שו"ת חידושי הרי"מ, אבן העזר כ״הChiddushei HaRim Responsa, Even HaEzer 25

א׳ב"ה יום א' ט' אייר כ"ד למב"י תר"י ל' ווארשא.

ב׳יצו ה' את הברכה לכבוד אהובי ידידי הרב המאה"ג חריף ובקי הצדיק חכם ושלם מוה' אשר לעמיל נ"י ד"צ דעה"ק ירושלים תוב"ב:

ג׳אד"ש דברות קדשו הגיעני עם פלפול נחמד והגם כי הוא בענין שדשו בו רבים ראשונים ואחרונים וצריך לאריכות רב מה שאין לי פנאי כלל. עכ"ז לחיבת רו"מ ולכבוד המקום קדוש אשר הוא יושב בה פניתי מעט להשיב לרו"מ:

ד׳בענין האב שקידש בת אחיו הקטנה לבנו הקטן ואביו קיבל כו' כד"ת והגדילו עד שהן בני ט"ו. ועכשיו אינה רוצית בו שהאריך רו"מ וכבר דיברו בו מרן ב"י בתשוב' וראנ"ח ומהרי"ט ותשו' ר' בצלאל אשכנזי ונב"י. ורו"מ עזב ראייתם ובנה לו ראיה ופלפל בה. מהא דיבמות נ"ח ואי כר"י בר ברזילי לוקמי בקטן שהשיא לו אביו ויותר מבן ט' דאף שבא עלי' חשוב מנוקה מעון כיון שאינו ב"ע כמ"ש רמב"ם פ"ב מה' סוטה ומשקה כשהגדיל וקינוי דקטן מהני מדכ' רמב"ם גדולה אשת הקטן בהדי הני שאסורין כנ"ל. ודברי רו"מ תמוהים אטו אי לא כהרמב"ם. וגם לא הדיוק מקינוי קטן שכ' רו"מ. למה לא הקשה מפקח שקינא ונתחרש או נשתטה ובא עלי' וחזר ונתפקח דג"כ חשיב מנוקה כקטן. אולם פשוט דלק"מ דהא כל דיוקא דר"ש הוא כיון דאין חופה לפסולות ואיך משקה אזנות דקודם נשואין א"כ עדיין ארוסה רק דנימא דביאה משוי נשואין אף בפסולות ע"ז פריך דא"כ אינו משקה. וא"כ איך יקנה חרש ושוטה או קטן בביאתו להיות נשואה. הא בעצמו לד"ה אינו קונה. ומה שפלפל רו"מ דהנשואין חוב או דליתא ע"י שליח א"י מה ענינו לכאן הא כיון דס"ד דאין חופה לפסולות איך יועיל ע"י אב. והביאה לא קני כנ"ל אם לא משום דעת אחרת מקנה. זה אינו ענין לריב"ב. ועוד דע"כ מה שיועיל ביאה יותר מחופה ע"כ כמ"ש הרי"ף פ' הבא על יבמתו והר"ן פ"ק דקדושין בק"ו מיבמה שאין כסף קונה בה ביאה גומר כו' וא"כ להפוסקים דקטן ביבמה לא קני מה"ת ודאי לא מהני רק גם להפוסקים דקני מ"מ שייך דיו אסוף דינא דלא קני בכסף ע"י עצמו. אך י"ל הק"ו שעכ"פ כסף קני ע"י אב. וי"ל דלרי"ף דיליף ביאה דנשואין מקיחה קיחה שנכלל בכי יקח ובעלה ע"ש ממילא אימעט מאיש קטן גם בנשואין:

ה׳ומ"ש רו"מ ראיה דקינוי קטן מהני מהרמב"ם וכ' דגם להכסף משנה בגירסתו אין נ"מ כו' תמיהני שהעלים עין מדברי הכסף משנה שמפרש אינו שומע כו' במשנה ואלו שב"ד מקנאין כו' ע"ש דמפרש דברי רמב"ם בקינוי ב"ד דג"כ נאסרה כמ"ש פ"א מה"ס. הגם כי לענ"ד דברי כסף משנה תמוהים דאי כוונת הרמב"ם אינו שומע חרש א"צ קרא דואמר. וגם מדלא הזכיר שוטה שהניח הכסף משנה בקשיא. ולענ"ד פי' אינו שומע ומדבר דכפקח. ואימעט מואמר אל האשה והגם דבגמרא סוף פ' ארוסה הזכירו רק גידם אילם כו' מ"מ ברבה פ' נשא מפורש לימוד הנ"ל ואמר אל כו' פרט לחרשת. וכן בגמ' סוטה ל"ב כו' דפ' סוטה בכל לשון ואמר אל כו' ת"ר בכל לשון שהיא שומעת ופרש"י אל האשה משמע דברים הנכנסין בלבה ע"ש וכן בספרי פ' נשא י"ב ואמר כו' בכל לשון שהיא שומעת דברי ר"י כו' ר"י אומר א"צ ואמרה אמן אם אינה שומעת כיצד אמרה אמן ע"ש. וממילא אימעוט גם הוא אינו שומע כדאמר בגמ' סוף פ"א כ"ז. וכן אף שהיה פיקח בשעת קינוי וסתירה וחרש בשעת השקאה כו'. וממילא לא מיירי בקינוי ב"ד והיה מוכח כרו"מ. ונראה שהכסף משנה דייק מזה דא"כ היה לו להזכיר קינוי ב"ד ג"כ דנאסרת ואינ' שותה. ולכך מפרש בקנוי ב"ד. אולם יקשה עדיין למה לא הזכיר בפיקח במדינת הים דב"ד מקנאין. וע"כ דמיירי רק בקנוי דידי':

ו׳ומ"ש רו"מ מהתוספתא דסוטה דר"י אמר ישקנה שמא הגדיל הקטן ושמא נשתפה כו' ומוכח כר"י ב"ב דיש אישות לקטן לאסור בקו"ס והדרא קושיא לדוכתי' מהך דשלא שטית ארוסה כו'. כבר כ' דלק"מ משם. ומ"ש רו"מ כיון דקנוי וסתירה אוסרה אינו זכות ומיישב קושית מהרי"ט. א"י איך פשוט לרו"מ בנולד אח"כ דבר חוב שיבטל למפרע מה שהיה אז זכות. הלא מפורש ההיפוך חולין פ"ג ד' פרקים כו' דזכות הוא כו' לפיכך מת ללוקח ע"ש והרא"ש ור"י ס"ל דלא פליג ר"א ארשב"י ע"ש ב"י סי' קצ"ט. והרמב"ם ושאר פוסקים דסברי דפליג מ"מ אינו מפורש אם פליג משום שנולד חוב כו'. ונראה טעמם דהא קי"ל הגדילו יכולין למחות בכל זכות. וטעם מ"ד הנ"ל דהא גם בשתק ולבסוף צווח ספק אי הוכיח סופו על תחילתו חולין ל"ט. וגם מ"ד ל"א הוכיח דוקא משום דשתק משא"כ בכל זכות כשמוחה מיד שנודע לו לכ"ע הוכיח סופו על תחילתו שאינו זכות לו ולכך דוקא בלא נולד אח"כ דבר חובה דומיא דגר פ"ק דכתובות. משא"כ בנולד אח"כ דאין הוכחה על אז שזיכה שלא הי' זכות שפיר נשאר שלו ומה"ט מת ללוקח כו'. והרמב"ם ושאר פוסקים ס"ל דגם כה"ג מהני מחאתו והכי מוכח מסוף פ"ק דגיטין דלענין שיהיה באחריותו ליכא למ"ד. ולכך ס"ל דגם רשב"י לא מוקי הא דד' פרקים רק משום שנתן מעות בעצמו ואח"כ זיכה לו על ידי אחר לקנין משיכה ובהא ס"ל דאינו יכול להוציא מספק ולבטל הקנין דאורייתא ע"י שמוחה כיון דל"ש הוכיח. וא"כ שפיר השמיטו הך אוקימתא כיון דר"י משני דהעמידו על דין תורה דמעות קונה אין נ"מ כנ"ל ואין להאריך ובפרוזבול דמזכין לו קרקע אף שמיד נעשה חוב אח"כ ע"ש בר"ן וריטב"א. וצ"ל דמקולי פרוזבול הוא. ומה שתי' רו"מ אמה שקשה אר"י ב"ב מסוגיא דקדושין י"ט דבלא יעוד מצינו אישות לקטן והאיך קאמר תפשוט מינה דמייעד הא שפיר י"ל דאינו מייעד. והא דממעט ליה קרא היינו בקידושין ממש ע"י אביה וכ' רו"מ דע"ז לא צריך קרא דהא יכולין למחות וכיון שזינתה אין לך מחאה גדולה מזו דגילתה דעתה דלא ניחא לה ביה אינו כלום דמ"מ אטו לא צריך למעוטי בהיא אנוסה או שוגג. ומ"ש רו"מ דקרא דאיש כו' מיירי ברצון. תמוה וכי מש"ה לא מצי לאוקמי המיעוט איש כי ינאף א"א פרט לאשת קטן שהוא מזיד והיא שוגגת דפטור. ומשום הגדילו יכולין למחות זה נכון וכבר מבואר תי' זה במהרי"ט וס' נב"י בפרט דהתם לר"ל דסבר התראת ס' לא שמו התראה ושמא ימחה בפרט כשזינתה. ותמיהת מהרי"ט על הרמב"ם דממעט אשת קטן לענ"ד הא רמב"ם ז"ל כ' ביחד קטן ואנדרוגנוס מהאי קרא דתחת אישך והא אנדרוגינוס ספק קידושין ומ"מ איצטריך למעוטי מתחת אישך כמ"ש הכסף משנה ודאי איש לא ספק ע"ש ממילא גם ספק קטן בי"ג ולא הביא ב' שערות או שהשנים א"י ושפיר הקדושין והקינוי וסתירה הכל בספק ואימעוט דדוקא ודאי איש כנ"ל:

ז׳ומה שהקשה רו"מ על הפוסקים מהתוספתא תמוה כאלו היה נודע לרו"מ הפי' בתוס' הנ"ל הא לא הוזכר שם המשנה כלל רק עם הכל האשה מטמאה חוץ מהקטן ועלה אמר ר"י ישקנה שמא כו' ואין לו שום פי'. ורו"מ העתיק משנה דפ"ד ואלו שב"ד מקנאין כו' נתחרש כו' וכ' ועלה אמר ר"י בתוס' כו' מה שאינו. ומבואר שם שהוא בבא ב' דמשנתינו ע"י כל העריות מקנאין חוץ מהקטן וממי שאינו איש ועלה אמר ר"י ישקנה שמא הגדיל כו' ונראה דס"ל להך תנא דכמו דאימעט קטן מאיש ואף בן ט' וי"א כמ"ש תוס' דא"נ ע"י קו"ס כן אימעוטי חרש ושוטה שאינם בני דיעה. וכדמשמע גמ' סוטה כ"ט דצריך דר"ג לטהר ד' שאין בו דעת לישאל דאי מסוטה ה"א עד דאיכא דעת נוגע ומגיע ע"ש ולא אמר קמ"ל דגם בסוטה לא בעי ע"ש רק לשאר טומאה יליף מדר"ג א"כ י"ל בקו"ס סבר דאין נאסרת ע"י חרש ושוטה כמו קטן לתוס' הנ"ל. או דאף דנאסרת אינה שותה. וכן רש"י גיטין כ"ג חרש שוטה וקטן דלאו בני דיעה כו' ובשליחות איש כ' ולא קטן דמשמע דבמה דאימעוט קטן משום לאו ב"ד מאיש אימעוט ג"כ חו"ש. הגם דלאו בכל דוכתי כן. וא"כ גם ספק קטן וח"ש עתים חלים ג"כ אימעוט ור"י פליג דמשקין מספק שמא הגדיל ונתפקח בשעת סתירה וגם ע"ז יבדקו המים אם נאסרה. ואח"כ בבא אחרת או הלך למדינת הים כו' ישקנה דהא תני עוד הפעם ישקנה ע"ש. גם י"ל דר"י דתוס' היינו רמב"י דנדה דקטן מן ט' ועד י"ג שהביא ב' שערות כשעודן בו אחר י"ג הוי גדול למפרע והפי' הפשוט בקטן הבא על יבמתו. ואין להאריך בזה כי אין להביא שום ראיה מלשון כזה בתוס' שלא הובא בפוסקים ואינו מובן:

ח׳ובגוף הדין של הריב"ב. הנה מה שהקיל מרן ב"י בתשו' עיקר משום שהיה נראה לו רק מ"ש מהרי"ק מצא כתוב וכ' דלאו ריב"ב חתום עלה. אבל לא היה לפניו ס' הראב"ן שנדפס אח"כ. שמבואר שם דף קמ"ט ע"ב שהשיב על קטן שקידש לו אביו דתנן וכן קטן שקידש כו' וכ"ת ה"מ בעצמו כו' אבל אביו שהוא שליח ומקדש ה"א אין שליחות לקטן ואפילו הוי שליח בד"א כיון דאיהו למ"מ שלוחיה נמי ל"מ כדאמרינן הני כהני שלוחי דרחמנא כו' דאיהו לא מצי כו' ששלוחו של אדם כמותו ולא יותר מכמותו הלכך בקדושי עצמו וכו' איש אשה כ' ולא קטן. ומצאתי ששאל ר' נתן המכירי את רבינו ר"י בר משה כו' בן י"א שנים שקידש לו אביו כו' אם ימאנו צריכה גט או א"צ. והשיב צריכה גט כו' זכין לאדם שלא בפניו וזה גלוי הוא שזכות לאדם שמקדשין לו אשה הוגנת. ועוד מצינו בכ"מ שהחמירו חכמים בס' אשת איש. ועוד רובה זה שלא מיחה בקידושי אביו עד י"ג שנים וחצי דילמא ארצויי ארצי קמי' אחר שגדל ושתק וסבר לקבל. וא"ת נתרצה אב אמרינן נתרצה הבן לא אמרינן י"ל האי בגדול שקידש אביו ושלא מדעת מדפריך דילמא שליח שוי' ואי בקטן הא אין שליחות לקטן. ועוד דזה אחד מהדברים המוטלין על האב לעשות לבנו להשיאו אשה ואא"ל דבגדול דדומיא דלמולו ולפדותו כו'. וכתב עלה ראב"ן אע"פ שאין משיבין את הארי לאחר מיתה א"א דצריך להשיב דלא כו' ויסמכו ולא יצריכו לחזור ולקדש כו' האי דקאמר הגאון דמשום דזכין לאדם כו' אי משום זכות כו' גם הוא עצמו שקידש יועיל דהא קטן זוכה לעצמו בצרור וזרק בו כו' והא תנן דא"ח לקידושין. ועוד האיש מקדש בתו קטנה כו' דכתיב בתי נתתי כו' ואפ"ה אמר ר"י אסור לקדש כו' ואע"ג דאשה בכל דהו ניחא לה וכ"ש בן שאין לאביו רשות בו למכרו כו'. והא דתנן להשיאו בזמנו קאמר דומיא דלמולו כו' שיתן לו ממון כדכ' קחו כו'. והא דאמר דלמא ארצי כו' גדולה מזו אמרו דאע"פ ששלח סבלונות דוודאי ארצי אין חוששין דמחמת קידושין הראשונים שלח ועוד נתרצה בן ל"א והא דקאמר בגדול מיירי לאו כ"ש השתא גדול דאיכא למימר שליח שוי' ונתרצה אמרינן דלא נתרצה קטן דלא שויה שליח דלא מצי לא כ"ש דל"א נתרצה משהגדיל עכ"ל ראב"ן ז"ל העתקתי ד' אולי אינו נמצא שם. עכ"פ נודע שהן דברי גאון קדמון שכ' עלי אין משיבין הארי וראב"ן ז"ל לא נחלק עליו רק משום דסבירא ליה זכיה מטעם שליחות כהרבה פוסקים ואין שליחות לקטן. וא"ש ראייתו דאי נימא דתיקנו ליה זכי' דקדושין כשאר מקח א"כ בעצמו ג"כ בהגיע לצרור וזרקו כו' אבל להרבה פוסקים דזכיה לאו מ"ש ואית ליה זכיה מה"ת לקטן כמ"ש תוס' כתובות י"א והרב המגיד וריטב"א והכריע ש"ך ז"ל כדבריהם י"ד סי' ש"ה בנה"כ ופשטא דש"ס כוותייהו בכמה דוכתי ממילא דברי הגאון ברורים למה לא יועיל מטעם זכיה. ולא קשה כלל ממה דלא מהני קידושיו בהגיע לצרור כו' דאף להפוסקים דבדעת אחרת מקנה זוכה מה"ת. מ"מ בקידושין כיון שאין לו כוונה רק שיועיל מצד שמקנית עצמה לו הוי תלקח אשה לאיש ועדיף ממ"ש מהרי"ט ריש קדושין גבי חציך התם בהמה כו' וכ"כ הר"ן נדרים:

ט׳ואף שיש צד חוב ג"כ שנאסר בקרובותי' וכה"ג מ"מ כיון שהזכות רבה על הצד חוב חשיב זכות כדבעי מזכה גט במקום יבם כו' וקטטה כו' ושחרור דעבד אף דנאסר בשפחה כדאמר בגמרא וכן פ"ב דקדושין לחוב ע"י לזכות כו' דאיכא דניחא ליה בהר ומ"מ חשיב זכות ולהפוסקים הנ"ל עיקר זכיה לקטן מה"ת מינה ילפינן אף דלאו בר שליחות כמ"ש הר"ן שם. ומ"ש הראב"ן מהא דאסור לקדש בתו קטנה כו' תמוה דמה ענין קטנה שבע"כ תהיה מקודשת גם אי לא יהיה ניחא לה לכך אסור משא"כ קטן ומטעם זכות דאב לא יהיה ניחא ליה יוכל למחות ויבטל למפרע כדקי"ל הגדילו יכולין למחות מה"ט דאי יועיל שלא יוכל למחות לא יהיה זכות. א"כ שפיר זכות הוא. אך ראב"ן למאי דס"ל זכיה מטעם שליחות א"ש דרש"י ז"ל כ' הטעם דאנן סהדי דהי' עושהו שליח אם היה לו דעת וא"כ בזה שיש חוב רק שיחשב זכות מחמת דהוא שלא מדעתו ויוכל למחות מ"מ שוב לא שייך דאלו ידע אנן סהדי שהיה עושהו שליח דכשהיה עושהו שליח לא היה יכול למחות אח"כ וליכא אנן סהדי ולא מהני שוב כלל אף שרוצה אח"כ אבל להפוסקים דזכיה לאו מטעם שליחות ע"כ עיקר ענין הזכיה כן הוא דזכין לאדם ומ"מ יוכל למחות אח"כ דאין חבין שיועיל בע"כ א"כ שוב הוי זכות גמור הקדושין דאי לא יהיה ניחא ליה יוכל למחות. ואי קשיא א"כ בכל דבר יחשב זכות שחרור לר"מ וגט וכה"ג כיון ששני הברירות בידה שוב הוי זכות. ז"א דלא איתרבי שיהיה מועיל שלא מדעתו רק בענין שגוף הדבר זכות ועומד מסתמא שמרוצה בזה ילפינן דזכין שלא בפניו ואף דיש קצת חוב אפשר דלא ניחא ליה בזה אמרינן דהא יוכל למחות. אבל בדבר שגוף הדבר חוב דמסתמא אינו רוצה לא מהני שיהיה זכות בשביל שהברירה בידו ע"י שהוא שלא מדעתו דכיון שאינו זכות מצד עצמו לא איתרבי שיועיל שלא מדעתו. דיאוש שלא מדעת ג"כ לא הוי יאוש רק בדבר שזכות. ומה"ט בקדושין פסק הרא"ש פ' האיש מקדש ובש"ע דמהני גילה דעתו שרוצה לקדשה ומהני מטעם זכיה. ובגט קי"ל מהירושלמי דאף שצווחה להתגרש אני רוצה אמרינן שמא חזרה כמ"ש תוס' פ"ק דגיטין ובכל חוב כן. וכ"כ הר"ן ורשב"א פ"ב דק' להפ' דנתרצה אב מהני למפרע משום שהדבר מסופק אי הוי זכות או לא וכשנתרצה אח"כ הוברר למפרע שהיה זכות משא"כ כשצד חוב יותר לא מהני כלל ריצוי דאח"כ שיהיה איגלאי למפרע שהיה זכות וכדאמר פ"ק דחולין בהמה כו' אם עומדת לשתיהן אז נשחטה הוברר כו' משא"כ אי עומדת רק כו' ע"ש. וכן פ"ב דב"מ בדבר שיש בו סי' אף למ"ד יאוש שלא מדעת מהני מ"מ כשאינו עומד לייאש אף דשמעיני' אח"כ דאייאש לא מהני למפרע כנ"ל:

י׳וכן לענין שליחות גופיה בתרומה שם דמדמי כלך אצל יפות כו' בתוס' ד"ה אם וי"ל דשאני הכא כיון דחזינן דניחא ליה השתא כו' גם מעיקרא משום מצוה כו' ועדיף מדבר שיש בו סימן ע"ש. ובגמ' דחי דתרומה בעי לדעת כו' שלוחכם. והיינו בשל בעל הכרי שאינו זכות כמ"ש רשב"א וש"פ נדרים ל"ו אבל משל תורם איבעיא לש"ס ע"ב כיון דזכות הוא ואף דיש סברא דמצוה דיליה כו' מ"מ כיון שתורם משלו זכות הוא ומהני אף בתרומה דמפורש הלימוד דלדעתכם כו' ותוס' כתבו שם דמהכא דזכיה מטעם שליחות והיינו דאף דקי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מ"מ דוקא במה שאינו זכות לא מהני אלו הוי ידע אבל בזכות ילפינן מקרא דמהני משום אלו ידע היה עושהו שליח וכחצר כו' ולהפוסקים דזכיה לאו מטעם שליחות מ"מ החילוק כנ"ל דמשל בעל הכרי אינו מזכה לו כלום אינו זכות ובעי לדעת ולא מהני כלך כו' משא"כ משל תורם דמזכה משלו וכשהוא זכות חשיב כמדעת ולא מיעט בזה מלדעתכם כנ"ל. עכ"פ צריך שיהיה הדבר מצד עצמו הזכות יתר ע"צ חוב שיהיה סתמא מרוצה וכמדעת לא במה שחוב ויחשב זכות ע"י שיכול לבטל משום שלא מדעת ולא מהני לב' הטעמים כנ"ל. ולהרמב"ם ז"ל איפשטא הך בעיא דתורם משלו מהני ע"ש. וא"כ בקדושין ל"ד כלל לקטנה שמקנה אותה לבעלה ודאי דהוי כתורם משל בעל הכרי דלא מהני שיוכל לקבל קידושיו בתורת זכיה וגם אגידא משא"כ קטן והאב מקדשה בכסף שלו ונדוניא שלו דמתחייב דהוי כתורם משל בעל הכרי דלא מהני דמסברא חשיב זכות ככל קנין רק בגדול שיכול לקדש בעצמו ואין לאב שייכות אמדו חכמים דעת אדם דלא ניחא ליה שיקדשו לו בלא ידיעתו ומה"ט אמר דלנתרצה בן לא חיישינן. וממילא כיון שאינו עומד להתרצות לא הוי זכות אף שהברירה בידו כנ"ל. משא"כ קטן כמ"ש הגאון דהא אמר להדיא פ"ק דכתובות דאף אי גירות לא חשיב זכות מ"מ בגר שנתגיירו בניו עמו חשיב זכות דניחא ליה במה דעביד אבוהו כו'. ועל הסברא אין חילוק במסקנא (ואף דבנדרים ל"ו מדמי אב לאחר שלא מדעת שכן כו' היינו בדבר דלשעה אין חילוק משא"כ גירות וקידושין) וא"כ כ"ש בקדושין דעכ"פ זכות חשיב לכל הפוסקים רש"י והרא"ש ושאר פוסקים גבי דילמא ארצויי ארצי קמי' דכ' רש"י דזכין לאדם שלא בפניו כו' רק דאינו זכות גמור מ"מ אין שום ראיה על קטן שא"י לקדש שלא יחשב זכות בקידושי אביו עבורו משלו דניחא ליה והוי זכות גמור כיון דעכ"פ מוטל על האב קחו נשים כו' בפרט שגוף הסברא נראית דא' מאלף שמוחה בשידוך אביו. ורשב"א בחידושי קדושין ז' הילך מנה שפירש"י שעשאו שליח כו' דילמא לא נתרצה מעיקרא כו' ומיהו תמי' לי למ"ל לארצויי מעיקרא והלא זכין לאדם שלא בפניו וזכות הוא שתהא אשה קנויה ליה ואפשר דהכא הוי חובתו שמא ניחא ליה באחרת וכל דאגיד בהא כנ"ל. וא"כ מגרש לה בע"כ כו' שכר הסופר כו' ומשיא שם רע. ועוד שאתה אוסרו בקרובותי' כו' ע"ש עכ"פ הסברא מבוארת שתימה אצלו לא יועיל מטעם זכות ונדחק למצוא צד חוב דל"ד כלל לקטנה דאי לא ניחא ליה יגרש. ומ"ש שיאסר בקרובותי' והא עומד לישא ולאסר בק' אחת ודמי לאפוטרופוס לחלוק רק שהוא חד תירוצא דילמא לא ניחא ליה. ואי דיגרש וישא אחרת א"כ יאסור בקרובות זו נוסף על שישא. וא"כ בקטן דשייך ניחא ליה במה דעביד אבוהו אין שום ראיה לדחות דברי הגאון כלל דעכ"פ יותר זכות מגירו' למ"ד חוב' אי דלא כר"ה שם:

י״א(לכאן שייך ההעתק שנמצא בסוף התשובה).

י״בולשון הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' זכיה המזכה ע"י אחר כו' זכה חבירו כו' ואין הנותן יכול לחזור בו כו' אבל המקבל ידו על העליונה אם רצה כו' שזכין לאדם כו' ואין חבין כו' וזכות הוא שתנתן לו מתנה אם ירצה כו' ע"ש דמשמע שענין זכיה כך הוא. וא"כ למה לא יועיל משום הצד חובה כנ"ל. וכן נראה כוונת הרי"ף פ"ק דגיטין כו' גבי עבד ואשכחן זכיה כה"ג כו' באחריות כו' שתמה הר"ן ז"ל ופשוט לענ"ד כוונתו אף דסתרי דבשלמא כשלא נולד דבר ומוחה איגלאי שלא היה זכות משא"כ אחריות שנאבד דלא שייך הוכיח סופו כו'. א"כ ממ"נ אם הועיל זכות יפטר זה ואי אינו כבא לידו לא יועיל כלל וע"כ דמתלי תלי שענין זכיה כן אף שלא נגמר עד שרוצה אז מהני למפרע ומהני לענין מה שהוא זכות. וכ"פ הרמב"ם ורש"י דמתחיל כו' ויגמר אח"כ א"כ באופן זה אם היה מקדש בפירוש כן למה לא יחשב זכות לכ"ע. וזה קשה גם לשאר הפוסקים וכ"ד רשב"א ז"ל דלא חשיב קידושיו זכות שמא לא ניחא שאגידא כו' וכה"ג מ"מ אם מקדש עבורו בתנאי ע"מ שירצה המקדש כשיוודע לו או אחר ל' וכן בקטן על תנאי שיתרצה כשיגדיל דאופן קדושין אלו אין בהם צד חובה דאי לא יהיה ניחא ליה לא יועיל כלל. דכה"ג מבואר פרק האומר דתנאי הוי ומהני אם לא אחזור עד אחר ל' וכה"ג. א"כ למה לא יועיל מטעם זכיה דניהו דמצד דיכול למחות י"ל כמ"ש דהקידושין אינם זכות רק ע"י שהוא שלא מדעת לא מהני. אבל בתנאי מפורש יהיה מועיל כנ"ל. ואפשר לומר דלא שייך תנאי רק בדבר שהמעשה מועלת מצ"ע בלא התנאי יכולין להטיל בו תנאי דמה"ט חשיב מלתא אחריתי ולא שיור דחשיב שחל מיד לגמרי ולא חוץ כו'. וממילא י"ל גם להיפוך כשהמעשה אין לו חלות כלל בלא התנאי לא שייך שיועיל ע"י התנאי דכיון שאין המעשה חל אין שייכות לתנאי כנ"ל. או אפשר דכה"ג לכ"ע אין ברירה כיון דא"א שיחול עכשיו רק אם ירצה יועיל למפרע עיין בפוסקים. ודוקא בשאר תנאי אם ירצה דהיה אפשר לחול גם עכשיו. ודוקא בנתרצה האב דחשיב זכות מספק שפיר חשיב חל מיד כיון דהוכיח סופו כו' אבל בשאר קידושין שיהיה זכות רק ע"י התנאי דע"מ שירצה לא מהני דאין ברירה. ומ"מ מלבד שזה צריך ראיות. אך עדיין לא יתיישב במקדש שיתחיל מעכשיו ויגמור כשירצה וכן עכ"פ לאחר שיתרצה דהוי כלאחר ל' עכ"פ כיון דזכות הוא לגמרי קדושין אלו למה לא יועיל אף בלא עשאו שליח ומקדש משלו. וע"כ הטעם רק דאדם מקפיד שיקדש לו אדם בלי דעתו ואף שאין בו צד חוב. וא"כ באם דלהפוסקים הנ"ל דנתרצה איגלאי מלתא שהי זכות וכן בקטן דמוטל על האב וסתמא ניחא ליה במה דעביד אבוה שפיר אף דנאמר דקדושי סתם מעכשיו לא יועילו אבל על כל פנים מקדש מעכשיו לאחר שיגדל ויתרצה דהוי זכות גמור פשוט שיהיה מועיל כיון דסתמא ניחא ליה. וא"כ לשיטת הרשב"א ונ"י יבמות ק"ו בהא דקדושי קטנה תלוין דסתמא כפירש אחר שתגדל ע"ש. והרי"ף והרמב"ם וכבר האריכו מאד בתשו' נב"י מהדורא קמא ומהדו' תנינא סי' נ"ד. ועיקר כהחילוק שבין קטנה לקטן משום דבגדול שייך אדם יודע. משא"כ בקטן אינו בסתם כאומר על עצמו אחר שיגדל והגם שבנב"י דחה זה מאחר שהוא קטן בן דעת אינו דחיה כלל למעיין. וא"כ בגדול שקידש עבור קטן ודאי דשייך כנ"ל דגם בסתם כוונתו לאחר שיגדל כיון דידע דקטן כו'. וכיון דבאופן זה זכות ממילא כשגדלו ולא מיחו חלו כיון דגם בעצמו היה מהני כנ"ל בפירוש ע"ש. וא"כ ניהו דבאחר סתמא לא ניחא ליה אף באופן זה שאין כלל חוב דע"כ ההיכר לומר כן הטעם. מ"מ באב דודאי ניחא ליה עכ"פ במה שאין צד חוב על הקדושין דלאחר שיגדל דבזה לא שייך גם חילוק הב"ש בין קטנה שיש קדושין דרבנן ע"ש שדחוק מאד. עכ"פ דהא להשיאו מוטל על אב עכ"פ כשיגדל ושוב אמרינן דניחא ליה. ובזה גם בסתם שקידש לו אביו אמרינן דכוונתו לאחר שיגדל בנו. כיון דכן הסתם והוא בן דעת והוי זכות כה"ג שפיר מועיל. ואין קושיא כלל מהא דנתרצה בן לא' דבגדול מלבד החילוק של הגאון בעצמו. גם י"ל כנ"ל דבגדול שלא בפניו לא מצינו זה שיחשב מקדש סתם שיחול כשיודע רק בקטן וקטנה שידוע לכל. ולכך שם בסתם דהוי שיחול מיד ובזה אמרינן דלא הוי זכות כנ"ל משא"כ קטן דסתמא כנ"ל:

י״גולענין שיחול עכ"פ אחר שיגדלו ולא מיחו ע"י אב אין שום קושיא מכל המקומות שהביאו האחרונים ז"ל ובל"ז ג"כ אין בכל הראיות כדי לזוז כ"ש דברי גאון קדמון דעיקר מה שדחה ב"י בתשו' סי' ז'. והוכיח דלכל הפוסקים ריצוי דבתר קדושין לא מהני אפילו גדול ואפילו בפירוש ע"ש והוא לפי שלא ראה דבריו שמחלק להדיא דשם דוקא בגדול משא"כ בן קטן דניחא ליה במה דעביד אבוה. וא"כ לק"מ ואדרבה לשאר פוסקים תמוה הלשון כיון דנתרצה בפירוש לא מהני מה ענין דנקיט בפלוגתייהו אי חיישינן שמא נתרצה ע"ש כמ"ש הרא"ש ושאר פוסקים. אך נראה דתלי' הא בהא אי הוי חיישינן שנתרצה בסתם ממילא היה הדבר עומד סתם שיתרצה והוי חשוב או זכות לגמרי דזכין שלא בפניו או עכ"פ ספק זכות כמ"ש רש"י ז"ל וממילא כשנתרצה בפי' איגלאי מילתא שהיה זכות. משא"כ לרבינא דלא חיישינן שנתרצה שוב סתמא אינו עומד להתרצות ולא חשיב זכות כלל ולא הועיל ושוב אינו מועיל גם שנתרצה אח"כ בפי'. וכן בבנו גדול אמר שפיר אף לרו"ש לא אמרינן חיישינן שנתרצה וממילא אינו מועיל גם ריצוי בפי' אח"כ. אבל בבנו קטן דסתמא ניחא ליה שוב הוי זכות ומהני כל שלא מיחה. או עכ"פ ספק ושייך איגלאי כו' ואין שום ראיה מהרי"ף והרמב"ם וכל הפוסקים שיחלקו ושאר הדברים שכ' ב"י שם מובן ממילא דלא קשה כלל כנ"ל. וכן דחיות מהרי"ט סי' מ"א מ"ש והוי זהיר בדברי רש"י ז"ל ע"ש מה מועיל הזהירות עכ"פ מבואר ברש"י והרא"ש וכל הפוסקים דשייך בקדושין זכין לאדם כו' רק שאינו ודאי וכשגילה דעתו הוי זכות מה שאינו מועיל במה שודאי הצד חוב יותר על הזכות כמבואר בירושלמי בגט וש"ע והפוסקים א"כ ניהו דבגדול אמדו חכמים שמקפיד על שלא מדעת אבל בקטן שפיר זכות. ואי לא יהיה ניחא ליה ימחה או יגרש. דמ"ש מהרי"ט מהא דסוף פ' המדיר באשה חשובה דוקא דלא ניחא ליה ליתסר בקרובות כו' ע"ש שכ' לאו דוקא כו' אלא התם דקידשה לזו ברצונו כו' ע"ש ודבריו אין מובנים לענ"ד דאדרבה שם קידש בפי' על תנאי שאין עלי' נדרים רק דאמרינן כשהתיר דחשיב אין עליה נדרים ואף דקפידא באשה נדרנית שמא תחזור ותידור אמרינן כיון דיכול ליתן גט אין קפידא ואין נכלל בע"מ שאין עלי' נדרים בהיתר חכם משא"כ חשובה גם בזה קפידא ונכלל בהתנאי גם בזה. א"כ לא מיבעיא להרמב"ן דפסיק לחלק בין חשובה כו' ודאי מוכח להיפוך דאפילו מפרש אינו קפידא כיון שיוכל לגרש לא איכפת ליה בקרובות באינה חשובה מכ"ש במה שהוא זכות וא"י כלל שיהיה איכפת ליה רק חשש רחוק דלמא לא יהיה ניחא ליה ואז בידו לגרש א"כ ודאי אינו מבטל הזכות. רק אף להפוסקים דלא מחלקים שם הוא דאמרינן גם בשאר נשים קפידא ואף שיכול לגרש מ"מ אטו רוצה לישא ולגרש וממילא נכלל בתנאי כמו התירה אחר שנודע עיי"ש. אבל לבטל דבר שזכות מחשש הנ"ל שפיר גם לפוסקים הנ"ל אין שום הוכחה אדרבא על החילוק בין חשובה אין סברא שיחלוקו על רבה כלל. וכ"ש למ"ש לעיל דיכול לימחות ויבטל לגמרי ולא יאסר כלל בקרובות כנ"ל והראיה מיעוד כבר דחו דהוי התראות ספק והא אפילו קנס וכתובה פריך יהבין כו' ואכלה בגיות מחשש מחאה כ"ש דהוי התראות ספק. ובל"ז ג"כ הוא ראיה קלושה דעל ס"ד דש"ס דפריך מיעוד דליפרוך מצינו ע"י זכות לק"מ דאטו מפורש. והיה באמת מוכח דל"ח. ועוד דאיכא מ"ד אין זכין לקטן פלוגתא דתנאי ב"ב ודלמא ברייתא כותי' וגם פלוגתא דר"י זכיה לקטן או מה"ת וכן למסקנא דמוקי ביבם קטן וכן דפריך תפשוט דמייעד. נראה ג"כ דלא מסתבר לש"ס כלל שהתורה מיעטה ממיתה א"א דקטן שע"י זכות גדול כיון דמהני זכיה מה"ת בכל דבר אין טעם לחלק שתהיה א"א ולפטרה ממיתה ביעוד שחלוק משאר ק' שבע"כ דידה ודאביה כמ"ש תוספ' פ"ק י"ל דאינו א"א גמורה שמסתעף רק מהמכירה ופטרה תורה ממיתה. וכן יבם קטן שבעצמו אין לו קנין כלל רק זו הואיל וזקוקה לו והזיקה בלאו וג"כ בעל כרחה. שייך לפטרה ממיתה אף שמה"ת. משא"כ בקדושין בתורת זכיה שהוא ככל קידושין רק בגדול אינו זכות ובקטן זכות מ"ט שתפטור ממיתה. ומצד ספק מחאה הוי כשאר ספק וכנ"ל. והראיה מהא דבודקין לק' ולגירושין שהביא גם ראנ"ח ז"ל. באמת מלשון הגמ' שתמוה כמ"ש תוספ' דפריך וכי מאחר דבדקיני' לק' למה לי לאבדוקי לגירושין ולא פריך פשוט למ"ל בדיקה לגט ממ"נ משמע דזה לא הוי קשה רק דהוי ס"ד דעל חד גברא קאי פריך כנ"ל. ומה דמשני ביבם ולא משני כנ"ל. זה רק דקדוק:

י״דעוד י"ל למ"ש הפוסקים גבי מקדש בלא עדים כו' דחב לאחריני דאף דבהודאה מהני מה שאינו חב מ"מ אין קדושין לחצאין כיון דמיד א"א לחול בלא עדים שיועיל לחוב. וגרע משיור בק' דבעי בש"ס גטין. ואם כן בשלא בפניו זכיה שהוא ספק אם ירצה אף להחולקים על המרדכי בספק קרוב לה שהעדים מסופקים דחשיב מקדש בעדים כיון שהספק להעדים. מ"מ י"ל דוקא לפי שהיה אפשר להתברר עכ"פ מיד שראו בשעת הקדושין ואף שהלכו ולא בדקו מ"מ חלו הקדושין אי באמת קרוב לה. אבל כה"ג שלא בפניו כיון שא"א להתברר עד שיודע לו א"כ אין חלין רק בספק בשעת קדושין שא"א להיות חיוב מינה י"ל דאין קדושין לחצאין והוי שיור חוץ מחיוב מיתה וכדבעי בחוץ מזונות ע"ש. רק למסקנא דיש ענין קדושין שלא יהיה חיוב מיתה ביבם קטן כו' שוב גם בזה מהני ולא שייך אין קדושין לחצאין כמ"ש תוספ' כתובות פרק אע"פ כיון שיש כמה מיני שומרים לא חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה ע"ש. א"כ שפיר לס"ד דלא ידע מיבם קטן א"א לאוקמי כנ"ל. משא"כ למסקנא. וכן מהא דבודקין א"ש כנ"ל קצת דרך פלפול:

ט״וומהא דפ"ק דקדושין ב' בנותיך לב' בני בפרוטה דתמוה מאוד ע"ש ולריב"ב ניחא דעבור בניו קטנים. כיון שאינו בתורת שליחות רק זכיה שייך בתר נותן כו'. מ"מ ודאי לתוס' ורוב הפוסקים דמפרשי גם ביבם קטן דמדרבנן דאימעט פרט לאשת קטן שלא מצינו ודאי דגם ע"י זכיה אימעוט דדומיא דאשת רעהו כו' דבסנהדרין נקיט לתרווייהו נ"ב ע"ב. מ"מ גם שם בא"א כתבו תוס' דאיסור כו' מה"ת משמע ע"ש. וכן להפוסקים דגורסים זכיה מדרבנן א"ל לקטן משמע דלא תקנו בקדושין כלל ענין זכיה לקטן. והסומך יש לו לסמוך על סתימת הפוסקים. מ"מ אני מיראי הוראה ולא הייתי מיקל באיסור אשת איש במחלוקות ראשונים. דלא מיחו עד שהגדיל כעובדא דידיה וסברת רו"מ בין סמוך או לא אין כדאי כלל בענין כזה. והנלע"ד כתבתי וה' יתן לו ולכל היושבים בעה"ק חיים ברכה ושלום וכל טוב והתפללו גם עבורינו. ירחם ה' עלינו להשיב נדחינו למקום קדשינו ותפארתינו:

ט״זדברי הדו"ש בלו"נ. הק' יצחק מאיר בהרב מור"י ז"ל.

י״זשוב עיינתי בדבריו בסוף כתב מקצת דברים כמ"ש על הא דקנוי קטן ולא היה לי פנאי לעיין בדברי הפלפול שאינו נוגע לדין רק דרך העברה. מ"ש ע"ד מהרי"ק שקטנה א"צ להחזיר הס"ק זה כבר כתוב בראשונים ואחרונים אולם אין דברי הר"ן ז"ל הלכה למשה מסיני שהטעם משום דצריכה להחזיר. מהרבה פוסקים נראה שהטעם פשוט כלשון הגמרא כיון שנתנו לקדושין יכולין לחול ולרמב"ם ושאר פוסקים דמחילת מלוה לא מהני ע"כ לומר כן וכמו דמהני בגט מה שבא לידה בנתינה אף דצריך נתינה מיד ליד. ומ"ש על קטן שהטעם דנאנס תהיה פטורה. הן דברי פלפול דתלי' תניא כו' ודאי שאין הקנאת הקטן מהני מה"ת. גם כמו דכ' כי יתן איש למעט כו' כן כי יקח איש ומה צורך בזה שמוסכם דק' קטן אינו כלום. אבל אינו ענין לכשקידש אביו בשלו בשבילו דאם מקדש על תנאי שיגדל ויתרצה שיחול למפרע דהוי זכות כנ"ל. וכן לאחר שיגדל גם כן וכוונת ריב"ב בטעם ב' ג"כ דאף אי אינו ודאי זכות רק ספק מ"מ אי ארצי אח"כ איגלאי שהיה זכות כהפוסקים דריצוי בפירוש מהני. זולת מ"ש רו"מ כיון שבגרה קודם שהגדיל לזה יש מקום דאפשר כוונת ריב"ב לאחר לא למפרע. אולם גם זה יש לפקפק מנ"ל שהביאה שערות קודם שהגדיל דבדאורייתא לא סמכינן אחזקה דרבא דברי הדו"ש הנ"ל:

י״ח[שייך לעיל] ולהירושלמי בהילוך מנה משום שזכות לו וחוזרת וזוכה שפיר דוקא בעשהו שליח הוי כצוה לחזור ולזכות משא"כ שלא בפניו כשזוכית בשבילו. מי מזכה לה שלא מדעתו הא זה כתורם משל בעל הכרי ואף שזה נותן ע"מ להקנות מ"מ בטל דלא נתקיים התנאי כדאמר בסוכה במקנה לקטן על מנת להחזיר ע"ש. רק לגמ' דידן ולהפוסקים דהילך מנה חשיב נתינה עבורו כמו נתן הוא שייך כנ"ל:

י״ט[בהעתק מצאתי בכאן אחר בזה״ל].

כ׳בהא דגר קטן דמשמע מרי"ף ורמב"ם דמהני מה"ת וטור וש"ע דלכל דבר דינו כישראל והא קי"ל דאין כח בי"ח בקום ועשה ע"ש בתוס'. אם לא דנאמר דבדבר גדול כו'. ובשיטה מקובצת כתובות הביא בשם הרא"ש וגם יש להביא ראיה דמהני מה"ת מדור המדבר כו' והיה בהם כמה יתומים קטנים כו' ע"ש. וברא"ש שלפנינו ביבמות מ"ח איתא ג"כ לשון זה אבל קטן זכות הוא כו' וכ"מ באבותינו שהיה בהם כמה יונקי שדים ע"ש. עכ"פ מוכח דע"י אביו מהני מה"ת. ובריטב"א כתובות והובא ג"כ בשיטה שם. ויש סוברין להביא ראיה דגיורת קטנה מה"ת מואם כו' גואל כו' קטן כו' אלמא משכחת מה"ת גר קטן או ע"י ב"ד או אביו כו' ועוד אנשי מדין דכתיב הטף בנשי' החיו לכם כו' ואמר התם דגיורת פחותה מבת ג' כשרה לכהונה וכ"ת מסתמא ניחא להו כדי שלא יהרגום הא ליתא דבלא"ה יכולין לעבדים ושפחות כו' ותו דסתמא כי הגדילו כו'. ולא נהירא דא"כ היכא לא מסייע מינה לר"ה אע"ג דקמייתא א"ל בגר שנתגיירו בניו עמו הא דנ' מדין ל"ל בהכי דנהרגו כולם חוץ מן הטף והנכון דמהא ליכא ראיה כלל דקמייתא א"ל במעוברת שנתגיירה כו' ואידך דמדין מיירי שהביאום ממדין פחותים מבת ג' והגדילום בישראל וגיירום והני הוא דכשירות לכהונה והיינו דלא מסייעין מינה לר"ה ומ"מ עיקר הדין נראה אמת שהוא מה"ת גר גמור וכן דברי הרמב"ם ז"ל עכ"ל. והנה קמייתא דגזל הגר במעוברת כתבו תוספ' ג"כ סנהדרין. אמנם ראיה ב' לענ"ד ראיה ברורה. ודחיית ריטב"א ז"ל תמוה מאוד דהא מבואר שם יבמות ס' וקידושין ע"ח דמה"ת אסורה לכהן דחשיבא זונה זרע כותים. ור"ש יליף מבתולות מזרע ב"י דכשנזרעו בתולי' בישראל מותרת והיינו גיורת פחותה מג' ומקרא דהחיו לכם והלא פנחס היה עמהם כו' א"כ איך אפשר דלא מהני הגיורת מה"ת רק שהביאום פחות מג' והגדילום וגיירום א"כ הוי גיורת דאחר ג' ונזרעו בתולי' בעודה כותי' אטו בשביל שגדלה בבית ישראל ניתרת אתמהא. ומדר"ש נשמע לרבנן דלא פליגי בהא. ועוד דביבמות שם אי מכללא כו' דלמא שאני הכא הואיל ואינסוב אינסוב כו' דהא בוגרת כו' ע"ש והא מה"ת זונה גמורה גם לר"ש דלא חל הגיורת עד שגדלה א"כ ניהו דלר"ש שמותר לכתחלה י"ל דיש כח ביד חכמים לעקור כו' ומהני עכשיו מדרבנן. אבל אי סבר כרבנן א"כ אסורה מה"ת לכתחילה אף שחל הגיורת קודם ג' שוב ודאי דמפקינן לה דמה"ת הוי גיורת דיותר מג' דלא שייך שיעקרו חכמים במה שגם אחר התקנה אסורה מה"ת. ואף בקנין דרבנן ד' אמות כ' רמ"א דלא תקנו כשהוא באיסור ע"ש. כ"ש להפקיע בקום ועשה כנ"ל. ומוכח דמהני מה"ת. ומה שדח' הריטב"א דא"כ למה לא מסייע מינה לר"ה. ולענ"ד פשוט דהא עיקר רבותא ד"ה ה"מ גדול כו' וכ' תוס' ד"ה מ"ד אע"ג דרבנן פליגי אר"י כו' היינו גבי עבד שאינו חושש ובהפקירא שמפקיע מעבדות כו' משא"כ נכרי שאינו משועבד כו' ע"ש. וא"כ במדין שכ' ריטב"א ז"ל בעצמו דאף דודאי זכות שלא יהרגום ורק משום דהחיו לעבדים ושפחות כו' וא"כ שוב לרבנן ודאי דהגירות זכות להם דכדי להנצל מעבדות אינו חושש להפקירא. וא"כ אין שום סייעתא לר"ה מהך לרבנן דקי"ל כוותי'. אבל מוכח שפיר דמהני גירותם מה"ת עכ"פ כשהוא זכות כנ"ל. ובדוחק אפשר ליישב דברי ריטב"א דכוונתו דלא מוכח ממדין די"ל שהגדילום וגיירום אח"כ וכשנתרצה לבסוף י"ל דלכ"ע הוכיח סופו על תחילתו שהיה זכות ומהני מה"ת למפרע הגירות דקודם ג'. ולא מוכח מזה דמהני מיד הזכיה מה"ת כל דלא ידעינן אם יהיה אתי לכלל זכיה ואם ירצה אח"כ כנ"ל גם שהוא דוחק גדול. וא"כ אי הפי' כנ"ל עכ"פ ראיה ברורה דעכ"פ בזכיה לקטן והגדיל ונתרצה דמהני מה"ת למפרע דזה מוכח ממדין כנ"ל. ואין לדחות רק אי נימא כחד תי' שבתוס' סנהדרין ס"ב ע"ב דזכיה דגיורת ל"ד לשאר זכות דמה שב"ד מטבילין אותו א"ט בעבורו אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו שנעשה גר וכ' ג"כ מהא דאבותינו ומהא דנשי מדין לרש"י ע"ש. אולם תמוה מאי דפריך קמ"ל וצ"ל דזה סברא פשוטה אצל הש"ס דמהני המעשה בגופו אי זכות שרשאין ב"ד להכניס עצמם. והרבותא רק דהוי זכות ופריך תנינא שרשאי אחר להכניס בדבר שהוא זכות כן בגר שרשאין. ודוחק גדול כיון דאיצטריך לאשמועינן גוף הדין דהא בשאר גר קבלת מצות לעכב. ובע"כ לא מהני מילה וטבילה. וי"ל דגוף הדין פשוט לגמ' מאבותינו דמ"ת שהי' כמה קטנים וכדיליף ר"א ור"י מל ולא טבל כו' שכן מצינו כו' ע"ש. ורק רבותא דב"ד יכניסו עצמם וע"ז פריך תנינא כו' וא"כ י"ל הרא"ש יבמות שסיי' וגם מצינו באבותינו כו' ג"כ כוונתו כנ"ל דמה"ט מהני הגירות מה"ת אף דל"ל זכיה בשבילו מה"ת כנ"ל. כיון שהמעשה בגופם וילפינן מאבותינו כנ"ל ולא מעכב קבלת מצות כיון דא"א. ע"כ מצאתי: