דבר בעתו ט״וDavar BeItto 15
א׳בו יבואר הפלא על האבות שמתרשלים מלעזור לבניהם בענין זה:
1
ב׳והנה באמת יש להפליא מאוד על האבות המתרשלים עצמם לעזור לבניהם בעת דחקם שלא יצטרכו לאכול מאכלות אסורות. דהנה ידוע גודל רחמי האב על הבן שכאשר יראה האדם לכנו חביבו שהוא מוטל ביסורים כמה צער יגיע לו מזה וכל מה שיגדל ח״ו יסורי הבן יגדל צער האב וכ״ש אם יאמרו לו הרופאים שהכרח הוא לעשות [אפעראציאן] ולחתוך ממנו אחד מראשי אבריו ידו או רגלו יהיה צער האב גדול מנשוא על המכאובים הגדולים שיגיע לבנו מזה וביותר שישאר בעל מום כל ימי חייו ולו ידע האב איזה עצה ותרופה נכונה לרפאותו שלא יצטרכו לחתוך איבריו בודאי היה רץ אחריה בכל נפשו ומאודו והיה משתדל בכל כחו ולא היה חס כלל על ממונו ואף כשאין בכחו היה מבקש עצות ותחבולות איך להשיג כסף אף בהלואה וכדומה ורק כדי להציל את בנו חביבו מיסורים המרים ושלא ישאר בבזיון תמידי מחסרון איבריו וכ״ש אם יאמרו לו שגם חייו תלויים מנגד וקרוב הוא למיתה יותר מן החיים ויתודע לו שיש עצה ותרופה נכונה להצילו לחיים הלא לא ישקוט ויעשה כל ההשתדלות להשיג התרופה הזאת להצילו מן המות [וכאשר ישיגנו ויחייהו יגדל שמחתו באין שיעור ואין ערך ולא ידאג כלל על הונו ומאודו] ובענין הזה נמי הלא ידוע גודל היסורין ועונש הגיהנם שצריך האדם לסבול עבור איסור אחד שבתורה וכל שכן בעד איסורים רבים וחמורים מ״א שעובר בנו בעת נידודו לא פעם ושתים רק כמה ובמה מאות (פעמים) בשנה אחת אשר היסורים שיגיע לו אח״כ הוא רב מאוד מאוד. וגם אחרי שיופקר אצלו לעבור על האיסורים הרבה פעמים ברצון הלא ישאר עבור זה בע״מ בנפשו בעולם הנצח בכמה אברים ראשיים שלו וכמבואר בשער א׳ בפרק ב׳ וגם כל חיים הנצחיים שלו תלויים מנגד עי״ז כידוע שיש בהאיסורין שרגיל לעבור עליהן עונות שמכריתין את נפשו מארץ החיים כמו איסור חלב ודם ואם כן איך יפעל האב בעצמו לעמוד מנגדו ולהעלים עין מלהציל את נפש בנו הטובע בטיט היון עד צוארו אשר לא יוכל לצאת משם ח״ו לעד.
2
ג׳והנה ידעתי שישיב האב ע״ז כי אם אמנם היה רואה לבנו שהולך ברצון לאכול מ״א כמו טרפה וחזיר וכדומה בודאי היה מתאמץ בכל כחו להצילו שלא יאכל מ״א אבל הלא בעת נידודו אנוס הוא. ואנוס רחמנא פטריה ואין זה חשוב אוכל איסורים כלל. אבל באמת הדבר לא כן הוא. אחד, לו יהי כדבריו שאנוס הוא אבל כיון שבמעט הכסף שהיה מושיט לו לעזר לא היה מוכרח לעבור על האיסורים א״כ העון מוטל על האב שהתעצל בדבר ויצטרך לעמוד בדין לעתיד שהוא בעצמו הביאו לזה. ודמיונו לאחד שדר עם בניו הקטנים בין העכו״ם ואינו זן אותם ומפני כך אנוסים הם לאכול מאכלי העכו״ם האם אין על האב עון אשמה גדולה שהביאם לזה.
3
ד׳ואמנם מלבד זה בעיקר הדבר שנחשבין בעיניהם לאנוסים טעות הוא וכבר הוכחתי זה בפרק שביעי משער א׳ עי״ש באורך. ואכפול כאן הדברים בקיצור כי הלא אנו רואין בעינינו כי מי שהורגל לאכול מ״א בעת נידודו אין מבחין כלל להבדיל בין זמן לזמן שאף בזמן שאיננו עיף ויגע כלל ויודע בעצמו שאפשר לו להסתפק בלעדי מאכלים ההם ורק בפת ומים חמין המצוי לו (או שנמצא אז ת״י מעט כסף לקנות איזה דבר לאכול בו את פתו) מ״מ אינו מונע עצמו מלאכול המ״א לכן אף מי שבביתו לא היה רגיל לאכול כלל בשר (אף שהיה ג״כ עיף ויגע במלאכתו) ורק בימי השבת. ושם בעת נידודו אוכל גם בשר מדי יום ביומו [אשר על כל כזית וכזית הוא לאו בפ״ע] וכאלו היה הדבר היתר גמור ועוברים על איסורי תורה החמורים בלי שום מענת אונס כלל. ואף שבביתם היו כולם ישראלים כשרים ולא היו אוכלים אף כזית אחד מכל אלה האיסורים טרפה או חזיר אף בעד הון רב ומי הביאם לזה סיבת הדבר הוא ע״פ רוב מפני שבתחלה מצוי לו באמת איזה זמנים שהיה מצטער הרבה על מאכלו מפני שלא היה תחת ידו כטף בריוח לקנות מאכלים כשרים כמו חמאה וחלב וכיו״ב (שאף שאסרו חז״ל חמאה וחלב של עכו״ם מ״מ לאנשים כאלה בעת הדחק אין לאסור להם זאת) ולא היה בידו רק פת חריבה וקיתון של מים חמין ומצד ההכרח פועל בנפשו לאכול המאכלים ההם [אף שמצד הדין ברוב הפעמים לא נחשב זה אונס שהתורה התירה דהוא רק היכא שנוגע לו לפ״נ אבל לא בשביל צער בעלמא וכמו שביארתי בפרק שביעי שם] וכיון שאוכל פעם ושתים ושלש נטמטם לבו עד שאין מרגיש כלל בחומר האיסורים שאף בעבירה אחרת אמרו חז״ל דכיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר וכ״ש בזה שנכנסו אל קרבו ונסתלק ממנו עי״ז קדושת נפשו וכמו שדרשו חז״ל מהפסוק ונטמתם בם דכתיב בלא א׳ דהיינו ונטמטם בם (וכמש״כ בפרקים הראשונים בשער א׳ באורך עי״ש) וע״כ אח״כ אין מונע עצמו עוד כלל מלאכול המ״א אף בלי הכרח כלל עד שיש כמה אנשים שירדה מדרגתם כל כך מרוב ההרגל שאף בעת שמצוי להם מאכלים כשרים טובים אצל ישראלים מ״מ בוחרים להם לאכול המ״א הרגילים בהם תמיד אצל האינם יהודים ואף שמאז בהיותם בביתם בודאי אין שום איש ישראל בסוג הזה לאכול טריפה וכדומה ברצון גמור. אוי ואבוי לאזנים שכך שומעות ועינים שכך רואות וכל המכשלה הזאת היה יכולת ביד אביהם לסלק שאלו היו משתדלים האבות לחזקם בדברים ובמשען כסף מתחלת ימי נידודם ולא היו דחוקים במזונותיהם וגם היו מבטיחים להם לעזור להם תמיד במשען הכסף הצריך להם למאכלות כשרות עד שירויחו בעצמם [שבהמשך הזמן הרבה מרויחים בעצמם במלאכתם כידוע] ורק שישמרו עצמן ממ״א בודאי רובם לא היו עוברים מתחלה ברצון עצמם על איסורים כאלה החמורים מאד אצל כל איש ישראל ואם עובר פ״א מחמת איזה סבות אונס גמור תיכף היו עוזבים זה ונמצא האבות שלא השתדלו לעזור אותם במשען כסף בעת דחקם הם גרמו להם זאת לעבור אח״כ ברצון על איסורים החמורים ולהורידם מקדושתם ולהענש לבסוף בגיהנם עבור כל כזית וכזית אשר יעלה מספרם במשך ימי נידודם למאות ולאלפים ואפשר עוד גם להכרית נפשם מארץ החיים ח״ו ע״י איסור חלב ורם כנ״ל ונמצא האב בעצמו גורם לבנו חביבו רעה גדולה כזאת אשר לא היה חפץ לראותו אפילו על שונאו ואויבו הגדול. וכ״ז בא מחסרון התבוננות באמיתת הענין עד היכן הדבר מגיע כי אם יתבונן האדם בזה אף מי שהוא עני גדול לא היה מתעצל מלחזור אף על פתחי נדיבים ורק כדי למלט את נפש בנו מהרעה הגדולה הזאת שלא יכניס עצמו ברשת האיסורים החמורים מאד אצל כל איש ישראל והאם מפני כי נפל גורל בנו להיות מתנודד מביתו לאו איש ישראל הוא. וכ״ש מי שיש קצת יכולת בידו בודאי היה מתחזק בזה בכל כחו וכך הוא האמת הברור ע״פ התורה שאף מי שאיננו איש אמיד מחוייב הוא לצמצם בהוצאות ביתו בכל מה דאפשר ולשלוח לבנו הנחוץ לו למאכלות כשרות מדי חודש בחדשו ואף אם יצטרך לשנות הנהגתו על ירי זה בדברים הנוגעים לעונג שבת ג״כ לא יעשה עול בזה כי מניעת בנו מאיסורי טרפה וחזיר וחלב ודם ועור ועור בודאי גדול הוא הרבה יותר ממצות עונג שבת.
4