חידושי הרי"מ על התורה, פרקי אבותChiddushei HaRim on Torah, Pirkei Avot

א׳משה קבל כו' כי צריך לפרש על תושבע"פ שנמסר רק ליחודי סגולה והוא אשר בכחו לחדש חידושים כנודע במ"א באריכות וזהו מ"ש הרע"ב שהמוסרים שחדשו מלבם חז"ל הן הן שניתן בכללות תורה שבכתב מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש כו':

ב׳אנשי כנה"ג כ' הרע"ב שהחזירו עטרה ליושנה לומר הגבור והנורא. ויש להבין מאחר שגם מקודם הי' אומרים הגדול והחזירו הגבור והנורא א"כ מ"ט קראם השם אכנה"ג כנסת הגבורה או הנורא הו"ל למקרי' אולם הגבורה נכללת בגדולה והבן זה כי לא שייך שחדשו בבחי' גבורה כי חסרון הגבורה אינו חסרון לעצמה רק לבחי' הגדולה והבן היטב ובמ"א אבאר בעזהי"ת:

ג׳הוי מתלמידיו של אהרן כו' לכאו' מיותר רק הוי רודף שלום. נראה כי אהרן פעל שיוכל האדם להיות כן ואל יחזיק טובה לעצמו בהיותו כן כי אינו רק מתלמידיו של אהרן:

ד׳עשה לך רב נראה שיכול לעשות והאיך. אך ללמוד מכל דבר שרואה ומשיג כידוע. ונק' זה רבו שלומד ממנו וגם לך ממש ללמוד מאהבת עוה"ז ויראה וכדומה. כידוע:

ה׳פ"א עשה לך. ללמוד מעניני עצמו בהתנהגות הגוף מכו"מ לשמור הנפש. וכן בהפקדתו על משרתיו וכדומה שיכול האדם ללמוד מעניני עצמו איך לעבוד הבורא ב"ה וב"ש. ועי"ז וקנה לך חבר שגוף. האדם נתחבר אל הקב"ה עי"ז שע"י עניני הגוף יפול ללמוד עצמו דרך לעבוד השי"ת כנ"ל:

ו׳הרחק משכן רע אין כל אדם זוכה להיות חלל מקרבו כי יש ב' נפשות יצ"ט ויצה"ר כמ"ש רש"י ז"ל ולזאת צריך להרחיק מהשכן באדם ולרע ממש אין צורך הרחקה. אעפ"י שהוא שכן. רק שמדבר מעניני הרשות. שלא יתקרב אליו ע"י מעשה הרשות ע"י שיתקדש בדברים המותרים:

ז׳אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות כי וודאי אדם זוכה ע"י העבודה ויגיעה לבוא אל השלימות ויכול לבוא לבחי' מנוחה אבל המכוון בעבודה אינו צריך להיות ע"ז שיגיע אל המנוחה רק להיות מרוצה מאד בגוף העבודה אף להיות כל ימיו. וזהו ושנא את הרבנות שזהו אחר השלימות הראוי שנק' בחי' רב ללמוד כי כלו טוב. והביא רש"י גמ' דפסחים פשוט נבילתא בשוק ולא תימא כהנא אנא כו' פי' להיות העבודה לפשוט עצמו מעניני החומרי ולא להיות הרצון במנוחה ושלימות אף שהעבודה תמה וברורה. כנודע עכ"ז צריך האדם להיות מרוצה ביגיעה רבה לעשות רצון המקום ב"ה וב"ש. וזהו פשוט נבילתא בשוק במקום הרשות הרבים כנודע:

ח׳אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני. וודאי הקב"ה מסייע וכן אחז"ל הבא לטהר מסייעין אותו. ופי' מסייע אינו דוקא רק על הקב"ה רק כל הנבראים וכל העולמות וגם הטבע מסייעין לעבוד השי"ת כנודע להעובדים. אך אם אין אני לי אין שום ברי' מסייע ועוד להיפך ח"ו. רבים מכאובים לרשע והבוטח בד' חסד יסובבנהו וכולן מסייעין וז"ש וכשאני לעצמי מה אני פי' שאדם צריך לידע שע"י מעשים אין שום ערך שיכול לעבוד כראוי רק ע"י שיודע שמסייעין כו':

ט׳עשה תורתך קבע אמור מעט פשוט הוא שלא ילמוד דרך חקירה רק לקבוע למודו בלב לקיים למודו:

י׳אמור מעט ועשה כו' להיות הקיום לשם ד' ותורתך ישים על לבו כתבם על לוח לבך להביא לידי מעשה שזה עיקר:

י״אכל שהוא תפארת לעושי' כו' פשוט כי יהי' כוונתו לטובה לאפוקי שיהי' תוכו לא טוב כמו שנראה מבחוץ ח"ו וגם לאחרים יהי' נראה טוב כי על בינתך אל תשען. והאדם נוגע ואינו רואה חובה לעצמו והשוחד יעור. ולזאת צריך לראות שיהי' נראה יפה גם בעיני אחרים:

י״בוהוי זהיר במצוה קלה כבחמורה כו' וי"ל כי אף שלמצוה גדולה אפשר יש שכר יותר אבל בהבנת הענין כי אין הקב"ה עושה קנאה כו' ונמצא כל אחד כפי יגיעו נוטל וכל המצוה כפי היגיעה והשלימות רצון העושה ואף כי עצם השכר המצוה גדולה גדול אבל עדיין אין אדם שעושה המצוה קטנה כ"כ בטוב משיג שכרה הגבוה ואחר השכר הגבוה יש הפרש בין קטנות המצוה וגדולות כו' ובמ"א כ' בזה דברים נפלאים בעזה"י:

י״גיפה ת"ת עם ד"א שיגיעת שניהם משכחת עון כו' במ"א הארכנו וכלל דברנו כי זה אחר החטא וז"ש משכחת עון. אבל אם לא הי' חוטא כלל הי' מקבל עליו עול תורה וע"ז אי' לקמן שמעבירין עול ד"א ע"ש גם י"ל שאינו סתירה כי יפה כן וכמו במקום שבע"ת עומדין כו' וזה יותר פאר. אבל בלא עון תורה אינו צריך לסדר הזה כנ"ל:

י״דהוו זהירין ברשות פרשנו בדבר הרשות כד' הרמב"ן ז"ל קדושים כו' ובשעת הנאתן השוחד יעור ונראה שכוונתו לשמים והוא שקר וצריך יותר שמירה מדבר איסור שנבדל ממנו כנ"ל:

ט״והוו זהירין ברשות היינו דבר הרשות שזה צריך שמירה גדולה כי היצה"ר מסתיר בתאוות האדם אכילה ושתי' כו' שיהי' נראה כמעורב בתוך הקדושה ונראין כאוהבין היינו שמדובקין בהקדושה ובאמת שאין מקרבין עצמן להקדושה רק לצורך עצמן לגנוב. שנתדבק האדם בהתאוות וכמ"ש בס' כתר ש"ט על ק"ק שחיטתן בצפון ע"ש והוא כנ"ל:

ט״זדע מה למעלה ממך כי האדם מעלה במעשיו כל סדר העליות העולמות גם הפי' דע ממך מה שלמעלה כמ"ש מבשרי אחזה אלוקי כי האדם השלם יכול ליקח מוסר מעצם נפשו. בראותו שחרה לו על המכעיס אותו מי שעשה לו טובה ואינו מכיר בטובו וכדומה הרבה כפי זה יבין הדרך להכיר טובת הבורא ית"ש שגם למעלה בוודאי כך הוא כמ"ש רז"ל הקריבהו נא לפחתך כו' גם הפי' כי הלימוד ד' לידע סודות התורה אם הוא בדרך חקירה בלבד אינו כלום אבל אם בא ע"י עבודת האדם הוא טוב:

י״זואל תאמין בעצמך עד יום מותך לכאו' מיותר ודוחק לומר כי ביום מותו מותר להאמין שיצה"ר הוסר ממנו:

י״חואל תדין כו' שלא ירד להתבונן בדבר שנראה גרוע ממנו כי א"י ענינו ואם הי' מסתירין לו כיוצא בזה אם הי' טוב ממנו:

י״טולא כל המרבה בסחורה מחכים. ולדעתי הוא מקצתן מחכימין גם מאי קמ"ל וי"ל מרבה בסחורה אף בתורה שרוצה להמשיך מרחוק כמ"ד ממרחק תביא לחמה וז"ש הרע"ב ולא מעבר לים כמ"ש בעבר הנהר ישבו כו' והבן היטב כ"ז:

כ׳ואל תעש תפלתך קבע כו' י"ל תפלתך דוקא רק עיקר תחנונים יהי' לצורך המקום והבן:

כ״אהיום קצר פרשנו כי העבודה המיועדת לכל רגע היום קצר ומצומצם עשי' לכך צריך להיות זריז. ולשון הרע"ב קשה שאין עליך המלאכה לגמור כדלקמן:

כ״בהוי זהיר במצוה קלה כו' שאינך יודע מתן שכרן כו' לפע"ד להמשיל משל המסדד חפצים זע"ז עד אלפים ורבבות כל שלמעלה יותר חשוב ואם רוצה להגביהם לפעמים נוטל הסולם ועולה ומגביה מה שלמעלה שהיא עיקר החשיבות ולפעמים ע"י שמניח מתחת דבר מה ומגביה התחתון נמצא זה מגביה למה שלמעלה ואח"כ יותר ויותר עד שלמעלה עליות גדולות כמו במצוה גדולה וגבוה בעצם וזה פי' תרי"ג מצוות התלויים בה וזה פי' מצוה גוררת מצוה רק ההפרש בעצם שחשוב וגבוה יותר אבל כלם אחת והמשל הזה נוקב ויורד. והמשכיל יכול לתרץ בזה כמה ענינים:

כ״גיפה ת"ת עם ד"א שיגיעת שניהם משכחת עון. יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר ברא עולמו בחסד וברחמים והכין הדרך לפני האדם להיות הבחירה בידו והיא כדי לתקן העירוב כידוע והנה זה מבחי' עה"ד טו"ר ונק' ד"א תורה שבע"פ קרינן לה שבא עפ"י שכל האדם ומידותיו ות"ת הוא עץ החיים וע"ז אנו מברכין אשר נתן לנו תורתו היינו שבכתב וחיי עולם נטע בתוכינו היינו החיות תוך ההעלם שעש"ז נקרא ג"כ עולם כידוע כדי שיהי' הרגשה תוך ההעלם ג"כ וזה נטע בתוכינו ע"י מעשינו עם השכל עצמינו וגם זה מהשי"ת כנודע וזה עיקר הת"ת להיות היראה ופחד מהשי"ת כמו שהוא נסתר וזה ירא שמים בסתר ובגלוי וזה יפה ת"ת עם ד"א שיגיעת שניהם היינו יגיעת חיבור שניהם שזהו עיקר יגיעת האדם בעוה"ז משכחת עון כי הוא תקנת עוונות ובירור הקדושה וזהו ענין סור מרע כנודע וכל תורה שאין עמה מלאכה היינו שאין מכניס אור התורה בעניני מעשיו א"כ אין תיקון העשי' והאדם הוא תוך הטבע והעשי' והאיך יהי' קיום לעד בהתורה וזה עיקר המצוות שמחברין אור התורה בהציווי במעשה המצוה ולכן אם אין מלאכה שהיא מלאכת ו' ימי המעשה עבודת כו' סופה בטלה וגוררת עון כי כפי גדלות האדם מתגברים עליו המחטיאים כנודע והבן כ"ז:

כ״דאם למדת תורה הרבה כו' כתיב יברכך כו' וישמרך כו' שלפי הברכה צריך יותר שמירה וכ' יש עושר שמור כו' לרעתו כעשרו של קרח אם הפי' וודאי ג"כ בדעת אם אדם נשאר דל ואביון ותאב לכל דבר אחר כל העשירות זה טוב. אבל שח"ו ע"י העשירות והרבה ידיעות מתגאה ח"ו ומתרשל עי"ז בעבודה רבה כמקודם סופה לבטל מעוני ולהיפך טוב המקיים כו' אף בעוני שאין יודע מה יעבוד בתפלות ובקשות והכנעות סופו לקיים בעושר והבן:

כ״ההוא ניהו מכתכ מאדמו"ר זצ"ל להר"ר ישראל יוסיל מגור ז"ל. וזלה"ק:

כ״ולאשר כי בעת ראיתיך אתי בקשת לכתוב לך אגרת ולקחתי לי פנאי ע"ז. ואם כי איני יודע מה לכתוב נלקוט בדברי חז"ל. ונסתכל במה שיש להבין מדבריהם. וכבר נודע כי אבות מילי דחסידות. ושנינן בפירקין:

כ״זעקביא כו' הסתכל בג' דברים וא"א בא לידי עבירה דע מאין באת מאין מט"ס ולכאורה נראה לדקדק במ"ש הסתכל כי הסתכלות הוא בעין השכל להבין מזה ענין הנסתר בעומק בהענין ההוא כמו שמורגל הלשון אצל חכז"ל נסתכלתי כו' אבל דבר זה שבא מט"ס לכאו' אין המכיוון רק שידע ויזכור זה וא"כ שייך לשון ידיעה ולא הסתכלות. ומה שר"ל בזה הוא כוונת התנא להסתכל כי ביאת האדם בא מאין דוקא והיינו מט"ס. וכתבו הספרים שעיקר יצורת האדם כשהטיפה מוסרחת ומבוטלת לגמרי כעפר וכן כל הנזרעים בארץ אין הקליפה מתחלת לצמוח עד שנתקלקל גרגיר הזרע ונעשה כעפר והמכיוון בזה לידע כי זה שנתקלקל ובא לבחי' אין הוא העיקר ובדבר הזה צריכין הסתכלות הרבה לידע ולהבין ענין זה כי יצירת האדם הגוף והשכל באופן ודמיון אחד וכמו שעשה כן השי"ת להיות יצירת האדם שהוא החשוב שבנבראים ע"י ט"ס דווקא מבואר מזה כי זה עיקר החשיבות מה שנמשך הטיפה מן המוח בכללות חיות האדם שבחוט השדרה והמוח שהוא עיקר החיות כידוע לכל הבקי בדברי חז"ל ובספרים הקדושים וכן נראה בחוש שהמשכת הטיפה כולל איברי אדם ועכ"ז נעשה מזה ט"ס ומבוטלת כעפר ומזה נוצר האדם מבואר מזה שזה עיקר החשיבות שבא לבחי' אין.

כ״חונלע"ד מזה גם על מהות הנפש והשכל שג"כ כל הידיעות והשגות וחיות הנפש בא ג"כ מבחי' ביטול כנ"ל וזה הוא ענין התפלה שכתבו חכז"ל ובספרים הקדושים שהוא י"ח ברכות כנגד י"ח חוליות שבשדרות ובק"ש הוא מקום שנמשך החיות מהמוח שנק' חכמה ובינה אל ח"י חוליות שבשדרה להחיות כל הגוף בא ע"י התפילה שהאדם מודה ומבטל כל כחותיו להשי"ת ואח"כ נפילת אפים מזה הטעם שנעשה בטל ממש. והמעיין בספרים הקדושים יראה דברים אלו מפורש. ואין עתה להאריך בזה בענין התפילה. ואמרו רבותינו הקדושים בשם הרב זצללה"ה ע"י הרמז והחכמה מאין תמצא וכ"כ בס' רמזי תורה כמה פעמים והוא כנ"ל שהעמקות כשבא האדם לבחי' אין ויודע שהכל מהשי"ת ודבק בשורשו שהנקודה הנמשך מהשי"ת ממש להחיות הנבראים והאדם נקרא אין שהרי אין בה השגה ותפיסה. ולזאת העיקר הכל לידע כי האדם ממש אין גם עתה אחר שנברא ורק כל מעשיו שיש בהם חיות הוא רק מבחי' אין שאין להאדם בזה משלו כלום וכגרזן ביד החוצב בו ממש. וא"כ מה שרואים שרשעים שא"י ועושים מעשים רעים בכחם ואמרו כחם ועוצם ידם עשה כו' האמת הוא שמעשיהם נמשך מסט"א וזה צריך האדם לידע ולהאמין שכן הוא האמת שהשי"ת ברא עולמו באופן זה שיהי' סט"א מנגד להקדושה וחיות הנמשך לרשעים ולמעשיהם הרעים הוא מהם ולכך נקראו מתים בחייהם שחייהם נמשך משורש המות. ואמרו חכז"ל מי שאינו כורע במודים שדרתו נעשה נחש והוא כנ"ל שמי שאינו כורע ומודה שחיותו שיש לו בח"י חוליות שע"ז נסבב ענין הכריעה במודים בח"י חוליות וכל קומות האדם והזקיפה בשם כמ"ש ד' זוקף כפופים שע"י שכורע בברוך ובמודים ומברך להשי"ת שנותן לו חיות וזוקף אח"כ בהחיות שבא מהשי"ת מבחי' אין ומי שאינו כורע שדרתו שהיא החיות כנ"ל נעשה נחש שסט"א נקרא נחש כנודע שזה עיקר שם הסט"א אבל אנחנו בנ"י ובפרט הצדיקים שאין רצונם ח"ו בשום אופן להנתק מחי החיים רק שיהי' כל חיותינו מהשי"ת סטרא דקדושה לזאת כשעושין שום מעשה צריך להיות בידיעה זו להבטל להיות כאין ואז נמשך המעשה מחיות דקדושה כנ"ל. ולזאת אמר התנא הסתכל כו' ופי' זה ההסתכלות צריך להיות בכל רגע שלא יהי' שום שכחה וממילא א"א שיעשה שום מעשה נגד רצון הש"י כי ידי העבירה לב חומד ועין רואה כמ"ש רש"י ז"ל בפ' ציצית לב ועינים הם ב' מרגלים כו' למען תזכרו כו' ולא תתורו כו' וכתב במדרש משל לנטבע במים ונותנים לו חבל ואומרים לו הוי יודע שאם תניחהו אין לך חיים ע"ש סוף פ' שלח ונראה בפשיטות שכוונת המדרש שמה שנא' כי ע"י מצוות ציצית וראיתם וזכרתם הוא אצל מי שיודע שכל חיותו תולה במצוות כמ"ש כי הוא חייך כו' וחי בהם שכל החיות יהי' אצל האדם מתורה ומצוות ואז ע"י זכירה זו באמת מושך כל חיותו כנ"ל ושייכות זה למצוות ציצית צריך אריכת דברים:

כ״טוהעולה מדברי המדרש הנ"ל שכמו הנופל למים שיודע שאין לו חיות כשמסיח רגע א' כן באמת צריך להיות אצלינו שנידע כי בהסיר רגע א' מהמשכת החיות הנ"ל ע"י שנשכח הנקודה העיקרית אשר הכל כנ"ל אין לו חיות באמת כי בלי ידיעה זו אינו חיות כנ"ל כמ"ש לעיל וממילא אינו נותן מקום למרגלי הגוף לתור אחריהם שהרי שומר הנקודה הנ"ל. וזה עצמו ענין עטיפה בטלית שאין שום אבר יוצא לחוץ מעומ"ש שהוא הציצית ותכלת עומ"ש ממש כמ"ש רז"ל והאדם מעוטף לגמרי בכללות נפשו וגופו ביראת ד' החופפת עליו זה ענין עטיפת ציצית וטוב לידע זה בכלל לקבל עומ״ש יראת ד׳ החופפת בשעת עטיפת ציצית וכפי שמירת הידיעה הנ"ל כן מועלת לבטל היצה״ר ׃

ל׳ונחזור לדברינו שזה ענין עצמו מה שכתב התנא כי׳ מאין באת שיזכור תמיד כי כל החיות בא מבחי׳ אין כנ״ל ואם תעיין בספרים הקדושים תראה שיש להבין שזה עצמו עכין תכלית שכתב הרמב"ן ז״ל שהוא תכלית הכל ע׳׳ש והלשון תכלית היא לשון כלה ששורף ומכלה שאין שום דבר רק הכל אין ומבחי׳ אין בא הכל. ואם אמנם אמת כי לא נקל התסכלות הזה לאנשים כמוני אשר הורגלנו בטבע העולם וצריכין עוד התעוררות לזכור ולידע איזה שעות מיוחדות זאת בבירור שאין שום דבר רק מבחי׳ אין ואין לנו לדמות עצמינו לצאת במה שיודעין זאת דרך כלל כי זה ההפרש בין ידיעה להסתכלות כי כל זמן שלא יתפעל האדם ע״י הידיעה זו אינו ידיעה עצומה כי רק אפר הסתכלות יומם ולילה באה הידיעה האמתית ולכך אמר החנא מקודם הסתכל ואח"כ דע אף שלעיני בו״ד נראה כי הידיעה מקודם. אמת שיודעין מקודם אבל שם ידיעה אינו על ידיעה מבחוץ כפי הפשוט רק ידיעה הוא שהדבר נדבק באדם כמו שיודע שצריך לשמור חייו שאף שאינו מסתכל תמיד ג״כ לא ישכח ע״י שהידיעה נדבקת בעצמיתו ולא נאריך בזה שלא לצאת מהמכיוון. ומכ"ש שלא התחלנו לבוא לידי מדה זו שלא לשכוח הסתכלות זו רגע א׳ כאמור ועכ״ז אין לפטור וליאש עצמינו כי לא עלינו המלאכה לגמור ואשר תמצא ידך עשה כו׳. ואמרו חכז״ל יפה שעה א׳ בתשובה כו׳ וא׳׳כ אף אם נדמה לאדם דמיונות שקרים שלא יגיע לתכלית המצוה וענין ההוא אין זה טענה לבטל השעות אשר נוכל להסתכל ולידע לבד מה שבאמת קרוב הדבר מאוד כו׳ וזה הוא כל טענות המרגלים כפי הנאמר בזוה״ק (ד׳ קנ״ט ט״ב) אר״ש מפרשתא דא כו׳ עד ומסתכלין עיקרא חד ושרשא חד כו׳ וזה עיקר הכל שכל מה שעובר על האדם אינו שוכח זאת הנקודה שהוא ממש כגרזן ביד החוצב שאין לנו לעשות רק להיות הרצון להשתעבד לעבודת השי"ת וזה שאמרו בני מהימנותא מאי קאמרי אם תפץ בנו ד' כו' קב"ה לא בעי אלא לבא כו' פי' שיהי' בנו החפץ והרצון והמעשה הוא מן השי"ת ואין לנו לברור שיהי' כן או כן והשי"ת צדיק וכפי הרצון נמשך המעשה וכזאת אין שום טעם לבוא לעצלות ע"י שנדמה שא"א להגיע להיות מתוקן כראוי וע"ז נאמר אך בד' אל תמרודו כי זה נקרא מרידה שהרי הוא כמהרהר אחר השי"ת שמצוה לאדם מה שא"א לקיים והרי נאמר לא מצאנוהו שגיא כח שאין הקב"ה מטיל עול על האדם יותר מכפי יכולתו כי חנון ורחום ד' וז"ש אינן בני מהימנותא חדאין במילין כלומר ממה שיודעין ומסתכלין עומק הדברים לו נפלו ח"ו כאלו המרגלים לומר מאן יכול למזכי בה כו' אלא אדרבה חדאין איך שהשי"ת רוצה לזכות אותן להתחלת מצוותו אף שלא יגמרו באמת כי יודעין שמעצמיותם אין להם כלום והאמת שיש להאדם להודות ולהלל להשי"ת על מעט העבודה שיש לכל א' אף שיודע שאין מהמתחילין לכנוס בעבודתו ית"ש כראוי עכ"ז הלא לפי זכות האדם אינו ראוי אף לטיפה מן הים בהתחלה שיש לו ומי שמשגיח בעינא פקיחא יברר לו דברים אלו. ועי"ז דחדאין במילין מתברכין מילין בגוייהו כלומר כשיודעין שאין זוכין גם לזה באין לבחי' אין כנ"ל ומאין נמצא הכל כמש"ל ושורה ברכה כמ"ש בזוה"ק (ד' קס"ח ע"ב) לא רבי קב"ה אלא לדאזעיר כו' ע"ש וכשרואין דמתברכין מיליהון בגוייהו מסתכלין עיקרא חד ושרשא חד והעיקר והשורש הזה הכל הוא בחי' אין שרואין שכל השגות באין ע"י בחי' אין. שהוא יראת ד' ראשית הכל כמ"ש ראשית חכמה יראת ד' ולא אשתכח בהו פרידא כלומר אף אחר שנפתח להם שערי חכמה ומתעלין ממדרגה למדרגה עכ"ז אין שוכחין זאת הנקידה שהכל מהשי"ת ועי"ז לא אשתכח פרידא וכשנסתכל יותר בפירוש הדברים נאמר כי כשנופל מזאת הנקידה ונדמה לו כי מעצמו זכה לזה אז הוא נפרד כלומר כי החכמה מהשי"ת ומ"מ ע"י ידיעה הנ"ל שהוא ביטול להשי"ת והקדושה אז זוכה לקבל הארה מעצמיותו ממש שהוא דבוק בנפשו אבל כשנפרד אף שיודע שנדמה מה שהשיג הוא עצמו נפרד כי אין אני והוא יכולין לדור במחיצה א' וזש"כ בהו ולא אשתכח בהו פרידא ולא נצא מכוונותינו שגם אחר שנפתח להם יודעין שהוא מהשי"ת ולכך נתוסף להם ברכה יותר ויותר עד שזוכין להגיע לרצון השי"ת ע"י שגם אח"כ יודעין הנקידה הנ"ל. ודברינו זה כמו שאכתוב בעזה"י לקמן בפי' ולאן אתה הולך ואינהו דלא אשתכחו בני מהימנותא כו' בפרידא כו' נתבאר ממילא שהוא הספק דלא אילפן אורייתא לשמה כלומר שכל כוונתם לתקן א"ע ולא להיות משועבד כנ"ל כגרזן ביד החוצב ועי"ז שנדמה להם שלא ישיגו ולא יתקנו א"ע אמרי הא עמלנא כו' טב לן דלא טרחנא ועי"ז חייבין לסטרא בישא שע"י מה שזכו להשיג ולראות גודל מתיקת עבודת הקב"ה שהרי בעצמם משבחין וגם זבת חלב ודבש כו' רק ששוכחין הנקידה הנ"ל וא"כ הרי אין חיותם מהשי"ת וחייבין ממש לסטרא בישא וזה בהפרידא שמה שהשיגו לא יוכל להתקיים בידם כי יתערב טו"ר במעשיהם כנ"ל והוציאו דבה אפס כו' דבעי למיהוי תקין בעותרא כד"א והעשיר יענה עזות כו' ולפי דרכנו נאמר כי יש עני ועשיר ועושה כלם ד' וכן כתיב בתחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות ואמת כי בחי' א"י. הוא עבודה זו תפלה ועני כי יעטוף בחי' אין ודור המדבר מקודם הי' בחי' עושר תפלה למשה אבל מי שעובד לתקן עצמותו ואינו לשמה רק לגרמייהו ונדמה להם דבעי עותרא ואינו כן כ"א רצון הקב"ה בבחי' עבודה מעוני טוב ואדרבא האדם צריך לשמוח בזה יותר כי בחי' זו קרובה יותר אל האדם ולא נאריך בזה כאן אבל מאחר שהמרגלי' היו אנשים גדולי' ראשי ב"י והארות' גדלה במדבר ואם נקידה זו הי' אצלם בבירור שהעיקר בחי' אין הי' יכולין לחזור בשלום וזה שכ' כי כ"ז בא שלא אולפי לשמה כי לגרמייהו וז"ש מקוד' בזוה"ק (ד' קנ"ח) דברי עיטא בישא וגרמי דלא יזכון למיהוי רישין כו' כנ"ל שבחי' א"י הוא בחי' אין כנ"ל אבל בני מהימנותא מאי אמרי כנ"ל אלא לבא לא להיות עובד ועושה כי עשיית האדם רק הרצון ויסתמרון ההוא רשומא קדושא הוא שמירת הברית. ונניח עתה דברים הללו שצריכין ביאור רחב אך בה' אל תמרודו כיון שרצון הקב"ה להיות בחי' אין כנ"ל נקרא מרידה כשאדם בוחר לעצמו דרך הנראה לעיני בו"ד לא בעי עיתרא כו' כי הקב"ה משמש דוקא במאני תבורא כמ"ש בזוה"ק בכמה דוכתי ואם נסתכל בדברי הזוה"ק שכ' היש בה עץ אי יש בה בחי' עץ שהוא תורה שבכתב אור הבהיר כענין משה ודור המדבר או בחי' אין שהוא אמת כעין בחי' א"י בחי' תפילה לעני כנ"ל או בחי' תפלה למשה כנ"ל ובפי' אדומ"ז זצלל"ה נדבר מאלה הדברים. ועיקר דבריו שחסר להם חיזוק וזה נרמז במ"ש בזוה"ק במוט בפרידא כד"א אל יתן למוט כו' ואי' במדרש ויצא אמר יעקב אליעזר יצא בעשרה גמלים כו' חזר ואמר לית אנא מובד סברי מן בריי כי מאין יבוא עזרי כו' אל יתן למוט כו' ופי כ"ז כנ"ל כי הסתכל יעקב כי הוא ערום מכל שנטל אליפז כל אשר לו שנשאר עני ממש כמ"ש שחשוב כמת וע"ז אמר אשא עיני לאלופי ולמעבדני כו' כלומר לתחילת הבריאה שנעשה רק מאין ולזאת מזה עצמו שנשאר עני צריך לשמור עצמו שלא יתן למוט כו' כלומר שלא יטה מעבודתו ע"י עניות ושפלות לית אנא מובד סברי. כי כשיתעצב האדם עי"ז ומתחיל ליאש עצמו ומבקש עצות לחזור לעושרו הרי הוא מטה עצמו מהשי"ת כמ"ש לעיל. ועתה כ"כ יש להסתכל במ"ש ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה וג"כ נסמוך על דקדוק מה הסתכלות יש בזה. ולכאו' רק פי' הידועה כמש"ל. ונאמר ג"כ שנוכל ללמוד ממה שברא השי"ת כן עולמו להיות האדם מת אחר כלות שנותיו. ואין להקשות על דברינו כי המיתה בא מחטא אדה"ר כי בלי חטא הי' האדם חי לעולם ויכול לתקן גם בחייו ענין שעתה ע"י המיתה ואיך אנו יודעין בזה כי עתה א"א לתקן רק ע"י מיתה וא"כ יש להבין ענין הזה להיות האדם עובד כמה שנים ואח"כ מת ונקבר במקום עפר רמה ותולעה נוכל להבין זה ע"ד הפשוט כי האדם צריך לעשות עבודתו שנברא עליו ולחזור אל העבודה הקב"ה שנשתלח ממנו להיות בטל לגמרי כל חיותו ונפשו ונשמתו חוזרות עם העבודה אשר בידה אל הקב"ה ומי שזכה לתקן כל ימיו כפי שנשתלח כמו אבותינו אברהם יצחק ויעקב וכדומה נאמר עליהם בא בימים והיינו שמיתתם ע"י שנגמר עבודתם ממילא נפשו יוצאות ע"י נשיקה שהוא השתוקקת עצום עד שהנפש יוצא ובאבות חושב שצות אדם בן תשעים לשוח אחר כל השלימות שחושב מקודם אח"כ בא הכריעה ולשחות בהודא' ממש בנפילת אפים עד שנתבטל באמת ונעשה כעפר ממש כמ"ש הכל הי' מן העפר והכל שב אל העפר שפי' עפר ששם מקום הביטול שכל דבר הנטמן בעפר נתבטל ממש כעפר ששם עפר על שחיקת הכל מלשון עפרורות שהוא אבק ועפר. ומה שגופות הצדיקים נשאר קיים האמת נראה ע"י שגם בחייהם אין בהם חיות עצמם והם מבוטלים ממש להשי"ת אשר בתוכם וא"כ כל גודל וריבוי הגוף רק מחיות השי"ת ונשאר קיים וז"ש חכז"ל הצדיקים במיתתם קרויים חיים כי חייהם של צדיקים הוא חיות הקדושה אשר בתוכם וזה נשאר קיים וגופו יכול להשאר כמו שהוא שהרי כמו שהוא הוא ג"כ עפר ממש כמ"ש אאע"ה ואנכי עפר ואפר כו' ונמצא כי ימי האדם בזה העולם אינו דבר קבוע כנ"ל שיהי' זה דבר עיקר ויסוד רק המכיוון הוא אחר השלימות והוא המיתה שאז הנפש והנשמה חוזרות בשליחותם ומזה שאנו רואין שכן בריאת האדם מן העפר וט"ס ענין ביטול כעפר כנ"ל וחוזר אל העפר נלמד כי עיקר החשובות הביטול שהתחלה בא מזה ע"י שנתבטל כח האדם בטיפה מוסרחת להיות בטל בחי' אין. ומזה נוצר האדם כי קודם היצירה צריך להיות בחי' אין וכן הגמר אחר העבודה ג"כ הוא בחי' ביטול כלומר אף שהשיג ועובד כל ימיו צריך שידע שאין זה שלו רק שהשי"ת פעל בו כגרזן ביד החוצב בו כנ"ל ושלא יחזיק טובה לעצמו ואדרבה יתוסף לו יותר ויותר הכנעה בהשיגו גודל קדושת ויראת השי"ת ויפול עליו הכנעה ובושה וידע כי כל מעשיו אינו כטיפה מן הים אל התחלת כניסה לעבודת השי"ת ואף כי עבד הרבה באמת אין הכוונה לרמות עצמו רק לידע ברור שהוא האמת כי נמצא רק נקודה קטנה שהוא מן האדם והרי אמרו חכז"ל פתחו לי כחודה של מחט כו' כפתחו של אולם כו' ודבריהם חיים וקיימים. וא"כ יקשה שאנו רואים חסידים ואנשי מעשה שכמעט א"א לומר שלא פתחו כחודו של מחט לפי העבודה העצימה. אולם התי' הוא בהסיר השקר המכסה האמת כי האמת שמה שאנו רואין העבודה זה הוא אחר שכבר פתח להם השי"ת כפתחו של אולם לפי מעט הפתיחה שפתחו הם. וכשידע אדם ויאמין דברי חז"ל אלו יתברר לו כי לפי קצת העבודה שלו אין משלו רק כחלק אחד מאלפי אלפים כההפרש בין חודה של מחט לפתחה של אולם והכנעה זו שאחר העבודה הוא בחי' אין ג"כ שבא בסוף. ובס' הזוה"ק ובספרים הקדושים אם עיינת או תעיין בהם תראה שב' בחי' אלו נקראים חכמה עילאה וחכמה תתאי שהם ב' יראת עילאי ותתאי א' בחי' יראה והכנעה שמקודם הכל שבא מצד ששפל באמת וא"י מה ועי"ז יש לו הכנעה ואח"כ שמשיג רואה שגדלות ויראת הבורא ית' אין באפשרי להשיג ומצד הידיעה עצמו יש לו הכנעה והוא חכמה עילאי וכ"ז יש לנו ללמוד מזה שאדם בא מט"ס והולך למקום עפר רמה ותולעה מזה נלמד שסדר ועיקר העבודה מאין לאין כנ"ל. ונוכל להבין ג"כ מזה טעם בריאת האדם שהי' ע"ז לעשות מכל הדברים אין כלומר לקרב כל דברי העוה"ז להשי"ת להראות שהכל ברא לכבודו ושהכל אין נגדו שהדברים בפ"ע נראים נפרדים ח"ו עניני עוה"ז וע"י הצדיק שמברר הכל להשי"ת ומבטל א"ע אף שהוא בעוה"ז עי"ז מקרב כל עניני עוה"ז להיות בטלין להשי"ת:

ל״אוהעולה מכ"ז הוא כי גוף העבודה מהש"י ועיקר הצריך לאדם הוא להודות ולהכניע ולהראות שהכל ממנו ית' לבטל עצמו כעפר וז"ש אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת ויש לדקדק כיון שקיים מה שנוצר עליו ג"כ יש לו טעם להחזיק טובה לעצמו ולומר עשיתי אשר נוצרתי עליו אמנם נוכל לפרש כי לכך נוצרת שלא תחזיק טובה לעצמך כלו' אין רצון הקב"ה גוף הלימוד כי יצירת האדם רק ע"ז שלא יחזיק טובה לעצמו כנ"ל וז"ש ג"כ מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה ומדקדקין כי לשון תקוה הוא מה שמצפין ע"ז ע"ש בתויו"ט ומדר"ש ואינו קשיא לפי מה שכ' כי אדרבה באמת כל התקוה להיות עפר שנזכה לבסוף להכניע עצמו כנ"ל ואין קשיא מה ששואלין והוא התקוה על העולם כי הפי' הוא שאין המכיוון חיי עוה"ז אף שעובד ד' כל ימיו אין המכיון רק לבטל עצמותו ואיך יתגאה בזה וא"כ איבד כל תקותו ואומר לשון אנוש תקותו ותיקונו שמצפה האדם שיהי' בטל כעפר וא"כ איך יתגאה בגופו וג"כ ל"ק מ"ש כי צדיקים אינם רמה כי זה מצד שגם בחייהם ניטל מהם שם אנוש כמש"ל ואולי אין להם במה להתגאות כי כל חיותם הקדוש הגוף שיש לקרות בחי' אנוש כבר הוא עפר אצלם ויצא משם אנוש ומי שרוצה להתגאות הוא וודאי בחי' אנוש ואולי נאמר שתקות אנושית שבו דוקא להיות רמה ותולעה ובמה יתגאה וכל הדברים כנ"ל כמעט מפורשין בכל ספרי רבותינו הקדושים ז"ל וגם מ"ש בס' כש"ט וידידינו האברך החסיד ר' בן ציון הראה לי זה שמה שכ' הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו שיעזבו לחקור גדולת הבורא ית"ש ע"י התורה שישיגו שא"א להשיג לבד ההכנעה שיש מקודם מצד שא"י כנ"ל ע"ש הוא דיבור ראשון של ספר הקדוש ואחר שנתברר דברים הנ"ל באורך וזכרתי אלו הדברים והם הם הדברים שכתבנו לעיל ב' בחי' היראה הנ"ל וכ"ז יש להסתכל מכח מאין באת ולאן אתה הולך. ועתה הסתכלות הג' לפני מי אתה עתיד ליתן דו"ח לפני מלך מה"מ הקב"ה שלא יסבור לפי ב' הדברים הנ"ל שאין לו לעשות מאומה וימשוך ביטול. ורק לשמור בהכנעה כי מ"מ העבודה הוא עיקר שבזה יבא לפני בוראו רק שא"א שיגיע הדברים להקב"ה בלי הביטול כנ"ל וממש כמו שמלך שולח א' שיביא לו דבר פלוני שיהי' טוב כראוי שבוודאי יש ג' דברים שישמע הקבלה. שישמע השליחות ויקבלנו. והב' מעשה השליחות שיחפש דבר הטוב. והג' ביאתו עם הדבר לפני המלך. שכל א' מהם היא עיקר ובלי ביאתו בחזרה לא הועיל כלום בעבודתו וע"ז נאמר ולאן אתה הולך כו' שביאתו לפני המלך אינו רק בביטול והכנעה כנ"ל והוא העיקר ומ"מ העבודה העקרית מצד דו"ח שהמלך יראה אם הביא כרצונו ולזאת צריך להסתכל בכל מעשיו בכל רגע אם ייטבו בעיני המלך. ומה שדקדק התוי"ט פי' דו"ח נראה בפשיטות כי דין הוא על עצם כל מעשה ומעשה אם טובה היא בלי עירוב פסולת. וחשבון הוא אם רב אם מעט לפי הזכיות והחובות כנ"ל. העולה מכל הנ"ל שג' ענינים הם עיקר עבודת האדם ע"כ היראה הקודמת לכל וע"ז נאמר אם אין יראה אין חכמה כי יראה ראשונה קודמת לכל וגוף העבודה מצד דו"ת להיות מעשים טובים ועבודה שלימה והג' היראה שאח"כ וע"ז נאמר אם אין חכמה אין יראה שלאחר השגה וידיעה נולדה יראה זו השלימה שמשיג מה שא"א להשיג כנ"ל וג' אלו מצאנו בכמה ענינים ענין התפלה ג' ראשונות כמ"ש חכז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום תחלה שהוא להורות מקודם שאין בא להתפלל מצידו ומודה ואומר ד' שפתי תפתח כו' וגוף התפלה וג' אחרונות כעבד שמקבל פרס מרבו ומודה עליהם ולזה יש בהראשונות כריעות והשתחוואות וכן באחרונות וכן ברכת הנהנין תחלה שעי"ז זוכה לחיות כמ"ש חכז"ל אסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה ופי' אסור מבואר בס' התניא שהוא ע"ש בית אסורים שא"א לעשותה בלתי שינתק מחיות וכשעושה הדבר הזה נאסר בבית האסורים וא"י לנתק ע"ש כן הדבר שבלי ברכה כשנהנה אינו בקדושה שהרי אמרו חכז"ל לד' הארץ ומלואה כו' והארץ נתן לב"א כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה ע"ש פ' כיצד מברכין והנהנה קודם ברכה מעל ע"ש וא"כ מאחר שקודם ברכה לא נתן לב"א א"כ החיות שמקבל ממזון הזה הוא מסט"א לא ממוצא פי ד' שיש בהמזון רק ע"י הברכה במודה ומכניע עצמו להשי"ת שיודע שלולא שנתן לו השי"ת שיהי' זה מזון לאדם לא הי' מזון כלל ומודה שרק ברצון השי"ת הוא אוכל עי"ז נותן לו המאכל ויכול לאכלו בקדושה שלא ידבק בחומר המאכל רק בחיות שנתן השי"ת בהמזון להחיות ולהזין כנ"ל ואח"כ כשקיבל חיות והחזיר נפשו בהמאכל צריך לברך ולהודות לומר שגם עתה אינו נפרד ויודע שהמזון שהחי' את נפשו מהשי"ת ועי"ז הוא מקרב המעשה שעושה האכילה אל הקב"ה:

ל״בובזה יובן הגמ' שם גוזל אביו ואמו חבר לאיש משחית שדרשו על הנהנה בלא ברכה ע"ש והיינו אף שאכל בקדושה על שמחסר הברכה שגוזל שאין הדבר מגיע כלל אל השי"ת והמשל הנ"ל שלא החזיר העבד בשליחותו כלל אל המלך אף שמצא דבר טוב מאוד מה עשה וזה הי' בירבעם שאחז"ל שלא הי' בתורתו שום דופי וכל חכמי ישראל לפניו כעשב השדה ונטרד מפני גסות הרוח בלבד כמ"ש בס' שערי הקדושה חלק ב' שער ד' והוא מש"ס כנ"ל והוא ממש כנ"ל שעבד עבודה רבה באמת ולכך אמר ואין פשע ואעפ"כ ע"י גסות שנדמה לו שזה מעצמו והוא ע"ז ממש מאחר שלא החזיר העבודה אל השי"ת וע"ז נקרא איש משחית שהרי כל התורה והחכמה שהשיג השחית והפריד מהשי"ת לסט"א עד שהשחית כל ישראל לע"ז כמ"ש שם שהי' ג"כ ע"י גסות הרוח שיצטרך לעמוד ומלך יהודה יושב כי אין ישיבה לו בעזרה אלא למלכות בית דוד ולכך לא עלה לירושלים והעמיד ע"ז ע"ש והוא פלא גדול שנוכל לראות מזה איך אדם כמותו נטרד ע"י גסות הרוח כ"כ והרי נראה שנדמה לו שאין ע"ז שהרי אמר אין פשע. ומזה יתבאר שאין קושיא שני' ג"כ מה שמקשין וכמדומה שכ' קושיא זו ג"כ בס' דרך החיים על משנה הנ"ל שהרי בידיעה זו לבד שעתיד ליתן דו"ח די. שכשיזכור זה איך יבא לידי עבירה. והרי כבר הגיע ככה לירבעם שאמר אין פשע ואינו בשקר רק שנדמה לו ע"י גסות שסבר שכל עבודתו מעצמותו וזה הוא ע"ז ממש כנ"ל וענין ג' דברים מצאנו ג"כ בברכות שלפני ק"ש ולאחרי' שמקודם מברכין הבוחר כו' ופי' האר"י ז"ל כ"כ בשמו בספר אא"ז ז"ל שמצד זה אנו באין ליחדו ולומר ואהבת לא מצדנו ואחר ק"ש כפי מה שקיבל עליו עומ"ש ועול מצות מודה ומשבח כי מהשי"ת הוא והוציאנו ממצרים שבלי הגאולה לא היינו מגיעים לזכות זה וליחדו ולקבל עול מצוותיו וכן ב' תמידין בכל יום בבוקר בערב שהוא ג"כ הודאה מקודם על כל היום שכל מה שיעשה ויעבור על האדם הכל מהשי"ת ואחר היום ג"כ הודאה גמורה וקרבן על שעבר כנ"ל ובזה אפשר קצת ליישב קושיות תוס' המובא ג"כ בס' אאמוז"ל למה נקרא תפלת מנחה בצהרים הלא תמיד של שחר ג"כ הוא מנחה ע"ש ולפמ"ש אפשר קצת ליישב די"ל שקרבן והודאה זו הוא ענין החזרה שמחזיר עבודת ד' לבעלי' להקב"ה והוא גמר העבודה והנחתי במקומו ובזה נצא מביאור המשנה. ונתעכב המכתב עד עתה פ' חוקת:

ל״גואכתוב עוד על מאמר א' מפ' ד' דאבות אשר שנינו בש"ק ונראה אם יפול חדשות ולא לדרוש באתי רק הצרוך לעניננו אשר ידעתי צר העתים אשר העבודה רבה גם ליישב עצמו על שעה מועטת ולזאת מוטל על כל א' להודיע אשר יודע ואולי מועיל לחבירו אף כי ידעתי בצרת נפשי אשר הידיעה יתירה על המעשה ואופן הזה כמעט נאמר עלינו עושר שמור לבעליו לרעתו ולזאת קשה עלי מאוד לכתוב גם לדבר אף עם אנשים הידידים לאשר כל א' מחזיק לחבירו כפי חכמתו כן הוא אף שיודע בעצמו שאינו כן אבל בחבירו תולה כנ"ל ומה אעשה לזה אי אצווח ואומר רעתי. ומלבד אשר לא ישמעו לי ילמדו כי כן צריך להיות ויאמרו כי בעצם צריך להיות הידיעה יתירה על המעשה ולזאת צר לי מאוד על אשר חכמתי יותר ממעשי ד' יושיעני. אבל בהקדם דברי אלה אשר כל שומע יודע באמת שכן שאין להשגיח כלל על הידיעה שיהי' ראי' על טוב האיש ומעשהו ועתה נתבטל התפארת והגאות אשר עי"ז יוצא שכר היגיעה בהפסדו ואם יכול להיות שלא יועילו הדברים למי שאינו יודע כי האמת בתחלת הידיעה נתפעל האדם מעט רק שצריך לראות שלא יתישן הדברים ולאשר כי משנה שלימה דברינו הנ"ל בפ"ג דאבות כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו מרובין אין חכמתו מתקיימת. נראה שיש להתבונן במאמר הזה ויש להבין לכאורה מאחר שחכז"ל אומרים שהמעשה עיקר. א"כ מה חכמתו מתקיימת או אין חכמתו מתקיימת מאחר שאין זה עיקר והל"ל שזה טוב יותר וכדומה. ואף כי התנא בא לומר שגם החכמה לא תתקיים עליו מ"מ ברישא לא סגי בזה שחכמתו מתקיימת מאחר שהמעשה חשוב יותר כנ"ל ונראה כי החכמה צורך גדול אל האדם ואפשר יותר מן המעשה שנא' החכמה תחי' את בעלי' והיינו שע"י החכמה שבו סר מן דרך רע ומבין להבדיל בין הטוב ובין הרע שלא לטעות. אמנם לעבודת השי"ת אשר ע"ז נברא האדם וודאי עיקר המעשה וע"ז אמרו שיהי' שוטה כל ימיו ולא רשע שעה אחת לפני המקום ב"ה. ולזאת האדם העובד בלתי לד' לבדו ולא לגרמי' לתקן א"ע רק להיות עבד משועבד לקונו צריך לשמור המעשה יותר מן החכמה ולעשות פעולת והכנה לצורך המעשה יותר לצורך השגת החכמה. ומובן מזה כי שמעשיו מרובין מחכמתו פי' מתוך חכמתו שע"ז חוקק עיקר חכמתו לרבות המעשה ביתר שאת וכוונתו רצוי' לבוראו חכמתו מתקיימת וממילא גורמת לו מעשים יותר כנ"ל שהמעשה גורמת לו חכמה יותר והחכמה שנתרבה לו ג"כ מתקיים ותביאנו למעשים יותר ומי שחכמתו מרובה ממעשיו שעיקר מעשיו להרבות חכמתו אין חכמתו זאת מתקיימת. והכלל כי החכמה גדולה אל האדם אבל צריכה אל המעשה. כי עבודת האדם אצל הבורא ב"ה וב"ש יהי' הצורך עצמו יותר מחכמתו שהוא תיקן עצמותו כנ"ל:

ל״דולאשר כי בעת הזמן קצר ואין לי פנאי ארשום לך עוד בקצרה איזה דברים על פ"ד דאבות משנה א':

ל״האיזהו חכם הלומד מכל אדם אמרו בספרים הקדושים כי האדם צריך להבין מה שרואה בעיניו אין הקב"ה מראה להאדם רק מה שנוכל ללמוד מזה איזה דרך לעבודת השי"ת. והן אמת כך רק הדברים נאמרים למי שאין לו שום פנאי ולא כערכינו כלל. עכ"ז נפרש כי הלומד מכל אדם שמכל אדם ליקח לעצמו מוסר ודרך להקב"ה מן האדם הטוב כפשוטו שלומד ממעשיו ואף מן האיש לא טוב נוכל ללמוד איך בא הטעות וכ"ז מובן וע"ז מביא ראי' ממה שנא' מכל מלמדי השכלתי אף שיהי' לו ג"כ מלמדים רשעים כאחיתופל וא"כ הפי' כי אין הלימוד לפי גודל המלמד דיקא רק לפי הלימוד והיגיעה יכולין ללמוד ג"כ מן הרשע אולם וודאי צריכין חכמה והוא נקרא חכם כי אתו החכמה שאף מן ההיפוך הוא מכיר בחכמתו ללמוד שלא לעשות כן א"כ החכמה אצלו וכעין זה כתב בס' דרך החיים שם כי עיקר כוונת התנא לומר חכם מעצמיותו משא"כ ע"י שיודע הרבה תלוי חכמתו בהדברים שיודע כ"כ העשיר תלוי בעשרו שהוא חוץ ממנו אבל השמח בחלקו הוא בעצמיותו ולכך בחכם שעושה פעולה לזה ע"ש הסיום קצת דחוק ולמש"כ מובן היטב ע"ש:

ל״ואיזהו גבור הכובש את יצרו כו' כבר נודע מש"כ רז"ל בס' רמזי תורה כי פי' כובש שלא לדחותו רק לכבשו להיות נכנע ומבוטל להקדושה וזה גבורה גדולה והפשט מובן כי ללחום וכדומה אף שעושה מה שלבו חפץ בגבורתו לא נוכל לומר שהוא גבור מאחר שרצון לבו אינו ברשותו נמצא כי לפעמים אינו עושה כרצונו כלל רק ברוח שטות שבא לו במהירות ואין זה רצונו שהרי מתחרט אח"כ ואדרבה ע"י הגבורה נגמר המעשה במהירות יותר ורע לו אח"כ נמצא כי הגבורה הוא רק כשלבו ברשותו שיכול להטותו כרצונו א"כ יש לו ענין הגבורה וממילא למי שיש לו כח לדבר הזה נקרא גבור אבל בלי הקדמה זו לכבוש יצרו אף אם לכל הדברים כחו עצום אינו גבור כנ"ל וע"ז הראי' טוב ארך אפים מגבור כו' נמצא כי החלש הכובש את יצרו עדיף מגבור ממילא אינו גבור רק אחר הקדמה של כבישת היצה"ר כנ"ל. ואינו קשיא שבפסוק נאמר כי טוב ארך אפים מגבור משמע שאין זה גבור רק טוב מגבור כי זה העיקר וראשון לענין הגבור' והחלש שיש לו זה עדיף מגבור ונמצא איזה גבור בכל גבורה שיש לו רק הכובש את יצרו כנ"ל:

ל״זאיזהו עשיר השמח בחלקו כבר נודע כי הריבוי בא מברכת ד' כמ"ש ברכת ד' היא תעשיר אולם כשיש לו בחי' השמת בחלקו שמודה להשי"ת על מעט שיש לו שיודע ומבין שגם זה אינו כפי מעשיו א"כ שורה ע"ז ברכת ד'. עוד פי' השמח בחלקו שעיקר שמחתו בעשרו שיודע כי העושר מיוחד לו שבוודאי שייך עשירות אליו כי פועל אדם ישולם לו וממילא אינו חומד יותר שהרי אין שמחתו בעשרו רק בחלקו מצד זה שהעשירות חלקו הוא שהשי"ת חלק זה בפרט אליו וע"ז הרעיון נאמר יגיע כפיך כי תאכל כו' שבא מיגיע כפו שייך אליו בפרט ובזה נבין לשון תד"א שאמר על הקב"ה עשיר ושמח בחלקו הפי' שאין לומר ששמח בחלקו מצד הריבוי שהרי הכל משלו רק שלשון שמח שנאמר עליו מצד שחלקו הוא כלומר שהוא בראו והחיות ממנו ית' א"כ מצד שהוא חלק מעצמיותו עי"ז השמחה. וחלקו הוא ב"י כמ"ש כי חלק ד' עמו וכמ"ש המפרשים:

ל״חאיזהו מכובד המכבד את הבריות כו' השי"ת מלך הכבוד וחולק כבוד ליריאיו כמ"ש חכז"ל בלשון הברכה של ראיית המלך שחלק מכבודו לבו"ד וכמו שאדם נכבד במעשיו יותר יש פאר וכבוד למי שבראו ומצד זה מיוחד לו יותר כבוד שהרי חלק הכבוד לו יותר שגורם כבוד כנ"ל ולפ"ז נמצא כי שורש הכבוד לבני אדם הוא מצד שהם בריותיו של הקב"ה ולכך צריכין לכבד הבריות מצד כי הם ברואיו וגורמים כבוד שמים וז"ש כי מכבדי אכבד ולכך המכבד את הבריות ואינו מקפיד כ"כ על טוב האיש רק מצד שהם ברואיו של הקב"ה כי באמת הכבוד של המרבה והממעיט הוא מעט נגד עיקר הכבוד מצד הבריאה ולכך אף שלפי מעשה האדם אין צריכין לכבדו עכ"ז עיקר הכבוד לכל הבריות כנ"ל וזה המכבד הוא מורה בזה שכל הכבוד הוא מצד הבורא ית"ש והוא מרבה כבוד שמים מאוד והוא נקרא בכלל מכבדי שהרי אינו יכול לכבד הקב"ה רק מצד הבריאה כנ"ל:

ל״טבן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כו' ששכר מצוה כו' כי עיקר עשיית מצוה לעשות ציווי הקב"ה ואין הפרש בין קלה לחמורה אלא כי גורם נחת רוח בחמורה יותר אבל כשבא מצוה זו לפניו הרי כאילו הציווי עתה כי אין המשנה מדברת לדחות החמורה מפני הקלה רק שהרצון לקלה יהי' ממש באותו חשק ורצון לחמורה שהרי לענין המצוה אין אדם מגיע מצד שפלותו רק מצד ציווי השי"ת וזה טעם ברכת המצוות אשר קדשנו במצוותיו וצוונו מצד זה באין לקיים המצוה נמצא כי עשייתו רק מצד הציווי ואין לאדם לעשות המצוה מצד טעם המצוה רק מצד הציווי ואף שיש טעמים במצוות. ויש להבין למה הוצרך התנא לטעם גוררת מצוה הרי המצוה עצמה מצד הציווי יש לרוץ אחרי' לקיימה אך כי בא לומר יש באמת בקיום מצוה קלה ג"כ עשיית מצוה בכח ולא בפועל כי אנו אומרים על מצוה א' תרי"ג מצוות התלויים בה ופי' זה שהמצוות מסודרים זא"ז ותלוין זב"ז למשל דברים המקושרים זע"ז שבהגבהת אחת יגבה הכל וזה עצמו הפי' מצוה גוררת מצוה. שגוררת ממש שאר המצוות רק שבפרט הפעולה הוא במצוה זו שעושה ונמצא כי במצוה אחת נעשה כל המצוות רק לענין הפעולה. ולענין הפעולה ציווי של הקב"ה כמו החמורה ומובן היטב שאין שום הפרש לא מצד הפעולה ולא מצד נחת רוח שגורם כנ"ל רק לענין השכר שנוטל על הפעולה שעושה בפועל וא"כ על פעולת הקשה יתרשל מצד שיעלה על דעתו שבזה ימעט שכרו מצד החמורה וע"ז אומר ששכר מצוה מצוה כי עיקר השכר הוא קיום המצוה וכמ"ש יפה שעה א' כו' וזהו אמת כפשוטו כי זה קיים המצוה יותר מהשכר וזה מובן אך לזה צריכין להיות איש אמת להיות עבודה תמה להשי"ת ולא לגרמייהו. ועי' בפי' הר"מ בסנהד' על משנת כל ישראל המשל מנער קטן שהביאהו למלמד ללמדו. הכלל כי השכר היותר גדול הוא המצוה עצמה כנ"ל ומ"ש הרע"ב וגם הר"מ על שכר מצוה מצוה שבא ע"י למצוות חמורות הוא אמת נכון יותר בלשון המשנה דקאי על שמצוה גוררת מצוה אבל הנ"ל בפ"ע והר"מ ז"ל שם כתבו על שלא לקבל פרס ע"ש:

מ׳אל תהי בז לכל אדם כו' ר"ל כי כל מה שברא לכבודו א"כ הרשעים גורמים כבוד שמים בטובת' ושלא בטובת' וא"כ המבזה האדם ממעט כבוד שמים ומ"מ אין התנא מדבר ברשע גמור שמצוה לבזותו והרי זהו כש"כ שיש לבזות מעשיו אבל לא שם אדם שבו שהרי יוכל לתקן ולכל אדם יש תיקון עכ"פ ופי' שעה כתבו הספ"ק מלשון רצון כמו וישע ד' אל הבל כי שהוא מלשון ריצוי לקונו והפי' שלכל אדם יש איזה דבר טוב שיהי' מרוצה לקונו שע"ז נברא כנ"ל:

מ״אואל תהי מפליג לכל דבר כלומר שכל דבר יש לו חיות מהשי"ת וזה החיות נק' מקום מקומו של עולם והקב"ה נקרא בלשון חכז"ל מקום ב"ה וד"ל. והכלל שהנקודה חיות שבכל דבר נקרא מקום כ"כ בסה"ק פי' הנה מקום אתי. ובמדרש שם וז"ל שלא יאמר על שום דבר שהוא מרוחק לגמרי מהקדושה אף שהוא דבר רע שמ"מ יש לו מקום והוא ניצוץ קדוש המחי' אותו ולשון מפליג לכל דבר הוא ניתוק וכריתה ממקום דביקותו שלא יאמר שאין זה מהקדושה ואדרבה ע"י שיודע שכל החיות בא מהקדושה יוכל לבטל בשורשו:

מ״במאד מאד הוי שפל רוח כו' כבר כתבנו לעיל שעיקר התקווה הוא הביטול לאן אתה הולך וא"כ עיקר השפלות ואל יקשה כלל מה שמקשין העולם הלא כל אדם תקוותו רמה א"כ למה ישפל בפני ב"א כי אין זה טעם השפלות רק טעם על השפלות וזה עיקר התקווה כנ"ל:

מ״גאל תעשה עטרה להתגדל בה כו' שלא יהא הרצון לתקן עצמיותו וזהו להתגדל בה וקרדום לחפור למצוא עומק החכמה לדחות הפסולת רק להיות רצון בוראו כנ"ל:

מ״דומחמת מיעוט פנאי ומחמת נחיצת הש"ק כי נתעכב עד עתה עש"ק פ' חקת ולזאת אקצר ואבקשך מאד שלא ליתן לשום אדם להעתיק המכתב כי לא אוכל לכתוב מטעם זה ואל תדינני לכף חובה בזה כי אין זה מצד צרות עין רק טעמים אחרים אשר לא אוכל לפורטם ולזאת תצפין אתך המכתב עד אשר אראך אי"ה ותחזירנו לידי. ולאשר ידעתי כי לא תשנה מכל אשר כתבתי ובקשתי לזאת כתבתי לך המכתב אף שלא בטובתי כי מצדי לא אוכל לדבר ולהרחיב פה בענינים אשר איני נאה מקיים ונאה דורש לבד לא טוב. אולם על השי"ת בטחוני בחסדו הגדול כאשר עזרני וקיימני עד עתה כן יגמור לנו בחסדו ויעזרני על דבר כבוד שמו להכיר דרך אמת לעשות רצונו בלבב שלם ולהיות לבבינו אחד לעבודתו ית"ש דברי ידידך ש"ב הקטן.... אם תודיעני סדר לימודך ארשום לך בקצרה לכתוב כפי אשר תשיג ידי שמה ואשלח לך על איזה דפים או סי' בש"ע בקצרה. דברי הנ"ל:

מ״הכל המבטל התורה מעושר סופו כו' הנה כ"כ רש"י הפי' כי איזהו עשיר השמח בחלקו. וזה ענין יקר להיות שמח הכל מחיות שהוא רצון הבורא ב"ה וב"ש מלבד שהוא רצון עליון גם כל דרכיו בחסד וברחמים. ואחכז"ל כשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה פי' להבריך ולהרכיב הרעה תוך השורש להיות שמח ביסורין כדי להבין כוונת מוסר השי"ת ונמצא מוציא יקר מזולל. וכן בענין הטובה אם אינו מחובר אל השורש אין בו החיות וזהו ענין הברכה. וכן ברעה שהוא באופן זה שאדם לוקח מוסר מהשי"ת ונמצא מחובר אל הטוב ונעשה טוב. וז"ש חכז"ל במדרש בחוקותי. ולא עוד אלא שהם הפוכות אם זכותם כו' הפוך כו' כ"א אין על האדם יגיעה עצמיות נמצא הכל לטוב ונתהפך כו' וז"ש אם תשמעו ונתתי גשמיכם לשון עבר הגם שכתבו המדקדקים מ"מ גם זה אמת כי כתיב אם הוא לשון תנאי שלמפרע הי' הכל טוב ונמצא שהשמח בחלקו עשיר הוא כמ"ש בס' הקטן והק' מהבעש"ט זצללה"ה. גם אחז"ל אין עשיר אלא בדעת וא"כ יש לקחת מוסר השכל שאחז"ל כל המבטל תורה מעושר שלאחר כל עשירות בדעת וגם שמח בחלקו כנ"ל עכ"ז צריך שמירה שלא יבא ח"ו מתוך העשירות הזה לבטל תורה כ"כ ושבעת כו' השמרו כו' בוודאי פי' שביעה ששבע באמת בקדושת המקום ב"ה ועבודתו שצריך שמירה שלא להקל בעול מ"ש אף מעט לידע שהכל הוא רק מהשי"ת: