דרכה של תורה י״דDarkah shel Torah 14

א׳רצה הקב"ה לזכות את ישראל
ר' חנניא בן עקשיא אומר רצה הקבה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (מכות כג, ב)

ב׳גר קטן מטבילין אותו על דעת בד וכו' דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו" (כתובות יא, א).

ג׳ההבדל בין ישראל לכל הגויים הוא הבדל בין המספר ז' ובין המספר תרי"ג. כל האומות הוזהרו רק על שבע מצוות, ובלעדן אפשר והורשה להן לעשות את כל מה שלבן חפץ, בעוד שאנחנו מוזהרים על רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה; וישראל שרוצה לעבור על איזו מ"ע מכים אותו עד שתצא נפשו, ועל עבירת ל"ת יש לפעמים גם כרת, מיתה בידי שמים וגם ארבע מיתות בית דין כידוע, ובכ"ז אנו אומרים על זה רצה הקב"ה לזכות את ישראל, היתכן?

ד׳אכן כשנתעמק בדבר נראה היטב, כי יותר קל לישראל לקיים את כל הרמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת עם כל הסיגים והגדרים של חז"ל, שמספרם מגיע לאלפים, מכפי שאפשר להאומות לקיים את השבע מצוות שהוזהרו בכך.

ה׳כי מה הן השבע מצוות שהוזהרו האומות?

ו׳אנו מוצאים ברמב"ם הלכות מלכים (פ"ט הלכה א) "על ששה דברים נצטוה אדם הראשון, על עבודה זרה ועל ברכת השם ועל שפיכת דמים ועל גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים וכו' - הוסיף לנח אבר מן החי".

ז׳על עבודה זרה ועל ברכת השם הן מצוות אבל אינן מצוות על עבודת השם, על אהבת השם וכדומה. אכן מה כבד הוא הדבר להאדם כשלבו חלל בקרבו לגמרי, כשמחד גיסא יש לו השלילה, אבל אין לו מאידך גיסא את החיוב. אנחנו, בנ"י, קל הוא לנו הדבר להזהר בהלאו של "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות כ, ד), כשיש לנו מקודם העשה של "אנכי ד' אלקיך" (שם שם, ב) ומלבד זה העשה של "ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ו, ה) ו"אחרי ד' אלקיכם תלכו וכו' ובו תדבקון" (שם יג, ה) וכדומה וכדומה; ונפשנו מלאה מהרגשות קודש הללו ולבנו מלא על כל גדותיו מ"אתערותא דלעילא" זו, אבל להן, להאומות, מניח הלאו של עבודה זרה רק ריקניות של מדבר אין-סופי, שממון הנפש עד כדי מחנק, ובמה ימלאו את הריקניות?

ח׳קל הוא לנו הדבר להמנע מעבודה זרה כשאנו מזוינים בהרבה כלי זין המגינים עלינו מגירי דשטנא אלו, כמו תפילין, ציצית, מזוזה וכדומה וכדומה, אבל להן, להאומות, שעומדות ערומות בלי שום כלי הגנה, מה קשה להן הדבר מבלי למלאות את הריקנות שבנפש ושבלב.

ט׳אם אנו נזהרים משפיכת דמים ומגזל, אין בזה כלל כל חדוש אחרי שאנו מצווים ועומדים גם על "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) על "פתח תפתח את ידך" (דברים טו, ח) על "עזב תעזב עמו" (שמות כג, ה), לא רק לאוהב אך גם לשונא, וכשיש אהבה ממילא אין שנאה. כמובן, וביחוד כי הסבות הגורמות לשפיכת דם ולגזל הן הקנאה, התאוה והכבוד שמוציאין את האדם מן העולם; אבל אנחנו שכמה וכמה מצוות עשה ול"ת מכוונות לעקור מקרבנו את המדות הרעות הללו ממילא אין מקום להעבירות החמורות הנ"ל. אבל מה קשה הוא הדבר לאומות העולם, שעומדות לפני פרצה פתוחה, בהיות שאינן מצוות כלל על האהבה, אינן מצוות כלל על הצדקה, ומותרים להם גם הקנאה, גם התאוה וגם הכבוד ואיך לא יגזלו, ואיך לא ישפכו דם, ומה תאמר ע"ז החיה שבאדם.

י׳הנקל לאמר לא תרצח ולא תגנוב במקום שביחד עם זה יש גם לאו האומר "לא תחמוד", וע"י הלאו הזה מתרגל האדם לבלי לחמוד כלל את מה ששייך לחברו; וכהסברו של הרב "אבן עזרא" (שמות כ, יד), כי האדם צריך שישריש בקרבו את הרעיון, כי כשם שבן כפר אין נפשו חומדת בבת המלך, כך איננו צריך לחמוד את מה שנוגע לחברו, והדברים עתיקים. אבל מה יעשו הן, האו"ה, שעל לא תרצח, לא תגנוב הן מוזהרות בכל תוקף ועוז עוד יותר מישראל "ובן נח נהרג על פחות משוה הפרוטה" (עירובין סב, א); אבל הלאו של "לא תחמוד" לא נאמר כלל עליהן, ונפשן חומדת את כל מה שרואות אצל אחרים והחמוד בוער בלבן כיקוד אש, ואיך לא ישפכו דם, ואיך לא יגנבו וגדול נסיונן שבעתיים משלנו.

י״אעל הדינים, אבל הן מצוות רק על "מדת הדין" ולא על "מדת הרחמים" והאם אפשר לדין שיתקיים בלי רחמים? הגעו בעצמכם אם הקב"ה שברא מקודם את עולמו, כדברי חז"ל, במדת הדין ראה שאי אפשר לעולמו להתקיים אם לא ישתף ביחד עם זה גם את מדת הרחמים (עיין ברש"י בראשית א, א), ואיך אפשר יהיה לעולמו של קרוץ מחומר שיתקיים במדת הדין לבד. ועל כן נשארה אצלן גם מדת הדין רק בתור חק על הנייר לבד ותו לא מידי.

י״בולבסוף "על העריות", ואמנם גם אנחנו אומרים "אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות"; אבל מה יפה חלקנו ומה נעים גורלנו שאפשר לנו לסיים את הברכה הזו בהדברים "מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקדושין" ויש לנו בזה לא רק שלילה אך גם חיוב, לא רק איסור אך גם קדושה, קדושת המשפחה, טהרת המשפחה, עם כל האצילות והעדינות הרוממות והההוד שבזה וע"י זה אנו באים לכבישת היצר ואפשר לנו לאמר לפעמים "גירא בעינא דשטנא". אבל צר לנו עליהן על אותן האומות שאי אפשר להן רק להתחיל את הברכה ולא לגומרה. את הרע שבהאיסור עליהן לקבל ואת הטובה שבהקדושה אינה חלה כלל עליהן ומה יעשו כשיצרן מתגברת עליהן ונפשן בוערת באש התאוה, אנה ינוסו ואיפה ימצאו מגן ומחסה ממנה.

י״גולבסוף, אל לנו להסיח דעת, כי לעם סגולתו נתן הקב"ה לא רק ימות החול אך גם ימי שבתות ויו"ט, וע"י הנשמה היתירה שהשבת נותנת לנו קל הוא לנו הדבר להשמר על קדושת הנשמה הפשוטה; יש לנו ע"י השבת נקודה מרכזית, שנותנת לנו רוח של קדושה וטהרה ושפע של ברכה בכל ימות השבוע, השבת מוציאתנו מעמק הבכא, עמק העכור, עלמא דשקרא וחנופה, ומרוממתנו אל עולם האצילות, לעולם של הכרובים הטהורים, עולם של מלאכי השרת, מלאכי עליון.

י״דאבל מה עלובות הן אותן האומות, שבמקום שמירת השבת נאמר עליהן "נכרי ששבת חייב מיתה" (סנהדרין נח, ב).

ט״ווראיתי פירוש יפה לאחד מגדולי החסידים על מה שאנו מוצאים בבריאת העולם מקודם "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" (בראשית א, א) ואח"כ, אחרי שכתוב "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אתו" (שם ב, ג) אנו מוצאים "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ד' אלקים ארץ ושמים" (שם שם, ד). כי אמנם ההבדל בין אלקים לד' אנו יודעים, זהו ההבדל בין מדת הדין למדת הרחמים וגם זה כי אלקים הוא ההנהגה הטבעית וד' היא ההנהגה הנסית. ואמנם הא בהא תליא, מדת הדין היא מעין הנהגה טבעית, כי שתיהן מבוססות על חוקים קבועים וקיימים, שאינם זזים אף כל שהוא בגדר "יקוב הדין את ההר". אבל מדת הרחמים היא מעין הנהגה נסית המרפרפת מעל לחוקים הקבועים ואינה מתחשבת עם הדברים כהויתם, עם חוקי הסבה והמסובב, אך ממציאות להן דרכים ושבילים משלהן.

ט״זואמנם לפני יום השבת לא היתה רק מדת הדין והנהגה טבעית בעולם ועל כן כתוב רק "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" אבל אחרי ש"ויברך אלקים את יום השביעי" קבלו השמים והארץ גופא צורה ותכונה חדשה, ואז "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ד' אלקים" וכו' ומדת הרחמים וההנהגה הנסית עוד קודמת למדת הדין.

י״זכי כל עיקרה של השבת באה להראות, כי אפשר לברכה בלי עבודה, אפשר למסובב בלי סבה, ודוקא "ויברך אלקים את יום השביעי" זוהי הנהגה הנסית, וכל עיקרה של השבת באה להשביח את הרכות והעדינות של הנפש והלב שע"ז מיוסדת מדת הרחמים שבאדם.

י״חוזהו שאמרו חז"ל (ב"ר פרשה יא, ח), שהשי"ת אמר לשבת כשבאה בטענה לפניו "לכולן יש בן זוג ולי אין בן זוג" כי "כנסת ישראל היא בת זוגך"; כי גם אנחנו מצטיינים בשתי התכונות הללו, התכונות של ד', ואין אנו מתפעלים כלל מהטבע ומכל חוקות הטבע "אין מזל לישראל", ואנו נותנים למדת הרחמים הבכורה על מדת הדין. ועוד יותר, שאנו רואים את כל החורבנות שבאו עלינו מפני שהחלפנו את הבכורה של מדת הרחמים על מדת הדין "ולא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה" (ב"מ ל, ב).

י״טואמנם אין כאן המקום להאריך בזה, אבל עכ"פ מי לא יבין עכשיו, כי "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". מה קל הוא הדבר לשמור את כל התרי"ג מצות, את כל הרמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת, ומה קשה וכמעט מן הנמנעות הוא לשמור את השבע מצוות של בני נח לבד.

כ׳אכן ר' חנניא בן עקשיא מדבר לא רק על דבר מצוות אך גם על דבר תורה "לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" והעיקר הוא "יגדיל תורה ויאדיר". ואם ההבדל בין ישראל להאומות הוא ההבדל בין שבע מצוות לתרי"ג, הנה בינינו לבין עצמנו, אע"פ שכולנו מצווים ועומדים על תרי"ג מצוות, אכן לא הכל יודעים, כי השי"ת נתן לנו לא רק מצוות אך גם תורה; זאת אומרת, כי מלבד המצוות בעצמן שמטילות עלינו חובה גם ללמוד מפני כי "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" (קידושין מ, ב) עוד זכה לנו הקב"ה בתורה, שהיא חשובה לנו מצד עצמה, מצד המאור שבה. ואמנם גם בחוגי האורטודוקסיא שלנו לא הכל יורדים לתוך עומקו של דבר, ולא הכל יודעים, כי צריכים אנו להדגיש ב"רצה הקב"ה לזכות את ישראל", לא רק את ה"מצוות" אך גם את ה"תורה"; ולא רק "גם" בתור טפל, אך זהו כמעט העיקר, כמו שמסיים "ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר", שבהכתוב הזה השתמשו חז"ל עפ"י רוב כשהראו את כוחם בפלפולי דאורייתא, אף במקום שאין נפקא מינה בזה כלל להלכה למעשה. כי אמנם היהדות אינה עומדת רק על מעשה לבד, והתורה אינה נמדדת רק עפ"י ה"נפקא מינה" של איזה פרט.

כ״אואמנם את זה אמר לא רק ר' חנניא בן עקשיא, אך את זה אמרו כל הששים רבוא שעמדו על הר סיני כפי שהתורה בעצמה מספרת לנו:

כ״בויבא משה ויספר לעם את כל דברי ד' ואת כל המשפטים, ויען כל העם קול אחד, ויאמרו, כל הדברים אשר דבר ד' נעשה. ויכתב משה את כל דברי ד', וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל וכו'. ויאמרו כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע. ויקח משה את הדם ויזרק על העם, ויאמר, הנה דם הברית אשר כרת ד' עמכם על כל הדברים האלה (שמות כד, ג-ח).

כ״גכי מובן מאליו, כי גם כשאמרו "נעשה" התכוונו ג"כ לתלמוד, כי "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", ובאין למוד אין מעשה, אלא שהתכוונו שהלמוד יהיה רק במדה כזו שידע ע"י זה מה לעשות.

כ״דוכשאמרו אח"כ נעשה ונשמע, ע"כ שהכוונה הוא כדברי הזוהר הק' (זהר חדש פרשת אחרי מות במדרש הנעלם) שפי' "נעשה בעובדין טבין ונשמע בפתגמין דאורייתא"; זאת אומרת, כי אינם יוצאים ידי חובתם רק בידיעת המעשים שעלינו לעשות, אך החובה שגם אחרי הנעשה יבא ה"נשמע" בפתגמי אורייתא, החובה ג"כ ב"יגדיל תורה ויאדיר" הִגדיל לא נאמר אלא "יגדיל" בעתיד, כי אמנם בכל דור ודור חיוב עלינו להגדילה ולהאדירה בלי קץ ובלי גבול. ואל יאמרו הבוערים בעם מה לנו להאחרונים האם אין די לנו בראשונים, ותבן אתם מכניסים לעפריים; כי באם אין ה"יגדיל" אין תורה לגמרי ותהפך היהדות לעצמות יבשות בלי שום לחלוחית ובלי שום חיות.

כ״הוזהו שמספרת התורה שכאשר שמע מהעם רק ה"נעשה" לבד הציב משה "שתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל"; כי אמנם יהדות של נעשה לבד היא יהדות מתה חלילה, ועל המת מקימים מצבות לאמר "פה נקבר הנכבד היקר" וכו' וכו', ורק כאשר שמע מפי העם גם את הנעשה וגם את הנשמע אז קרא משה "הנה דם הברית אשר כרת ד' עמכם על כל הדברים האלה", וכדברי חז"ל ש"לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבעל פה" (גיטין ס, ב), רק ע"י הנשמע הבא אחרי הנעשה תהא הברית חזקה כל כך ביניכם ובין אביכם שבשמים, עד שכל הדמים שישפכו אויביכם מכם, לא יחלישו כלל וכלל את הקשר הזה, אך יהא לדם ברית "הנה דם הברית".

כ״ווהאם איננו רואים זאת מהנסיון גופא? כבר ראינו בימינו ולעינינו מה נעשה מהיהדות שהעמידה את כל קיומה על ה"נעשה" לבד, ומה המה התוצאות מיהדות כזו אם לא "ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל", זוהי יהדות חנוטה ויבשה מבלי טעם וריח, בעוד שהיהדות של ה"נעשה ונשמע" כבר עמדה בנסיון של כל שבעה מדורי גיהנם ויצאה חיה ושלמה.

כ״זושוב אנו רואים, כי "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", כי לכאורה הרי קשה יותר לקיים את הנעשה ונשמע מכפי הנעשה לבד, כי הלא "יש בכלל מאתים מנה"; אבל הנסיון מראה לנו, כי כשם שנקל יותר לקיים את כל הרמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת מלקיים את השבע מצוות לבד, כן נקל אלף מונים לקיים את הנעשה ונשמע מלקיים את הנעשה לבד.

כ״חואמנם אנו מוצאים, כי שתי פעמים ענו כל העם כל אשר דבר ד' נעשה, אחת בפ' יתרו ואחת בפ' משפטים, אך רק בפעם השלישית, כשלקח משה את הדם וזרק על המזבח, אז ענו "כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע".

כ״טואולי הדברים מכוונים כנגד שתי הקבלות שקבלנו, פעם על הר סיני ופעם שנית בזמן גלות בבל בימי אחשורוש ש"קימו וקבלו קימו מה שקבלו כבר" (שבת פח, א). אך בשתי הפעמים הללו היה להם העיקר אך ה"נעשה" שהרי התורה היתה מסורה אז רק להכהנים ואמרו "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" (מלאכי ב, ז), כי כיון שהעיקר הוא המעשה הרי אין צורך לכל העם שיתעסקו בתורה, ודי הדבר אם הכהנים עוסקים בתורה ואז "תורה יבקשו מפיהו", שהוא יורה את האסור והמותר הטהור והטמא וכו'. ורק אז, אחרי חורבן בית שני כשנהרי נחלי דם שטפו את כל הארץ מדן ועד באר שבע, ועשינו חליפין מבית המקדש על יבנה וחכמיה, אז לקח משה את הדם וישם באגנות למשמרת לדור דורות, למען דעת כל עמי הארץ, כי לא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה הוא העיקר אצלנו, אך התורה שהיא ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, אז באו לההכרה שאי אפשר לנעשה בלי נשמע, ואז "ויאמרו כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע".

ל׳ודוק כי בשתי הפעמים הראשונות כתיב "ויענו ויאמרו", אך בפעם השלישית כתיב "ויאמרו" לבד, אמירה בלי קול, ובלי "ויענו". כי אמנם הקבלה השלישית הזו יותר משהיתה בפה היתה בלב, ומבלי אומר ודברים הרגישו אז כולם ב"שינוי הערכין" הנ"ל, ומאז נמנו וגמרו, כי תלמוד עוד גדול ממעשה, ותורה עוד גדולה יותר מעבודה, וקדושת ביהמ"ד עוד יותר רמה מקדושת ביהכנ"ס; ורק אז "לקח משה את הדם" של בני ציון היקרים המסולאים מפז "ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית", שכל זמן שהעם יבין, שתעודתנו היא בנעשה ונשמע, לא תנתק הברית לעולם ועד.

ל״אואולי לזה רמז רבב"ח באמרו: "לדידי חזיא לי אקרוקתא, דהויא כי אקרא דהגרוניא, ואקרא דהגרוניא כמה הויא שיתין בתי, אתא תנינא בלעה, אתא פושקנצא ובלעה לתנינא, וסליק יתיב באילנא. תא חזי, כמה נפיש חיליה דאילנא, אמר רב פפא בר שמואל אי לאו הואי התם לא הימני" (ב"ב עג, ב). ולפתרון החידה הנפלאה הזו נאמר שרצה להראות במאמרו זה על התכסיסי המלחמה שלנו נגד כל הגויים שקמים עלינו לבלוע, וכדי שלא ידעו הגויים מזה הסתיר זאת בחידה נפלאה כזו. קרא את כנסת ישראל בשם אקרוקתא, צפרדע עפ"י דברי חז"ל שאמרו "כשאמר דוד המלך ע"ה ס' תהלים זחה דעתו, נזדמנה לו צפרדע א"ל, אני אומרת שירה יותר ממך, ולא עוד אלא שאני מדדה היום לפיו של לויתן" (מ"ר), ועוד אמרו שחנניה מישאל ועזריה "נשאו ק"ו בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו 'ועלו ובאו בביתך ובתנוריך ובמשארותיך', אימתי משארות מצויות אצל תנור, הוי אומר, בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קידוש השם על אחת כמה וכמה" (פסחים נג, ב), ובכן נמצאה בהצפרדע כל המדות שבני ישראל מצויינים בהם. וכדי לפרש את דבריו ביתר ביאור בתור מגלה טפח ומכסה טפחיים, הוא אומר עוד "דהוי כאקרא דהגרוניא ואקרא דהגרוניא כמה הוי ס' בתי", רומז לששים רבוא של יוצאי מצרים. "ואתא תנינא" רומז לנבוכדנצר כמה דכתיב בירמיהו (נא, לד) "הממני בלעני כתנין" וגם ישעיהו (כז, א) קורא אותו "לויתן נחש בריח". "פושקנצא", עורב, הוא קורא לאספסינוס וטיטוס, מלכי הרועים, כי עורב הוא סמל האכזריות ואינו מרחם גם על זרעו כמו שאמרו בכתובות (מט, ב) שמי שאינו מפרנס בניו ובנותיו כשהם קטנים נקרא עורב, ו"אילנא" מכוון על התורה שנאמר בה "עץ חיים היא למחזיקים בה".

ל״בורבב"ח מספר לנו בזה את תולדות עם ישראל מראשית הויתו עד זמננו אלה. כי היו ימים ש"אתא תנינא בלעה" חורבן בית ראשון "אתא פושקנצא בלעה" זהו חורבן בית שני, וכבר דמו הכל כי תמנו לגווע; אך לאשרנו ולהצלחתנו אחזנו תכסיס אחר לגמרי, התכסיס של "סליק יתיב באילנא", ואם עלה בידי נבוכדנאצר ונבוזראדן, בידי אספסיאנוס וטיטוס לגרש אותנו מן הקרקע, נטפס על האילן, על עץ חיים, ושם אנו נעים ונדים כצפור הנודדת מקנה אל קנה, ושם לא יגיעו ידיהם של שונאי ישראל.

ל״גוהוא מסיים "תא חזי כמה נפיש חילא דאילנא... אי לאו דהואי התם לא הימני", ואמנם מי היה יכול להאמין שחילא דאילנא עוד רב יותר מכל המבצרים שבעולם, ומה שלא היה בכח הבתים, בית ראשון ובית שני, יש בכח האילן, העץ חיים; כי הבתים לא יכלו לעמוד בהיות הבסיס שלהם רק "נעשה", אבל האילן ששרשו יונק מה"נשמע" מתקיים עד היום הזה.

ל״דויחד עם רבב"ח נאמר "אי לאו דהואי התם לא הימני", כי לא רק הוא "הויא התם", אך כולנו יחד הננו עדי ראיה להאגדה הנפלאה הזו.

ל״הואמנם מאז נשרש בלבות כל בני ישראל ה"נשמע" לא רק אצל התלמידי חכמים, אך גם אצל עמי הארצות, ואע"פ שכל עם הארץ שונא את הת"ח שנאת מות ואומר "מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור"; הנה אדרבא זו היא הנותנת, כי באמת עלינו להתבונן על סבת המחזה המשונה הזה, שדוקא אצל עם-הספר השנאה של הע"ה להת"ח היא כל כך גדולה, מה שאין אנו רואים זאת כלל אצל שאר האומות שהבורים שלהן ישנאו את החכמים שביניהן, ואדרבא מתיחסים המה להם ברגש הכבוד.

ל״ואכן יתבאר המחזה המשונה הזה עפ"י הביאור בס' "נועם אלימלך" (פ' יתרו) על מה שאומרים חז"ל כי לכן נקרא הר סיני "מפני שירדה שנאה לעכו"ם עליו" (שבת פט א-ב), שלכאורה מה אנו מתגאים בזה שהעכו"ם שונאים אותנו כל כך? והוא מבאר זאת עפ"י הקבלה "שאין לך נברא בעולם שלא יהיה בו ניצוץ קדושה הנותן בו חיות שאילולי הניצוץ הקדוש לא היה יכול לחיות, והניצוץ הקדוש שבאומות מתקנא בכללות ישראל, וזוהי הסבה הגורמת שנאה עליהם". ואנו מתגאים בזה שההר שנתנה תורה עליו הוא הר סיני שירדה שנאה לאו"ה, שמזה ראיה ש"ישראל קדושים הם" באמת וע"כ מתקנאים בנו כל כך אלה שיש להם רק נצוצות קדושה.

ל״זואולי זהו ג"כ הנימוק שדוקא אצל העמים היותר נאורים כביכול, עוד השנאה לישראל יותר גדולה, מפני שבכל אלה, שהנצוצות קדושה שבהם המה יותר מרובים, הקנאה והשנאה להקדושה האמיתית והמלאה הן יותר מרובות.

ל״חובהיות שגם הע"ה שבנו יש להם עפ"י הירושה הטבעית יסוד ושורש לא רק בהנעשה אך גם בהנשמע, ואע"ג ד"אינהו לא חזי מזלן חזי", ואם אין להם חכמה יש להם עכ"פ נצוצות של חכמה, ע"כ מרובה אצלם כל כך הקנאה והשנאה לאלה הת"ח האמיתים והשלמים, מה שלא יתכן זאת אצל שאר האומות, ששם להבורים אין אף נצוצות של חכמה.

ל״טבקצור, אי אפשר לקיים את השבע מצוות של בני נח בלי כל הרמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת, ואי אפשר להתרי"ג מצוות הנ"ל להתקיים בלי למוד התורה בתור תכלית בפני עצמו.

מ׳וע"כ "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות".