שו"ת חידושי הרי"מ, אבן העזר ב׳Chiddushei HaRim Responsa, Even HaEzer 2

א׳שאלה (וזה לשון הגב"ע) במותב ג' כחדא הוינא ואתא לקדמנא מ' ליב במ' מרדכי מפה והעיד בת"ע באלי"ע איך בש"ק פ' בלק העבר הייתי אצל נהר ווייסיל אחורי בית ר' אלי' יונה ונמצאת שם האשה ליפשא אשת ר' קאפיל לעדיר מאן מפה וביקשה ממני לנסוע עם הנכרים לכפר זוראן באמרם שמצא שם איש מת שנטבע והלכתי עם הנכרים ועם בני הב"ח בעריל ועוד ב' יהודים. ובאנו אל המת בבוקר יום א' העבר שעה 5 ומצאנוהו בין קאשאקיס במים סביבו. ולאשר המקום היה במקום שהמים הולכים הלוך וחסור בנפול הוויסיל והיה מונח אפרקיד הי' פניו ופני גופו הלב ובטן מחוץ למים ואחוריו ורוב גופו שקוע במים ואמר שמקום ראשו היה מונח במקום מים ורפש תחתיו לח כמו חצי אמה עד קרקעות הנהר והיה מלובש רק ראשו פרוע והי' פניו תפוח קצת גישוואלין קצת החוטם קצת איין גיפלאצט והיה נראה לו קצת בטביעת עין שהוא ר' קאפיל הנ"ל ואמר שם בחייו לא ראוהו רק ב' או ג' פעמים וזה יותר משנה ולא דיבר עמו מעולם. ואמר כשנקבר יום א' הנ"ל לעתותי ערב היה אז תפוח מאוד על פניו עד שלא ניכר כלל מי הוא:

ב׳שוב העיד מו' יעקב במו' אלי' מפה בת"ע כנ"ל איך שהוא דר סמוך לבית ר' אלי' יונה על שפת נהר ווייסיל ובאו ב' נכרים בש"ק העבר איך שנמצא סמוך לכפר זוראן איש שנטבע מלובש בקאפיטע של טיך ושפאנציר וגיוועקסטי שטיוול ואמר נכרי אחד שהוא מונח שם במים ושקשרו לבל יציפנו המים להלן. והנכרי הב' אמר זה הנכרי הראשון אינו יודע ואני מצאתיו על היבשה מקום שנפלו המים אב גיטריקענט. רק קצת במים ואנכי דחפתיו למים למען לא יתפח מחום השמש. ושאינו קשור כלל כי עדיין מונח במים אבל בשפת הנהר במקום שלא יציפנו המים כי מונח על קרקעות הנהר. כך אמר נכרי הב'. וביום א' בשעה ה' או ו' בבוקר כשהביאו לפני ביתו וראיתיו הכרתיו תיכף היטיב בטביעת עין שהוא ר' קאפיל לעדר מאן כי הייתי מכירו היטיב ובא לביתו לפרקים. ואמר שהיה תפוח קצת על מצחו גם חוטמו קצת איין גיקנייצט. כ"ז העידו ביום ד' כ"ב תמוז צ"ט לפ"ק. נאום הק' יעקב מאיר ונאום הרב מו' צבי הירש:

ג׳שוב אתא לקדמנא מו' גדליה במו' נפתלי מפה והעיד בת"ע כנ"ל איך שראה את הנטבע ביום א' העבר כמו גלאק 7 או 8 בבוקר בהיותו על הספינה שהביאוהו לכאן ולא הכירוהו בטביעת עין רק שראיתי על אצבעו הסמוך לאגודל שבידו השמאלית כמו העפט מן פצע וחתך שנתרפא. אורך ההעפט כמו צאהל וחצי התחיל מפרק שלישי סמוך לכף היד עד סמוך לפרק השני שבאצבע הנ"ל. ההעפט הנ"ל היה מאחורי אצבע נוטה מאמצע אחורי האצבע לצד האגודל והתפר הנ"ל היה הולך בשוה לאורך האצבע עובי ההעפט כמו דוקר פאדים:

ד׳העיד ר' ראובן בר' זאב איך בין גיגאנגין צוא דער ווייסיל האבין מענטשין גיזאגט מען האט גיפונין איין דר טרינקנען האבין פיל מענטשין גיזאגט אויב עס איז נישט דער איש משילעץ שנטבע ניט לאנג בין איך צוא גיגאנגין. והאיש איז גיוועזין צוא גידעקט מיט חרויז ולקחתי ממנו דעם חרויז. אמרתי דאס איז ר' קאפיל לעדיר הענדליר דען איך האב גאנץ גוט גיקאנט בחייו. לע"ע לויט דעם פנים מיט דיא נאז האב עהם דר קאנט לויט מייני גידאנקין דיא בארט היה שווארץ נאר זיא איז גוועזין מעהר בייא וואקסין וויא בחייו החוטם איז גיוועזין אן עק וויא איין זאץ:

ה׳במותב ג' וכו' העיד ר' בעריל בר' אברהם בת"ע כנ"ל כששמע שנמצא בכפר בלאן בקאשאקעס איש א' שנטבע מת והלכתי שמה ותיכף כשבאתי שמה הכרתיו בפניו ובמצחו וכמעט בזקנו ובבגדיו שהמת הוא ר' קאפיל לעדיר הענדליר. שוב אתא כו' הב"ח אברהם צבי בר' שלמה והעיד בת"ע כו' שהוא נסע לכפר בלאן ביום א' ובא לשם בבוקר שעה ה' ותיכף כשבא לשם לקשאקיס הכיר בפנים ובמצח וכמעט בזקנו ובבגדיו שהמת הוא ר' קאפיל לעדיר מאן וגם הכיר לו בגד העליונה היינו קאפיטע שלו גם הכיר השטיוויל של רגל ימין שהיה נקב באצבעו הנקרא דער גראבער פינגער וכן אמרה לי אשתו גם הוא הב"ח אברהם צבי בעת שראוהו מונח במים רק ראשו היה חציו במים ופניו היה חוץ למים:

ו׳שוב אתא כו' מו' אברהם במו' יהודא סופר סת"ם והעיד בת"ע שהוא כתב הקמיע כמו שנמצא בנטבע בשם יעקב קאפיל בן רחל והוא חתם שמו אברהם בן חי' והוא מכיר שהקמיע כת"י ממש ובעת שכתב לבש לו הקמיע זו ולא כתב קמיע עוד לאיש ששמו יעקב קאפיל. וכעת אינו ניכר שם אמו רחל רק שזה מכיר שהוא כת"י ממש והוא לבש לו וגם השמש מענדיל בר"י:

ז׳גם מו' מענדיל העיד שהלביש לר' קאפיל הקמיע עם הסופר וכעת כמדומה לו שזהו הקמיע עצמו:

ח׳רשימה בסי' בגדיו של ר' קאפיל ביום שנאבד קודם פסח צ"ט לפ"ק. גידול בינוני. ראשו לבן במקום המוח מעט שיער למטה מהחזה אצל הבטן קרוב לצידו רושם ברוין גדול כמו מטבע ה' גדו' קמיע על הצואר מונח בתוך בלעך ועלי' פשתן. ד' כנפות קטן של וועב שפאנציר של נאנקין מעורב עם משי מראה גישפריצט. מכנסים גישורנעם סאמיט מראה אשגראה קאפיטע של בגד טינקיל גראניט אצל הקנעפליך תחת הסדאהן בכל צד טלאי אחד מרובע גדול כמו דרייער חלוק של וועב מסומן במראה אודם כזה ל"ק עם נומר ג"כ על השקארפעטקיס ג"כ מסומן ל"ק כנ"ל שעלקיס של עור מראה שארע יערכי פרשיילי משי שחור על הצוואר:

ט׳סימנים של הנטבע מהמתעסקים בקבורתו. הויזען של קארט געלבליך אין פאסקליך גשנירלט שפאנציר מיט וואטין נמצא בתוך הקעשני 2 דרייערס והיא אמרה שמחויב להיות ט"ז. קמיע. לעדירנע שעלקיס. איין העפט אוף דעם צווייטין פינגער מיד השמאלית אפלעק על הבטן בצד שמאל. הצווייא קלייני פינגער פון ביידי הענד זענין אביסיל קרימלעך דיא הוזען זענין לאנג. השקארפיטקיס זענין גיצייכנט מיט נומר 30 אוף רויט זייד ק"ל אפרטשיילע עם צייכין ק"ל נאו' ונאו'. קאפיטע של בגד שווארץ בלאה דימע פאטשעווקע אשגראה הינטין שני לאטקיס אצל הקנעפיל שווארץ האלז טיך של משי מיט שווארצי שלעקליך איין שפאנצריל וואטין שעלקיס געל לעדיר ד' כנפות קטן של פשתן הויזען לאנגי אין שטרייפליך. גאטקיס נאנקין אסטינישע למטה מסומן ל"ק קמיע אונ בלעך איין גינייט בפשתן איין בענדיל לבן. הגב"ע הנ"ל נשלח אלי מהרב הג' אב"ד נ"י:

י׳נשאלתי לפרש דברי העדים בעדות ר' יעקב בר' אלי' כתוב 5 או 6 כשהביאהו לפני ביתו א"י באיזה מקום. אם כשכבר הביאוהו לכאן מכפר זוראן. גם לבאר כמה אישתהי מלקיחתו מהמים בזוראן עד הביאוהו לכאן. גם בעדות ר' ראובן לא ביאר מתי ראוהו. גם בעדות ר' בעריל בר"א כתוב תיכף כו' הכרתיו בפניו ומצחו וכמעט בזקנו ובבגדיו כו' ואי פי' דבריו אותו וכמעט שאמר. גם בעדות הב"ח אברהם צבי בר"ש כתוב ג"כ אותו לשון וכמעט בזקנו. ימחול לצוות להדיינים לפרש איך אמרו העדים כי מסתמא העידו בלשון המורגל ומי בקש מידם להעתיק ללשון הקודש. גם במכנסים יש ב' שינוים ממה שאמרה האשה גישוירנים סאמוט מראה אשגראה ובהנמצא היה של קארט געלבליך אין פאסקיליך גישנירלט. גם הסימן של מההעפט. אינו כתוב בהג"ע אם אמרה האשה הסימן בבעלה או לא:

י״אוזאת אשר השיב לי הרב נ"י.

י״בעדות ר' יעקב בר' אלי' אין בו תועלת כלל כי עדותו אחר שמצאו אותו במקום אשר העיד ר' ליב בר' מרדכי והב"ח אברהם צבי בר' שלמה הן היו הראשונים אשר מצאוהו. ואח"ז הוליכו אותו על ספינה לבית ר' יעקב בר' אלי' ולהפיס דעת האשה שמעו שאר דברי העדים הסימן באצבעו אמרה האשה מקודם ושכחו לכתוב בהגב"ע. מה שהעתיקו ללה"ק גם בעיני לא ישר. סימנים במלבושיו שכתב רו"מ שיש שינוים לא דקדקו כ"כ בזה ולדעתי המה רחוקים מתועלת כי סימני כלים החזקים הוא הקמיע כמ"ש מהרי"ט ח"א סי' קל"ט. גם כפי אשר שמעתי מהמתעסקים בהקבורה אמרו כי הבגדים נשתנו מכל וכל וכמעט לא היה ניכר שום מראה זולת הצייכין ק"ל. לזאת ישים עין רק על עדות הראשונים ר' ליב בר' מרדכי ור' אברהם צבי בר' שלמה. ושארי העדים אין להשגיח בדבריהם. ההעפט באצבע והרושם בבטן. האשה לא צמצמה המקום כו' עכ"ל:

י״גתשובה

י״דהנה היתר האשה סובב על ב' דברים. מצד הקמיע וצירוף הסימן ההעפט שבאצבעו. ועל העדות מטביעת עין. והנה למ"ש מהרי"ט סי' קל"ט הוי קמיע מידי דלא מושלי אינשי. וא"כ מותרת גם לדעת הב"ש. זולת לדעת הב"י דגם בטבעת וכיס כו' למסקנא חיישינן. ולדעת מהר"ל גם במאי דמושלי יש היתר. כיון דהצלקת חשיב סי' אמצעי ואמרינן ממ"נ אי ס"ד מהני סימן שבגוף ואי סימנים לאו דאורייתא שוב אין הכרח לשינוי דחיישינן לשאלה וממילא אין חוששין. והב"ש חולק דמסברא אי סימנין לאו דאורייתא ובעי סי' מובהק ומחמת חשש שאלה שוב לא הוי סימנים מובהקים רק סי' אמצעי וממילא לא מהני אף בלי הכרח מש"ס ע"ש. וכבר האריכו המחברים בזה. ונראה דאף לסברת ב"ש. מ"מ למ"ש הב"ש ס"ק ע"ג. דצירוף סי' אמצעים פסק המשאת בנימין בשם רא"מ דחשיב סי' מובהק. והח"מ חולק כיון דלא מצינו סברא זו בש"ס. גם מהר"י ן' לב בתשובה סי'. מסתפק בזה ומה שכתב בק"ע סי' ל"ג אין להקל בצירוף סי' הגוף עם סי' כלים. לא הועתק יפה דזה כתב מהר"י ן' לב על עובדא דידיה שהיה רק סי' חיורי וסומקי כתב כלל העולה שאין לצרף כו' ע"ש אבל קודם לכן כתב ואפילו היינו סומכין על סי' הנ"ל לצרף כו' ויותר נוטה דעתו שמצרפין. והנה הוא סברת ס' מתי"ת ומהרי"ו ובת"ה סי' קס"א דחה דבריו מדפריך בש"ס ממצאו קשור בכיס כו' והא שם יש ראיה ממה ששואל הגט ואבד ואעפ"כ אין מצטרף סי' הכיס אי חיישינן לשאלה. ונראה די"ל בפשיטות דהא כל מקום דתני במשנה ב"מ סימנים באבידה היינו סי' אמצעים דסתם סי' היינו אמצעים מה שמלה כו' שיש לה סימנין אמר את האבידה ולא אמר סימני' וכמה דוכתי וא"כ קשה למאי דמשני מתני' בארוך וגוץ כו' איך תני סתם אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו ויהיה כוונתו על גרועים והא איכא למיטעי. ולכך זה משני הש"ס לחד תירוצא גופו דארוך וגוץ כלי' דחיישינן לשאלה. והיינו כיון דתני כליו וג"כ סתם סימנים וממילא חשש שאלה עושה האמצעים לגרועים. ושוב תני שפיר גופו דומיא דסימני כליו שהן גרועים בסתם כמו כן לא מהני סימני הגוף והיינו דארוך וגוץ ממילא. וא"כ כיון דמוכח כנ"ל ע"כ דחשש שאלה עושה לסי' גרוע וודאי דאינו מצטרף ג"כ כמו ארוך עם חוורי כו' ופריך שפיר מגט. אבל למסקנא דסימנים דרבנן ובמשנה הפי' כפשטיה סי' בגופו סתם סי' אמצעים א"כ הא דתני ובכליו. ומהר"ל הוכיח באמת מדלא תני טביעת עין. ובל"ז הא פשיטא והב"ש תירץ דכוונתו על כלים דלא מושלי. ודוחק דהא תני סתם ובכליו. ולמ"ש כפשוטו דתני כליו להורות ג"כ דומיא דסי' גופו דסתם דהיינו סי' אמצעים וממילא בכליו ג"כ סי' אמצעים רק דאין סי' אמצעים בכליו אלא או בכלים דלא מושלי או בסתם כלים רק סי' מובהק ושוב מחשש שאלה נעשה סי' אמצעי כסברת ב"ש הנ"ל והוי ממש תרווייהו בחדא גווני אבל לא תני סי' אמצעי דכליו דנעשה סי' גרוע מחשש שאלה וכנ"ל:

ט״ווא"כ למסקנא דסי' ל"ד אין לנו ראיה כלל דצירוף לא יועיל מסי' אמצעים דממה דסימנים גרועים בצירוף לא נעשה סי' אמצעי אין להוכיח דמצירוף סימנים אמצעים לא נעשה מובהק דהא כל חד עדיף דגרוע לכ"ע לא מהני וסי' אמצעי ס' אי מהני מה"ת. וא"כ א"ש כדברי מהר"ל דסי' אמצעים דגוף וסי' מובהק דכליו מהני ממ"נ אף לסברת ב"ש דמסברא מחשש שאלה נעשה סי' מובהק דכליו לאמצעי מ"מ שוב מהני צירוף סימנים אמצעים להיות סי' מובהק כדברי ספר מתי"ת דאין ראיה מקושית תה"ד רק על צירוף סי' אמצעי דכלים עם שאר סי' אבל לא על צירוף סי' מובהק דכלים אף שנעשה אמצעי מחשש שאלה ללישנא דסי' דרבנן כנ"ל. ומותרת ממ"נ אי סימנין דאורייתא מהני סימנים אמצעים ואי סי' דרבנן שוב לא מוכח דחיישינן לשאלה רק מסברא דנעשה סי' אמצעי כנ"ל ושוב י"ל דמצטרף הב' סימנים אמצעים להיות סימן מובהק כנ"ל. ואין הוכחה כלל מלשון תה"ד סי' קס"א שיחלוק על מהר"ל דאף שנראה שכתב שם גם על טביעת עין דכלים שדחה דברי מתי"ת אלי' שכתב ישאלו אם יש טביעת עין בכתונת וע"ז קאי ג"כ שם דלא מצטרף ע"ש. מ"מ קאי שם רק על צירוף לשאר אומדנות היינו לסי' גרועים דארוך וגוץ ע"ש דבזה שפיר מספקא ליה אולי סי' דאורייתא ושוב מוכח דחשש שאלה חשש גמור ואינו מועיל אף לצרף ואין כאן שום סי' כדמוכח מהא דפריך מגט דאי הוי חשש גמור לא מהני גם בצירוף כיון דלא הוי אף סי' אמצעי כנ"ל. משא"כ בצירוף לסימני הגוף י"ל דמודה דמהני כמהר"ל מטעם ממ"נ דאי ס"ד מהני סי' הגוף לחוד ואי לאו דאורייתא שוב מחשש שאלה אף שהוא סי' אמצעי מצטרף כנ"ל דאז אין הכרח לתירוץ הש"ס דשאלה רק מסברא כנ"ל. שוב ראיתי שמהר"מ בק"ע ותשובות פ"י כתבו ג"כ שמהרא"י לא קאי אלא אסי' גרועים ומלשון תה"ד סי' רכ"ד גם שבהתחלה כתב אצירוף גרועים כמ"ש סימני קומה ותואר כו' מ"מ הראיה שמביא מלשון הרמב"ם פלוני כך וכך צורתו וכך סימנים היה בו דדייק דמשמע כמה סימנים לא מהני. מזה משמע דלא מהני צירוף סי' אמצעים ג"כ. וכן סוף לשונו כיון דכל חד בפ"ע אינו מועיל ע"ש ועדיין אינו מוכרח:

ט״זומהר"י ן' לב הביא בשם מהר"י ברונא דמצטרף רק שהקשה מהא דאמר רבה (ב"מ י"ט) אי סימנא אית ליה כו' ומספקא ליה אי משום סימנא אהדרוה רבנן אי משום טביעת עין ודוקא צורבא מרבנן כו' למה לא מספקא ליה אולי משום תרוייהו מוכח דלא מהני צירוף ע"ש. אין ראייתו מובנת כלל. דהא על טביעת עין לא היה ספק כלל דמהני רק הספק היה אי סימנין מהני או רק לו משום טביעת עין ודוקא צורבא מרבנן כו'. וא"כ איך יהיה מסופק אם משום תרווייהו כיון דטביעת עין לחוד פשוט דמהני בצורבא מרבנן. וע"כ הרי"ב היה מפרש דגם על טביעת עין היה מסופק אי מהני. ופשטא דש"ס אינו כן. ואפשר כוונתו דהיה לו לספק דגם באחר דלא צורבא מרבנן אף דסי' לאו דאורייתא מ"מ בתרווייהו יחזירנו. גם הדיוק של מהרי"ן לב אע"פ שיש סימנים כו' משמע שיש גם ב' אין הכרח כיון דסתם סי' קרי לאמצעים א"כ אין בכלל צירוף ב' כיון שזה סי' מובהק:

י״זוהנה בש"ס בכורות ד' מ"ו ללישנא קמא דהכרת פדחת לחוד מהני מה"ת רק בעדות אשה בתחילתה אחמרו רבנן דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ע"ש. ואם כן מלשון המשנה אין מעידין אלא על פרצוף פנים כו' אע"פ שיש סי' בגופו ובכליו. מבואר הפירוש הפשוט דאעפ"י שיש סימנין אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואם חסר א' לא מהני ההכרה עם הסימנין וכן מבואר לשון הרמב"ם פרק י"ג מהלכות גיטין ואם חסר אחד מאלו אע"פ כו' וכן לשון הש"ע סי' י"ז סעיף כ"ד ואם ניטל אחד מאלו אע"פ שיש סי' כו' מבואר דהיכר פדחת אף דמהני מה"ת א"כ עדיף מסי' אמצעי ואעפ"כ לא מהני להצטרף עם עוד סי' אמצעי להיות מובהק כנ"ל. ולכאורה הוא ראיה ברורה. אך מדלא הביא תה"ד ומהרי"ו ראיה זו נראה משום די"ל דהרמב"ם פסק לחומרא כלישנא בתרא שם דיכיר לחוד א"כ לא מהני מה"ת בלא פרצוף פנים וחוטם ושוב אין ראיה דצירוף סי' אמצעים לא יועיל די"ל היכר פדחת גרע. ואף דהא מלישנא קמא דש"ס עכ"פ מוכח כנ"ל ז"א דללישנא קמא שוב י"ל דאחמירו רבנן שלא יועיל צירוף ואין הוכחה שלא יועיל מה"ת צירוף די"ל מה"ת הוי שפיר סי' מובהק רק מדרבנן כמו דלענין פדחת וכיון דללישנא בתרא לא החמירו שוב בדרבנן פוסקין כלישנא בתרא לקולא ומהני צירוף כנ"ל. ועוד י"ל דהיכר פדחת שהחמירו רבנן שרגילים לטעות בהכרה עשאוהו כלא היכר כלל וגרע מדרבנן מסימן דעכ"פ הסימן אמת:

י״חוהיה אפשר לסמוך להתיר על מהר"ל וס' מתי"ת ומהרי"ו ומהרש"ל בים של שלמה יבמות פסק ג"כ כס' מתי"ת דמהני צירוף סימן גוף אמצעי לסי' מובהק דכליו וכמהר"ל. והם עמודים גדולים לסמוך עליהם. ובפרט כמה וכמה פוסקים דלא חיישינן כלל לשאלה. ובפרט למהרי"ט דלא מושלי קמיע כנ"ל. גם דעת הח"צ דהוי שאלה דיחיד למי שיש לו סי' כזה ובס' נב"י סי' נ"א דחה דבריו מה שכתב דגם רבא מודה לסברת אביי דיש חילוק בין נפילה דרבים לדיחיד. ודחה דהא בב"ב קע"ב גבי ממך הביא ראיה דלא חיישינן לנפילה מהא דב' יוסף בן שמעון. שאחד מהם יכול להוציא שט"ח על אחרים. ואם היה סובר החילוק לא מוכח כלל כדדחי אביי דהתם נפילה דחד וע"כ דרבא לא ס"ל החילוק כנ"ל ע"ש. ולענ"ד יש לדחות דהא אין להכחיש שיש סברא לחלק ואיך דייק. ונראה דכיון דהטעם דנפילה דחד כו' דאיך יזדמן שימצא זה דוקא ששמו כן. אבל היכא שיש טעם למה בא ליד זה דוקא לא מיקרי נפילה דיחיד כמ"ש תוס' יבמות קט"ז גבי אחין דשמטי מהדדי. וא"כ כיון דהיכא דאינו כתוב בו שמו מיקרי נפילה דרבים אף דהא אמרינן שזה היחיד התובע עתה מצאו היינו משום דכל מי שמצאו בא לתבוע. רק ביוסף בן שמעון איך נזדמן שיוסף בן שמעון מוציאו. ולהנ"ל כיון דלנפילה דרבים חיישינן ומה"ט אין אחר יכול לגבות בשטר זה שאין שמו כתוב בו ואותיות צריך להביא ראיה אי חיישינן לנפילה דרבים. וא"כ אי נימא דלנפילה דחד לא חיישינן ויוסף בן שמעון יכול לגבות. שוב גם כשיוסף בן שמעון מוציאו הוי ג"כ נפילה דרבים דהא כל מי שמצאו השטר לא היה יכול לגבות בו והוצרך למסרו ליוסף בן שמעון זה שיגבה בו. וסבר רבא דאי נימא דלנפילה דרבים חיישינן שוב גם כשיוסף בן שמעון מוצאו לא חשיב נפילה דחד כיון שיש טעם לתלות למה בא לידו דווקא כמו אחין הנ"ל ולא היה גובה בו. והוכיח דגם לדרבים לא חיישינן. אבל גוף החילוק י"ל דשפיר ס"ל:

י״טאך גוף החילוק של הח"צ מה שמדמה שאלה שהוא בכוונה לנפילה. והקשה בעצמו ממאי דפריך ממצא קשור בכיס כו' ונדחק דשם לכתחילה כו'. ותמוה שלא הביא המבואר בתה"ד שם דמביא ראיה זו בעצמו לדחות דברי ספר מתי"ת ולא ס"ל החילוק של הח"צ דבגט לכתחילה כו'. ומתוס' ורא"ש סוף פ"ק דב"מ גבי מצא בחפיסה כו' שמחלקין בין ממון דל"ח לשאלה כו' משמע דלא ס"ל החילוק בין שאלה דיחיד דשם משמע דהספק הוא רק בין המלוה להלוה וכמבואר בטור סי' ס"ה ע"ש. ויש לדחות. ולכאורה מלשון הש"ס עצמו דאמר אביי אי לנפילה מזהר זהיר ואי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה. ואיהו סבר דלנפילה לא חיישינן משום דהוי נפילה דיחיד א"כ גם לפקדון מה"ט לא חיישינן דהוי פקדון דיחיד שהפקיד דוקא ליוסף בן שמעון זה ולמה ליה טעמא דשמיה כשמיה כו'. וע"כ דגם לאביי דוקא נפילה דשלא בכוונה לא חיישינן לדחד משא"כ פקדון דבכוונה י"ל שחפץ להפקיד לזה דוקא ודלא כח"צ הנ"ל דגם גבי שאלה כן. וכן מדאמר לנפילה מיזהר זהיר. והא גם אי גוף הנפילה שכיח מ"מ שימצא זה לא חיישינן. אך לא קשה דהא אביי סבר לנפילה דרבים חיישינן ואף דנפילה לא שכיח דמיזהר זהיר מ"מ בחד לא שכיח חיישינן וגבי ממך א"י להוציא ממון כו'. רק ביוסף בן שמעון דהוי ב' דברים דלא שכיחי הנפילה גופיה וגם שיזדמן דיוסף בן שמעון מצאו זה הוי נפילה דחד ולא חיישינן דהוי כמיעוטא דמיעוטא כו'. וא"כ אביי לטעמיה שפיר הוצרך לומר לנפילה כו' מיזהר זהיר והנפילה בעצמה ג"כ לא שכיח. ושיזדמן שימצא זה ג"כ לא שכיח. אבל בפקדון כיון דגוף חשש פקדון שפיר שכיח. שוב אף דזה שיזדמן שהפקיד לזה דוקא לא שכיח. מ"מ הוי רק חד לא שכיח וכמו נפילה דרבים כו' ולא הי' מוציאין ממון, והוצרך לומר משום דשמי' כשמי' כו' אבל לדידן דקי"ל כרבא גבי ממך דגם לנפילה דרבים ל"ח אף בחד לא שכיח. א"כ גם לשאלה מה דחיישינן הוא רק משום דשכיח ולא דמי לנפילה. וא"כ שוב לשאלה דחד לא חיישינן כיון דלא שכיח שיזדמן וכמו נפילה דרבים כנ"ל וי"ל שפיר כח"צ הנ"ל. וללישנא קמא דבכורות מוכח ג"כ דאי חיישינן לשאלה ומוקמינן מתני' כליו משום שאלה וא"כ שיזדמן למי שיש לו פדחת כזה הוי שאלה דיחיד. אך י"ל לאוקמתא דשאלה באמת אמרינן כשינוי' בתרא דהתם דיכיר לחוד או כמ"ש לעיל כיון דלא חשוב הכרה לא מצטרף גם כן:

כ׳אמנם מה שיש לחוש באשה זו כיון שבעלה היה חסר דעה אף דלשאלה ל"ח מ"מ שמא איבד בידים והשליכם ומצא אחר דלאבידה מדעת חיישינן. דמאי דלא חיישינן לנפילה משום דמזהר זהיר משא"כ בשוטה דמאבד כו'. ובתשובות נ"ב סי' נ"א כתב ג"כ בשוטה כנ"ל וכתב שקשה לסמוך על הכרת הכלים כו' אלא שבסוף התשובה מסיק דכמו דלא חיישינן לשאלה משום חזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו א"כ גם לאבידה מדעת אין לחוש שאם אתה אומר שהשוטה השליך בגדיו ואחר הגביהן ולבשן ואותו אחר הוא הנמצא במים א"כ אתה אומר שהבגדים שלבוש בהן אינן שלו ששוטה שהשליכן אין הפקירו הפקר וג"כ אתה סותר חזקת כל מה שביד אדם הוא שלו או חזקת מרא קמא רק נגד זה יש חזקת אשת איש וכיון דע"י הסימנים איתרע חזקת א"א ואינו רק ספק ושוב לא חיישינן לשאלה ולא לאבידה מדעת כו' ע"ש. וממילא בנידן דידן יש היתר כנ"ל:

כ״אאמנם לענ"ד קשה לסמוך על דבריו בזה מה שכפל ושילש שם בכמה תשובות חזקה הנ"ל דעדיף ממיגו כמ"ש ח"מ סי' צ"ט. דבאמת נראה דהך חזקה לא מהני רק כשאנו דנין על הממון אם הוא שלו או לא אין להוציאו מחזקתו שהמונח ברשותו הוא שלו שלא להוציאו מחזקתו בלי ראיה. וה"ט דהמוציא מחבירו עליו הראיה ואף רוב לא מהני וכן מיגו להוציא לא אמרינן. אבל אין זה חזקה המברר המעשה שנדון מזה על דבר אחר שאין לו שייכות לענין הממון דנימא דוודאי שלו ושוב מוכח שזה המת דאם אין זה המת היה צ"ל שאינו שלו זה דבר רחוק לענ"ד. שאינו הוכחה כלל רק שאין להוציא ממונו של אדם מרשותו אם לא בראיה ברורה. וכן מבואר לשון בעה"ת להדיא הובא בש"ך שם ס"ק ד' ואם לא יביא ראיה אחר שכל הנמצא תחת יד אדם עומד בחזקתו עד שיברר שאינו שלו כו' ומוכח משם גופיה דהש"ך סי' צ"ט ס"ק ו' הקשה מאמנה דמבואר בתוס' וכל הפוסקים דמהימן מיגו דאי בעי מחיל ואף שחזקה כל מה שתחת ידו שלו שאין השטר אמנה וכתב הש"ך דשם ניהו דהשטר תחת ידו אבל אין הממון ת"י שנאמר בו כל מה שת"י שלו משא"כ מטלטלין ע"ש. וא"כ הא כיון דתלי' הא בהא שאם נייר של השטר שלו שוב ממילא הממון שלו ואינו אמנה. תועיל החזקה ממילא לענין החוב ג"כ. וע"כ כמ"ש דמטלטלין שדנין עלי' הוי חזקה אלימתא שלא להוציא אבל שיהיה מהני הראיה לענין מה שאין באין להוציא לא כנ"ל. וכן מבואר חילוק זה בתוס' יבמות קי"ו דאף דדברים שאין עשויין כו' מ"מ בשטר צריך להביא ראיה ופיר"י דהקלף יכול לעכב שלא יפסיד חזקתו אבל החוב לא יוכל להוציא כיון דיש חשש שמא הפקיד והוא כחילוק של הש"ך הנ"ל וכ"כ הרמב"ם וש"ע סי' ס"ו סעיף י"א דא"צ עדים לענין קנייתו היינו נגד המוכר אין חוששין לנפילה ופקדון או מסר ליה ולא קנה דהוי חזקה מה שביד אדם שלו דמוחזק אבל צריך עדים לענין תביעתו נגד הלוה שיאמר מי יאמר שבע"ד שלי כתב ומסר לך. ולא מהני כיון דבלא כתיבה אף הנייר לא קנה וא"כ מורה החזקה ממילא דגם החוב שלו. אך יש לדחות דשמא הקנה לו בפירוש הנייר לצור כו' ועוד דשם נגד חזקת מרא קמא ואותו הראיה בדבר שאין עשוי להשאיל י"ל דלא מהני רק להחזיק לא להוציא ובב"ב דף קע"ג וברמב"ם פ"ט מהלכות נחלות דבאחין דשמטי מהדדי אינו נאמן אף שהשטר יוצא מתחת יד אחד כיון שהדרך ששומטין זה מזה אינו נאמן אף נגד המוכר דכיון שהדרך לשמוט לא מהני החזקה מה שביד אדם שלו וכן גודרות כו' ומכל שכן במונח במקום הפקר שאין חזקה שזה לא לקח ממקום הפקר שהיה מונח דא"כ לא היה שלו. כיון דחזינן היכא דיכול לשומטו או גודרת אינו חזקה. ואף דשם יש נגדו חזקת מרא קמא. מ"מ שוב חזינן דגרוע מחזקת מרא קמא ומיגו מהני נגד חזקת מרא קמא. ובכל ספק קידושין בכסף לא מצרפינן זה לחזקה דאם לא הי' קדושין אין הכסף קדושין שלה ושוב מורה החזקה כל מה שבי"א שלו שהיא מקודשת. וכן ספק גירושין שחזקה שהקלף שלה יורה שמגורשת וכן בזה המונח במקום הפקר רשאי ליקח וא"צ לחוש שמא של שוטה הוא כדאמר ב"מ פ' אלו מציאות באגי בארעא דיתמי לא מחזיקינן א"כ גם שבאמת של השוטה לקחו בהיתר עפ"י דין. ועוד דנראה דנמצא בנהר עם המלבושים. המלבושים של מוצאו דהמציל מן הנהר קי"ל דהרי אלו שלו אף ביאוש שלא מדעת דאבודה ממנו ומכל אדם רחמנא שרי' ע"ש פ' אלו מציאות וא"כ עתה ודאי יצא מחזקת היורשים רק דנימא חזקת מרא קמא שהיה שלו קודם שיצא מחזקתו וזה יהיה בירור. והא בש"ס פ"ב דכתובות גבי בר שטיא ולא אמרן כו' אבל לית ליה חזקה דאבהתא כשהוא שוטה זבין וכשהוא שוטה זבן כו' ולא אמרינן כשהיה בידו קודם שמכרה היה החזקה כל מה שבי"א הוא שלו והיה החזקה שקנאו כשהוא חלים ויועיל החזקה גם עתה. וע"כ כיון שאין עתה בחזקתו לא הוי חזקה אלימתא לברר כנ"ל. ועוד דהנ"ב לא כתב זה רק להפוסקים דלא חיישינן לשאלה. משא"כ אי חיישינן לשאלה וקמיע לא מושלי לא שייך בשוטה כנ"ל:

כ״בומ"ש דע"י סי' שאין חשש רק שמא יש עוד א' עם סי' כזה שוב יצאה מחזקת א"א ול"ח לשאלה כו' דבריו תמוהים דא"כ מאי פריך ממצא קשור בכיס כו' הא יוסף בן שמעון עדיף מסי' ואין חשש רק שמא יש עוד יוסף בן שמעון ואין כאן חזקת א"א ולמה ניחוש לשאלה וע"כ דלא כנ"ל. ואם נאמר כדוחק של הח"צ דהתם לכתחילה. שוב י"ל כהח"צ:

כ״גאמנם לענ"ד יש היתר לסברת מהרי"ט דקמיע הוי מידי דלא מושלי אינשי. וא"כ כל שהוא בדעתו אין לחוש שהשאילו רק שנחוש לאבידה משום שהוא שוטה וא"כ כיון שיש סי' אמצעי הוי ממש נפילה דחד דלא חיישינן וע"כ לא נחלקו על הח"צ רק בשאלה דבכוונה כמ"ש הח"צ בעצמו דיש לחוש שמא רצה להשאיל לזה דוקא. משא"כ כאן דמדעת אין לחוש:

כ״דאולם דברי מהרי"ט תמוה שלא הביא כלל דברי תה"ד סי' קס"א שכתב להדיא אבל שאר כלים דלא מפרש בהו תלמודא מסתמא אין לנו לבדות סברא מלבינו ולומר דאף בהו לא חיישינן לשאלה ע"ש. ובאמת למה לא ניחוש בקמיע שמא נתרפא ולא הוצרכה לו. וב"ב ד' קנ"ג בש"מ דלא כתב מיגו מרעי' איתפטר כו' חיישינן שנתרפא. ואף שמת שמא מחולי אחר ע"ש ורבה דפליג רק משום שמת ע"ש. או אולי לא עשתה הקמיע פעולה והשליכה או השאילה לאחר. גם מ"ש שאינו מועלת לאחר שאין שמו כן. אטו כ"ע האי דינא גמירי אולי סוברים דמועיל לכל מי שיש לו חולי כזו. גם שהוא מכורכת וא"י מה כתוב בו. וקשה לסמוך על סברת עצמו להתיר אשת איש. ונגד התה"ד שהוא מתקיפי קמאי אשר רבותינו נגררים אחריו בכל מקום. ובאמת נראה דמהרי"ט מיקל בחשש שאלה ולכך עשאו לצירוף. ועוד אפשר דבעובדא דמהרי"ט היה ידוע שהקמיע עשתה פעולה וריפאה אותו וכותב הקמיע ציוה לו שלא יסירנה ממנו אף שנתרפא להגן בזה ודאי הסברא ברורה דעדיף מהנך כלים דלא מושלי. משא"כ נידן דידן א"י אופנים של הקמיע ואיך היה קשה לסמוך על כל הנ"ל:

כ״האמנם לדעת מהר"ל והעומדים בשיטתי' נראה דיש היתר. דנראה דלמאן דל"ח לשאלה ודאי דגם לנפילה ופקדון לא חיישינן דאל"ה עדיין החששות במקומם. רק דנימא דניהו דל"ח לנפילה דבר דעת דמיזהר זהיר אבל בשוטה ודאי דיש לחוש שאיבדו ומצא זה. ולענ"ד נראה דאין חשש דהא במצא קשור בכיס כו' אין הספק שמא לא אבד כלל השליח הגט כמבואר שם כיון שהוא שואל הגט כו' ע"ש. וגם דנאמן השליח ע"ז ע"ש רק דהחשש שמא אבד עוד א' גט כזה. וא"כ ע"ז היה קושיות הש"ס דניחוש לשאלה שמא השאיל הכיס לאחר ואותו אחר הניח בו הגט שלו כו'. וא"כ קשה הא אף אי לא חיישינן לשאלה מ"מ הא כיון שאמת שהשליח אבד הגט והכיס שייך שמא מצא אחר הכיס והניח בו גט שלו דלא שייך לנפילה לא חיישינן כיון שיודעין שנאבד ואין כאן רק המציאה לחוד ושפיר ניחוש שמצאו אחר והניח בו גט שלו כנ"ל. ומאי מהני סי' הכיס. וע"כ ודאי דלא חיישינן לשאלה גם היכא שידוע שנאבד חפץ כזה אין לחוש שמא מצאו זה וא"כ מה שזה היה שוטה ניהו דהוי כמונח דבר במקום הפקר לא גרע מודאי נאבד דמ"מ ל"ח שמצאו זה כנ"ל. וכמו דלא חיישינן התם בודאי אבד שמצאו זה כמו כן ל"ח כאן שמצאו זה שמת דבש"ס מדמי לה כו'. ועוד מדפריך ואי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף האיך מהדרינן אבל אי לא חיישינן לשאלה לא קשה. והא נימא שבאמת אבד הוא האוכף כיון שאומר סימניו ואחר מצאו והניחו על חמורו ומאי ראיה על החמור ומוכח ע"כ דאף שבאמת אבד ל"ח שמצאו זה דכמו דל"ח לשאלה כן לא חיישינן למציאה אף בוודאי אבוד כנ"ל וא"כ בשוטה לא גרע מודאי אבוד כנ"ל ובתוס' ב"מ כ"ב ע"ב כתבו דלעולם אין החשש שלא אבד כלל כיון דמכריז סתם חפץ מצאתי והוא אומר איזה חפץ רק החשש שנאבד עוד חפץ כזה ע"ש. וא"כ מוכח דגם ודאי אבוד ל"ח למציאה כנ"ל. וא"כ שפיר אף דאי חיישינן לשאלה גם למציאה חיישינן מ"מ שוב יש היתר ממ"נ כמ"ש מהר"ל דאי חיישינן לשאלה א"כ סימנים דאורייתא ומותרת משום סימני הגוף ואי סימנים לאו דאורייתא שוב ל"ח לשאלה א"כ סימנים דאורייתא ומותרת משום סימני הגוף ואי סימנים לאו דאורייתא שוב ל"ח לשאלה וגם למציאה לא חיישינן ומהני טביעת עין וסימנים מובהקים דכלים כנ"ל:

כ״ואמנם מה שיש להסתפק עוד כאן לענ"ד דמנין לנו שהקמיע של בעל אשה זו. הלא אין הסופר מכיר בטביעת עין שזו הקמיע של ר' קאפיל רק שיודע שזה כ"י ואומר שמעולם לא כתב עוד קמיע לאיש ששמו ר' קאפיל רק לזה. וממילא נודע לנו שזו הקמיע שלו. והוי כהאי דאמר בש"ס ב"מ דף י"ח דמוקי ר"י דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון זה דלא חיישינן דילמא איתרמי שמא כשמא. וכתבו התוס' דבמכירין החתימות ודאי ל"ח דאיתרמי שיהיה נראה לו שזו חתימתן והוא ממש בנ"ד כנ"ל. אמנם מדנקיט הש"ס דאמרי עדים כו' ולא אמר רבותא דאמר הסופר מעולם לא כתבתי גט אלא ליוסף בן שמעון אחד כו' או ליוסף בן שמעון זה כפי הגירסות שם. וגם בש"ע סי' קל"ב הוי ליה למנקט רבותא ונקיט עדים. והיה נראה לכאורה דדוקא עדים דחתימתן הוי עדות והוי מלתא דרמיא עלייהו כשחותמין על גט כדאמר בש"ס פ"ב דכתובות דאף בתר ס' שנין דלא מידכר מ"מ סהדי דרמי עלייהו דכירי כו' אבל הסופר י"ל דאף שאומר שלא כתב גט אחר לאיש ששמו יוסף בן שמעון אלא זה הוי מילתא דלא רמיא עלי' למי כותב גט שהוא רק מעשה בעלמא שאין נפקותא בדבר בשעת מעשה ויש לחוש שמא כתב ולאו אדעתי'. וכהאי דלא עברתי בצד עמוד פלוני כו' (שבועות ל"ד). וכהודאה לגבי משטה באומר להד"מ דמילי דכדי לא דכירי אינשי ובש"ס נדה אימר עברה ולאו אדעתה. וכמבואר ברשב"א והרא"ש פ"ק דחולין וש"ע י"ד סי' א' בשוחט דלא גמיר אף דאחר שלמד אומר לא שהיתי ולא דרסתי בברי מ"מ כיון דבשעת שעשה לא היה יודע שיש נ"מ בדבר אמרינן שמא עשה ואינו זוכר ונדמה לו שלא עשה אף שאומר עכשיו בבירור לא מהני כנ"ל. ובט"ז הלכות נדה סי' ק"צ ס"ק מ' דאף דאמרה לא נכנסתי למקום הפנימית פסק דאמרינן כיון דלא הוי רמיא עלה אימר נכנסה ולאו אדעתה כש"ס הנ"ל ומסיק הט"ז דבזמן קצר סמוך לשכיבתה לא חיישינן שמא שכחה משא"כ באיזה זמן ע"ש והש"ך בנה"כ חלק עליו דהתם גבי לא עברתי כו' לאו אדעתה ואפשר מ"מ אמת שפרע אבל הכא הא אומרת ברי לי ורמי עלה ואי לאו דקושטא קאמרה איסורא קעבדה כו' ע"ש. ותמוה מהאי דשוחט דלא גמיר דג"כ אומר עכשיו ברי לי שלא שהיתי כו' ושייך ג"כ אי לאו דקושטא קאמר מאכיל טריפות ואיסורא עביד דעתה יודע שיש נ"מ בדבר ורמי עלי' וע"כ מאי מהני מאי דעכשיו רמי עלי' כיון דבשעת מעשה לא הוי רמי עלי' שכח ונדמה לו שלא עשה כיון שלא הי' נ"מ אז לדעתו בדבר כנ"ל. וכמו מילי דכדי לא דכירי כנ"ל. וא"כ כאן בקמיע דודאי הוי מילתא דלא רמיא עלי' למי כותב קמיע י"ל שמא כתב לעוד אחד ששמו קאפיל. ובעובדא דמהרי"ט סי' קל"ט שהיה כתוב שמו ושם אמו כתב שפיר דהא קי"ל בלא הוחזק כרבא דלא חיישינן לתרי יצחק וא"כ כיון שיודעין שלזה נכתב קמיע זו שוב אין חשש לעוד אחד ששמו ושם אמו שוין אבל בעובדא דידן שאינו כתוב וניכר בהקמיע רק שמו לבד. וזה ודאי איכא טובא והוחזק. ואין הסופר מכיר בטביעת עין רק שהוא כ"י. ואם ניחוש שכ' עוד קמיע לקאפיל שוב אין לנו שום ראיה שזו הקמיע בעל אשה זו כנ"ל. ולהש"ך בנה"כ ע"כ לחלק בין שחיטה דיש כמה דברים הפוסלים. משא"כ במעשה זו. ומהא דאמרינן במביא גט ואבד דמצאו לאלתר כשר כשראה שלא עבר אדם שם בש"ס פ"ב דגיטין וש"ע סי' קל"ב ולא אמרינן דלא רמי' עלי' ושמא עבר אדם אין ראיה דכיון שאבד הגט רמי' עלי' אם עבר אדם כנ"ל. ואף דמסתימת הפוסקים משמע דהגם שלא יודע לו מיד שאבד רק אחר שעה ויודע שקודם שעה היה הגט בידו ובשעה זו ראה שלא עבר אדם ג"כ מהני ואף דבזה לא היה רמיא עלי' אעפ"כ לא חיישינן שמא עבר. אין ראיה כמו שמחלק הט"ז דבשעה מועטת לא חיישינן ששכח משא"כ באיזה זמן כנ"ל. ובמרדכי פרק כל שעה וא"ח סי' תמ"ז בלא נזהר לשם פסח ואומר ברי כו' דלא מהני. ואף דבב' עדים נראה דאין חוששין כיון שמעידין בתורת עדות מ"מ בעד אחד כמו בסופר בנידן דידן אפשר דלא מהני:

כ״זוהנה במס' טהרות פ"ז גבי ידים הי' ידיו טהורות והסיע לבו מלאכול אע"פ שאמר יודע אני שלא נטמאו ידיו טמאות שהידים עסקניות כו' דחיישינן שמא נגע ולאו אדעתי' ולפי' תוס' ורא"ש מוכח דבשאר דברים לא חיישינן להכי דאל"ה היה טמא כל גופו. וכן בתוספתא הביאה הר"ש שם היה משתמש מן החביות בחזקת שהוא חולין ואח"כ נמצאת שהוא של תרומה ה"ז טהורה ואסורה באכילה שהוא ספק טבול יום. והיינו משום דלא הוי רמיא עליה ואינו נאמן עכשיו. אך כל הנך דוקא בטהרות ע"ש פרק א"ד בחגיגה דהיסח הדעת פוסל:

כ״חאבל בשאר דברים נראה דלא אמרינן כן רק דוקא בדבר שעסוק בה ודרכו לעשות כמו בשחיטה דמאן דלא גמיר דרכו לקלקל וכמו בסכין שכתב מהרש"ל הובא בש"ך יו"ד סי' צ"ד ס"ק כ"ד כיון שמסתמא חותך בכולו לא מהימן אף שאומר ברי שלא חתך רק במקצת משום דלא רמיא עליה כו'. אבל במעשה שעשה והוא אומר ברי שלא עשה מעשה דניחוש שעשה ושכח לגמרי עד שנדמה לו שלא עשה בברי נראה דלא חיישינן ודוקא בלא עברתי בצד עמוד דהוי בשעת מעשה דבר שאין מדקדקין עליו כלל אם עושה המעשה דאין משגיח אם עובר בצד עמוד או לאו. וכן בהודאה דמשטה כיון דהוי מילי דכדי לא דכירי כו'. אבל מעשה שעושה שיודע בשעה שעושה מה עושה. ונימא דשכח אח"כ אף שנדמה בברי לא אמרינן. והא בש"ס פרק המדיר דף ע"ב גבי עוברת על דת דאמרה פלוני כהן תיקן לי הכרי ושיילי' ואישתכח שיקרא ומאי בירור הוא נימא שמא תיקן כרי ושכח דאטו רמיא על הכהן אם תיקן כרי לאיזה אדם. וכן חכם פלוני טיהר לי את הדם דג"כ לא רמיא ולא מפליג בין זמן מרובה ופלוני גבל תיקן לי את העיסה כו' ומוכח דכשאומר ברי שלא עשה המעשה שבשעת מעשה היה מעשה גמור לא מילי דכדי נאמן כנ"ל. ובפרק י"ג מהלכות אבות הטומאה כתב הרמב"ם ז"ל אהא דהסיח דעתו בידים כו' שאומר ברי לי דכך מדבריהם טעון טבילה כו' ע"ש. אך אפשר דמ"מ רמיא עליה אם נגע בטומאה רק דלענין תרומה וקודש לא סמכינן עלה. ובש"ס פסחים ד' י' ע"ב מייתי הברייתא קרדום שאבד בבית הבית טמא שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו רשב"ג אומר הבית טהור שאני אומר השאילו לאחר ושכח או שנטלו מזוית זו כו' ושכח. ומבואר דלרשב"ג אף במעשה גמור כמו שאלה שהשאיל כליו לאחר חיישינן שמא שכח ונדמה לו עתה שלא השאיל. אך י"ל משום דאבד הקרדום סבר דיש לתלות יותר בשאלה ושכח משאדם נכנס לשם. אבל אפשר בשאר דוכתי לא חיישינן להכי. והא גבי מצא גט קשור בכיס כו' היכא דהשליח עצמו מצאו מבואר בש"ע סי' קל"ב דאף בכלים דמושלי אם השליח יודע שלא השאילו מהני ולא חיישינן שמא השאילו ושכח כדחייש רשב"ג כנ"ל וע"כ לחלק בין הנ"ל:

כ״טובש"ך יו"ד סי' צ"ד ס"ק כ"ח פסק כמחבר והרב דלא כרש"ל בסכין כשאומר ברי עד כמה חתך דמהני אף דהדרך לחתוך בכל הסכין ולא הוי רמי עליה אז ע"ש. ואף לרש"ל הוי שם כמו בשחיטה כיון שעוסק בדבר וגם כמילי דכדי שאין דרך לדקדק כלל עד כמה חותך בהסכין משא"כ מעשה גמור שישכח לגמרי כנ"ל:

ל׳וגם במעשה שעושה אחר חזינן דלא אמרינן כנ"ל דהא כל עדות המכחישין שלא לוה או שאר מעשה ואף דלא רמי עלי' אז אם לוה זה או כה"ג מ"מ הוי עדות גמור ולא אמרינן שמא נעשה ושכחו עד שנדמה להם שלא עשה אף שלא הי' מתכוונים לעדות כלל בשעת מעשה כדפסקו הפוסקים שלא כדברי תוס' פ"ג דכריתות בהא דלא נתכוונתי לעדות כו'. ואף בעד אחד הוי עדות גמור כה"ג וע"כ דלא אמרינן הכי במעשה גמור וכשמעיד בתורת עדות כנ"ל וא"כ נראה דשפיר יש לסמוך כאן על עדות הסופר שלא כתב קמיע לאדם ששמו יעקב קאפיל אלא לזה שהיה בעל אשה זו. וכיון שנתברר לנו שהי' הקמיע שלו מותרת לדעת מהר"ל והעומדים בשיטתו כנ"ל:

ל״אוהנה בהיתר אשה זו מצד טביעת עין. בדברי תוס' יבמות ק"כ נתחבטו הראשונים והאחרונים ולא העלו דבר ברור. והנה עתה שזכינו שנדפס ספר הישר הגם שיש שם כמה טעיות עכ"ז יש לעמוד מתוכם על כוונת התוס' בעזה"י: ר"ת דייק מדלא קתני במשנה אין מעידין על האדם אלא א"כ יש בו פרצוף פנים עם החוטם. רק אין מעידין אלא על פרצוף פנים כו' מוכח דלא קאי כשמכירין בטביעת עין שזה הוא פלוני דזה ודאי מהני דמעשים בכל יום שמכירין המת אפי' אחר י"ב חודש כו' וכיון שאפשר להכיר ממילא אין להכחיש עדותן של עדים האומרים שניכר להם בטביעת עין שזה הוא. והיינו כשגופו שלם כו' דבזה אפשר להיות בו טביעת עין גמור שהוא פלוני כו'. אלא מתני' מיירי שאין רק החתיכה מהראש שיש בו פדחת ופנים וחוטם ובחתיכה כזו א"א להיות בו טביעת עין גמור שזה הוא פלוני שמאבד טביעת עין גמור רק סימן נקרא שאותו החתיכה נראה להם שהפדחת ופנים וחוטם שבחתיכה זו הוא כמו פדחת ופנים וחוטם של פלוני. ובזה אמרה המשנה דכשיש כל הג' חשיב סימן מובהק דלא שכיח שיזדמן שיהיה לאדם אחר אותן הג' פדחת ופרצוף פנים וחוטם שיהיה נדמה להרואים שהוא של פלוני אבל כשחסר אחד מאלו לא הוי סי' מובהק ואין מעידין כו' אעפ"י שיש סימנין בגופו כו' היינו סימן פרטי כנ"ל ועלה קאי אין מעידין אלא עד ג' כו' היינו על החתיכה מג' אלו שאינו אלא סי' ואחר ג' משתנה ושוב אינו סימן מובהק. אבל הטביעת עין גמור היינו כשגופו שלם שאינו מאבד הטב"ע מזה לא מיירי ודאי מהני גם אחר ג' כיון שמעידין בבירור שזה הוא. א"א שנשתנה שיהיה להעדים טביעת עין בו שזה הוא ואינו הוא. ואם היה משתנה לא היה ניכר להם בטב"ע שהוא זה. וזה פשוט בעיני ר"ת ז"ל. רק בזה מסתפק אם אחר ג' וגופו שלם ואין להם בו טב"ע רק ניכר להם ע"י סימני כל הגוף שהפדחת ופנים וחוטם וראשו ושפתו וסנטרו קומתו עביו ורגליו נראה להם שהכל כמו שהיה לפלוני אפשר דמהני ג"כ. כיון דמתני' לא מיירי רק מחתיכה שיש בו ג' פדחת ופרצוף פנים וחוטם י"ל דוקא בג' אלו לבד אין להכיר אחר ג' אבל ע"י סימנים מכל גופו אף אחר ג' חשיב סימן מובהק כשנראה להם כמו של פלוני אף שאין להם בו טביעת עין להעיד שזה הוא רק בתורת סימנים כנ"ל שטביעת עין הוא הכרה ברורה בלא סימנים. רק בהכרה שע"י הסימנים כנ"ל בזה מסתפק ר"ת דאפשר דכיון דג' הנ"ל דתני במשנה דחשיבי סי' מובהק ואעפ"כ לא מהני אחר ג' ממילא גם סימני כל גופו לא מהני כנ"ל. אבל בטביעת עין גמור שזה פלוני פשיטא ליה דמהני אחר ג' וכן כשגופו שלם אף דהראש אינו שלם ע"ש. ובאמת שחילק זה בכמה דוכתי בקיום שמכירין העדים בטביעת עין שהוא כ"י ובין שמקיימין ע"י דימוי שכ"י יוצא ממקום אחר שדומה לכתב הנ"ל. בזה מחלק הש"ס ביוצא מתחת יד עצמו דאימר זיופי זייף כו' עד שנדמה כמו זה משא"כ במכירין בטביעת עין א"א שידמה כו' כמבואר בש"ע ופוסקים שם. וכמו מקיפין בריאה וזה יקרא רק סימן שנראה זה כמו זה. ובזה אפשר לטעות. ובזה מיירי המשנה שקרא סימנים שנראה להם כמו של פלוני כנ"ל. משא"כ בטביעת עין שזה הוא כנ"ל:

ל״בובזה מבואר לשון התוספות ואומר ר"ת דהיינו כשאין שם אלא פרצוף כו' אבל כשכל גופו שלם אפילו אין כאן פדחת וחוטם ניכר היטב ע"י סימני הגוף כו' פי' דאף שאין מעידין בטביעת עין שזה הוא רק סימנים של כל הגוף שניכר להם כמו של פלוני ג"כ י"ל דמהני כיון דמתני' לא מיירי רק מחתיכה שיש בה ג' אלו אם חסר אחד לא הוי סימן מובהק משא"כ כשכל פרטי אברי גופו נראה להם כמו של פלוני י"ל דמהני. ואח"כ כתבו תוס' ועוד דשמא דוקא בסימנים הוא דאמר הכי אבל בטביעת עין ניכר היטיב ע"י סימני הגוף כיון שיש כל גופו ואפי' אחר כמה ימים. פי' דדוקא בחתיכה שיש בה ג' הנ"ל דכבר אבד הטביעת עין וא"א שיהיה בו טביעת עין גמור משא"כ בגופו שלם שאפשר להיות בו טביעת עין גמור ע"י סימני הכרה דכל גופו דהא מטביעת עין לא מיירי מתני'. ואח"כ כתבו דכשאינו נחבל בפנים דבר פשוט דאפשר להכירו אפילו אחר כמה ימים ודאי מהני כשאומרים דניכר להם בטביעת עין שזה פלוני:

ל״גואח"כ כתבו ואפילו הוא אמת דהיכא שנחבל בפרצוף אין מעידין עליו אלא תוך ג' ימים כיון שנשאר גופו שלם וגם יכול להיות שהוא בתוך ג' כיון שא"י מתי נהרג אין לתלותו אלא בתוך ג' ימים דוקא. פי' לענ"ד שאין זה כלל מדברי ר"ת שהוא אינו מסתפק וכתב להדיא בס' הישר דלא משום עגונה מיקל אלא שהיא אמיתה של תורה וכן כתב שם אח"כ אבל בטביעת עין גמור שישנו רובו שלם וראשו מעידין עליו אף אחר זמן מרובה אבל כשסנטרו ופיו ושפתיו ושפמו וצוארו נשחת וגופו ושדרתו נחתך ליכא טביעת עין בפרצוף פנים וחוטם ופדחת אלא כמו סימנים שמעיד שדומה לפדחת ופרצוף פנים וחוטם של פלוני כמו סימן מובהק לכ"ע דאורייתא אבל טביעת עין ליכא אבל אי איכא טביעת עין לית דין ולית דיין דמעידין אפי' אחר כמה ימים ע"ש. וגם לא הוזכר כלל שם בדברי ר"ת בספק תוך ג' ולא דיבר מזה ע"ש. רק נראה דהתוס' כתבו אפי' אם אמת דהיכא שנחבל כו'. היינו אפילו נימא דלא כר"ת בזה רק דנחבל בפניו לא מהני טביעת עין דגופו. מ"מ הדין עכ"פ כיון שכל גופו שלם וגם יכול להיות שהוא תוך ג' אין לתלותו אלא בתוך ג' דוקא. והפי' ג"כ לענ"ד לא כמו שפי' הפוסקים דתלינן לקולא בספק תוך ג' ונימא דכוונתם דיש שני צדדים להקל דאף אם בודאי תוך ג' לא נסמוך אבל בספק אזלינן לקולא כעין ספק ספיקא. דאם היה הפירוש כן היה להו לומר דאזלינן לקולא ומה זה שכתבו ואין תולין אלא בתוך ג' דוקא. וכן למה שהבינו הפוסקים מדבריהם דלעולם אזלינן לקולא בספק תוך ג' אין הלשון מיושב כלל. ולכך לענ"ד פשוט דכוונתם דאף אי נימא דבגופו שלם ומכירין בטביעת עין אעפ"כ לא מהני אחר ג'. וא"כ ע"כ צ"ל דאף שהעדים מכירין בטביעת עין ואומרים שזה הוא מ"מ אנו אומרים דודאי שקר דא"א להכיר בטביעת עין אחר ג' וא"כ ממילא בספק תוך ג' וגופו שלם ומכירין בטביעת עין שוב אמרינן דודאי הוא תוך ג' כיון שעל זה עצמו מסופקים ואם הוא אחר ג' ע"כ משקרין שא"א להכיר בטביעת עין שוב זה עצמו הוכחה ברורה שהוא תוך ג' וכתבו שפיר דאין לתלות אלא בתוך ג' דוקא כנ"ל. והחילוק פשוט דכשאין גופו שלם דאין בו טביעת עין גמור בחתיכה מהראש כנ"ל רק סימן כמ"ש ר"ת להדיא שנראה כמו של פלוני. ובזה אחר ג' כיון דעשוי להשתנות וכמו בשומא ונדמה שהוא כמו שלא פלוני אף דאינו כן וממילא גם בספק תוך ג' לא מהני כלל דהספק שמא אחר ג' ואין כאן סימן כלל ומודים התוס' דאזלינן לחומרא רק כשגופו שלם ויש להם טביעת עין גמור ובזה לא נסתפקו התוס' שיש טביעת עין גמור וטביעת עין גמור שיודעין שזה הוא ודאי אין עשוי להשתנות שיהיה להעדים טביעת עין גמור ע"י השינוי על אחר שהוא זה. רק אי נימא דלא מהני אחר ג' אף שאומרים שיש להם טביעת עין ע"כ הטעם דאנו אומרים שא"א להיות בו טביעת עין גמור אחר ג' שמתבלבל הצורה עד שא"א להכיר בטביעת עין גמור מי הוא ואף שמעידים שיש בו טביעת עין טועים או משקרים אבל לא שנדמה להם על אחר שזה. וא"כ שפיר בספק תוך ג' ודאי מותרת ממ"נ דאי שיש באמת טביעת עין גם אחר ג' כר"ת ואי אין טביעת עין אחר ג' א"כ העדים שאומרים שיש להם טביעת עין שוב נתברר שהוא תוך ג' דוקא דאל"כ היינו צריכים לומר דטועים או משקרים. ומדוקדק היטיב לשון התוס' ואפי' כו' מ"מ כיון שכל גופו שלם כו' וגם יכול להיות כו' שוב אין לתלות אלא בתוך ג' דוקא וזה ברור לענ"ד בכוונת התוס':

ל״דוהרשב"א ז"ל כתב שמצא כתוב בשם התוס' ויכול להיות שבנמצא הרוג וא"י אי תוך ג' תולין בתוך ג' כו' וכתבו שהתוס' עצמם מסתפקים בדבר ואחריו נמשך הריב"ש שכתב מאחר שהתוס' כתבו ויכול להיות דמספקא להו ע"ש. ונראה שהיה להם גירסא אחרת דלתוס' שלפנינו הך ויכול להיות לא קאי על הדין רק ויכול להיות שהוא תוך ג'. ואי אפשר לפרש שום פי' אחר ולא מספקא להו כלל גוף הדין רק תולין בודאי בתוך ג'. וכן מבואר ברא"ש וטור ורבינו ירוחם נתיב כ"ג דלא מספקא להו כלל רק כתבו בשם התוס' בפשיטות. וא"כ היה נראה לענ"ד מאחר שמבואר ברשב"א בחידושיו שאינו חולק על התוס' רק משום שגם הם כתבו ואפשר דמספקא להו. ואף הוא נשאר בהדבר צריך תלמוד. והוא משום שלא ראה רק דברי תוס' שמצא וא"כ מאחר שבתוס' שלפנינו וכל הפוסקים הנ"ל הביאו דפשיטא להו ואי הוי שמעו הרשב"א וריב"ש לא היו חולקים עליהם כנ"ל:

ל״הוגם בענין הטביעת עין אחר ג' נראה שלא ראו דברי ר"ת עצמם בספר הישר דהא עיקר ראי' שלהם לדחות דברי ר"ת מהא דכרמי ודגלת ע"ש. ור"ת הביא בעצמו ראיה זו וכתב דאיירי התם שלא היה בו טביעת עין דאכלוה כוורי וזה הוא הרבותא במה דאמר אפומא דשושביני' כו' דאף שהיה שושבינו והיה מכירו היטיב ואעפ"כ לא היה לו בו טביעת עין גמור וזה ריעותא ואעפ"כ אנסבי' עפ"י ההכרה דפדחת ופרצוף פנים וחוטם שהוא סי' מובהק ע"ש. גם מה שהקשה רשב"א וכל הפוסקים דמתני' סתמא קתני אפילו גופו שלם כו'. ג"כ מבואר להדיא בדברי ר"ת דאדרבה דייק מלשון המשנה דבגופו שלם הוי ליה למיתני אין מעידין על האדם אלא א"כ יש בו פרצוף פנים וחוטם ומדתני אין מעידין אלא על פרצוף פנים כו' היינו מבואר דקאי רק אחתיכה כו' ע"ש. וכן קושיא הב' לא קשה ע"ש. וכן מ"ש עוד מדסיים אע"פ שיש סימנים בגופו כו' ג"כ מיישב שם כיון דברישא מיירי בסימני פדחת וחוטם שא"א טביעת עין בחתיכה כו' אמר אח"כ דאף שיש סימנים בגופו פרטים ג"כ לא מהני משא"כ בגופו שלם דיש טביעת עין ממש לא מיירי מתני' כלל דפשוט דמהני כנ"ל. הארכתי בזה לפי שהוא מקצוע גדול ולא נתבאר בדברי הפוסקים:

ל״ווממילא למ"ש נראה דגם בספק אישתהי שעה א' אחר שהועלה מהמים דפסק הר"ן ז"ל דלדברי הכל אזלינן לחומרא דגם ר"ת מודה דזמן מועט לא תלינן שהוא תוך שעה ע"ש והיינו לטעמיה כמו שסוברים בדברי ר"ת דאזלינן לקולא בספק תוך ג' שייך חילוק הנ"ל. אבל למ"ש א"כ כיון שמעידין שיש להם טביעת עין גמור א"כ גם באישתהי ע"כ או דמהני טביעת עין גמור בגופו שלם ואי לא מהני דתפח א"כ ע"כ אנו אומרים שא"א להיות טביעת עין גמור כשנשתהה שעה דתפח. ושוב ספק אישתהי אנו אומרים שודאי לא אישתהי שעה שהרי מעידים שיש להם בו טביעת עין גמור וע"כ דלא אישתהי או דאף באישתהי מהני טביעת עין גמור וכמו בספק תוך ג' דמותרת מטעם הנ"ל כנ"ל:

ל״זועיין בס' נודע ביהודה ושאר אחרונים שתמהו תימה רבה על הפוסקים דספק תוך ג' מותר מהאי דדיגלת דאסקוהו בתר ה' יומי מה בכך אף אם ודאי ניצול אז מותרת דעדיין ספק תוך ג' כיון שאנו מסופקין שאינו הוא דאם הוא ודאי מותרת שא"א שיחיה ה' ימים במים וע"כ אתה חושש שזה שנטבע ניצול. וא"כ זה הנמצא ספק תוך ג' ומותרת ע"ש שהאריכו ולמ"ש אין התחלה לקושיא. שמבואר להדיא בדברי ר"ת דלא מיירי התם בטביעת עין רק שנשחת ואכלוה כוורי שאין רק ספק ובזה אף בספק תוך ג' אסורה דלא אזלינן כלל לקולא. רק התוס' כתבו ביש טביעת עין גמור בזה מהני ספק תוך ג' מטעם הנ"ל. אעפ"כ וכי מה כחי לדבר דבר נגד גדולי הראשונים ז"ל ומסתמא בקיאי בדברי ר"ת ז"ל טפי מינן. עכ"פ לסניף להתיר יהיה מאחר שנראין הדברים שהאמת כן:

ל״חוהנה עיקר הריעותא בעדות העדים שמעידים שהיה תפוח קצת. ובתפח מבואר במהרח"ש וק"ע דאף לא אישתהי לא מהני. ואין לדייק מלשון הרמב"ם ונתפח כו'. דכיון דמיירי בודאי נתפח ע"כ בלא אישתהי אף שנתפח מהני. וניהו שדחו הפוסקים דבריו באשתהי מ"מ בלא אשתהי אפשר מודים דאינו נראה כלל דהרמב"ם ז"ל נראה דנקיט אורחא דמלתא דשנשתהה נתפח אבל אין להוכיח מדבריו דנתפח ולא שהה יהיה מועיל. וכן משמע מהפוסקים וסתימת הש"ס דדוקא על סתם קאמר אישתהי מתפח תפח אף שאינו ניכר. אבל כשניכר שתפח הא חזינן דאישתני. אעפ"כ נראה לדעת ר"ת דגופו שלם אף שאין פרצוף פנים וחוטם קיים מהני. שוב מהני גם בתפח קצת כשמכירין בטביעת עין גמור דהא כיון דקאי עובדא דדיגלת רק בליכא טביעת עין א"כ עלה הוא דקאמר וה"מ דחזיוה בשעתיה אבל בטביעת עין גמור יש לומר דמהני אף ודאי אישתהי ותפח:

ל״טויש לדחות דאין זה רק על סתם אישתהי שאינו אלא חשש שמא תפח וע"ז שפיר דוקא בלא טביעת עין אבל כשיש להם בו טביעת עין שוב אמרינן דודאי לא תפח דאם היה תפח ודאי לא היה להם טביעת עין כנ"ל. משא"כ ברואין שנתפח אפשר דאבד הטביעת עין כמו דאינו שלם כנ"ל:

מ׳אמנם בל"ז איך אפשר להקל בלי ראיה שאינו מפורש בשום מקום דתפח יהיה מועיל הטביעת עין. דאפשר דלא מיקרי כלל גופו אף לר"ת דכיון שתפח י"ל דגם הגוף תפח ואבד הטביעת עין שלו. ולשון הר"ת בס' הישר אעובדא דדגלת אכלוה כוורי או תפח כו' משמע דאז אין בו טביעת עין. אך י"ל שתפח לגמרי עד שאינו ניכר בטביעת עין ואז באמת א"א להעיד עליו בטביעת עין. משא"כ תפח קצת ומעידים שניכר להם בטביעת עין לא חשדינן למשקרין וחזינן שלא נתפח עד שיאבד טביעת עין שלו. וזה נראה יותר. ומהרח"ש בשם הרשד"ם כתב להתיר בנפוח קצת ובגופו שלם. אולם כתב בלי שום ראיה. והרשד"ם סי' ר"ד כתב דא"א להכחיש המוחש שמי שעומד בים ד' או ה' ימים שלא יתפח מצד המים הנכנסים בו וא"כ איך אפשר להעיד עליו אלא שנראה דניהו דהגוף נתפח מצד המים אבל צורת הפנים עומד ואינו משתנה ע"ש. וניהו דלכאורה לדבריו יש חומרא דכשפניו נפוח קצת ודאי דגם הגוף נתפח ואפשר דלא מיקרי גופו שלם גם לר"ת. אך שוב מוכח מהרא"ש וטור שכתבו סי' י"ז דבלא ראה הטביעה אפי' לא ראה מיד שהועלה מהני בטביעת עין כשכל גופו שלם. ולדברי רשד"ם הא הגוף ודאי תפח ומוכח דאף שתפח מיקרי כל גופו שלם לענין הטביעת עין וא"כ לדעת ר"ת ז"ל מותרת ע"י עדות ר' יעקב בר' אלי' שהעיד בטביעת עין גמור שזהו ר' קאפיל בעל אשה זו כי שאר העדים לא העידו כלל על טביעת עין מהגוף ופירשו שע"י הפנים הכירוהו וזה לא מהני בתפח:

מ״אאך רבו החולקים על ר"ת באין צורתו שלימה. מ"מ אינו מוכרח בתפוח קצת. ובתשובת גנת ורדים כלל ג' סי' י"ח מיקל בתפח משם ר"ת. אולם הוכיח זה מלשון המרדכי על קושיא של ר"י שהעמיד שומרים ג' ימים וי"ל כו' אי נמי אפילו איכא שלפעמים דרכן להתנפח ואין יכולין להכירו מיהו היכא שאנו רואים ומכירין אותו יפה יכול להעיד עליו אפילו אחר ג' כו'. ומזה הוכיח דאפילו תפח מהני כשמכירין ע"ש. ואינו כלום. דאנה מבואר אף בתפח כוונתו פשוטה דהעמיד שומרים דכשנתפחו אין מעידין כו' אבל כמה יש שאינם נתפחים וממילא כשמכירין בטביעת עין אנו אומרים שלא נתפחו. ואין שום ראיה ברואין שנתפח. ובנודע ביהודה מהדורא תנינא סי' מ"ו התיר אף בנפוח בצירוף הפאס כלים דלא מושלי ע"ש ג"כ שאין זז מהיתר שלו. אולם כתב דבריו בלי ראיה. ומ"מ ממ"ש הרא"ש והטור לר"ת דאפי' אח"ז שהועלה מהמים מהני טביעת עין והא אז הדרך שיהיה נפוח כדאמר אישתהי מיתפח תפח בש"ס. וא"כ היה להם להזכיר דדוקא בלא תפח. מזה נראה דאף בתפח מיקל ר"ת. ויש לסמוך על הרשד"ם וגינת ורדים עכ"פ בתפוח קצת ומהני עדות ר' יעקב בר' אלי'. וגם עדות הב"ח אברהם צבי דאז היה מקצת ראשו במים. והעלה בגנת ורדים כלל ג' סי' ה' לפשיטות דמהני אף מקצת במים בשם ס' פ"מ. וגם מקצתו נפוח מיקל הגם דמצרף שם לס"ס. והרבה נשתמשו בס"ס ספק אישתהי וספק הלכה כר"ת. מה שאינו נראה כלל לענ"ד דלא מצאנו ס"ס רק כשיש ב' צדדים להתיר באלו אין הספק רק אם בעלה מת. רק הבירור אם זה הוא אם לא אישתהי ואפשר להכיר או כר"ת. וגרע טובא משם אונס חד. ונראה כוונתם ג"כ לרבות צדדי היתר. מ"מ בזה אפשר לדון כדבריו דבכל הנטבעים שצפים ע"פ המים הרבה פעמים פניהם למעלה מגולים ואעפ"כ לא חשו בתפח פניהם כמו אישתהי חוץ למים. וע"כ שמקצת במים צמתי ג"כ. ובפסחים תפח תלטוש בצונן שהצונן שלמעלה אין מניחין לתפוח. אולם אין דמיונות אלו ראיה דכפי הטבע מהמים שיצוף כך צמתי משא"כ כשמעצמו אינו מונח כולו במים שלא מחמת טבע המים עכ"ז יש צירוף קולא. לזאת אם יודעים ההעפט באיזה אצבע עכ"פ נראה לענ"ד דיש להתירה הגם שלא צמצמה באיזה פרק בצירוף טעמים הנ"ל דעכ"פ הוי ודאי סי' אמצעי אז יש לסמוך על צדדי היתר הנ"ל צירוף הקמיע דעכ"פ לדעת מהר"ל מותרת כנ"ל והטביעת עין של העדים דג"כ כתבו הרבה פוסקים דלא חיישינן איך נשתנה להיות נדמה הטביעת עין לאיש זה באדם שיש לו סימן כזה. ויש לחקור אח"ז כי הרבה מכירים הי' לו פה. ואם א"י כלל באיזה אצבע עכ"ז יש הרבה צדדים להתיר. עכ"ז קשה עלי המשא להקל נגד הב"י וח"מ שמחמיר אף בכלים דלא מושלי וע"כ מחלק בין גט וחמור ושוב אין הראיות שכ' שלא לחוש לאבידה מדעת ראיות. ואף אם תדע באיזה אצבע דברי בטלים אם לא יסכים כבודו ושני גדולים מפורסמים בהוראה. גם ראוי שלא להתירה עד אחר י"ב חודש כמ"ש הש"י דעכ"פ קצת ראיה ממה שלא נשמע מאחר שהיה חסר דעה ואין אומדנא מה שלא שב לביתו מיד. יהי רצון שלא נכשל בדבר הלכה ושלא תצא תקלה מתחת ידי והנלע"ד כתבתי. הק' יצחק מאיר תקצ"ט לפ"ק: