דרכה של תורה י״גDarkah shel Torah 13

א׳דרישת טעמא דקרא
זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי, אמר הקבה, (לדוד), דברי תורה דכתיב בהו, התעיף עיניך בו ואיננו, אתה קורא אותן זמירות, הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, שנאמר, ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש וגו' ואיהו אתייה בעגלתא". (סוטה לה, א).

ב׳לדרוש טעמא דקרא זהו לא דבר חדש אצלנו, כאשר כבר ביארנו למדי בפרק הקודם. ומי גדול כהתנא האלקי ר"ש בן יוחאי, שדרש טעמא דקרא, ומי ששואל ודורש מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ד' אלקינו אתכם, הוא החכם שבבנים והמובחר שבהם, אכן החכם הזה ששואל "שאלה כענין" יודע גם את התשובה כהלכה שמשיבים לו וזהו:

ג׳כהלכות הפסח אין מפטירין אחרי הפסח אפיקומן.

ד׳שבזה אנו מורים לו את האופן והדרך בו אין לדרוש טעמא דקרא.

ה׳כי "מזקנים אתבונן". אנו מוצאים בכתבי הקודש, בהכ"ד ספרים שלנו, ספר אחד ומיוחד, שלא רק דרש טעמא דקרא, אך גם דרש כבשונו של עולם, זהו ספר קהלת, אבל הספר הזה "תחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה (שבת ל, ב); וזהו לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, שעל כל אלה הדורשים טעמא דקרא אין להם להסיח דעת, כי הדרישה צריכה להיות באופן של תחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה.

ו׳לפני הדרישה צריכים לדעת, כי "ראשית חכמה יראת ד'" (תהלים קיא, י). ואחרי הדרישה, כי "סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" (קהלת יב, יג).

ז׳ויפה פרשו בזה את סדור הפסוקים בהברכה שמברכים כשמכניסים את הרך הנימול בבריתו של אברהם אבינו: "ככתוב ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך, ונאמר, ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי, ונאמר, זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור, ונאמר, וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלקים". כי בזה כללנו את כל הטעמים שיש בהמצוה הראשונה המיוחדת לבני אברהם. הטעם מפני החלשת התאוה כלול בהפסוק של ישמח אביך ואמך וכו', כי גם הורים בעלי תאוה, אם עושים את העברה לתיאבון ולא להכעיס, אינם רוצים שיהיו אצל בניהם מעשה אבותיהם בידיהם. ועוד טעם יש במצות מילה, והוא כדי להרגיל בקרבנו תיכף משעת יציאתנו לאויר העולם את התכונה של מסירת נפש בעד אלקים ותורתו; כי ראה השי"ת את כל השנאה של אומות העולם עלינו ע"י זה שקבלנו את תורתו, וידע כי בלי התכונה של מסירת נפש אי אפשר יהיה לנו להתקיים. ואת זה אנו מדגישים בהפסוק השני, "ונאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי", כי לא ככל הגויים בית ישראל, כי אצלם הדם הוא הנפש ועל ידי שפיכת הדם הם תמים לגווע, ואצלנו להיפך "בדמיך חיי בדמיך חיי". הטעם של ר' יהודה הלוי (כוזרי מאמר שני אות לד וע"ע במאמר ראשון אות קטו) והרמב"ן (בראשית יז, טו) לחזק את הברית שבין האומה הישראלית ובין אביה שבשמים כלול בהפסוק "זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור", שהפסוק הזה מדבר בעדו, כי מכוון הוא להטעם הנ"ל. אכן על כולם ונוסף על כל אלה אין לנו להשמיט, חלילה, את הפסוק האחרון, ואחרון אחרון חביב, והוא "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלקים"; כי, כאמור, סוף דבר הכל נשמע, שכל מצוות התורה הן למעלה משכל האנושי, וכל הטעמים הם רק ניצוצות של המצוה, אבל גוף המצוה מקורה ושרשה הוא בעולמות העליונים, שרק לאלקים לבדו פתרונה.

ח׳ועל החכם לדעת מהלכות הפסח "שאין מפטירים אחרי הפסח אפיקומן", שזאת אומרת, שאם כי בתוך הסעודה תוכל להרבות במיני מטעמים בלי שום הגבלה כנפשך שבעה, וכל המרבה בזה הרי זה משובח; אבל עליך להשמר ולהזהר, שבסוף הסעודה ישאר בחכך רק טעם הפסח לבד, בלי שום תערובות אף משהו מן המשהו מן טעמים אחרים. וככה, חכם, אתה צריך להתנהג בדרישתך וחקירתך אחרי טעם המצוה, שאתה תוכל לדרוש ולחקור בזה כמה שלבך חפץ, ואתה תוכל לדרוש כמין חומר את טעמא דקרא, אבל להוי ידוע לך בכל תוקף ועוז, כי בסוף צריך להשאר בלבבך רק הטעם של המצוה לבד, כלומר, הטעם של ציווי הקב"ה לבד שאין כל בריה שבעולם, ואף מלאכים שרפים ואופנים בכלל, שיכולה לדעת ולהשיגו. ואחרי כל הטעמים צריך להשאר בהמסקנא, כי "גזרה גזרתי חוקה חקקתי ואין לך רשות להרהר אחריה" (רש"י ריש פ' חקת ע"פ מדרש תהלים מזמור ט).

ט׳וגם לזאת אנו צריכים לשום לב, כי בכל מקום שחז"ל דרשו טעמא דקרא ידעו את הכלל שטעם כעיקר; כלומר כי כשם שהעיקר הוא מן התורה, כך הטעם גופא היה מבוסס על איזה יסוד ומקור מן התורה. ומחקירת הטבע אפשר לנו ללמוד על חקירת התורה, שכשם שחקירת הטבע מנמקת חק אחד בטבע ע"י חק שני שבטבע מבלי לרדת לתוך עצם מהותו של הדבר כשהוא לעצמו; ככה גם בחקירת התורה כל הנימוקים צריכים להיות מתוכה ומינה ובה. כי הטבע והתורה מיוצר אחד באו ויד אחת חוללתם, וכשם שאי אפשר לבאר שום מחזה שבטבע ע"י איזה יסוד שמחוץ לטבע, כי אין בזה "חוץ" כלל; ככה אין לבאר שום חק שבתורה ע"י איזה יסוד שמבחוץ להתורה כי גם בזה אין "חוץ" כלל, והמבאר את התורה עפ"י נימוקים מן החוץ הוא מכניס חולין לעזרה שזהו איסור חמור. התורה היא חטיבה אחת בעולם, כלי אומנתו של הקב"ה, וכשם שהקב"ה אומר "ואל מי תדמיוני ואשוה" (ישעיהו מ, כח) כך הוא ג"כ בנוגע לכלי אומנתו הנ"ל.

י׳למשל, רבי שמעון כידוע דריש טעמא דקרא, ומאי דריש? כתיב בתורה לא תחבול בגד אלמנה (דברים כד, יז) ואומר רבי שמעון "עשירה ממשכנין אותה, עניה אין ממשכנין אותה, שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה" (ב"מ קטו, א); ולמותר להגיד כי הטעם של משיאה שם רע בשכנותיה מקורו מהתורה גופה, כי הוצאת שם רע הוא לאו שבתורה כמו ה"לא תחבול בגד אלמנה".

י״אוכן גם התקנות שתקנו לפעמים מפני "עת לעשות לד' הפרו תורתך" (ברכות סד, א), הנה "סתירת זקנים בנין", וההפרה גופה היתה בשביל קיום פרט יותר חשוב מהתורה. למשל תיקון פרוזבול שהלל תקנו מהטעם שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה, "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו'" (דברים טו, ט; עיין שביעית י, ג) שהדברים ברור מללו שלא מפני תיקון העולם נתקן הפרוזבול, אך מפני תיקון התורה גופה, כדי שלא יעברו על "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו'".

י״בוגם זהו בכלל של התשובה להחכם "כהלכות הפסח אין מפטירים אחרי הפסח אפיקומן" שזאת אומרת, שאנו מקפידים על הטעם כמו על העיקר; וכשם שעצם האכילה צריכה להיות דוקא אכילת פסח, ככה גם הטעם הנגרר מהאכילה צריך להיות טעם פסח דוקא, מבלי שום תערובת של טעמים אחרים. וזה יהיה למורה דרך בעד החכם - ודי לחכימא ברמיזה - כי גם הוא לא יערב בבקשת טעמים להתורה מין בשאינו מינו, אך גם הטעם צריך להיות מגופה של תורה.

י״גועי' בספרנו זה (שמעתתא א פרק ח), ששם ביארנו עפ"י ההלכה שבכל מקום שחז"ל השתמשו בהמדה ש"בכל דבר חידוש אין לך בו אלא חידושו", הנה המושג חידוש, הוא לא מה שהדבר אינו מובן בשכל, כי באמת כל התורה כולה לא ניתנה להתפס בשכל האנושי, ש"מותר האדם מן הבהמה אין"; אך רק זה נקרא חידוש מה שהוא סותר את עצמו מיניה וביה, או לכל הפחות סתירה ממקום אחר שבתורה, ואדרבא פרכינן תמיד "האי למה לי קרא סברא הוא"? עי' למשל, בב"ק (מו, ב) "א"ר שמואל בר נחמני, מנין להמוציא מחברו עליו הראי', שנאמר, מי בעל דברים יגש אליהם יגיש ראיה אליהם. מתקיף לה רב אשי, הא למה לי קרא סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא?" שמזה אנו רואים שכל התורה כולה איננה סברא כלל וכלל, ובכ"ז לא נקרא חידוש רק אלה הדברים שאנו מוצאים בהם תרתי דסתרי בדיני התורה גופא. כמו, למשל, בהא דאמר רבא עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל (ב"ק עב, ב) משום ד"עד זומם חידוש דהא תרי ותרי נינהו, מאי חזית דציית להני ציית להני, הלכך אין לך בו אלא משעת חידוש ואילך". משום שבזה יש סתירה מן התורה גופה, כי התורה אמרה עפ"י שנים עדים יקום דבר, ואין הבדל בין השנים הראשונים להאחרונים, שזה אנו רואים מדין הכחשה ששתי הכתי עדים נאמנות בשוה, ואם בהזמה נאמנים האחרונים לבד, הלא יש בזה תרתי דסתרי, והארכנו שם לבאר בזה כמה הלכות קשות. אכן בכאן הננו מביאים זאת לא לשם ברור הלכה, אך לבירור דרכה של תורה בכלל, כי בכל טעמי המצוות של הראשונים אין מקורם בסברות חיצוניות, כי זה לא יתכן, מפני שאז תשאר הקושיא "האי למה לי קרא סברא היא"; אלא הטעמים גופא המה טעמי תורה, שמנמקים מצוה אחת מהתורה עפ"י היסוד של מצוה אחרת, כשם שמבארים חק אחד בטבע עפ"י היסוד של חק אחר, באופן של סבה ומסובב, אמצעי ותכלית וכדומה.

י״דונחזור לענינינו להסיר את טענת ה"מתקנים" שלנו בדרישת טעמא דקרא, כדי שע"י זה יהיה ביכולת להקל הרבה דברים מעול תורה ומצות. כי כשאנו מתבוננים היטב, אנו רואים, כי בכלל השתמשו חז"ל בבקשת טעמא דקרא לא להקל אך להחמיר. למשל לרבי שמעון דדריש טעמא דקרא אסור להתחתן לא רק עם אחת משבע אומות, אך עם כל השבעים אומות, ואע"פ שהתורה דברה רק על דבר שבע אומות, אך הלא הטעם הוא מפני "כי יסיר את בנך" ובזה לא פליג בין השבע אומות ובין השאר אומות (קידושין סח, ב); ואסור למלך לא רק להרבות נשים, אך גם אסור באשה אחת אם היא מסירה את לבו מעבודת ד', כיון שהטעם הוא מפני "ולא יסור לבבו" (ב"מ שם). בוא וראה מה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים, דורות הראשונים היו דורשים טעמא דקרא כדי להחמיר על עצמם, ודורות האחרונים דורשים כדי להקל על עצמם, ואם נוגע פסול לדון, הרי אין לך נגיעה גדולה מזו.

ט״וולא עוד אלא אף במקום שהתורה הדגישה בפירוש את טעם המצוה, הנה כלל גדול בתורה, שאין המצוה באה בשביל הטעם, אך להיפך הטעם בא בשביל המצוה.

ט״זויפה פי' את הכתובים בתורה "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים. והיה לך לאות על ידך כו' ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה" (שמות יג, ח-י), שהתורה באה בזה ללמדנו, שלא רק החוקים המה חוקים, אך גם העדות והמשפטים המה חוקים שאין לך רשות ויכולת להרהר אחריהם כל צרכם.

י״זכי, לכאורה, הלא בכל העדות נאמר הטעם בצדם, הטעם של זכר ומזכרת להמאורעות והמקרים שקרו לאבותינו, זכר להנסים והגבורות, התשועות והמלחמות שעשה הקב"ה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה; אבל גם בזה יש שטועים ומחליפים את הסבה בהמסובב. חושבים כרגיל, כי הנסים המה הסבה והחגים המה המסובב, בעוד שהאמת הוא דוקא להיפך, כי הלא "התורה קדמה לבריאת עולם" וגם אבותינו קימו את כל התורה כולה, בעוד שלא היתה עדיין כלל יציאת מצרים וכדומה; ברם כך הוא הדבר שעוד לפני בריאת עולם נתקדש, למשל, היום של ט"ו, ובעבור זה קרה הנס דוקא ביום הזה, וכן בשאר המצוות, למשל, פסח, מצות וכדומה, שהמצוות האלה היו עוד קודם בריאת העולם, וזוהי הסבה שנתקדש שם ישראל אח"כ ע"י המצות האלה.

י״חוזוהי התשובה שמשיבה התורה להבן רשע הבא עלינו בעקיפין "מה העבודה הזאת לכם", כשנתבטלה כבר ע"ז מהעולם, ואין אנו צריכים כלל לשחיטת הפסח, שכל עיקרו בא לביטול הע"ז של המצרים כמבואר במדרש (שמות רבה טז, ב) ובזוהר הקדוש (עיין בח"ב דף מ, ב) ובכלל גם כל הענין של יציאת מצרים מלתא זוטרתי היא בעיני הבן, שמדמה בנפשו כי הוא מחבק זרועות עולם והשגתו גדולה מאד. ועל זה באה התשובה, כי מעיקרא דדינא פרכא, כי "בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים", כלומר, לא בשביל יציאת מצרים צוה ד' את העבודה הזאת, כי הלא באופן זה היה צריך להיות כתוב "בעבור צאתי ממצרים עשה ד' לי"; אבל התורה כתבה "בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים", כלומר, בעבור זה, בעבור המצוות הללו סבב ד' לנו שיצאנו ממצרים. וזהו שמסיימת התורה "ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה", כי לו היה הטעם - הסבה, והמצוה - המסובב, הנה כשנתבטלה הסבה ממילא בטל המסובב; אבל כיון שהדבר הוא להיפך, מובן שבטול המסובב אינו מביא לבטול הסבה, ובכן "ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה". וגם זהו נכלל בכלל הפסוק הזה, כי כשם שמצוה הזו היתה חוקה לפנים, לפני יציאת מצרים, כך היא נשארת חוקה גם עכשיו, כי, כאמור, הטעם גופא בא רק בשביל החוקה.

י״טולכל אלה שבקשו לעשות תקונים בדת, לכל אלה שלא רק שהעדות והמשפטים אינם חוקה אצלם, אך גם בהחוקים שלנו אינם רואים רק זמירות מהלך נפש - "ריליגיון" בלע"ז, וכל החוקים המה אצלם רק צירימוניות ריליגיוזיות כמו אצל כל הגויים, חלילה, על כל אלה מתרעם הקב"ה מאד מאד.

כ׳כי הם אומרים "זמירות היו לי חוקיך", בשעה שהאמת היא להיפך, שגם הזמירות שבתורה החלק שבתורה הנרגש והמושג היטב להרגש והשכל שלנו, המה באמת ג"כ חוקים.

כ״אואמנם כל אלה, מתקני הדת, הרכיבו את הטומאה בהיראה ואמרו, כי כוונתם רצויה לשם שמים כדי שהתורה תכנס ללבב דור הצעיר כמו זמירות הנעימות ללב, והם משתמשים גם בזה בהכלל של "תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת" באמרם, כי אם נטיל למשא על הבריות עול תורה ומצוות מרובות כל כך לא יתקיימו גם המעט, וטובת הדת גופא דורשת להמעיטה ולהכחישה כמה שאפשר, לבחור ממנה רק את חלק הזמירות, החלק הפיוטי לבד, כדי שלכה"פ יתקיים המיעוט הזה.

כ״באכן הנסיון יורה לנו, כי בזה הכלל הוא דוקא להיפך, שתפסת מרובה תפסת תפסת מועט לא תפסת.

כ״גליהודים החרדים קל הדבר לקיים את התרי"ג מצוות עם כל הסיגים והגדרים לאין שיעור ולאין ערך דרבנן, וליהודים הליברליים נדמה להם כהר גם שארית הפליטה, הצירמוניות האחדות, שנשארו להם מהתורה הגדולה שלנו.

כ״דכי כלל גדול הוא שחי נושא את עצמו, אבל המת הוא כבד כאבן; אלה שמחזיקים בכל התורה כולה אצלם התורה היא תורת חיים, אבל לאלה שגוזרים אותה לגזרים אצלם היא בבחינת מת, ומה כבד עליהם המשא הזה.

כ״הוזהו שמסיימים חז"ל שאלה שהסיסמא שלהם היא "זמירות היו לי חוקיך" נכשלים דוקא מכובד המשא, ובעוד שלהשומרי תורה באמת לא קשה הדבר כלל לשאת את כל כלי הקודש בכתף, כי הקדושה היא בבחינת חי אצלנו והחי נושא את עצמו, הנה להם, לבעלי הסיסמא הנ"ל, קשה הדבר אף להעביר אותם בעגלות.

כ״ובקצור "תורת ד' תמימה משיבת נפש", למי שתורת ד' תמימה בלבבו לזה היא משיבת נפש, ולמי שמחלק אותה לגזרים היא משא כבד.

כ״זמי שיודע שכל התורה כולה מתחלתה ועד סופה היא חוקה, הוא מרגיש בה גם טעם זמירות, ולהיפך למי שכל החוקים המה זמירות בעיניו, אינו מרגיש בה רק גזרות שאין אחד יכול לעמוד בהן.

כ״חואגב אורחא נזכרתי במעשה יפה שראיתי באיזה מקום להרב ר' צבי הירש הלוי סג"ל ז"ל מזיטומיר מח' ס' "עטרת צבי", שמספר מעשה בבנו יחידו, שנקרא שמו בישראל פינחס, אבל שינה את שמו ל"פיאטר גריגורוביץ" כנהוג אז בין הנאורים במדינת רוסיה, והוא, הבן, כמובן, שינה לא רק את שמו, אך שינה גם את מהותו ונתערב בין הגויים באוניברסיטה שלמד שם את חכמת הרפואה. ויהי היום ואמו התחילה להתגעגע מאד לבנה יחידה והשפיעה גם על אביו שיקרא אחריו שיבוא לבקרם ובבאו ליום השבת שמחה האם מאד בבנה יקירה ולכבודו ערכה את השבת בכל מיני מטעמים שבעולם, וכמנהג אנשי וואלין ערכה לכבוד האורח שני "קוגלין" שטעמם כצפיחית בדבש. ויהי לפני תפילת שחרית בש"ק ויקם האב בהשכמה כדי ללכת להמקוה, ובבואו מהמקוה בפאות וזקן שנטפו מהם מי המקוה, וישב לקיים מצות "שנים מקרא ואחד תרגום", הנה הבן יקיר שלו קם אז ג"כ ממשכבו כדי להתגלח יפה יפה לכבוד השבת; האב התעטף בטליתו ובאבנטו עם ה"שטריימל" על ראשו כדי ללכת לביהמ"ד, והבן התכשיט ישב לו בעגלת צב כדי לנסוע לריסטורן (מסעדה) של נכרי, ואח"כ כשבא האב מביהמ"ד בא גם התכשיט מהריסטורן; האב דיבר מענינא דפרשת השבוע, ו"התכשיט" הבן מכל המאכלים היפים שנתנו לו בריסטורן, וביחוד הלל מאד את הסרטנים המטוגנים בחמאה שאכל שם - ובכל זאת כדי שלא לבייש את האם שהכינה הכל לכבודו, אכל בתיאבון גדול גם את הפשטידא וגם את שני ה"קוגלין" וכו' וכו' והלל גם את המאכלים הללו בהתפעלות עצומה, האב התחיל לזמר את הזמירות "השומר שבת הבן עם הבת" וכו' והבן עשן סיגרה יפה.

כ״טואז בהחזיקו את הסיגרה בפיו והעשן הולך למרחוק התחיל הבן יחיד להתאנח מרה, הוי אבא, אבא, כבר הגיע הזמן לעשות ריפורמה בהיהדות שכבר עבר זמנה.

ל׳ואז לא יכול כבר האב להתאפק ויאמר לו, אינני מבין על מה יש לך להתאונן, יהדות כזו שנותנת לך שני "קוגלין" עם סרטנים מטוגנים בחמאה וכדומה וכדומה, האם זקוקה עוד לריפורמה?

ל״אאכן באמת זו היא הנותנת, ודוקא לתכשיטים כאלה קשה היהדות מנשוא והמה דוקא הצועקים: הבו לן ריפורמה...