פ נשים קשה דלא דייקא יותר רק על הטביעה ועל ההכרה משקר אי עד אחד במלחמה אינו נאמן ואי אמרו סימנין בפנינו א"צ להמציא הך בדדמי דההכרה כנ"ל:

מ״חלכך היה נראה לפרש דלס"ד היה מוכרח לפרש דשהו עד שתצא נפשו דאל"כ איך התירה הא אסורה מה"ת. אבל עכשיו דדחו ותסברא מים שאין להם סוף כו' וע"כ דאסקוהו כו' ושוב אמרינן דלא שהו כלל עד שתצא נפשו ומחמת הטביעה מה"ת אסורה ועדיין שייך דייקא כו' וקאמרי סימנין. וכיון דבהכרה בסי' לא שייך בדדמי שפיר מהני אף אי עד אחד במלחמה אינו נאמן דהיינו היכא דמחו ליה כו' שרובן למיתה לא דייקא יותר כמ"ש הרמב"ם אבל בהנ"ל דלא שהו עד שתצא נפשו. ורק ע"י העד מההכרה דסימנין ניתרת שפיר דייקא אם אומר אמת. והוי קשה להו לתוס' א"כ גם לאלתר לחוד יהיה מהני כיון דהוי הכרה לאלתר ודייקא שייך שפיר כיון דלא שהו. והוכיחו שפיר דבהכרה דלאלתר שייך בדדמי כשטבע אף בלא שהו עד שתצא נפשו דבדבר מועט נדמה להן שהן אלו שטבעו ולכך סמכו תוס' אח"כ דהני סימנים כו' ע"כ סי' מובהקין או סי' לאו דאורייתא והיינו כיון דע"כ מוכח דמיירי בלא שהו דאל"ה לא היה מהני מה שאומרים שהכירו בסי' שמא משקר. וע"כ בלא שהו דאסורה מה"ת ושפיר ע"כ בסי' מובהקין ואל"ה אין המשך לשון התוספות מתיישב דזה היה להם לפרש מיד דסי' היינו סי' מובהקין ואינו ענין למה שהתחילו בהך דבדדמי. ולמ"ש א"ש דבל"ז היינו מפרשין בשהו עד שתצא נפשו דהוא דרבנן והיה מהני סי' אמצעים ורק משום שהקדימו כנ"ל וע"כ בלא שהו ושוב ע"כ סי' מובהקין כנ"ל:

מ״טוא"כ אדרבה קצת הוכחה מדברי תוס' הנ"ל דבשהו עד שתצא נפשו שהוא דרבנן מהני סי' אמצעים ג"כ כנ"ל. שוב מצאתי אח"כ קצת מפלפול הנ"ל בדברי תוס' בתשובת הגאון ר"ע איגר:

נ׳עוד י"ל דהא לעיל בעי הש"ס החזיקה היא מלחמה בעולם אי המיגו מסלק החשש בדדמי אי לא ולא איפשט וכתבו הפוסקים דעד אחד שהחזיק מלחמה לא גרע וא"כ בטבע דדייק דמים שאין להם סוף כמלחמה ומאי דייק הא הוי החזיק הוא מלחמה. אך זה טעות כיון דלס"ד לא היה העדות יותר רק שטבע מה שייך מיגו שלא היה מחזיק מלחמה הא אין עדות רק המלחמה כנ"ל. אבל למסקנא דאמרו אסקינהו כו' והכירוהו מת רק מחמת הטביעה נימא בדדמי שוב שפיר מיקרי החזיק הוא מלחמה דאי בעי אמרו רק שהכירו מת זה שהוא בעלה ולא היו אומרים כלל שטבע ומיירי דגם הטביעה על פיהם. רק אי שייך בדדמי על ההכרה תליא בבעיא דלעיל דהוי מיגו בדדמי ולא היה מהני לאלתר אי החזיקה מלחמה אינו נאמן. אבל אם אומרים שהכירוהו בסימנין דלא שייך בדדמי רק דנימא שמשקר משום דלא דייקי שוב מהני המיגו דלא אמרו הטביעה. וא"כ שוב שפיר כ' תוס' דצריך סי' מובהקין. דאי סי' אמצעים דאינו מועיל אי סי' ל"ד רק משום שטבע במים שאין להם סוף דהוי דרבנן. א"כ שוב שייך שמשקר דאין כאן מיגו דלא אמרו הטביעה הא בלא הטביעה לא יועיל כלל סי' אמצעי. ושנאמר שהי' אומרים שהכירו בסי' מובהקין זה לא אמרינן רק שתקו ע"ש לעיל. והוצרכו לומר סי' מובהקין. וג"כ אין ראיה מתוס' שלא יועיל בדרבנן סימן כנ"ל עכ"ז אינו מוכרח לפרש כנ"ל לפי מ"ש במ"א בעז"ה לפרש דברי תוס' ע"פ הר"י שבמרדכי וע"פ דברי ר"ת בס' הישר ואין להאריך כאן דמ"מ מדברי הטור שכתב אחר דינים הנ"ל הא דניסת ע"י העד שטבע במים שאין להם סוף לא תצא וא"כ מיירי התם הכל בשהה עד שתצא נפשו ולא הזכיר כלל שהה משום דמסתמא כן ואעפ"כ אינו מתיר בסי' לחוד ומוכח דמים שאין להם סוף לא מהני סי' אמצעים אף בשהה עד שתצא נפשו. והגם דבטור הלשון והכירוהו ע"י סימנין אפשר לפרש שההכרה בטביעת עין ע"י הסי' וכמ"ש לעיל מ"מ הב"ח ודו"פ לא פירשו כן:

נ״אוהנה הגאון בעל מג"ש בתשו' פ"י סי' ז' כתב ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבנ"ד אפילו סי' דרבנן מהני כיון דמים שאין להם סוף חומרא דרבנן והביא הראיה מהא דחביות יין ומבשר שנתעלם מן העין כו' וכ' אבל מה אעשה שהתוס' הנ"ל כתבו דאפילו במים שאין להם סוף סי' מובהקין דוקא ע"ש והניח בצ"ע והתיר רק מטעמים אחרים. ואותו עובדא הוא ג"כ בתשו' ב"ח סי' ק"ד שהשיב להגאון הנ"ל להתיר ג"כ מטעם שהיה קרוש. ואינו מזכיר כלל מטעם הסימנין אף שהיה מים שאין להם סוף ע"ש דמבואר להדיא שאוסר ג"כ במים שאין להם סוף בסי' אמצעים. ובוודאי שנעלמו דבריהם מהאחרונים ז"ל. והתימה על הרב בעל נו"ב שכתב לפשוט בכמה מקומות להתיר ולא הזכיר כלל דברי התוס' והטור שעכ"פ פשוט דבריהם לאיסור. גם הריטב"א ב"מ כ' בבשר שנתעלם מן העין דמשום דחומרא בעלמא הוא סמכינן אף אי סי' ל"ד ע"ש משמע דבשאר איסור דרבנן לא מהני:

נ״בוהיה נראה לענ"ד דמ"מ פסק הגאון פ"מ אמת ביש עדים על הטביעה במים שאין להם סוף דאפשר להתיר בסי' אמצעים דניהו דזה מוכח מהתוס' והפוסקים דאי סי' דרבנן לא מהני במים שאין להם סוף וכן מוכח מהראיה שהביא פ"י מהכרת פדחת עם סי' כנ"ל. וכן מב' יוסף בן שמעון. דהא חזינן באמת בעובדא דחסא דאף בת"ח שכ' תוס' דאיכא תרי רובא דאי סליק קלא אית ליה כו' ומ"מ לא מהני אף דרוב עדיף מסי' אי סי' ל"ד. מ"מ כל זה שפיר אי סי' דרבנן אבל אנן דקיי"ל כרב אשי דמספקא לן אי ס"ד אי דרבנן. שפיר אזלינן לקולא במים שאין להם סוף דרבנן ואמרינן דילמא סי' דאורייתא ודאי מהני. דע"ז אין סתירה מתוס' שכ' בהדיא למ"ד סי' דרבנן כו'. וגם מהטור אין ראיה דמפורש שם בע"א על הטביעה וממילא כיון דרש"י ז"ל (שבת דף קמ"ה ע"ב) פי' דמהני רק מטעם אפקעינהו כו' ולרוב פוסקים דע"א לא מהני מה"ת א"כ י"ל בע"א על הטביעה ניהו דהקילו חכמים בניסת דלא תצא מ"מ דוקא בניסת הפקיעו. אבל לכתחילה דלא תנשא יש חשש דאורייתא כיון שלא התירו חכמים לינשא ומה"ת ע"א אינו נאמן. וכיון דהוא מחמת ספיקא דדינא אי סי' דאורייתא או לא שפיר א"א להתיר' מחמת העד של הטביעה וע"י הסי' דשמא סי' לאו דאורייתא ועדיין איסור דאורייתא כל שלא נשאת דלא שריא ע"פ ע"א כנ"ל אבל ביש ב' עדים על הטביעה דמה"ת מותרת בוודאי שוב מהני סי' דרבנן שמא סי' דאורייתא ומותרת כנ"ל. וחזקת איסור ליכא דיש רוב נגדו רוב הנטבעין כו' ומטעם החזקה הוא דאחמירו רבנן ושוב ס"ד לקולא כנ"ל:

נ״גועוד י"ל כיון דלתוס' מיירי שהנשים אמרו שהכירוהו ע"י סי' וכן בטביעת עין בע"א. וא"כ י"ל כיון דעיקר הטעם משום מילתא דעבידא לגלויי לא משקר. וא"כ בשלמא אי סי' דאורייתא דאין תולין שנזדמן אחר בסי' כזה. אז שפיר מה שמעיד העד שהכירו בסימן כמו הכירו בטביעת עין דיהיה נתפס שקרן כשיהיה חי אבל אי סי' ל"ד ואינו בירור גמור לא יהיה שקרן כלל במה שאמר שהכירו בסי' אמצעים. וי"ל דלא מהימני וצריך סי' מובהקים דוקא כנ"ל דהוא כטביעת עין אבל כשהוא לפנינו ואומרים הסימן. או ב' עדים דמהימני שפיר י"ל דמהני סי' אמצעים במים שאין להם סוף:

נ״דואפשר דהסומך על בעל פנים מאירות והג' בעל אבן העוזר להתיר בב' עדים על הטביעה ושהו עד שתצא נפשו ויש סי' להתיר לכתחילה לא הפסיד. דנגד זה אין הוכחה כלל לאסור. גם מהרח"ש מיקל בספק במים שאין להם סוף והא הרבה גדולי הפוסקים דסי' דאורייתא:

נ״האמנם צריך לדון בנידן דידן אם יש כאן אפילו סי' אמצעים ועיקר הסימן מה שהיה הזעקיל קשור על צווארו ועל כתפו אחד הוא. דהא לא בהזעקיל שום טביעת עין ולא סי' שזה הזעקיל שהיה בהנטבע רק שזה עצמו יהיה סי' בהנטבע שהיה הזעקיל על כתפו. ולזאת מה שפלפלו בחשש שאלה הוא ללא תועלת כאן דממ"נ אי לא חשוב סי' דשכיח הלובשים זעקיל כזה א"צ לחשש שאלה מאחר שאין היכר כלל שזה הזעקיל של הנטבע בעלה. ואם אינו שכיח גם חשש שאלה לא שייך דלמה לבשו השואל כמו שאין חשש על שלו כן אין חשש על שאול. רק על סי' של הוועסטיל עם קנעפיל פעריל מוטער שייך הפלפול דחשש שאלה:

נ״ווהנה מבואר בתוס' גיטין כ"ז ע"ב ד"ה מצא קשור כו' ומעיקרא דהוי בעי למידק דס"ד הוי משמע ליה דאיירי כשמצאו אחר ומהדרינן ליה ע"י סימן זה ע"ש ונראה מדבריהם דזה עצמו הוי סימן מה שהגט קשור בכיס או טבעת. וכ"כ הב"ח סי' קל"ב ס"ק ח' שכ' אין קשירת זה סימן דילמא גט אחר הוא שקשור בכיס כו'. ובתוס' לשם ג"כ כתבו דהכי הוא למסקנא אלא דביבמות קס"ד למידק מיניה דסי' דאורייתא כו' מהדרינן ע"י סימן זה שקשור בכיס כו' ואין זה סימן למסקנא אלא דוקא כשמצאו בעצמו כו' ע"ש משמע דמפרש דברי תוס' כנ"ל. ומ"ש דלמסקנא אין זה סי' היינו דלמסקנא דסי' דרבנן לא מהני דאינו סי' מובהק שיועיל אי סי' דרבנן. אבל זה לא נדחה דחשיב סי' אמצעי מה שקשור בכיס. דהגם אין הכרח למסקנא כיון דמיירי שמצאו בעצמו מ"מ למה נאמר דפליג בסברא על ס"ד דש"ס דחשיב סימן אמצעי הקשירה בכיס. וכן שם כ"ח תוס' ד"ה מצא בחפיסה כו' מה שאומר שאבדו בדלוסקמא אינו סי' דדרך להניח שטרות כו' ואפילו הוי סי'. מובהק לא הוי ע"ש. וכ' ב"ש ס"ק ז' והב"ח דמה שאומר שאבדו בכלי הוי סי' אמצעי. וא"כ ממילא בנידן דידן מה שהיה הזעקיל עם שחת קשור בו דאין דרך ב"א רק מיעוטא דמיעוטא הוי הקשירה עצמה סי' אמצעי. אך דקשיא לי א"כ מה פריך ש"ס יבמות וב"מ אהא דח' לשאלה מצא קשור בכיס כו' ניחוש לשאלה. והא קאי אי סי' דאורייתא וא"כ זה עצמו הוי סי' מה שקשור בכיס ולא שייך חשש שאלה דמ"מ איך נזדמן שזה קשר כמו כל הסימנין. אך הא בל"ז קשה דילמא מיירי בקשר משונה דודאי הוי סימן בגוף הקשר. וע"כ דהא קשיא לי א"כ למה נקיט כלל קשור בכיס כו' הוי ליה למימר דסי' בגט מהני דמאי חילוק ולכך ס"ד דא"י כלל זה שקשור רק אומר סימן בכיס או עדים וקמ"ל דל"ח לשאלה. ומשני דלא מושלי כנ"ל מ"מ הא תוס' כתבו דהוא סימן וכן בש"ע ח"מ סי' מ"ה דחשיב סימן מה שמונח בכלי דאין דרך להניח ע"ש. וכן בשר בחרוזים דאין דרך. וכן בב"מ בקשר ותכריך כו' ע"ש. וכל סי' אמצעי כך הוא אף דאפשר שנזדמן גם אחרים כן רק שאינו מצוי. וא"כ בנידן דידן שכ' המ"צ מפראגא שהגידו לו שגם בנושאי משא אינו מצוי כלל לקשור זעקיל עם שחת על כתיפו רק זה לחולשת מזגו שפיר חשיב סי' אמצעי. ואף דהא בש"ס למ"ד שומא מצוי בבן גילו אף סי' אמצעי לא חשיב י"ל דאולי שם הרבה ב"ג של אדם. ועוד דשם אין הוכחה יותר שהוא בעלה משהוא בן גילו וכמו הוחזקו ב' בני אדם בשומא ונמצא א' מה ראיה וסימן יש שהוא זה יותר מהשני. משא"כ בסי' אבידה גם שיש בוודאי עוד חפץ כזה שיש בו ג"כ סימן אמצעי כזה מ"מ לחוש שנאבד חפץ כזה לא הוחזק וחשיב סימן אמצעי שזה הוא. וממילא ביודעין שנטבע זה שעם הזעקיל הקשור הגם שאפשר. ומסתמא יש עוד נושאי משא חלושים שנושאים זעקיל כזה כשנושאים משא מ"מ לענין שיהיה נטבע נושא משא כזה הוי כאבידה דחשיב סי' אמצעי אף דמסתמא יש עוד חפץ בסי' כזה כנ"ל:

נ״זוגם דשייך ההיתר של הח"צ דחשיב כאין ש"מ דאף שהוחזק מותר בעגונה לדעת הטור סי' קל"ב. דכיון דאין ש"מ ומן מיעוט העוברים שיודעין שזה עבר בוודאי שם שנחוש שנזדמן שגם יוסף בן שמעון הב' עבר לא חיישינן כו' וכן בטביעה שיודעין שזה נטבע והגם שוודאי נטבעו עוד אבל לחוש ממיעוט הנטבעים דעכ"פ כאין שיירות מצויות מיקרי ושניחוש נטבע נושא משא החלש בזעקיל כזה דמי להתם דאף שהוחזק לא חיישינן:

נ״חגם בצירוף סי' השומא שאחורי האוזן אף דא"י אחורי איזה אוזן נראה דחשיב סי' אמצעי לענין צירוף כמ"ש לעיל ולהמ"ב וב"ש חשיב צירוף סי' אמצעים למובהק. והגם שיש לפקפק הרבה על דבריהם. גם לענ"ד קשיא טובא מש"ס ב"מ כ"ח ע"א דדייק רבא סי' דאורייתא מהא דמצא תכריך של שטרות כו' יחזיר והא לא שייך ניחא ליה כו' ומה"ט נד רבא ממאי דאמר סי' לאו דאורייתא. ופ"ק כ' ע"ב דאמר תכריך שלשה שטרות קשורין כו' ובעי מאי מכריז מנין ופריך א"ה מה איריא תלתא אפילו תרי נמי אלא שטרי מכריז כו' ופי' רש"י אי מכריז המנין והוא אומר הסימן זה שהי' כרוכים א"כ גם בתרי די סימן כזה. ולכן אמר דשטרי מכריז והוא אומר סי' המנין ע"ש ולהנ"ל קשה אדרבה נימא דסי' דרבנן כדאמר רבא מעיקרא דניחא ליה ובתכריך של שטרות דלא שייך האי טעמא באמת אינו מועיל סי' אחד רק דמכריז שטרי והוא אומר המנין וסימן הכריכה ושפיר צירוף ב' הסימנים הוי מובהק שמועיל מה"ת ולא קשה אפילו תרי נמי דבתרי שאין סימן רק הכריכה לבד דהוי סי' אחד באמת אינו מועיל בשטרות כיון דסי' דרבנן ולא שייך ניחא ליה ולכך בעי ג' דיש ב' סי' ושפיר מהני גם בשטרות מה"ת ומה פריך רבא. וע"כ דלא כפוסקים הנ"ל רק שצירוף ב' סימנין ג"כ לא מהני אי סי' דרבנן כנ"ל:

נ״טואפשר ליישב דדייק מרישא מצא בחפיסה כו' וכ' תוס' בשלמא בחפיסה הוי סי' שאין דרך כו' אבל דלוסקמא הא דרך להניח וכ' דמיירי שנותן בדלוסקמא סי' שאינו מובהק ע"ש וע"כ הא דנקיט סתם משום דסתם כלי יש בו סימן אמצעי. ואין לומר דג"כ יש בו ב' סימנים דא"כ בחפיסה שזה עצמו סי' ואי שנותן סי' בחפיסה ג"כ למה ליה תרווייהו. אבל עכשיו קמ"ל בחפיסה דזה עצמו דמניח בו הוי סי' ואח"כ דלוסקמא דלא חיישינן לשאלה ויש לדחות ואין להאריך. עכ"פ כיון דהגדולים הנ"ל פסקו דצירוף סי' הוי מובהקין באיסור דאוריתא עכ"פ יש לסמוך עליהם באיסור דרבנן במים שאין להם סוף כנ"ל. וגם בצירוף מסימן הבגדים בהוועסטיל סאטינטוהר עם קנעפיל פעריל מוטער דאפשר ג"כ סימן אמצעי וחשש שאלה לא אמרינן כמ"ש לעיל כנ"ל:

ס׳אמנם זאת צריך לחקור עוד לאשר נמצא שינוי במלבוש אחד שאמרה האשה שהיה בעלה לבוש שפאנצער האלליע דאמניקליך. והנמצא היה שפאנצער בלאה נאנקין. ולהיפך גם חיוורי וסומקי הוי סי' מובהק שאינו זה. אולם כ' לי המ"צ מפראגא שחקר אצל הסוחרים על המראה האלליע דאמניקליך מה הוא ואמרו שהפי' שהדאמען הן האללע והוא מב' קלערין ויכול להיות שהגרינט בלא"ה והדאעמן האלליע. ובמים הדרך שנשחת מראה הדאמען ונשאר רק הגרינט בלא"ה. ואם יחקרו שבאמת כן הדרך אינו ריעותא כמבואר בת' הר"ן סי' ל"ו והובא ב"י סי' י"ז שכל שיש עדות מספק להתיר רק מצד סימן שמו שמורה שאינו זה והוא סימן העשוי להשתנות שאמר שישנה שמו אינו מגרע כח ההיתר כו' ומביא ראיה מבני ברק כו' ע"ש. וא"כ כאן דזה השינוי מסימן המראה עשוי להשתנות במים ממילא איני מגרע ההיתר כלל מה שמורה דאינו זה ואמרינן דנשתנה כנ"ל:

ס״אועוד דלא אמרה האשה שראתה אותו בשפאנצער הזה כשנטבע דאינו מבואר בלשון הגב"ע שאשתו היתה כשנטבע רק שאמרה סי' גופו ובגדיו. ואף שכתוב סי' גופו ובגדיו של הנטבע אין הוכחה שהפירוש בשעה שנטבע רק נקטו הנטבע לסימן על מי מדברים והיא אמרה סימן גופו ובגדיו שהיה לבעלה שהוא הנטבע. וכ"מ גיטין מ"ב כל נכסי לפלוני עבדי דס"ד דאינו שחרור ודחי עבדי שהיה כבר לסימן שלזה נותן הנכסים. אך י"ל משום דסותר דאי עבד איך נתן לו וצריך לתלות בטעות לכך מפרשינן כנ"ל. אך הא גם כאן סותר שאר הסימנים ומפרשים כנ"ל. ויותר ראוי לתלות כנ"ל. וכן פ' חזקת ארעא דבי בר סיסון דמיקרי כו' וממילא י"ל שלא היה לבוש שפאנצער הזה כשנטבע וקנה שפאנצער אחר או שאל. אך זה דוחק והיה מגרע סי' דשאר הבגדים מאחר דע"כ החליף או קנה או שאל ושמא אחר שהשפאנציר היה שלו קנה מזה שאר הבגדים דשוב אם מפרשינן בגדיו שמכבר א"י אם היה לבוש גם שאר הבגדים כשנטבע ולא נשאר רק סי' הזעקיל שבצוארו שזה העידו העדים שהיה קשור עליו כשנטבע אבל צירוף שאר הבגדים שע"י אמירת האשה לא היה צירוף כלל. רק אם עשוי להשתנות במים המראה שפיר מהני דאינו מגרע כלל כתשו' הר"ן כנ"ל:

ס״בעוד יש ריעותא שזמן מציאת הנטבע מוקדם הרבה מעדות שנטבע זה ואף דאפשר שנטבע קודם רק הקבלת עדות היה הרבה אח"כ אבל הא לא העידו שום זמן מתי נטבע ואין נאמר שנטבע זמן רב קודם ודאי לא מהני. ולכך צריך הב"ד לברר זה על השילעץ מתי היה הטביעה אם היה עכ"פ קודם שנמצא זה:

ס״גשוב מצאתי הגב"ע ישן והחילוק רק מיום אחד שקבלת העדות מטביעתו היה כ' כסליו ת"ר לפ"ק והגב"ע משמש דח"ק על מציאת הנטבע היה י"ט כסליו ת"ר ל'. ומ"מ גם על יום א' קודם א"א לדון בסתם דמוקמינן אחזקה שנטבע ביום זה והגם שמשמעות עדות השמש שכתבו שאמר איך האב גיהערט עס זאל עפיס זיין איין סימן בגופו של הנטבע הנ"ל איין שומא האב איך עהם ערשט גיט בודק גוועזין וראיתי אחורי אוזן השמאלי איין שומא עכ"ל ומשמעות דבריו שכוונתו על הנטבע הנ"ל. ושכבר היה נטבע הנ"ל זה על השילעץ עכ"ז אין לסמוך ע"ז כלל שמא על אחר כוונתו שהיה לו ג"כ שומא ולזאת הב"ד שיתירוה יראו שיתברר הדבר אם היה הטביעה מהנ"ל קודם מציאת זה הנטבע בסימנין הנ"ל ואם לא יתברר אין דעתי כלל להתיר:

ס״דואם יתברר כנ"ל. וגם שיתברר היטב ענין המראה האללי דאמניקליך שאינו שינוי כנ"ל אז אם יסכימו הרב הג' דק"ק פראגי וכבוד הגאון אבד"ק טשעחינאווי ועוד רב א' אחר עיון שלהם הנני סניף להתיר כשישבו אח"כ ב"ד של שלשה ביחד ויתירו אותה. ואם לא יסכימו רבנים הנ"ל. איני נמנה להתיר כי קשה עלי הדבר לאשר הוא נגד סתימת הפוסקים חלקת מחוקק ובית שמואל וסתימת לשון הרמ"א להתיר מים שאין להם סוף ע"י סי' אמצעים. וגם סי' זה שהיה הזעקיל קשור עליו לא ברירא מלתא שיהיה חשיב סי' אמצעי. ובתשו' חוט השני החמיר:

ס״הגם בעדות הטביעה עצמה אינו מבואר שהביטו בכל צדדי המים. עכ"ז נראה מדברי הפוסקים דחשיב עדות גמור כה"ג שאמרו איך האב אונד נאך מענטשין געזיכט עהם באלד און עס האט גידוערט ערך ג' שעות משמעות דקאי על הזיכן שחפשו אותו ערך ג' שעות ונכלל בזה שהביטו בכל הצדדין שזהו בכלל החיפוש. ולעולם א"א להביט בכל הצדדין בפעם אחת ואעפ"כ נראה מהפוסקים דחשיב עדות גמור. ולזאת אם יסכימו הרבנים הנ"ל אהיה סניף להתיר באופנים המבוארים לעיל. ואם לאו דברי בטלין והנראה לענ"ד כתבתי פה ווארשא יום א' י"ד אייר תר"ג לפ"ק הק' יצחק מאיר בהרב מו"רי ז"ל: