שו"ת חידושי הרי"מ, אבן העזר ל׳Chiddushei HaRim Responsa, Even HaEzer 30

א׳שאלה. איש א' שדר עם אשתו והיה לו עמה שלשה בנים ונסע לארץ אחרת ושהה שם זמן הרבה ובתוך כך מתו הבנים ושב לביתו ודר עמה איזה שנים בקטטה כי חפץ לגרשה וכאשר נודע לאשתו שרצה לגרשה בע"כ היתה סגורה ומסוגרת ובא בלילה [עם] אנשי בליעל ושיברו הדלת ותפסוה בחזקה ונתן לה גט ע"כ. והעדים אשר הזמין על הגט הרבה להם הבעל מוהר ומתן לא' נתן חמשים זהו' ולשני חמשה רו"כ:

ב׳ב"ה יום ה' ואתחנן תרי"ב לפ"ק. להרב הג' אבד"ק טארנגראד נ"י:

ג׳תשובה הנה א"י למה כבודו נכנס בזה אם הגט יש בו ממש. וכי קטן זה לבד מה שעבר על חרם דרבינו גרשום ונקרא עבריין כל שאינו מתקן או להחזירה אם אפשר או לפייסה במאי דתפייס:

ד׳ובגוף הדין הגם שמה שהקשה רו"מ דברי ב"ש אהדדי (דבסי' קל"ט סקי"ב כ' דלא מהני גט בע"כ ובנשא ב' נשים ק"ל דמהני) לא קשה דהרי מפורש בתשו' מהר"מ דהגם שקידש אחרת ועבר מהני דזה הוא מה דמייתי הד"מ רק דאין ראיה כלל דלהפוסקים דלארוס אין חרם דרבינו גרשום רק נשואין א"כ אין שייכות לבטל הקדושין מש"ה ואין ראיה על גט בע"כ רק דהרי רמ"א מסופק אם גזר בארוסה וזה שוה לישא על הארוסה או לארוס על הנשואה כמפורש במהר"מ פאדווי סי' י"ד א"כ סי' מ"ד שפיר כ' ב"ש במקדש על אשתו ממ"נ או דמוכח מהר"מ דגם שעבר מהני או דבקדושין לא עבר ומקודשת ודאי משא"כ גט בע"כ שמא בקדושין אין אסור ואין ראיה בעבר ולכך מסופק. אך בתשו' מהר"מ הובא במרדכי ריש האומר דגם שעבר מהני. מ"מ אין ראיה דכ' שם ואין שייך כו' כיון שעבר על תקנת חרם רבינו גרשום מאור הגולה כל דמקדש כו' ואפקעינהו כו' דהא חייבי לאוין ושניות וכמה עברות כו' ותפסי קדושין ע"ש היינו דמזה עצמו הוכיח דלא נימא שהיה להפקיע כיון דלנשואין קיימא וע"ז כ' דהא חל כו' הקדושין ככל קדושין אף דאסור לישא דאין שייכות הקדושין לנשואין א"כ ממילא אמרינן דלא תיקן כלל על הקדושין רק על הנשואין:

ה׳אמנם באמת אינו כן דמפורש אח"כ בדברי מהר"מ דכשנתכוין מיד לעבור על התקנה לא שייך כל דמקדש ע"ש ומוכח דס"ל שעבר ואעפ"כ דיעבד מהני. דאין סברא כלל שר"ג יאלם תקנתו מד"ת ומאחר דחייבי לאוין ושניות וכה"ג גילתה תורה דקדושין קדושין. אין שום סברא דתקנתו שלא משום צד איסור יהיה יותר משל תורה. הגם דמצינו דחכמים עשו חיזוק יותר משל תורה מ"מ היכא דמצינו מצינו לא שנאמר כן מעצמינו. גם בגט לענ"ד גם דעת ב"ש אינו כלל שלא יהיה גט ותהיה אסורה משום א"א דהרי רמ"א מפורש אינו סובר כן שכ' דכשנשאת אינו עבריין. ואיך יהיה גט למפרע ולמה לא כ' ב"ש דבריו על גוף הדין דעבר וגירש וציין עצמו על דין שוטה וע"כ כוונתו כמו שכתב רמ"ה הובא בטור שכ' ומדברי רמ"ה יראה שחייב במזונותיה שכ' שאפי' גרשה חייב במזונותיה וכל ת"כ לבד מתה"מ שאסור דא"א פטור מה הועילו חכמים בתקנתם ועוד כיון דאמור רבנן לא יוציא לא מצי מפיק לה ולא גרעא ממגורשת ואינה מגורשת ע"ש מבואר דאף שכ' לא מצי מפיק לה כונתו רק על חיובי ממון כן דברי רמ"ה אם גרשה אינה מגורשת גם כן רק לענין החיובים דהוא מדברי מהרי"ו ולא הזכיר ג"כ רק אסור כשעבר וגירש:

ו׳וי"ל דכופין להחזירה שלא יהא עבריין. והא סי' קע"ז באונס שגירש פ' דעבר וגירש כופין להחזירה ובכהן אינו מחזיר ולא הגיה הב"ש כלום דאחר חרם דרבינו גרשום אין הגט גט כלל ופשיטא דאין סברא שאינו חל חרם רבינו גרשום באונס על איסור תורה כיון שהוא ח' כולל. וכן לא מצא בה כו' לב"ש דמה"ת אסור אעפ"כ לא עלה כלל ע"ד הש"ס למבעי' אם הוי גט רק אי כופין להחזירה וע"כ כתי' תוס' תמורה ה' דאיתקש למיתה או טעם אחר. וגם ע"ז פשוט מאונס דאין כופין. ובודאי שלא יחמיר ר"ג בחרם שלו מאיסור תורה דאונס שא"י לגרשה ע"כ ואעפ"כ מהני רק צריך להחזירה:

ז׳וגם לעיל סי' ס"ו כתב רמ"א דכמו באונס כו' א"ל כתובה א"כ בזמן הזה במדינות אלו שאין מגרשין בע"כ משום חרם דרבינו גרשום היה אפשר להקל בכתיבת הכתובה אבל לא נהגו כן וא"ל. וכ' ח"מ טעם החלוק בין איסור תורה למה שהוא תקנה וכן ב"ש כ' עח"מ ע"ש. ואי הגט לא מהני כלל עדיף יותר וע"כ דמהני רק שהוא עבריין ובזה חשוד יותר לעבור על איסור דרבנן אך אין ראיה די"ל טעם החלוק לא משום קלות האיסור רק דבאונס שהוא מה"ת מיד כשתקנו כתובה לא תקנו באונס משא"כ שאר נשים אף שתיקן ר"ג אח"כ הא גם כשבטל לטעם התקנה אין ב"ד יכול לבטל כו' ונשאר הדין דאסור לשהו' בלי כתובה. ואדרבא יש להוכיח מדברי רמ"א ז"ל דעכ"פ כופין להחזירה. דהנה בני הרב המנוח מו' אברהם מרדכי ז"ל הקשה לי על דברי רמ"א אלו איך לב"ש דלא יגרש אא"כ מצא ערות דבר. למה תיקן שמעון בן שטח כתובה לאשה הא לעולם אסור לגרש ובע"ד אין לה כתובה. ומוכח דבשביל האיסור לא מגרע חיוב הכתובה. והשבתי לו דשם אין כופין להחזירה בעבר וגירש כדאמר בש"ס. ומשום האיסור לחוד חיישינן שיעבור משא"כ באונס דכופין להחזירה ובכהן באונס י"ל דלא פליג. וא"כ מוכח דגם בחרם דרבינו גרשום כופין להחזירה דאל"כ לא הוי מדמי רמ"א ז"ל אהדדי דמוכח דמשום האיסור לחוד לא מהני כנ"ל. אך יש לדחות דלמא ס"ל לב"ש כתובה דאורייתא או כריב"י דגם באונס תקנו כתובה דמצער לה ע"ד ע"ש. כתובות ל"ט ע"ב. עוד קצת ראיה מסדר הגט דכ' שם השאלות לאשה אם מסרה מודעא וכדומה כמו לאיש והוא תמוה אטו בדידה קיימא כו' ומשמע דשייך להגט אם בע"כ לא יועיל. אולם י"ל רק לענין האיסור חרם רבינו גרשום לחוד או דשוב יש קפידא דבעל אלו ידע שאינה מרצונה לא היה מגרש שיהיה עליו חשש חרם רבינו גרשום:

ח׳אולם לשון כל הפוסקים נראה דמהני הגט מהר"מ והג"מ ורשב"א ורא"ש שכתבו מסברא בפרוצה וכה"ג סובר אני דלא תיקן ר"ג ובאיסור א"א לא היה סומך אסברא לחוד והיה לו להזכיר עכ"פ אי מותרת לינשא ע"כ דפשיטא להו דמותרת ומהר"מ פאדאווי בכמה תשובות ע"ש ואין לנו לחוש נגד המפורש בש"ע ורמ"א. גם לשון הב"ש הוא ג' ספיקות ואם תקנות ר"ג דמיא לתקנת חז"ל הרי דמסופק. י"ל דבזמן הזה אפי' כו' גם מסופק וכ"ז לדיעה הנ"ל דבשוטה גם דיעבד אינה מגורשת ג"כ מסופק דבשוטה מפורש לשון הש"ס מ"ט אמרו אינה מגורשת ע"ש. ודיעה הנ"ל ג"כ נגד רוב הפוסקים ע"ש:

ט׳ומ"ש רו"מ בענין אי עביד לא מהני סתירת תוס' ריש תמורה (דבדף ה' ד"ה מיתיבי כ' דבגט ל"א אי עביד לא מהני. ובדף ו' כתבו בנשבע שלא לגרש דלא מהני ע"ש) לענ"ד הפי' אתקש גרושין למיתה הוא כמו דאמר פ"ק דקדושין מה גט שריא וגומר כו' כן ההיקש להיפוך ג"כ במה שהגט כשר לגמרי אם תתרצה בשעת נתינת הגט שוב גומר גם בלא דעתה והיינו באונס ומש"ר משא"כ נשבע שלא לגרש אי שייך אי עביד לא מהני אינו גט ככל הפסולין ומה שייך להקיש למיתה. וכ' תוספות רק משום שבידה. וממילא לענין חרם דרבינו גרשום לגרש בע"כ הוא כמו אונס כנ"ל. ולדמות בשביל דמצינו דאמרי רבנן כתובות פ"א לא לזבין לא מהני. וכי בשביל דמצינו פעם א' שהי' התקנה כך נימא כן בכל מקום. הרי גם שם דחי אביי מכמה דוכתי גם שאמרו לא ימכור וקיים ואין סברא לומר דאביי לטעמא דא"ע מהני. ויתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים ובאחריך וטובא דכותי'. ובגט כמה פסולין ג' כו' ואם ניסת הולד כשר אף דעבר על תקנת חכמים. ואמר גיטין י"ז אהני דלכתחלה לא תנשא. ויש כשר ולא תעשה כן וכה"ג ובאותן שלא מצינו מאחר דקי"ל בטלו מבוטל ממילא בסתם בכל תקנה כן. ומ"ש רו"מ לחלק שהביטול רק גילוי מה שבלבו ולא שייך ביה אי עביד לא מהני הוא נגד הגמ' גיטין ל"ד דמדמי לה לשום הדיינים ודחי רק דלא דמי איסורא לממונא. והא קי"ל גילוי דעתא בגט לא מהני רק ביטול בפירוש ושייך ביה אי עביד לא מהני. ומ"מ י"ל כסברת רו"מ רק שם מצד מה כח ב"ד יפה ואפקעינהו כו':

י׳וסוף ביצה אין דנין אין מגרשין כו' הביא הרי"ף ירושלמי וכולן שעשו בין מזידין כו' מה שעשו עשוי ומכר בשבת ויה"כ אך שם חילקו הפוסקים דאסור שבת חשוב מצד אחר כמ"ש סמ"ע וש"ך ח"מ סי' ר"ח:

י״אגם נראה דבדבר דמצינו בדאורייתא ודאי דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקנו. וכאן מאחר דבאונס ומוציא שם רע אמרה תורה דאסור לגרש בע"כ ודיעבד מגורשת ודאי דכעין זה תיקון ר"ג בכל הנשים. רק הב"ש קורא זה אינו גט דמחויב להחזירה כמו באונס דקרי לה לא מהני כנ"ל:

י״בוהגם שכ' מהר"מ מינץ בתקנת ר"ג ואינו גט נראה דרמ"א ז"ל תופס עיקר הכתוב בכל בו שלא הוזכר לשון זה רק זה הלשון דכשנשאת אינו שוב עבריין שזה אינו כ' במהר"מ מינץ. או דמפרש אינו גט דחייב להחזירה כנ"ל ולא הוצרך לכתבו דהא כ' דהוא עבריין וממילא כן כנ"ל:

י״גומ"ש רו"מ דמאחר שכ' הסופר ועדים יהיו בנדוי הם פסולין גם כ' שראוי להעבירו ממלמדות. תמהני על רו"מ אם על רבית שהוא מפורש במשנה דעדים עוברין אמרינן דלא משמע לאינשי איסור וכה"ג כ"ש בזה שגם לענ"ד אין לחוש במה שלא הובא בש"ע ואחרונים שלנו כלל. והרמ"א ידע טפי מינן ע"כ תופס דברי הכל בו עיקר שלא הובא זה דסופר ועדים. והגם אם היה כתוב בתקנה ע"כ לא נתפשטה וכמה וכמה שהובא שם ולא חשו לה כלל כפותח מכתב וכדומה והגם שעל המגרש תקנתו נתפשטה וקבוע בישראל כתקנת חכמי הש"ס אבל על סופר ועדים לא נתפשטה. ועכ"פ גם אם האמת כדברי ר"מ מינץ עכ"פ לא משמע להו איסורא שיהי' נפסלין בכך:

י״דוביו"ד סי' של"ד סעי' כ"ב מי שעבר על גזירת ר"ג ע"ה אם עבר בשוגג א"צ התרה ואם התרו בו ועבר במזיד כל ישראל שלוחי ר"ג הם להתיר כו' ע"ש משמע דלא חשבינן ליה מזיד אא"כ התרו בו. וכמ"ש ח"מ סי' ל"ד בדבר שאינו פשוט לא נפסל. ובסמ"ע ס"ק י' דמועיל בח' תקנ' הקהלות אינו נפסל ע"ש. והעדים והסופר אינו מלשון ר"ג מדלא הועתק בכלבו ושאר פוסקים בפרט דיש סברא דחשיב שהה י' שנים עכ"פ סברי מצוה עבדי ועוד מסתמא אין אחרים שגרשה בע"כ רק אותן עדים ואיך יפסלו ע"פ עצמם ופ"ד שהי' ברצונה. וכן באותו דבר שנפסל כמ"ש מהרי"ט ובעדי גיטין וקדושין דצריך עדים י"ל דל"א פ"ד דעכ"פ הי' בלא עדים לדבריהם אך שוב לא מיפסל באותו דבר עצמו שנעשה פסול ע"י כדמייתי מהרי"ט סברת הר"ן. ואף דברשע דחמס י"ל דפסול היינו כשיש חשש שקר משא"כ כאן דאם משקר אינו פסול כלל ואיך נפסלנו בשביל שאמת כדבריו א"כ לא נפסל כלל. וכן כיון דאם יהיה הדין דפסול לא עבר ולא נפסל. אך לשון הגמ' לרצונו רשע כו' אל תשת כו' משמע אל"ה היה נאמן אף דבין כך ובין כך רשע כנ"ל. ובאמת מוכח מש"ס ב"ק ע"ג דאינו נפסל אלא אחר שעבר מדמשני והלכתא שהעידו תוך כדי דיבור והא עכ"פ לא עדיף מבב"א וע"כ דנפסל אח"כ רק בהזמה מטעם עדות שבטלה מקצתה. ומ"מ מדברי תוספ' גבי שטר שיש בו ריבית שהקשו דעדים פסולין וכן ב"ב גבי ב' כתי עדים לא נחלקו אלא בכת א' שהקשו נימא נמצא א' קא"פ משמע דאף על אותו דבר שנפסל יקרא שם פסול. אך תוספ' חולין י"ד גם גבי שחיטה בשבת לא כ' כהר"ן רק דפעם א' ל"ח מומר אבל גם אותו דבר בכלל וממילא לעדות פסול. אך י"ל דס"ל כהרמב"ם שם בפי' המשנה דמיד שהתחיל ע"ש. אולם רמב"ם נראה דס"ל כר"ן דגם אי בפעם א' נעשה מומר מ"מ אותו דבר לא ע"ש. מ"מ אינו מוכרח לענין עדות. וי"ל דהתורה העמידה לעדים בחזקת כשרות אבל כשאם העדות אמת רשע ג"כ שוב מאי חזית להאמינו ועבר אלאו דריבית שמא משקר ועבר רק על עדות שקר. וכן בח' שלא להיות עד וענינים אלו צריך אריכות הרבה. ועיקר לענ"ד שגם בגט וקדושין שייך פ"ד שכשמסלקין הדיבור דמשים עצמו רשע כאלו לא אמרו הוי כמעיד ונתגרשה סתם וכמהרי"ט ז"ל: