שו"ת חידושי הרי"מ, יורה דעה כ׳Chiddushei HaRim Responsa, Yoreh De'ah 20

א׳בעזה"י שנת תרכ"א סוגיא דהיתר מצטרף לאיסור נזיר ופסחים:

ב׳אמר ר"א כו' כל חוץ א' נזיר כו' משרת כו' ופירש"י חצי זית כו' ע"ש. משמע דרוב היתר לא כדאמר בנזיר דנפישא חולין אולם י"ל מטעם ביטול במעורב אבל לרש"י דגם באינו מעורב מ"מ ברוב לא שייך מצטרף דמבואר בש"ס חולין ט"ו ע"ב עור מצטרף לבשר היינו מחצה ע"ש עור משלים הוא מיעוט לרוב ע"ש. א"כ לשון היתר מצטרף ע"כ מחצה כנ"ל. ומנ"ל דילמא לרוב דוקא. והיה משמע קצת דברוב אסור גם בשאר איסורין משלים. ולמה בשלמא לתוס' במעורב י"ל מטעם ביטול להפוסקים דנהפך גם ההיתר להיות אסור ברוב אסור כמו איסור בהיתר. אבל באינו מעורב למה. וי"ל לכאורה כמו בכל הדברים שדנין על דבר אחד אמרינן רובו ככולו אף שהמיעוט קבוע וניכר כמו שחיט' רובו כמוהו ופסוקה. וכלי טמא כו' במס' מכשירין פ"ב ברזל טמא שבללו עם ברזל טהור אם רוב מן הטמא טמא רוב מהטהור טהור. מכבס כסותו ע"ש הרבה כשדנין על כלי א' חשוב כולו ע"ש הרוב. וכן ריש סוכה חמתה מרובה ברש"י ור"ן בטל שמה ע"ש. וא"כ כיון דעל איסור חייבו תורה רק פחות מכזית לא חשיב אכילה א"כ כשאוכל כזית בבת אחת מיעוט היתר ורוב איסור א"כ אכילה זו שהיא כזית שבא ע"י איסור והיתר הולכין אחר הרוב דחשיב אכילת איסור וחייב. וכמו שהיה כל האכילה מאיסור. אולם לכאורה גם במחצה כמו דקי"ל זה א"י וזה אינו יכול חייבין דחשיב כמו כל א' עושה הכל דהא אימעוט ריש שבת בעשותה כולה ולא מקצתה וזה על כל חטאות ל"ד לשבת. ומ"מ בכל א' א"י חשיב עושה כולה גם בשניהם בב"א כמ"ש תוס' שם וכן הכהו י' בני אדם וכל אחד אין כדי להמית פליגי סנהדרין ע"ח:

ג׳וכן גבי שור ואדם לר"נ ב"ק נ"ג דהאי כוליה עביד כו' כן י"ל דכיון דבהיתר לחוד אין כדי אכילה רק ע"י איסור והיתר חשיב ככל אכילה ובאין בשאור כדי להחמיץ פסחים כ"ו כו' הוא לענין גורם דמ"מ שניהם גורמים. אבל בהנ"ל ניהו דחשיב גם כן ככולו היתר מ"מ חשיב ג"כ ככולו איסור ויתחייב דהא חצי שיעור מה"ת רק דלא מיקרי אכילה וכנ"ל הא הוי אכילה מהאיסור. ואי שיעורין הלכה למשה מסיני א"ש דההלכה שיהיה כזית איסור כנ"ל:

ד׳אך הא מפורש בש"ס דהטעם דאכילה בכזית וכן בשבועה וע"כ דהלכה נאמרה דכל שנאמר אכילה שיעורו כזית ויחשב אוכל. וי"ל ג"כ משום דחשיב איסור חפצא וצריך להיות כזית איסור אף דלענין האדם העושה חשוב כעושה הכל עי"ז כשלא היה יכול בלא"ה. אך ז"א דגם בשבועה אינו מצטרף. וי"ל משום דענין אכילה הוא ההנאה שע"י אכילה כדבעי חולין סוף פ' גיד הנשה הקיאו כו' הנאת גרונו כו' הרי נהנה בכזית כו' ע"ש. א"כ ניהו דלענין פעולה ומעשה חשוב אינו יכול בלא דבר זה כנעשה הכל עי"ז מ"מ אכילה של הנאה הרי לא נהנה מכזית איסור רק מאיסור עם היתר כנ"ל ומיושב גם על רוב כנ"ל. והיה מיושב שפיר סברת הש"ס בנזיר דליכא למילף מיניה משום דאף חרצן אסור ע"ש ולכאורה אינו ענין חומרא ולהנ"ל א"ש כיון דלא חזי לאכילה כדאמר שבועות כ"ג ואפ"ה אסור אף שאין בו טעם ואינו נהנה א"כ ראוי להיות היתר מצטרף לאיסור דאכילה בלי הנאה הוי כשאר מעשה כיון דלא הוי אכילה רק ע"י האיסור כנ"ל. אך באמת גם ז"א דא"כ גיד הנשה דקי"ל עץ הוא ותורה חייבה עליו יהיה היתר מצטרף מחצה או רוב כנ"ל וע"כ דליתא דכשאמרה תורה לא תאכל חלב הפי' שתהיה כל האכילה מחלב וכה"ג דאל"כ גם זה אחר זה דבכדי אכילת פרס מצטרף א"כ כשאכל קודם חצי זית היתר ואח"כ חצי זית איסור א"כ מה שעושה אכילה הוא רק האיסור ועפ"כ אינו חייב. וכן אכל קודם יוה"כ חצי כותבת ומשחשכה תוך כדי אכילת פרס חצי אף דביטול העינוי היה ביה"כ פטור דצריך שיהיה כל הביטול ביה"כ וכן כל האכילה מהאיסור כמו שאינו חייב על רוב מכזית כנ"ל וכמו באיסורי הנאה באין בזה כדי כו' ונצטרפו כו' דהוי זה וזה גורם ומותר דלא חשיב נהנה מאיסור כיון שגם ההיתר ולא היה כדי בלי ההיתר ג"כ ולהר"ן ז"ל הוא מטעם ביטול א"כ חזינן דמחצה כזה עדיף יותר וגם אין חילוק שם בין מיעוט או רוב וגם דשאור תרומה היה מרובה משאור חולין מ"מ כיון שאין בתרומה לבד כדי לחמץ אין המיעוט בטל לרוב ועדיף ממעמיד דבזה מה"ת לא בטל והוי זה וזה גורם ומותר. כן לענין האכילה ניהו דיהיה נקרא אכילת איסור מ"מ כיון שנקרא אכילת היתר ג"כ אז כיון דבלא"ה לא היה כדי אכילה ממילא מבטל שלא יתחייב באכילה זו משום איסור דלא מיחייב רק היכא דחשוב אכילת איסור לבד כנ"ל:

ה׳ויתיישב בזה בעזה"י תמיהת תוס' על רש"י דהיתר מצטרף כו' בלא עירוב ועירוב צריך קרא לחוד א"כ לר"א מנ"ל תערובות חמץ מכל דילמא קרא לאינו מעורב ע"ש. ולהנ"ל י"ל דהא לר"א דסבר זה וזה גורם אסור באין בכל א' כו' פ"ב דפסחים א"כ לא שייך סברא הנ"ל וראוי בלא עירב להיות היתר מצטרף כו' כיון דאינו אכילה בלא האיסור כנ"ל. רק ע"כ תי' הב' שכתבנו דבענין אכילה שאני דמ"מ אינו נהנה מכזית איסור כנ"ל וא"כ ר"א לר"נ לעיל דסבר כ"ש נוקשה בעינו בלאו ופירש"י שאינו ראוי לאכילה ע"ש ואעפ"כ חייבו תורה אף דאינו נהנה רק דמיקרי אכילה א"כ ממילא בחמץ לר"א שפיר היתר מצטרף לאיסור בלאו קרא דכל לר"א וקרא רק לעירוב אתא דלא בטיל כנ"ל. ובהקטרה אף דאין הקטרה בחצי זית מ"מ צריך קרא שיצטרף בלא עירוב דניהו דס"ל לזעירי כר"א דדריש כל אבל מ"מ ס"ל זה וזה גורם מותר כדקי"ל. וצריך עוד קרא לעירוב אבל בחמץ לר"א שפיר לא צריך רק לעירוב כנ"ל. ומיושב ג"כ לעיל דקשה איך דייק מר"א דס"ל נוקשה בלאו ולמ"ש א"ש דאי לא ס"ל נוקשה בלאו איך מוכח דגן ע"י תערובות דילמא בלא עירוב כנ"ל כיון דצריך אכילה בהנאה כנ"ל והוכיח שפיר דס"ל נוקשה בלאו כנ"ל ור"י י"ל דס"ל חילוק אחר בהנ"ל:

ו׳עוד י"ל פשוט דלר"א דטעם כעיקר מה"ת בלא"ה שוב אדרבה במעורב סברא יותר דכיון דאסור הכל משום טעם רק לא היה נהפך כו' אמרינן היתר מצטרף לאיסור בחמץ דלקי על כזית משא"כ אינו מעורב דלחודיה קאי אין היתר גמור מצטרף לאיסור. והא בש"ס עביד ק"ו השתא היתר כו' איסור ואיסור כ"ש:

ז׳א"כ בהנ"ל כיון דטעם אסור רק לא לקי שוב הוי איסור מצטרף כו' משא"כ באינו מעורב א"כ שפיר בחמץ לר"א אין ללמוד רק היתר מצטרף במעורב לא באינו מעורב אבל גבי הקטרה דל"ש טעם כעיקר שפיר סברא יותר כשהחצי ניכר מכשהוא מעורב:

ח׳עוד י"ל דוקא בהקטרה צריך ב' קרא לאינו מעורב ולמעורב. אבל באכילה כיון דהיתר מצטרף דוקא בבת אחת א"כ תמיד מעורב בלעיסה כדאמר בזבחים דף ע"ח פיגול ונותר כו'. ואי בלעו ניהו דקי"ל בלע מצה יצא כו' מ"מ כיון דכרך בסיב לא יצא שאינו נוגע. וא"כ בלע שאינו דרך אכילה וצ"ל דע"י שדחק הוי אכילה וא"כ י"ל כדאמר מנחות נ"ז ע"ב מצד אחד כמאכל בן דרוסאי לאו כלום ע"ש ובהנ"ל כיון דחצי היתר מפסיק א"כ בליעת חצי איסור שלא כדרך ונוגע מצד אחד:

ט׳רש"י התחיל חצי זית כו' והיינו צירוף ואח"כ כתב אינו משלים דהיינו מיעוט. וי"ל דבאמת מצטרף וגם חצי כו'. רק כיון דהנ"מ מצרף הוא רק למלקות דחצי שיעור אסור וא"כ הא קי"ל א"א לצמצם וחצי הוי ס' שמא היתר רוב ואינו צירוף אי לא אמרינן כפי' הר"ש פ"ב דחולין דף כ"ח בתוס' ע"ש ולכך התחיל גוף הדין דחצי ג"כ מצטרף מ"מ הנ"מ הוא רק במיעוט אי ישלים כנ"ל:

י׳בנזיר התחיל המפרש בחצי זית ענבים כו' ואח"כ כתב משרת יין ומים. הוא משום דהתחיל באכילה דקי"ל לר"י גם באכילה מצטרף לאפוקי ממ"ד כל רביעית דדוקא משקה כדאמר בסוף הסוגיא. ומ"מ יליף ממשרת משקה דס"ל דאין חילוק:

י״אתוס' ד"ה כמאן כו' שתמהו על רש"י ז"ל א' לפי' חצי זית כו' ואין מעורבין אלא כל א' ניכר לא כאביי וכו' ועוד כרבנן נמי כו' דכי כל כו' ומוקי להיתר מצטרף כו'. ועוד בחמץ מנ"ל תערובות כו' ועוד דלקמן כו' מעורבין כו'. וי"ל לענ"ד למ"ש הר"ן ריש סוכה ד"ט דהשפיל כו' שמעורב סכך כשר עם פסול והקשה הא קי"ל במחצה סגי ותי' דנראה דה"ט דכל דבר העומד בעצמו ואינו מעורב חשוב יותר ולפיכך אע"ג דאגמריה רחמנא למשה דבפלגא סגי לל"ל הכי אלא כשמחצה המכשיר עומד בעצמו ואינו מעורב אבל מעורב שנתמעט חשיבותו אף שנתמעט ג"כ חשיבות הפסול אינו כלום מאחר שהמחיר נגרע ע"ש:

י״בוא"כ ממש כדבריו לענין מ"ש תורה שחצי המכשיר עיקר כן כאן אי גמרינן דהיתר מצטרף לאיסור בחצי כמ"ש רש"י דהיינו שחצי האיסור הוא עיקר שנקרא האכילה על שמו לחייבו ממילא ג"כ דוקא כשמחצה זית האיסור עומד בעצמו וחשוב שאינו מעורב משא"כ מעורב שבטל חשיבותו ואף דההיתר ג"כ מעורב מ"מ לא מיחייב כנ"ל מאחר דהיכא דהיתר נפיש ל"א לצטרף כדאמר בנזיר אלא מחצה כנ"ל והוא ממש הנ"ל ולכך בעי זעירי כי כל למעורב חצי זית שאור ומצה כנ"ל. וזה שפיר בהקטרה דאינו ענין לטעם כעיקר. אבל באכילה כיון דטעם דאורייתא ולרש"י נהפך כו' רק דבאין כזית לא לקי כמ"ש תוס' נזיר ד"ה וכזית כו'. א"כ עדיין החצי זית אסור בעין וניכר ולא בטל חשיבותו כלל ע"י שמעורב ואין חילוק כלל. ומיושב דמנ"ל לר"א בחמץ עירוב ולמ"ש לא קשה כיון דס"ל טעם כעיקר אין חילוק כלל כנ"ל. ומיושב ג"כ דלרבנן א"ל כנ"ל כיון דס"ל טעם כעיקר ל"ד כמ"ש רש"י בסוף סוגיא מדפליגי בכותח. ומ"מ כזית כדי אכילת פרס דאורייתא. ומנ"ל הא כיון דטעם אינו מה"ת שוב מנ"ל כזית מעורב אף במחצה כיון דבטל חשיבותו וכמ"ש תוס' נזיר ד"ה כזית אף דמתני' כל אוכלין מצטרף היינו בעינו לא מעורב. וע"כ דס"ל דאין חילוק א"כ שובל א נוקי שאור כו' לחצי זית מצטרף רק אדרבא מעורב יש סברא יותר כדאמר בחטאת כנ"ל:

י״געוד י"ל דהא קשה כמ"ש לעיל דילמא רק ברוב איסור משלים מנ"ל חצי דמצטרף. וצ"ל דאין חילוק כיון שניכר ולא בטל גוף הדבר ורק לענין כל האכילה או הקטרה שהוא בכזית שיהיה בטל לגבי הרוב ושוב שייך כמ"ש בעה"מ על כותח כו' דלא בטל כיון שהוא גוף הדבר שנעשה משלשה המינים פת ומלח כו' לא שייך ביטול מה"ת ועדיף מן דבר המעמיד ע"ש כיון שלא היה זה בלא זה חשיב המיעוט כמו הרוב. וא"כ ברוב זית איסור כנ"ל ומיעוט היתר מ"מ כיון שגוף הדבר לא בטל דניכר. ולענין חיוב שהוא כזית הוא ע"י האיסור וההיתר דע"י שניהם חשיב אכילה והקטרה והוי המיעוט כהרוב כנ"ל ושפיר אין חלוק בין חצי לרוב. וא"כ י"ל גבי מעורב ניהו דשייך ג"כ כנ"ל דלענין השיעור כזית לא בטל מ"מ גוף הדבר בטל שאינו מיסוד הדבר ולכך בעי קרא עירובו מנין כו'. משא"כ ר"א בכותח שהחמץ מיסוד הדבר כמ"ש בעה"מ ולא בטל גוף הדבר שוב שוה למחצה וא"צ קרא. משא"כ רבנן דפליגי בכותח ולא ס"ל כנ"ל שוב לא ס"ל היתר מצטרף גם בניכר דמ"מ לענין השיעור כזית בטל לגבי רוב איסור ושוב מנ"ל מצטרף מחצה דילמא רק משלים כנ"ל:

י״דרש"י ז"ל דחה גי' וכל משרת כו' דא"כ מה פריך האי מבעיא משרת לטעם כעיקר וא"א לימא ליה טעמא דידי מוכל כו'. ולענ"ד די"ל דפריך א"כ איך יליף טעם לכל התורה מנזיר הא כיון דהיתר מצטרף בנזיר מוכל משא"כ בכל איסורין שוב איכא למיפרך על טעם מה לנזיר דחמיר דהיתר מצטרף לאיסור משא"כ שאר איסור כנ"ל:

ט״ותוס' ד"ה לענין כו' הקשו הא ביומא דריש ר"י מכל חלב דחצי שיעור אסור מה"ת ואור"י דלא דריש רק לאיסור לא למלקות ע"ש. ותמוה לי דלא דריש כלל התם מכל חלב רק מסברא דחזי לאיצטרופי אלא דתוס' לטעמייהו שהקשו שם למ"ל הסברא לילף מכל חלב ותי' דע"י הסברא יליף ע"ש ואינו מובן גם תמוה דהתם. דבברייתא מוכח איפכא דצריך לרבות גם שאינו בעונש כו' כגון חצי שיעור דמ"מ ישנו באזהרה. ואי חצי שיעור מותר מה"ת איך יליף מוכל כו' וע"כ דבכל איסורין חצי שיעור אסור מה"ת משום חזי לצירוף כנ"ל רק בחלב ס"ד כיון דתלתה תורה כי כל כו' דוקא כשיש עונש מוזהר אבל כשאין עונש דהיינו חצי שיעור וספק אין אסור כלל ת"ל כל דגם שאינו בעונש הוא מ"מ מכלל האיסור ככל חצי שיעור בכל איסורין וככל ספק שהוא ספק איסור. ממילא מוכח מברייתא זו בחצי שיעור אסור מה"ת דאל"ה מאי קאמר יכול חצי שיעור כו' הא אמת כן שאינו באזהרה וע"כ דאסור מה"ת אבל לא דמוכח מקרא דוכל כנ"ל. רק להשוותו לשאר איסורין. וכה"ג כ"ע דרשי כל כמ"ש תוס' ד"ה מאן כו'. וכן משמע דאי מכל חלב נילף חצי שיעור מנ"ל באיסור קל מחלב. לאו עשה וכה"ג וע"כ מסברא כנ"ל:

ט״זועוד דא"כ נימא כל דחמץ ג"כ לרבות חצי שיעור לאיסור ויהיה ב' כתובין הבאין כא' לענין איסור חצי שיעור ואין מלמדין. ומוכח דמסברא אמר דחצי שיעור אסור מה"ת וא"צ קרא וי"ל מ"ש תוס' ישנים יומא דע"י הסברא ילפינן מקרא דכל חלב. הוא משום דכ' תוס' ד"ה מאן דכ"ע דרשי כל רק דלא דרשי כשהוא נגד הסברא כמו עירוב כו' ע"ש וא"כ שפיר אמר הש"ס טעמא דר"י דחצי שיעור אסור מה"ת משום חזי לאצטרופי. דאל"ה הוי דרשינן גם כל דחמץ לאסור חצי שיעור והיה ב' כתובים ואין מלמדין. ולכך אמר דסברא דחצי שיעור יהיה אסור מה"ת דחזי לצירוף. וא"כ י"ל דלא דרשינן מה"ט כל דחמץ לחצי שיעור ועי"ז יהי' אין מלמדין ויהיה בכל איסורין חצי שיעור מותר. וזה נגד הסברא ומה"ט לא דרשינן כל לחמץ לחצי שיעור ושפיר יליף מכל דחלב לכל איסורין משום הסברא לצרף:

י״זבתוס' יומא הניחו בקושיא למה יליף ר"י מכל חלב חצי שיעור רק לאיסור ובחמץ למלקות ע"ש דתחילה כתבו דס"ל לר"י כר"ש דכ"ש למלקות ואח"כ דחו ע"ש. ואינו מובן דלא שייך כלל לומר חצי שיעור למלקות דהא כ' כל חלב לא תאכלו דהוא כזית ואיך נימא הריבוי דכל למלקות בין חצי שיעור לשיעור וע"כ דפי' הלאו אכילה כזית ורבי כל דגם חצי שיעור אסור. וכאן להיתר מצטרף לאיסור דחשיב אכילה שייך דמרבי כל מקצת מאכילה זו שלא איסור כדאמר פסחים ס"א ע"ב דבעי למימר מכל ערל כולו ערלה ופריך ר"א ממאי דכל כו' דילמא וכל ערל משמע כל דהו ערלה כו' וע"ש בתוס' דפלוגתא דתנאי כה"ג גבי הכהו כו' ובבכור כו'. וי"ל כוונת תוס' משום דאיכא עונש כרת דמודה ר"ש. וי"ל דמרבי כל חצי שיעור למלקות או כדאמר לעיל גבי חלב א"ל אלא תמימים כו' כל ומרבי להשוותם:

י״חובפשיטות נראה דר"י יליף מקרא דמשרת דפי' היתר מצטרף ומוכח דלא אתרבי חצי שיעור רק לאיסור לא למלקות דאל"כ ל"ל צירוף כדדייק בש"ס לר"ש שבועות כ"א ע"ב. וא"ל דנזיר קיל ולא ילפינן מכל חלב דהא ע"כ לר"י ילפינן כל איסור מחלב אף דקילי וע"כ לשיטת תוס' גילוי מלתא בעלמא הוא דע"י דחזי לאצטרופי אסור שוב כן בכל איסור וממילא גם בנזיר ומוכח ממשרת דרבי מכל חלב רק לאסור דא"ל דיהיה שניהם למלקות ויהי' ב' כתובים דא"כ לא נדע איסור כלל בשאר והוא נגד הסברא כנ"ל:

י״טא"ל אביי וכל איסורין שבתורה אין היתר כו' המקפה כו' מקום מגעו אמאי פסל כו' וזר לוקה כו'. תוספות הקשו כמה קושיות דהשום בעין מדתני במקצתן ע"ש ועוד או יפסל כולה כו' כמו מדומע ותי' אינו מובן כיון דאינו כביצה מה מהני הואיל ולוקה בכזית. וכן ק' ד"ה לאו הואיל ואי מלקט שתי' דאין דרך אכילה בכך אינו מובן למה אין דרך:

כ׳ולענ"ד נראה דהא קשה עוד הא לטעמא עביד ולא בטל כלל דריש חולין גבי תערובות דמאי אמר שאני שום ותבלין דהוי כבעין ע"ש. עוד קשה ברישא דמקפה תרומה ושום חולין למה בנגע בשום נפסל המקפה ובזה ב' חומרות דהא נגע בחולין ואין טבול יום פסול שניכר ומה יבטל. ועוד דאף שהיה תרומה מבואר חגיגה כ"ג הכלי כו' צירוף לקודש ולא לתרומה. ולכך נראה דענין ביטול זה הוא כמבואר לקמן מ"ה בצק בסדקי עריבה דכשעשוי לחזק בטל לעריבה אף דראוי לאכילה כמ"ש תוספות שם כופת שאור יחדו לישיבה דמבטלו מתורת אוכל שבטל שמו ממנו ואיכא ב' לישני התם חד דדוקא פחות מכזית אבל כזית חשיב ולא בטל אף שעשוי לחזק ולחד לישנא כזית ג"כ בטל בעשוי לחזק ופחות אף שאין עשוי לחזק ע"ש. וכן בית שסיככו בזרעים דבטל מלקבל טומאה וכן שתלי תרומה כו'. א"כ י"ל דשום דעבידא לטעמא של המקפה עדיף משאר מדומע לגבי טומאה כמו עשוי לחזק בעריבה דמבטל שם עצמו ממנו ונעשה כעריבה כן בטל שמו ונקרא ע"ש המקפה והוא חולין. ואף דשם נעשה כלי וכאן גם זה אוכל מ"מ מה בכך הא חזינן דבתרומה וכה"ג חמיר מינו מאינו מינו כמ"ש תוס' חולין צ"ט ושאר דוכתי דדוקא במינו צריך ק"א מקרא דמקדשו ממנו ובאינו מינו סגי בס' וכן דבר שיש לו מתירין דלא בטל במינו כ' הפוסקים הטעם דבמינו נקרא שמו דהא ניתוסף כמ"ש הר"ן נדרים נ"ב משא"כ אינו מינו בטל שם האיסור לגמרי רק בנותן טעם מורגש טעמא ואסור משא"כ כשאין טעם בטל יותר באינו מינו ממינו. וגם קי"ל כרבא דבתר שמא ובאינו שוה בשמא בטל משום דבטל שמו ממנו ונסתלק האיסור כנ"ל. ואביי דאזיל בתר טעמא היינו לאכילה משום טעם כעיקר כנ"ל. אבל לא לשאר דברים כמ"ש הר"ן ע"ז דף ע"ד דלענין אסור הנאה שאינו מטעם לא אסרינן משום טעם כעיקר ע"ש. א"כ לענין הביטול מלקבל טומאה באינו מינו כמו שום במקפה עדיף מה דעביד להטעים המקפה כמו עשוי לחזק הנ"ל דבטל שמו אף שניכר ונק' ע"ש המקפה דחולין ואין טבול יום פוסל. ולכך י"ל אף דבשאר מדומע פליגי אי פוסל הכל היינו משום דמדומע במינו ולא בטל שמו. וכן באינו מינו ואינו עשוי לחזק כנ"ל. משא"כ בשום כנ"ל. ומשני הואיל וזר לוקה בכזית דלאכילה אדרבה משום דלטעמא עביד לא בטל ושוב הוי כזית דחשיב ולא בטל גם שעשוי לחזק כנ"ל. וממילא פוסל כנ"ל. ואמר ה"ד הא אין כזית במקום א' לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור והיינו כדאמר לקמן מ"ו בפסח דאיסורו חשיב מצטרף ופרש"י דאיסור כו' הואיל וכזית הוזכר להחשיב לענין איסור חמץ דלא בטל לעריבה כו' לענין טומאה נמי לא בטיל כו' ומצטרף כו' ע"ש כן בהנ"ל כיון דהיתר מצטרף לאיסור ואותו קליפה מהבשר שהשום מפוזר עליו יצרפו לכזית ולא בטל להמקפה כיון דאדרבה ההיתר בטל לאיסור. ועוד דהוי כחוט בצק לקמן וס"ד דהחצי זית היתר שמצטרף וזה לא בטל שהוא מינו כנ"ל. ודחי דלמא משום דאיכא כזית דכדי אכילת פרס דזה חשיב כזית במקום א' לענין אכילה ושוב חשיב ולא בטל גם לענין טומאה כנ"ל. ומיושב ק' תוס' דנימא הואיל אם ילקט כזית שום כו' דזה אינו מועיל כלל מה שאם הי' מצרפין היה כזית מ"מ עכשיו אין כזית במקום א' ובטל כנ"ל. וכן לשון רש"י ז"ל דיש שם תרומה עלה הלכך לגבי טומאה נמי שם תרומה עלה ע"ש. משמע כמ"ש דקושית הש"ס מטעם ביטול שם תרומה כנ"ל. ופי' ר"ת משום פחות מכביצה אינו מובן מה מהני כזית כדי אכילת פרס הא כזית גמור דלקי ומ"מ אינו מקבל טומאה. ובנזיר פי' תוס' הואיל וגורם דליחשב אכילת השום אכילה על ידי המקפה מצטרף לכביצה וכ' שהוא גמגום. וכן היתר מצטרף ללקות כזית למה יועיל לכביצה וי"ל דהא כיון דע"י המקפה ראוי השום לאכילה הוי יד דקי"ל חולין קט"ו דמצטרף לכביצה. אך שם מיטמא ג"כ ומצטרף. משא"כ הכא דלא מיטמא מ"מ הוי חולין דהמקפה הוי אוכל בפ"ע ועוד דהא לא פסל אלא מקום מגעו וא"כ השיעור שנפסל אינו כביצה. גם י"ל דפריך לרב דס"ל שם אין יד לפחות מכזית ע"ש. ומשני הואיל וזר לוקה כו'. ומשום היתר מצטרף. וא"כ אותו חצי זית היתר וכה"ג דמצטרף ללקות ויש כזית שוב עד כביצה נעשה יד דלכזית יש יד ומשני משום כזית כדי אכילת פרס כנ"ל וחשוב יד וצירוף. ולמאי שפי' תוס' כאן א"ש דפריך מכח תרווייהו דהוי פחות מכביצה ואינו מקבל טומאה מה"ת רק מדרבנן ובדרבנן ראוי לבטל ברוב ולא יפסל גם מדרבנן וע"ז משני הואיל וזר לוקה בכזית והוי צירוף ולא בטל או משום כזית כדי אכילת פרס שוב גם לענין טומאה לא בטל ופסול מדרבנן. אבל שם בנזיר הקשו תוס' דלמא פסול מ' מגעו דרבנן דגם פחות מכביצה. ותירצו דמשמע פסול מה"ת ע"ש וקשה כנ"ל. גם לפי' כאן קשה מנ"ל להקשות מסברא זו דבדרבנן ראוי ליבטל אף שניכר טפי מאלו היה מה"ת:

כ״אוי"ל בדהוי גוש א"כ מ"ש כביצה דחשוב הכל א' רק כיון דפסול רק מקום מגעו וזה אינו כביצה וכיון דהשאר טהור אינו צירוף ולכך משני כיון דהיתר מצטרף למילקי זר עלה שוב חשוב צירוף גם לענין כביצה דטומאה דכל חצי זית מהמקפה ראוי להצטרף עם השום למלקות וכן כזית בכדי אכילת פרס דכל הג' בצים מצטרפין ולא קשה קושיות תוס' הואיל ואם היה מלקט כזית שום לוקה דמה יועיל זה לענין כביצה:

כ״בוכזית כדי אכילת פרס דאורייתא ותמהו תוס' נזיר הא משנה מפורשת אכל וחזר ואכל אם שהה כדי אכילת פרס כו' ע"ש שתי' ר"מ. גם הקשו הא אביי א"ל טעם כעיקר ע"ש. ונראה לפרש דהא מרש"י ז"ל משמע דטעם כו' נהפך היתר להיות אסור וחנ"נ מה"ת. ולרוב הפוסקים אינו אסור רק הטעם וא"כ למ"ש תוס' דהיתר מצטרף לאיסור הוא דוקא במעורב כדיליף מחטאת שיבלע כו'. יש לפרש דהיינו דקשיא לאביי ובכל איסורין אין היתר מצטרף היינו אף שנבלע טעם ואסור משום טעם כעיקר מ"מ אין היתר מצטרף שיתחייב באוכל כזית מהיתר שיש בו טעם איסור שמעורב יותר משאר תערובות ודייק ליה מדאמר ר"י בכל כו' אין היתר כו' אלא נזיר מוכח דבשום אופן אין מצטרף גם בטעם כנ"ל. והקשה ממקפה כו' דשום נותן טעם במקפה ולכך זר לוקה בכזית עם ההיתר דנהפך כו' וחשיב צירוף גם לביצה כו' ודחי דאיכא כזית כדי אכילת פרס ופריך וכזית כדי אכילת פרס דאורייתא היינו אי לא נימא טעם כעיקר דנהפך כו' לא היה כלל כזית כדי אכילת פרס מה"ת דהממש בטל ברוב באינו מינו כמו מינו והוי כמו טעמו ולא ממשו דאין לוקין. וע"כ רק משום דנהפך כו' וכה"ג שיש טעם מצטרף היתר ואיתעבד כוליה איסור. רק לס"ד לא הוי אמר משום נהפך רק בכה"ג שמעורב ויש בו הטעם מצטרף היתר לאיסור ולוקה בכזית ולא שייך בטול. ומיושב דלא קשה לאביי ממתני' דגם הוא ס"ל ודאי דכזית כדי אכילת פרס מה"ת גם במעורב אלא היכא דאסר משום טעם כנ"ל א"ל אין כו' ואמר א"כ אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א בכותח. היינו בשלמא לדידי א"ש דבכותח אין טעם רק קיוהא כמ"ש הטור תמ"ב וממילא גם שיש כדי אכילת פרס בטל. משא"כ לדידך דאף אי טעם אינו כעיקר מ"מ כזית כדי אכילת פרס אסור פריך אמאי פליגי ומשני דליכא בכותח כזית כו' וכגי' תוס' דלא גרסי אלא מאי ע"ש:

כ״גומיושב דפריך מב' קופות כו' דתמהו תוס' הא במינו בטל ברוב ע"ש. ולמ"ש א"ש דהיינו דקשיא ליה אי כזית כדי אכילת פרס מה"ת אף בלא טעם כעיקר אין חילוק בין מינו לשאינו מינו. וע"כ משום דכשיש טעם היתר מצטרף ולכך במינו בטל כנ"ל. ואח"כ פריך דלמא לטעם כעיקר היינו לא משום מצטרף רק דנהפך ונעשה כולו איסור ומדויק לשון רש"י ע"ש. עוד י"ל דס"ד דאביי משום דהיתר מצטרף כו' מהני לצירוף כביצה ג"כ. וא"כ כזית בכדי אכילת פרס אי לא לקי רק באוכל כל הכזית המעורב אינו ענין שיצטרף עי"ז לכביצה דלא מטעם צירוף לקי. רק הוא דחה כד' ר"ח כהן דכשיש כזית כדי אכילת פרס נהפך כו' ולקי על כזית מתערובות זה ושפיר חשיב להצטרף וע"ז תמה אביי וכי כדי אכילת פרס דאורייתא להתחייב על כזית ממנו. ופריך א"ה אמאי פליגי בכותח דלדידי א"ש דפליגי בכזית מהתערובות לר"א לקי דרבי עירובו כו' אבל לדידך לא קיל חמץ מכל איסור. ושני דה"ט דכזית כדי אכילת פרס לקי בכזית דבחצי שיעור אף שנהפך היתר ה"ל כאיסור דאינו במלקות ואין הנאסר חמור כו' משא"כ כזית כדי אכילת פרס דלקי כשאוכל הכל נהפך היתר כו' לאיסור חיוב מלקות ללקות על כזית. משא"כ כותח כדמשני דבטלה דעתו כו'. ושוב אינו נהפך ללקות כנ"ל. ופריך ג"כ אח"כ שפיר ממינו ג"כ כיון דס"ל טעם כעיקר לא לקי רק כזית כדי אכילת פרס כו' נהפך כנ"ל ולמה הא מה דלא בטל באינו מינו הוא משום כיון דנעשה כולו איסור לא שייך בטול כמ"ש רש"י וכיון דמשום הטעם לא לקי הוי כנתערב איסור שיש מלקות באיסור שאין מלקות דהיה בטל לענין חיוב מלקות וממילא ע"כ בלא טעם מורגש נהפך בכזית כדי אכילת פרס וא"כ גם במינו כנ"ל. לשון רש"י ז"ל משמע דתמה וכזית כדי אכילת פרס כו' אי בכלל שעורין דהלכה למשה מסיני ע"ש. ותמוה הא מפורש במשנה דמצטרף כדי אכילת פרס. וי"ל דוקא שלא אכל דבר אחר רק חצי זית חלב ותוך כדי אכילת פרס ג"כ חצי וכה"ג שפיר מצטרף דע"י צירוף זה אכל כזית שהוא דרך אכילת אדם. אבל אכל חצי זית חלב ואח"כ חצי זית שומן ואח"כ חצי זית חלב הכל תוך כדי אכילת פרס י"ל דלא מצטרף דהא נצטרף עם החצי זית היתר ונעשית אכילה א'. ודומה לזה בזבחים ל"א חצי זית חוץ לזמנו ח"ז חוץ למקומו ח"ז חוץ לזמנו ע"ש א"כ ממילא במעורב אינו מצטרף דהא אכל כזית קודם שאוכל חצי זית הב' של איסור. וזה י"ל כוונת רש"י אי הלכה למשה מסיני ככל שיעור וממילא מצטרף או הטעם דביותר מכדי אכילת פרס אין דרך אכילה א"כ בהנ"ל י"ל דלא מחייב כנ"ל:

כ״דאו י"ל כוונת רש"י להיפוך דאי משום אין דרך אכילה א"כ במצורף עם היתר יהיה חייב גם ביותר מכדי אכילת פרס דהא אוכל כדרך אכילה וע"כ לומר דמשום שההיתר גורם שיהיה בדרך אכילה ע"כ פטור. א"כ שוב גם במקפה ושום אף שיש כזית כדי אכילת פרס מ"מ השום לבד אינו דרך אכילה כמ"ש תוס' רק ע"י המקפה ולמה פוסל כנ"ל. ואם הוא משום הל"מ ככל שיעורין לא קשה דשפיר ביותר מכדי אכילת פרס לא מצטרף מצד עצמו לא משום גורם כנ"ל ולא קשה ממשנה הנ"ל דמצטרף כדי אכילת פרס דגם לאביי כן ומדויק ל' רש"י ז"ל:

כ״העוד י"ל לרש"י ז"ל דס"ל דוקא באוכל מתחלה מעט על דעת שיאכל עוד וישלים לכזית בזה מצטרף משא"כ בנמלך שאכל חצי זית שלא יאכל עוד ונמלך והשלים אח"כ תוך אכילת פרס י"ל דלא מצטרף כלל כמו לברכה דחשיב נמלך כאכילה אחרת. דבשבת בעביד עקירה והתרו בו שלא יעשה הנחה פטור ממיתה דצריך להיות מזיד והחיוב בכל האיסור וכן בזורק ע"ש. וכן אוכל חצי זית שוגג ואח"כ השלים מזיד דפטור. כן בהנ"ל חצי זית א' שיהיה ע"ד שלא לאכול עוד אינו בכלל חיוב העונש ושוב הוי רק חצי שיעור אח"כ ודמי להא דשבועות כ"ג הפריש קרבן ע"ש א"כ י"ל במשנה כריתות י"ג סתם דמצטרף היינו לכרת או קרבן כיון שהיה באמת דעתו להשלים אבל למלקות הוי תמיד ספק דא"א להתרות שמא היה מתחלה דעתו שלא לאכול עוד. ואף דאמר שדעתו כו' י"ל דלא מהני כיון דאין אדם משים עצמו רשע דקי"ל ספק א"א הוכיח סופו כו' וממילא י"ל דכה"ג אוכל חצי שיעור על דעת שלא להשלים אינו מה"ת כלל דלא חזי לאיצטרופי כנ"ל שיהיה פטור אף שישלים. רק באוכל חצי שיעור על דעת לאכול כנ"ל. ותמה אביי שפיר על הא דאמר הואיל וזר לוקה הא למלקות לא יצטרף כה"ג גם שהוא כדי אכילת פרס. וא"ש דפריך וכזית כדי אכילת פרס דאורייתא. הא גם בלי צירוף הוי מה"ת דקי"ל כר"י דחצי שיעור מה"ת והוי ליה למימר וכי לוקין על כדי אכילת פרס. ולמ"ש א"ש דאי לא לקי כנ"ל שוב גם איסור דאורייתא ליכא בלא אכלו על דעת להשלים דלא חזי לצרף כנ"ל והוצרך לומר זה שאינו מה"ת דשייך א"א משים עצמו רשע גם שאמר בשעת אכילה ראשונה דחצי שיעור שדעתו לאכול עוד. דאי כן רשע מה"ת על החצי שיעור. ואי אין דעתו מותר מה"ת כנ"ל עוד י"ל למה דבש"ס כריתות ט"ו דבעי קצר וקצר לר"א כו' משום דא"א לערב כו' מחלק וחשיב שנים משא"כ קצר כגרוגרות וחזר וקצר כו' כיון דאפשר לערב ב' גרוגרות כא' אינו חייב אלא א' כו' ואינו מחולק אף שעשאן זה אחר זה ע"ש. כן י"ל בהנ"ל באינו מעורב ואוכל מעט מעט כזית כדי אכילת פרס שפיר חשיב אכילה א' כיון דהיה אפשר לערב ולאכול כל הכזית בבת אחת כמו התם בקצר כו'. משא"כ אם מעורב הכזית איסור בג' ביצים היתר דאין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצה. וכיון דא"א לערב ולאכול הכזית איסור בבת אחת שוב מחולקין האכילות ולא מצטרף כלל. ומיושב ג"כ דכה"ג אין חצי שיעור מה"ת דלא חזי לצירוף כנ"ל כיון שהוא מעורב:

כ״וגם תוס' נזיר פי' דמעורב מספקא ליה ע"ש רק משמעות דבריהם מצד ביטול והקשו מטעם כעיקר ע"ש. ולהנ"ל א"ש. וגם לתוס' י"ל דשוב גם מה"ת אין איסור כיון דלא מצטרף במעורב. די"ל במעורב בטל חשיבותו ול"ד לבעין וניכר כמ"ש הר"ן בסוכה כמ"ש לעיל וי"ל דאין בזה הלכה למשה מסיני להתחייב להצטרף:

כ״זב' קופות כו' תולין תרומה כו'. ותמהו תוס' דגם אי היתר מצטרף קשה אמאי תולין. וי"ל פשוט למ"ש תוס' יבמות פ"ב דנוקי אחזקת היתר שלא נאסר החולין ע"ש. וי"ל דהגם דאיתרע החזקה כיון שנפל לתוכו וא"י מה מ"מ מה"ת מוקי אחזקה אף דאיתרע. רק מדרבנן ושוב הוי כרבו דתולין. אך י"ל דלענין האיסור כזית בכדי אכילת פרס לא שייך החזקה כלל דאין אנו אוסרין כלל החולין ונשארו מותר כחזקתן רק התרומה שנפל באיסורו עומד וע"ז אין חזקה כלל. ונראה דזה כוונת תוס' שם ד"ה שתי קופות שכ' דל"א כולי האי אוקי חולין אחזקייהו דמה שנפל בקופה חולין ספק הוא ואין לו חזקת היתר ע"ש. א"כ דייק אביי שפיר דאי משום היתר מצטרף כנ"ל שפיר אוקי החולין אחזקייהו שלא נאסרו בצירופם עם מה שנפל לתוכו כמו שהיה קודם ומה"ת מותר ובדרבנן תולין משא"כ אין כזית כדי אכילת פרס כנ"ל. עוד י"ל גם דנימא קצת חזקה שייך גם אי נאסר מחמת התערובות איסור. וגם אפשר דמשום היתר מצטרף ג"כ ליכא חזקה דמעולם הי' ראוי' להצטרף לאיסור אף שהוא היתר מכל מקום לפי משמעות לשון תוס' יבמות הנ"ל משמע כמו הדין שנסתפקו בתשו' גאונים בתראי הג' מו' העשיל ז"ל ובעל ח"מ בנטל מקצת בהמה ופירש וחצי קבוע. אי מאחר שהבהמה א' הוא אסור הכל או מותר הכל דהרוב מכריע או מקצת אסור ומקצת מותר. וכן בהנ"ל שהיה קופה של חצי סאה ונפל לתוכו רביע מהם וספק אי תרומה אי חולין. יש כאן חצי סאה דשייך לאוקמי אחזקה שנפל לתוכו חולין ולא נאמר לרביע סאה יש דאין לו חזקה א"כ א"א להתיר מחמת החזקה דהא יש כאן חלק שאין חזקה ואינו ניכר איזהו והוא כדמסקי הפוסקים שם דמה שהיה מותר כו' ואין א' מכריע להב' והיכא דרבו עלייהו היתר שם גם בהנ"ל בטל ברוב אותו המיעוט שאין החזקה ברוב שיש חזקה וממילא מותר אף דצריך מאה וא' מדרבנן. י"ל דזה הרוב הוי כמו רוב דסנהדרין דהא הרוב אומר שאין כאן מיעוט איסור כלל כיון דהרוב מוקמינן אחזקה שנפל חולין לתוכו כנ"ל רק המיעוט אומר להיפוך ורוב כזה גם בתרומה מהני. רק בלא רבו י"ל כנ"ל דהא מחצה אין לו חזקה ואינו ניכר ממילא אסור. וא"כ י"ל דעכ"פ לא שייך היתר מצטרף לאיסור כה"ג כיון דלפי מחצה היתר יש חזקה שאין כאן איסור כלל א"כ א"א למחצה היתר זה שיהיה מצטרף לאיסור דהיתר זה הוא היתר בחזק' שאין כאן איסור גם מה שנפל לתוכו רק מטעם כזית כדי אכילת פרס שפיר חייב דבזה שדנין רק על מה שנפל לתוכו וזה אין לו חזקת היתר ואסור מספק כנ"ל:

כ״חואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי א' שאני אומר כו'. תמוה כיון דקי"ל חצי שיעור אסור מה"ת א"כ אין ספק דעכ"פ אסור מה"ת גם אי כזית כדי אכילת פרס לאו דאורייתא שאינו מצטרף כמ"ש רש"י הוא דאין לוקין שאין כאן אכילת כזית אבל חצי שיעור יש כנ"ל. וצ"ל דכיון דלא מצטרף הן לפירש"י גם איסור לחוד ג"כ לא שייך חזי לאצטרופי באוכל פחות מכזית ויהיה ממילא חצי שיעור מותר מה"ת. וגם לפי' תוס' משום דמעורב לא מצטרף ג"כ במעורב אינו אסור כלל מה"ת חצי שיעור איסור שיש בתערובתו שאוכל בבת אחת דהא אכילה זו לא חזי לאיצטרופי דגם שיאכל אח"כ תוך כדי אכילת פרס איסור בעין לא יצטרף עם חצי שיעור שאכל מעורב כיון שהדין דאכילת איסור מעורב אין בו צירוף רק כשאוכל הכזית פעם א'. וא"כ לא חזי לאצטרופי ויהיה מותר מה"ת אכילת חצי שיעור מעורב עם היתר ודייק שפיר אי כזית כדי אכילת פרס דאורייתא כנ"ל:

כ״טוא"כ מיושב ג"כ תמיהת תוספות מה חילוק בין היתר מצטרף כו'. גם הא ע"כ ברבו ובטל מה"ת ברוב גם אי בכדי אכילת פרס מה"ת. ולמ"ש הא קי"ל דבר שיש לו מתירין לא בטיל וכ' הר"ן פ"ב דפסחים דלרמב"ם ושאר פוסקים הטעם בחמץ דהוי דבר שיש לו מתירין ואף אם יהיה אסור מדרבנן מ"מ כיון שהאיסור תורה יש לו היתר אחר הפסח חשיב דבר שיש לו מתירין ולא בטיל ע"ש. וא"כ אי נימא דכזית כדי אכילת פרס דאורייתא וכששוהה מעט יותר שאין כזית בכדי אכילת פרס אינו אסור מן התורה כנ"ל א"כ הוי דבר שיש לו מתירין גמור דכששוהה מעט באכילתו שלא יהיה כזית בכדי אכילת פרס לא יהיה אסור מה"ת א"כ לר"ל דחצי שיעור מותר מה"ת וכזית כדי אכילת פרס דאורייתא ממילא אף במינו ורבו וגם ספק דרבנן מ"מ אסור לאכול כשיהיה ס' כזית בכדי אכילת פרס דבדבר שיש לו מתירין גם ס' דרבנן לחומרא כנ"ל. וא"כ דעכשיו ניהו דבעינו ס"ל לאביי דמצטרף רק בתערובתו כמ"ש תוס' נימא דכל שאינו כזית בכדי אכילת פרס מותר מה"ת וכשיש כזית כדי אכילת פרס אסור מה"ת שוב גם שרבו חולין והוי ס' דרבנן מ"מ למה תנן סתמא שאני אומר כו' ומותר לאכול אף שיהיה כזית כדי אכילת פרס תרומה בחולין הא הוי דבר שיש לו מתירין שישהה באכילתו מעט שלא יהיה כזית כדי אכילת פרס ויהיה מותר מה"ת ואף דמדרבנן יהיה אסור בלי ביטול מ"מ הוי דבר שיש לו מתירין כנ"ל. ומדויק אמאי אמר שאני אומר כו' דהיינו שמותר כמו חולין כנ"ל. ומיושב דאי כזית כדי אכילת פרס ל"ד רק היתר מצטרף אין חילוק בין שוהה או לא דאסור מה"ת ושוב במינו בטל כנ"ל:

ל׳אך יש לדחות דהא משהו הראשון מאיסור שאוכל בתערובות לא הוי דבר שיש לו מתירין דאין חילוק בין עכשיו לאח"כ וא"כ שוב רק אכילה דאח"כ שאוכל בלא שהי' הוי דבר שיש לו מתירין והא כבר נתבטל משהו ראשון ושוב לא מצטרף עם אכילה דאח"כ ואף דיש לו מתירין וכמו אם אכל חצי זית בתערובות רוב שאין לו מתירין ואח"כ חצי זית בתערובות שיש לו מתירין כנ"ל ושוב נעשה זה אכילה ראשונה ומותר גם אח"כ תוך כדי אכילת פרס שגם זה לא מצטרף דלא היה כלל דבר שיש לו מתירין כיון דלא מצטרף עם אכילת משהו ראשון גם זה אין חילוק בין עכשיו לאח"כ כנ"ל:

ל״אמ"מ נראה די"ל כנ"ל. דהא קשה דפ"ק דר"ה דף י"ג קי"ל אין בילה ביבש ולא מהני במעורב חד וישן צובר גורנו לתוכו דנימא לפי ערך ופירש"י דחיישינן דלמא מה שתורם רוב מחדש והשאר רוב מישן ע"ש. וא"כ קשה למה יהיה מהני ברבו במינו חולין ותרומה בתבואה בקופות כנ"ל הא אין בילה ודלמא מה שנוטל מעט ואוכל יש בו רוב תרומה והשאר רוב חולין. ואי דנימא כרשב"א דכל שנכנס בכלל הספק מצטרף לבטל. א"כ גם שם קשה מה בכך דאין בילה הא הכל בכלל הספק ובין רוב חדש ובין רוב ישן מותר לתרום רק ספק שמא שוה מצומצם וזה אי לחוש כמ"ש תוס' ע"ש. וכן בכל יבש ביבש דקי"ל דבטל ברוב קשה כנ"ל הא אין בילה:

ל״בונראה לענ"ד החילוק דדוקא שם דמה שמונח מעורב לא שייך ביטול ברוב דהא ע"ז עצמו הספק אם רוב חדש או רוב ישן א"כ אין כאן הכרעה שהרוב יכריע למיעוט כדי שהמיעוט לא יכריע הרוב שזה הוא הטעם בכל חד בתרי דבטל ונהפך כו' דאם לא יכריע רוב היתר למיעוט להיות היתר אז יכריע מיעוט האיסור להרוב להיות אסור כמוהו ודמי לסנהדרין דבטל דעת המיעוט כנ"ל וא"כ מה"ט כשא"י אם רוב איסור או רוב היתר דבין כך ובין כך יהיה ספק איסור ואין הכרעה שוב לא שייך ביטול ברוב להיות נהפך. וזה כוונת רשב"א דתשו' על השאלה בחתיכ' א' מב' חתיכות למה חייב אשם תלוי הא א"א לצמצם והמיעוט בטל והוי ס' אי יש איסור כלל ולא חשיב איקבע והתי' הוא כמ"ש כיון דספק איזה הגדולה ולא יכריע אין ביטול כלל וממילא קבוע אסור. ובחנם נדחק בעל פ"מ ופשוט כמ"ש בעזה"י. וכמו לתוס' חזקה שאינה מבוררת אינו חזקה כמו כן רוב שאינו מבורר. ועוד גרע מחזקה כמ"ש. וא"כ בפול המצרי שצובר גרנו וא"י אם רוב חדש או ישן לא בטל להיות נהפך ועדיין קבוע שהוא כמחצה כיון דלא בטל. ממילא כיון דאין בילה לא מצי תורם שמא זה רוב חדש והשאר רוב ישן דלא שייך כל דפריש מרובא כו' כיון דהוי קבוע כנ"ל. ומה שתורם ונפרש יש ספק שמא רוב ישן או חדש דאין לו עוד צירוף להכריע כנ"ל. משא"כ בכל יבש ביבש אף דומיא דחטין וכה"ג דידוע רוב היתר ממילא בטל המיעוט ושוב אף דאין בילה מ"מ מאחר שבטל אין כאן קבוע ושוב כל דפריש מרובא פריש ואמרינן שזה היתר מה שלקח ושפיר בקופה וקדרות כיון שבטל מה"ת מותר כנ"ל. וא"כ אי כזית בכדי אכילת פרס מה"ת וכששוהה מותר מה"ת א"כ כמו שהוא התערובות הוי דבר שיש לו מתירין כנ"ל ולא בטל להיות היתר לאכול ממנו כזית בכדי אכילת פרס דהא אפשר לאכול בשהיה מועטת שיהיה מותר מה"ת בלא ביטול וא"כ כיון שאינו בטל והוי קבוע שוב אף דכשאוכל ומפריש מה שאוכל אינו שוב דבר שיש לו מתירין כמ"ש דמשהו ראשון שאוכל א"ל היתר ושוב בטל ואין כאן צירוף. מ"מ שוב כיון דל"ש מרובא פריש דהוי קבוע כנ"ל שוב אין בילה ושמא זה הכל תרומה ופריך שפיר. משא"כ אם אין חילוק בין כזית כדי אכילת פרס כו' רק משום היתר מצטרף כו' שפיר בטל ברוב ואמרינן שאני אומר כנ"ל וא"ש. והא דלא אמרינן בכל ס' איסור דרבנן שהי' לחומרא דבר שיש לו מתירין לאכול מעט מעט לר"ל שלא כדי אכילת פרס ז"א דלא הוי אכילה כיון שאין צירוף וכל אכילה כזית ול"ש עד שתאכלנו כו' הא לא יאכל כלל. משא"כ בתערובות כנ"ל דשפיר הוי אכילה עם היתר רק שהאיסור יהיה בתוכו מועט כנ"ל:

ל״געוד נראה לענ"ד גם אי דלא כהר"ן הנ"ל. י"ל דמה"ת אסור לאביי דהא לענין ביטול כ' הר"ן דמינו גרע דהא ניתוסף ולא בטל שמו דמה"ט באמת דבר שיש לו מתירין גרע מינו מן אינו מינו. רק דשם איסור בטל כיון דרוב היתר. וכ' הרא"ש פ' גיד הנשה דאם לא היה נהפך להיתר היה אסור מה"ת דאוכל ודאי איסור רק משום דנהפך כו'. והא דאמרינן נהפך כו' נראה לענ"ד דילפינן מסנהדרין שכ' תוס' דחשיב מיעוט כמו שאינו וחשיב שכולם מחייבין דב' אין ב"ד. משום דסותר ומכריע רוב כנ"ל. וכן יבש ביבש כנ"ל שע"כ יהיה הכל אסור או מותר ומכריע הרוב שיהיה מותר הכל כנ"ל. וגם קבוע לא חשיב מה"ט לא בסנהדרין לא ביבש כנ"ל. וזה שייך לענין היתר מצטרף לאיסור או לענין טעם כעיקר דנהפך היתר לאיסור וממילא הרוב מכריע ונהפך איסור להיתר כנ"ל. משא"כ (ע"כ מצאתי).