שו"ת חידושי הרי"מ, אבן העזר ח׳Chiddushei HaRim Responsa, Even HaEzer 8

א׳על דבר העגונה שיש ג' ריעותות מפי כתב ואינו מקויים והכחשה בחקירות:

ב׳הנה כתב ואינו מקוים הסכימו ח"מ סי' י"ז סי"א וב"ש במקום עיגון להתיר. והכחשה בחקירות ב' נגד א' כ' ב"י בתשובה סי' י' וי"א דאין דבריו של א' נגד ב' ואינו פוסל כולן כנמצא א' קרוב או פסול. אך מה שיש לדין כאן דמאי דסמכינן להתיר באינו מקוים הוא רק משום דמה"ת א"צ קיום. והנה הש"ך סי' מ"ו ס"ק ט' כתב באינו יוצא מתחת יד בע"ד לא שייך כלל חזקה לא חציף לזייף דיש חשוד בעולם. וכיון שא"י מי זייף לא הוי מלתא דעבידא לגלויי כלל. וכ' שכן פי' הירושלמי דמצאו כתוב בשטר פלוני מת כו'. ולכאורה אינו מובן הלא המתיר בירושלמי הוא משום דעכשיו דמשיאין עד מפי עד משיאין ג"כ ע"פ כתבם ע"ש. מבואר דרק לענין פסול דמפי כתבם. דמקרא דע"פ ב' עדים יליף במשנה פ"ק דמכות תורגמן כו' שאין שומעין מעידי ראיה דהוי עד מפי עד ומפי כתבם. ג"כ אימעט מהך קרא דעל פי. וכשהכשירו עד מפי עד גם מפי כתבם כשר. או כמו כל הפסולין מגזירת הכתוב כן פסול דמפי כתבם כשר. אבל לפרש לענין אינו מקוים שיש חשש זיוף מה מדמי לה. וע"כ הפי' להש"ך ז"ל כיון שידוע עכ"פ שהוא כ' ישראל א"כ עכ"פ א' כתבו והחשש זיוף הוא שאחד זייף חתימת העדים. ועכ"פ יש עד מפי עד דהכותב מעיד שעדים כ' כן. וכיון דהכשירו עד מפי עד ממילא מהני בלא קיום כנ"ל. וא"כ שוב לא מהני באינו מקוים גם בב' חתומים רק מצד דהוי כעד מפי עד דעכ"פ א' מעיד ושוב לא שייך אין דבריו של א' במקום ב'. אך הוי כעד א' מעיד ששמע מב' וא' מכחיש שנחלקו הב"ח בתשו' והג' בעל מג"ש ע"ש בתשו' פ"י סי' ט"ו בא' שמע מפי ב' שמת וא' מפי א' ולא מפי א' שלא מת דדעת פ"י דמאמינים לשניהם וממילא אין דבריו של א' במקום ב'. ודעת הב"ח דהוי הכחשה כיון דעכשיו א' נגד א' ע"ש תשו' ב"ח סי' ע"ד ונראה שגם הט"ז הסכים להב"ח. וממילא להב"ח וט"ז אין היתר כאן אף שהכותב אומר שב' העידו כן וא' לא כן. וממילא גם בהכחשה בחקירות כן דלא עדיף מהכחשה לגמרי להפוסקים הנ"ל:

ג׳אולם לענ"ד י"ל דלכאורה דברי פ"י שם נכונים כיון שהאמינו למה נימא שא' מהם משקר מהשומעים וממילא אין דבריו של א' במקום ב'. ונראה טעם הב"ח שכ' שלא הוחזקו להשיא רק באין הכחשה ע"ש. הוא משום דאיך נימא שהאומר מפי ב' אמת ששמע מב' וע"י זה אין דבריו של א' במקום ב' והב' שאמר לא מת משקר א"כ מורה זה שזה הא' משקר במה שאומר ששמע מפי ב' ולא שמע כלל והוי לענין זה חד נגד חד דאם (הב') [הא'] ששמע מפי (א) [ב] אומר אמת ע"כ א' משקר או השומע או מי ששמע ממנו. שוב י"ל שזה השומע משקר שג"כ א' ולא שמע כלל מב'. ומנ"ל ששמע מב' לדון אין דבריו של א' במקום ב' אדרבא אם העד מפי א' אמת וזה משקר במאי שאומר ששמע ג"כ רק אחד כנ"ל. וא"כ בנידן דידן שזה הכותב או המשלח המכתב אומר ב' העדיות ששמע מב' מת ומא' לא מת. דאית ליה מגו עכ"פ דאמת ששמע מב' דא"כ שתיק ממה שאומר ששמע מא' לא מת. וכיון דנאמן ששמע מב' שוב גם להב"ח אין דבריו של א' במקום ב'. וממ"נ אם אין הוא ח"י. ודאי אין דבריו של א' במקום ב'. ואם הכותב מעיד בשמם ג"כ אין דבריו של א' במקום ב' כיון דנאמן כנ"ל. וע"כ לא כ' הב"ח רק במעידים לפנינו א' מב' וא' מא' משא"כ בהנ"ל:

ד׳ובל"ז הרבה פוסקים דהכחשה בחקירות אינו פוסל בעדות אשה גם א' נגד א'. והג' בתשו' נב"י פסק כן סי' מ"א הגם שמ"ש ואמנם כו' שמחלק גם לסמ"ע דאף שבועה א"צ א"כ עדותן בטלה לגמרי וגם בעדות אשה לא יועיל ומחלק בין אומר לא כי כו' דהוי הכחשה מיוחדת משא"כ כשהכחשה ע"י שאומר מת יום אחר שהוא דבר א' ואם א' שקר הב' אמת ואינו מובן כלל איך אומר שע"י שא' אומר על הב' לא כי והב' עליו יבטל עדות שניהם הלא פשוט דעדים המכחישים אין מצטרפין. ואיך יועיל עדות שניהם שלא ישאר ע"א כיון דא' משקר אין המשקר נאמן להכחיש הב'. שוב ראיתי בנב"י הנ"ל סי' מ"ו הסכים לדינא דכשמכחישין בחקירות פסול בע"נ כדברי ב"ש וכ' ג"כ סברא הנ"ל ע"ש. הגם דמה שפשוט לב"ש והג' הנ"ל דכמ"ש סמ"ע ביין ושמן דגם שבועה לא מחייבי כן באיזה יום לענ"ד אינו מוכרח דלרמב"ם ריש ה"ע דיין ושמן גם א"י בטל. ואף דהש"ס אמר מה בין חקירות כו' עשאי"ל ע"ש. דוקא מה שאינו גוף העדות דאי לאו משום הזמה לא הי' הזמן חשיב גוף העדות כלל. משא"כ גוף העדות כמו יין כו' וא"כ ניהו דלא הוי כע"א היינו בגוף העדות דע"כ דייקי אבל באיזה יום כו' י"ל בה דעכ"פ חשיב ע"א:

ה׳אולם באמת החילוק נכון בין חיוב שבועה דצריך עד כשר. אין חיוב אם מכחישים בחקירות משום ההיקש ב' וג' כמו א' קרוב או פסול דבטל כל העדות וכן ב' וא' מהם קרוב או פסול. משא"כ בעדות אשה מבואר בפירוש דנמצא א' קרוב או פסול אינו מבטל העדות דזה ככל הפסולין שלא מחשש שקר רק מגזירת הכתוב עכ"ז אף שכ' ב"ש בעצמו ס"ק כ"ה לחלק. עכ"ז הח"מ שם וב"ש ס"ק ס"ד הסכימו דהכחשה בחקירות פסול בעדות אשה וכן משמעות הש"ע והש"ס דאין בודקין כו' כפי משמעות הראשונים הרשב"א וריטב"א דמתני' בתר התקנה דהוחזקו להשיא עד מפי עד ופסולין ואעפ"כ תני אין בודקין וע"כ אם הוכחשו בטל. וכן הירושלמי דא"א נהרג כו':

ו׳וצ"ל דגרע מנמצא א' קרוב ופסול דאמר בש"ס סנהדרין מ"א א' אומר כו' אין זה נכון. וכתב והנה נכון הדבר כו' דהתורה פסלה הכחשה בחקירות דמורה ששקר שניהם ולכך אף שבועה לא מחייב. וכן גבי כונסין לכיפה דתלי ג"כ רק אם הדבר אמת ואעפ"כ אמר בש"ס סנהדרין פ"א ע"ב דאיתכחיש בבדיקות ולא בחקירות ע"ש. ויש לדחות קצת דעכ"פ בעי עדות המועיל בד"מ ע"ש:

ז׳וכיון דהפסול דמורה ששניהם אין נכונים. הוי כפסול עבירה מה"ת דלא הכשירו בע"א. וגרוע עוד דמורה שעדיין זה שקר ועוד דשוב הוי כדין מרומה דגם בממון בעי דו"ח. דלא גרע מה שהתורה חשבוהו אינו נכון מאומדנא דב"ד שהעדות מרומה:

ח׳מ"מ נראה דדוקא מעידים בבת אחת והכחישו את עצמם בחקירות דנצרפו בהגדה וכה"ג בטל כל העדות דאינו נכון. אבל כשהעיד הב' אחר כדי דיבור ואינו מכוין החקירות עם המעיד קודם אינו מבטל עדותו לענין שבועה. אף להפוסקים דצירוף ראיה פוסל דוקא כשהפסול אז משא"כ תחלתו בכשרות וסופו בפסול. ואף אי נפסל שם דנימא דצירוף ראי' שייך ההיקש ופוסל הפסול דהגדה מ"מ בהכחשה אין סברא כלל באחר כדי דיבור. וא"כ כאן בכתב כמו בשטר שחתומים הרבה ואחד פסול תולין להכשיר דלא חתמו יחד בש"ס גיטין וש"ע סי' מ"ה. א"כ תולין גם כאן שלא כ' יחד וכיון שא' כתב אח"כ לא נצטרפו כלל כיון דהוי כנחקרה בב"ד בשעת חתימה ואינו מבטל הכחשתו כלל כנ"ל. ואף שהיה רק ב' לא היה מבטל עדות הראשון שנאמן וכן הפוסקים דכשנכתב כדי להעיד חשיב כנחקרה מיד וכתב גרידא לא חשוב כנחקר עד שבא לפני ב"ד אין כאן צירוף דאלו שבתורת עדות כבר העידו ועדות הא' עתה. אך לדעת הפוסקים דהכל לא נחשב כנחקר עד שבא לב"ד. או בנותנים מת"י דלא שייך כבשי'. א"כ עדות כולן בב"א ביחד. וכן הפוסקים דאין תורת שטר לא שייך לתלות להכשיר שלא כ' יחד דזה ג"כ רק מטעם עדים החתומים על השטר כו' או דמלוה דייק וזה לא שייך כאן:

ט׳גם היה אפשר בעד אחד מת וא' נהרג או בחקירות דוקא שבאו בב"א אבל בזה אחר זה נאמן הב' במיגו דאי בעי שתיק והי' מותרת ע"פ הא' וא"כ נהי דמתורת עדות בטלה כולן אבל עכ"פ משום מיגו יהיה נאמן אולם י"ל דדוקא לסלק חשש בדדמי מהני מיגו וכה"ג סילוק ריעותא אבל גוף הדבר בלי עדות להתיר משום מיגו לא מהני במקום חזקה דאשת איש. דמגו במקום חזקה לא אפשיטא. ודבר שבערוה הוא כמו להוציא ממון דלא מהני מיגו. אך עכשיו דהאמינו עד מפי עד ומגו עדיף מעד פסול י"ל דמהני ואינו מוכרח דמה שלא תקנו לא תקנו:

י׳אולם מה שיש לחוש הרבה בנידן דידן שהרי הח"מ שמתיר באינו מקוים בשעת הדחק סיים ס"ק כ"א דוקא בכתב ישראל ולא שכיחי כותים שיוכל לכתוב כתב ישראל ע"ש. ובמקום הנ"ל אנ"ח דשכיחי הרבה רשעים ופסולי עדות דאורייתא ואפשר הרוב שיכולין לכתוב כ' ישראל. אין שום מיקל באינו מקוים דליכא כלל חזקה דלא חציף לזייף שא"י מי הכותב והמזייף וכן מוכח בש"ס דפריך דילמא צרה כו' שד כו' ועלה אמר בשעת סכנה כו'. ודייק הריב"ש וש"פ דלא חיישינן שמא נכרי משום דהוי מסיח לפי תומו ע"ש. משא"כ כאן דמכוין להתיר האשה שזה עיקר הכתב להתירה דאי נכרי אינו נאמן כלל. ודאי דחיישינן שמא נכרי וע"ז דשכיח לא מצינו כלל שבשעת הסכנה יהי' מקילין כיון דלס"ד דש"ס גם על צרה כו' דל"ש הוי חייש ועלה הוא דאמר דלא חיישינן בשעת הדחק. משא"כ מידי דשכיח. וכ"ש דאפשר שהרוב פסולי עדות דאורייתא ושייך שזייף ושלח המכתב ע"י הפאסט כדי להכשיל ולהתיר האשה כנ"ל. ואפשר דגם במיעוט כיון דוודאי יש שם באנ"ח רשעים ופסולי עדות. ונכתב המכתב במקום קביעותם הוי קבוע דכמחצה על מחצה. אך אנו דנין כשבא לפנינו כאן ולא ראינו שנלקח במקום הקביעות ומסופקים הוי נמצא דכל דפריש כו'. וניהו דעל פ' בעבירה אפשר דכל זמן שלא העידו עליהם רק בחזקת עוברי עבירה אין פסולין אלא מדרבנן כמ"ש הרמב"ם פי"א מהלכות עדות מי שאינו כו' ה"ז בחזקת רשע ופסול לעדות מדבריהם כו' חזקה שהוא עובר כו' וכ"כ ב"ח בתשו' סי' ק"ב וראיה מעבדים ע"ש. ובח"מ ס"ק ט' לא כתב כן ע"ש. מ"מ גם הרמב"ם הנ"ל וב"ח לא כ' רק כשדנין על אדם ידוע מיוחד דאין חזקה זו מוציאה מחזקת כשרות מה"ת כל שלא הועד בב"ד כנ"ל. משא"כ בכתב שא"י מי כתבו והא ודאי יש בהם פסולי עדות דאורייתא אף שלא העידו עליהם וחיישינן שאותו הפסול כתבו כיון דשכיחי שפסולי דאורייתא אין העדות גורם הפסול. וגם רשעים הרבה דאין ספק דפסולין ויש שם באנ"ח מחצה או רוב אפשר:

י״אועוד דמה דמיקל הח"מ כ' עוד הטעם דבשלמא בשטר בעי קיום דשמא זייף המלוה אבל כאן אין חשש דאשה עצמה נאמנת רק לצרה כו' ע"ש וא"כ במלחמה דאשה לא מהימנא להרבה פוסקים כמבואר בש"ע סעיף מ"ח שייך שמא זייפה ושלחה ע"י הב"ד. גם על סברת הח"מ יש לדון דאינה רוצה לומר שמת שתתפס בשקר משא"כ בכתב שאינו יוצא מיד האשה:

י״בגם יש להסתפק מאחר דבכתב שא"י מי הכותב לא שייך מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי כיון שלא יודע מי הכותב. והגם דבעד מפי עד שאינו אומר ממי שמע ג"כ לא יתפס בשקר דאולי המגיד כיחש לו. מ"מ כשיבא הבעל לא נתלה בראשון רק בו שלא שמע כלל מאחר. ושייך ג"כ מלתא דעבידא לגלויי לא משקרי. אבל בא"י כלל מי המגיד י"ל דלא שייך כנ"ל. וא"כ י"ל בא"י מי הכותב עיקר טעם ההיתר משום דייקא. וא"כ במלחמה דבעי בש"ס או משום דייקא לא מהני ע"א רק משום מלתא דעבידא לגלויי ע"ש. וא"כ י"ל בכתב וא"י מי הכותב ובמלחמה לא מהני לכ"ע דלא שייכי ב' הטעמים. אך לרי"ף ז"ל ושאר פוסקים דאיפשטא בעי' והטעם משום מילתא דעבידא לגלויי. ואעפ"כ משמע דפוסקים דגם בא"י מי הכותב מהני. ע"כ דהסוברים דגם שא"י מי הכותב שייך מילתא דעבידא לגלויי דאינו משקר אף שלא יתפס בשקרו. ודוחק או דאולי יוכר הכתב של מי ויתפס כנ"ל. ומה"ט ע"כ בשמעו קול איש פלוני מת דמהני. אך שם י"ל דירא שיראוהו כנ"ל. משא"כ הנ"ל. ודאי דאפשר לשנות הכתב שלא יוכר:

י״גועל החשש דרשע ופסולי עדות. אפשר למ"ש הט"ז דלא חיישינן אף לעכו"ם שעושה מעשה בכוונה להכשיל כמ"ש יו"ד סי' קי"ח. רק דיבור סתם י"ל דמשקר שלא בכוונה להכשיל ע"ש. א"כ גם בכתב לכתוב ולשלוח ע"י בי דואר ולזייף לא אמרינן כדי להכשיל. אך הא מפורש שהרמב"ם סובר דצריך שידעו שהוא כתב ישראל. ואל"ה לא מהני מחשש נכרי וע"כ או דלא מהני נגד חזקת א"א. ול"ד לאיסור והיתר או דגם כתב הוי כדיבור וא"כ עכ"פ לא מהני כנ"ל. ומ"מ י"ל דע"כ לא חייש בא"י אם כתב ישראל רק בכתב לחוד. דכתב פלוני מת שייך שהכתב רק כדיבור די"ל שמשקר אף שלא בכוונה להכשיל משא"כ בחתומים עשרה עדים כנ"ל. ושמות העדים ידועים שאינם רשעים ואף אם א"י כיון שדנין עליהם שניכרים בשמותם ודאי מוקמינן להו אחזקת כשרות שעדיין יהודים. והחשש רק דרשע זייף החתימתם שוב זה מעשה גמור כדי להכשיל וזה י"ל דל"ח גם להרמב"ם כמ"ש ט"ז הנ"ל. ובפרט לר"ן ושאר פוסקים דמסיח לפי תומו בעי קשור דברים דדחו ראיית הריב"ש דלמסקנא דבשעת הסכנה כ' אף שאין מכירין כמו דל"ח לשד וצרה כן ל"ח לנכרי ע"ש. רק דגם לשאר פוסקים דנקטינן כותייהו דא"צ קשור דברים מ"מ י"ל דבמעשה מודים כנ"ל. ואף דתנן בנכרי אם מתכוין אינו עדות. ומשמע אף שמטריח א"ע ובא כמה פרסאות וכותב כדי להעיד ג"כ לא מהני כלל היינו משום דע"כ מטריח עצמו לאיזה כוונה או להתיר או להכשיל וכמו שי"ל להתיר כן י"ל להכשיל דאין תולין לשם מצוה משא"כ כשיש ספק אם העושה מעשה ישראל או אינו יהודי שפיר תולין דישראל הוא דנכרי לא היה מטריח א"ע כלל. אך כאן האשה אומרת שאין הרבה מחתומים יכולין לחתום ואחר חתם בשבילם. א"כ י"ל על האחר כיון דע"כ א' הי' י"ל דרשע הי' מ"מ נראה דלא חיישינן כנ"ל דעכ"פ אמרו לישראל לחתום כנ"ל ולא חיישינן דרשע עשה כן כנ"ל. והא משמע שהמחבר תופס עיקר דאף בא"י אם הוא כתב ישראל כלל רק לרמב"ם צריך ע"ש. אך הטעם משום מסיח לפי תומו ע"ש. משא"כ בכותבים כדי להתיר האשה כנ"ל י"ל לכ"ע בעי כתב ישראל. רק לט"ז נראה כנ"ל. מ"מ הרבה חולקים על הט"ז ע"ש:

י״דאמנם בהא דקי"ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה מה"ת משמע כשבא לפנינו חתום ב' עדים אף שא"י מי הם כשר מה"ת אף דיש בעולם עכו"ם ופסולין כנ"ל. דהא בגט הבא ממדינת הים א"י כלל מי הם ומה"ת כשר. ועוד פ"ק דגיטין גיטין הבאין כו' ושמותיהן כשמות עכו"ם כו' דמספקינן אם עכו"ם רק משום ריעותא דשמות ע"ש אבל בלא"ה לא מספקינן. ותוס' כ' משום דאין דרך להחתים נכרים על גט ע"ש. והא עכ"פ שמא באמת לא צוה בעל כלל והאשה חתמה נכרים אי הוי בעי קיום מה"ת לא הי' מהני בפ"נ ומשמע שם מכל הפוסקים דלא חיישינן ע"ש:

ט״ווא"כ כיון שכ' רמב"ן הטעם בעדות אשה דלא מחמירין יותר מה"ת דא"צ קיום א"כ ממילא גם בשכיחי פסולין א"צ קיום. בנידן דידן שכתבו העדות וחתמו להעיד שיבא לפני ב"ד. דלהרבה פוסקים דין שטר יש לו ורק דשוב מצד הכחשה בחקירות דבאמת מפורש ברמב"ם דגם א' נגד ב' בטל מה"ת. עוד נתחדש גב"ע שהגענראל נאנח כשבאה האשה אליו ואח"כ סיפר מיתת בעלה והוי כעין חזי דבכיא כו'. עוד הי' מכתב מאנ"ח א' לאשתו לייבוש מת ונקבר וגם שלא הזכיר רק שמו. עכ"ז מורה שעל אותו ליבוש מאנ"ח שהוא ידוע לאשתו:

ט״זעוד היה מכתב מאנ"ח א' ארוך לאשתו אחרי כתבו הרבה דברים שבינו לבינה וששלוח לה ג' רו"כ ושאר דברים שאין להסתפק שהמכתב מבעלה וכתב אחרי ספרו מהפאלק והראטי שהוא בו חי' שרה איהר מאן איז ג"כ נהרג גווארין והגידו שאין בפאלק הזה שיהיה לו אשה שמה חי' שרה רק בעלה של זו. ונראה דיש להתירה ע"פ עדות זה לבד שאין לספק ברשע כלל וגם מסיח לפי תומו הוא. ומאחר שכתב לאשתו לווארשא על הידועה לה ואין רק זו הא כמפורש שמו כמבואר בהרבה תשובות והגם שלא אמר קברתי'. להרבה פוסקים מהני ע"א וגם בש"ע פסק דלא תצא. ועכ"פ רק דרבנן ויש להצטרף כל הנ"ל להתירה לזאת לענ"ד אם יסכים עוד רב והבד"צ דפה ישבו ב"ד של ג' ביחד ויתירוה הנראה לענ"ד כתבתי:

י״זהק' יצחק מאיר

י״חב"ה ג' שמות תרי"ו לפ"ק תשו' שניה בענין תשובה הקודמת

י״טלכבוד אהו' מחו' ידידי הרב המאוה"ג חריף ובקי מהור"ר זאב וואלף נ"י אבד"ק עלקוש:

כ׳על דבריו שנית הגם שעלי לטורח כי לא היה לי פנאי להעתיק דברי. עכ"ז לבל יחשוב שאיני חושש להשיבו. הנני לכתוב בקצרה:

כ״אמ"ש בענין פסולי עדות וכתב שהוא ס"ס שמא עשה תשובה וכמו בספק מלוה ישנה ושאין חשודין לשקר רק חשוד לאותו דבר. איני מבין כל דבריו בזה. וכי א"י שיש הרבה רשעים עובדי כו"ם מחמת קצת צער וכי זה אונס וודאי דהוי עובר לכל התורה כולה גם פסול עבירה דאורייתא וכדומה לתיאבון דהוי רשע דחמס וכמפורש ב"ב קנ"ט ובש"ע דברשע בעינן הוחזק כו' בב"ד ובקרוב לא בעי:

כ״בולדבריו פ"ב דכתובות לרש"י ורי"ף גבי משחתמו אין מעידין עליו למה משני דאמרי יודעין דעביד תשובה. בל"ז כשר מטעם ס"ס כיון דהוי תרי ותרי ואעפ"כ כן אין מעידין דבטל ועד כו'. ובאה"ע סי' מ"ב דאין חוששין לקדושין כלל בקידש לפני פסולי עדות. ואף המחמירין שמא עביד תשובה כבר כת' ח"מ וב"ש דוקא ביודעין שעשה תשובה אח"כ עכ"פ וגם בזה חומרא בעלמא וכן מפורש בר"י מינץ ורמ"פ ע"ש. וב' כתי עדים המכחישין למה לר"ח פסולין נימא ס"ס ולר"ה רק משום חזקת כשרות כמבואר בכל הפוסקים. וזהו שכתבתי שבידוע מי המעידים אפשר דמוקמינן להו בחזקת כשרות שלא נפסלו כיון שיש כשרים ופסולין כהך דר"ה דק"י זו באה בפני עצמה ומעידה אף דמחצה פסולין. ואף על פי כן גם זה אינו ברור כ"כ דשם מעולם לא היה שם פסול עליהם. אבל בידועים מחללי שבת וכה"ג בפני אנשים ויש בעיר מחצה כשרים ומחצה פסולין שנכשיר עדות מהם. ומ"מ י"ל דדמי להנ"ל ואין להטיל חומרא על העגונות שלא נוכל להשיג עדות אחרים. אבל עכ"פ בכלל ידעינן ודאי שיש בהם רשע גם פסולי עדות דאורייתא. ובי"ד סי' קי"ח וסימן ק"ל במקום שמצויין רשעים כו' אין כ' סימן אלא מי שמכיר כו'. ומהרי"ט בתשו' סי' י"ב בגבינות ויש לו כתב הכשר כו' אפשר שרשע זייף לו הכתב כו' לא מטעם עדים החתומים על השטר כנחקרו כו' ואין תורת שטר עליו כו' אלא מ"ש לסמוך כיון שהחתומים שם ידועים אצלינו אף שאין החתימות ידועים כו' לא מרעי נפשייהו לכתוב ולזייף בדבר שעשוי להתברר כו' ויאבד אומנתו כיון שמלאכתו בכך כו' ע"ש. דאף באיסור קל דרבנן לא סמך אלא משום אומן לא מרעא כו' וידוע מי המביא הכתב שיהיה נתפס בשקרו ואיך נקל באיסור אשת איש. ולזאת אף שכ' רו"מ שמכירין העדים החתומים שהם בחזקת כשרות. אבל עכ"פ לא משקרי נודע שכתב ישראל כו' כיון דיש רשעים כמו שם דלא חשיב היכר וסימן:

כ״גומ"ש על מ"ש בט"ז לעשות מעשה תמה דגם בדבור אינו חשוד. א"י הלא מיד לפי תומו נאמן וכששואלין אותו אינו נאמן ע"כ דחשדינן ליה לשקר בכוונה ביודע שצריכין לתשובתו או שאין נ"מ אצלו בין שקר לאמת וכמו שעולה על רוחו אומר. וזה כוונת הב"ש ס"ק ל"ח שמחלק בין כל השומע כו' דחשיב ליה כמעשה שינוי לשנות בשם הבעל. ובין מת פלוני. וכ"כ מהרש"ל ביש"ש ביצה הובא א"ח סימן תקי"ג במ"א שם לעשות מעשה כמ"ש ע"ש:

כ״דוא"י איך כותב רו"מ שב"ש סובר כט"ז במה שחולק בהדיא דהאי דמת פלוני. וכתב לא חשיב ליה רק כדבור דבאמת אין סברא שדבור לא יועיל וכתב יועיל רק לזייף חתימת עדים י"ל דדמי למעשה כנ"ל ואינו מוכרח:

כ״הומה שהקשה רו"מ על הב"ש כיון שכת' דעדים החתומים כו' מה בכך שהוא כתב נכרי כיון ששמות כשמות עדי ישראל חתומים עליו. איני מבין קושיתו הא ודאי דלהרב המגיד והמפרשים בדברי רמב"ם שגם באינו מקוים וא"כ איך כתב והוא שידעו שישראל כתבו ובמה יודע וע"כ או ידוע שיכתב מקום שרוב ישראל או דלא שכיחי נכרים דידעו לכתוב כתב ישראל כמ"ש בי"ד סימן קי"ח וק"ל. ולכך כיון דכתב ישראל מהני או משום עד מפי עד כמ"ש דהוי כמעיד ישראל שב' חתומים. או דעדים החתומים על השטר כו' מהני מה"ת. אבל בשכיחי נכרים או רשעים דידעו לכתוב כתב ישראל או שכתוב וחתומים כתב נכרי חוששין שהכל כת' נכרי וכ' וזייף חתימת עדים שרצה איזה שמות שרצה. ורו"מ כתב ושינה בשם הב"ש דכתב דנכרים פסולין אף שאומר אמת באינו מסיח לפי תומו. איני יודע אנה מצא זה ורו"מ בעצמו חולם ופותר. גבי ערכאות כתב הר"ן דאף שידוע יש גזירת הכתוב ג"כ אבל בע"א ודאי אם היה ברור שאינו משקר היה נאמן. ורו"מ כותב בנכרי ובפסולי עדות דחמס שאינו מחשש שקר. מה שמבואר בש"ס וכל הפוסקים להיפוך. ואפילו גוף הדין דיו"ד סימן קי"ח שאינו חשוד להחליף ולהכשל ג"כ רשב"א חולק וגם לתוס' הטעם רק דלמה יחליף מה שאין לו תועלת רק דנימא דתועלת לן להכשיל לא אמרינן. וגם בזה נראה דוקא בכה"ג שלא יודע שהכשיל ואצלו שאין מאמין מה עושה לישראל. מה שאין כן כשיודע ויצערו. ומה"ט נ"ל דנתחבטו במאי דמסיח לפי תומו נאמן בטעימה. ולהרבה פוסקים דוקא קפילא משום לא מרע אומנתו. ולא כתב דבמלתא דעבידא לגלויי מיד שיאכל הישראל יהיה נאמן והוא כמ"ש דבזה רוצה להכשילו שיאכל ולא שייך עבידא לגלויי כיון שזה כוונתו כנ"ל. ולכך כתב הש"ך ז"ל סימן צ"ח סק"ב הטעם רק דאיכא למיקם עלה להטעימו לקפילא ע"ש ולא משום דיטעום הישראל כנ"ל ודלא כפר"ח:

כ״ווהיה אפשר דכמו דקי"ל אף במה שנהנה בחליפין מ"מ חותם בתוך חותם מהני ופירשו דחד חותם טרח וב' לא טרח ומזייף ע"ש. א"כ י"ל ב' חתימות עדים משונה א' מהב' חשוב כחותם בתוך חותם. אך גם ז"א דמשמע בש"ע שם במקום שמצויין רשעים לא מהני כמה חתימות. גם שמא ב' רשעים כ'. גם אין לדמות ע"א לאיסורין במה שלא מצינו:

כ״זומ"ש על מ"ש דאין הוכחה לדעת הר"ן דבעי קישור דברים שלא נחוש לנכרי. דעכ"פ ספק הוא והוי ס"ס. ודחה רו"מ דרוב נכרים לא חשיב ס' ישראל אלא ודאי מוכח דסובר כדעת הט"ז דאינו חשוד להכשיל ודאי ישראל. איני מבין שעושה רו"מ את עצמו כמו שאינו שומע מה שאומר. איך דייק דלא חשיב סימן משום הרוב רק ודאי עכ"פ אינו מוכח דזה הטעם דאינו מכשיל רק דמשוי לספק נגד הרוב נכרים לא לודאי כמ"ש רו"מ דמשום דאינו מכשיל נאמר מסתמא ישראל. ועוד מנ"ל דמיירי ברוב נכרים באותו עיר והמקום וזה נראה הטעם דדייק ריב"ש מקו' הש"ס ולא מהתירוץ וכן הרלב"ח הובא במשנה למלך דחה כנ"ל. משום דלס"ד דחייש לצרה דל"ש הוי ליה למיפרך דלמא נכרי דשכיח טפי אף דרוב ישראל. משא"כ למסקנא כמו דל"ח לצרה דלא שכיח כן לנכרי דמיירי ברוב ישראל. ועוד מנ"ל דלא מיירי שאמר בלה"ק בלשון המשנה פלוני בן פלוני מת והוי סימן כמו כתב. וכדכ' כי פי כו' וכמ"ש תוספות יבמות פרק י"ז דרוב הבאים בחזקת ישראל ישראל הן אף דרובא דעלמא נכרים ע"ש. ובאמת אין להוכיח מדיוקים נגד דברים המפורשים והח"מ כתב בק"ע להלכה דדוקא בלא שכיחי דידעי לכתוב כ' ישראל כנ"ל אז מקיל במקום עגון דוקא ומ"ש על מ"ש בעד מפי עד ג"כ הא מלתא דעבידא לגלויי שבתשו' נב"י תפס במושלם דלא הוי בעד מפי עד עבידא לגלויי אף שהגיד ממי שמע ושכן כוונת הרמב"ם. אתמהא איך אפשר לומר כן ולמה לא פשיט בש"ס הבעיא דנאמנות ע"א אינו משום עבידא לגלויי מדהוחזקו להיות משיאין עד מפי עד. ועיקר ראיה שלו מהא דעמשא כו' שמואל וב"ד קיים ע"ש אינו כלום במחילת כבוד תורתו. דמשני שפיר על דבעי לאכרוזי עלי' דלזה נאמן עכ"פ להמתין עד שיתברר לשאול לשמואל דגבי שליח ואחוי ע"א נאמן ג"כ ומהני מלתא דעבידא לגלויי להיות נאמן להמתין על הבירור. ובממון גם כה"ג לא מהני ב"ב פ' חזקת הבתים מייתינן אגרתא דלית הילכתא כרשב"א. לכי תיתי מכל מקום באיסור סמכינן ועוד י"ל ובל"ז ג"כ כיון דבתורת ת"ח שאמר אחר מעשה כו' א"כ כיון דשמואל וב"ד קיים וכשיתברר דפסולה יצטרך לגרש ויתבייש יותר אינו נוגע כלל ע"ש. ובפי' דברי הרמב"ם וגם בסברא הנ"ל אישתמיט ליה שכבר קדמו תשב"ץ באריכות הרבה גם חילוק הנ"ל בין עד אחד לעד מפי עד. והריב"ש גדול ממנו ולא ראה דבריו ודחאו בראיות ברורות עי' שם והי' נראה מש"ס דבכורות:

כ״חוהנה בעיקר הדבר לא מבעיא להפוסקים דהיכא דאין לו דין שטר ול"א ביה עדים החתומים על השטר כנחקרה בעי קיום מה"ת כמ"ש ש"ך סימן מ"ו ורבינו ירוחם הובא ב"י ח"מ סי' ק"י שסובר כן בדעת הרא"ש וטור. א"כ בעדות אשה לרוב הפוסקים זולת ר"ת אין לו דין שטר כלל והרמב"ן במלחמות פ' ד"א מפורש כן ורשב"א בתשו' סי' אלף ר"י ושאר פוסקים הגמ' דיבמות ולענ"ד גם רמ"א פסק כן באה"ע סימן מ"ב שכתב סתם מצאו כתב בשטר פלוני קידש פלונית ועדים חתומים בו כ"ז שאין השטר מקוים אין לחוש לקדושין כלל דמשום שאין לו דין שטר ול"א עדים החתומים כו' בעי קיום מה"ת. והב"ש שפי' דכיון דאם מודים ודאי כו' רק דא' אומר מזויף ומה"ט בעי קיום מה"ת. לענ"ד אין לשון רמ"א סובל פי' זה שלא הזכיר כלל שא' אומר מזויף. וכי לא משכחת בקטנה שא"י כלל ובשטר עדות שקיבל אבי' קדושין ואינו כאן או מת ואעפ"כ סתם דאין לחוש ואיך לא יזכיר רמ"א עיקר הטעם דטענה מזויף. ולכך נראה דסבר כנ"ל כיון דראיה שנתקדשה אינו רק עדות. וא"ל דין שטר להיות שייך עה"ח כו' צריך קיום מה"ת כנ"ל. וכן משמע מהקולות שבקיום שלא בפני בע"ד וכה"ג דאינו מחלק הרמ"א כלל בין טוען מזויף או לא. [עד כאן מצאתי]: