דבר בעתו כ׳Davar BeItto 20
א׳בו יבואר ביטול טענת המתרשלים בזה:
1
ב׳ועתה נבוא לבאר טענת המתרשלים בזה ותשובה נצחת על דבריהם יש שאומרים כי רבו הנודדים בעירנו ואין ביכלתינו להספיק לכולם ומה תועלת יהיה כשנחזיק מעט מהם אחרי שלכולם אין ביכלתינו להושיע. אבל באמת טענה זו היא רק מפיתוי היצר ולמה״ד לסיעת אנשים שהלכו בדרך על גשר הנהר ונשבר הגשר ונפלו כולם להנהר ויצעקו הושיעו הושיעו כי באו מים עד נפש ויהיו שם שני אנשים שיכולים לשוט במים וירץ אחד מהם לתוך הנהר להוציאם מן המים. ויען לו השני למה אתה יגע הלא נפלו שם כעשרים אנשים התדמה שתוכל להציל את כולם. ויען ויאמר לו לא הבנתי שאלתך וכי בשביל שאין ביכולתי להציל את כלם אעלים עין מדמי אחינו ואתרשל מלהציל כלל הלא אף אם אציל מעט מן המעט מהם שלא יכרתו מן החיים כדאי כל עמלי ויגיעי והמקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא. וכן נמי בעניננו וכי בשביל שאין ביכלתינו להספיק לכולם במאכלות כשרות שלא יבאו לעבור על לאוין וכריתות נתרשל לגמרי אף מה שיש ביכלתינו אלא כל מה שיש ביכלתנו אנו מחויבין לעשות אף אם לא נציל עי״ז את כולם. וכמו שאמר שהע״ה כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה. וגם אמנם ידוע שלא לכל הנודדים מגיע היזק חסרון מאכלות הכשרות בשוה כי יש אנשים שיכולת בידם לקנות בעצמם מאכלות כשרות ועוד יש כהנה שאין נחיצותם גדול כ״כ ויש שנחיצותם גדול מאוד שהם עניים שאין להם במה לקנות מאכלות כשרות וכובשים עצמם בכל יכולתם שלא לאכול מאכלות אסורות ואף אם לא יספיקו לכולם אם יגיע רק לאלה הנחוצים ביותר הלא ג״כ טוב הוא. ודע עוד דלפי הידוע שכל ישראל הוא כאיש אחד וע״כ אם רואים שלפי ריבוי האנשים הנודדים אין ביכולתם בשום אופן להחזיק את כולם מצוה עליהם לעורר את יתר עיירות הקרובות והרחוקות שגם הם יראו לסייע לדבר הזה. ויש עוד שמתפתים מיצרם באופן אחר באמרם שכהיום שההוצאה מרובה והפרנסה מועטת לפי ערך ההוצאה קשה כח הסבל לשאת ע״ע הוצאה זו אבל באמת ידוע מה שאחז״ל שאין אדם מעני מן הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום כי באמת צדקה היא כמו זריעה וכמו שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד. והיתכן שידאג אדם שיש לו שדות הרבה על ריבוי התבואה שצריך להפיל בארץ בעת הזריעה הלא באמת כל מה שמרבה לזרוע הוא מרבה אח״כ בקצירה כי מכל גרעין יצא מאה פעמים ככה כן הוא הצדקה כל פרוטה ופרוטה שאדם מוציא לצדקה הוא מביא ברכה לתוך ביתו וכמו דכתיב נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו בי בגלל הדבר הזה יברכך ה׳ אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך. ובאמת כאשר נתבונן היטב עוד נראה כי טענה זו שכהיום ההוצאה מרובה היא טענה מסותרת מעיקרה. ואדרבה היא מביאה יותר החיוב על האדם כי בימים הראשונים שאדם היה מצמצם הנהגת מחיתו מאד ולא היה מוציא שום דבר על איזה ענין יתר כ״א על הכרחיות לחם לאכול ובגד ללבוש [והיינו רק לכסות את גוו ולא מלבושים יקרים אחד ושנים ושלוש שכ״א עולה לו לעשריות רו״כ] היה די במעט המעות שהכין לצדקה וחסד לצאת ידי המצוה ע״פ הדחק משא״כ היום שמצוי בעו״ה שהרבה והרבה מהמעות הולכים על יתרונות ותענוגי בני אדם במלבושים יקרים לו ולאשתו ולבניו הגדולים והקטנים [ואפילו מנעלים לרגליו אשר הוא דבר הפחות בערכו נתרבה בעו״ה הרצון לפאר ולקשט אותם עד שמה שעולה כסף לאיש אחד לשנה בעד מנעליו היה די מלפנים על כל המלבושים לכמה שנים] ודירות יקרות וריבוי המשרתים וכה״ג לא תהא מדת צדקה וחסד שהיא חיי האדם והצלתו בעוה״ז ובעוה״ב קל בעיניו מאחד מיתרונותיו ההבלים. ודברינו מרומז במה שאמרו חז״ל שלע״ל יוכיח הקב״ה את כל אחד ואחד לפי מה שהוא ובאמת כאשר נשאל לכל אחד ואחד על הנהגתו בהוצאות ביתו שהוא מתנהג כעשיר ורב הוא יתר מכפי ערכו תירוצו נכון לפניו כי אין לאל ידו להושיע שא״א לו לגרוע מהנהגת בני ביתו מאומה ורק כשבא לפניו ענין צדקה וחסד שם הוא מתבונן במצבו כי אין בכחו ועושה את עצמו לעני ודל ואינו נותן אף לפי ערכו ולמה״ד לראובן ושמעון שלקחו עסק ביחד והתנו ביניהם שכל אחד יקח מהריוח להוצאות ביתו ומלבושיו בכל שבוע ומותר הריוח יחלקו בכלות משך השותפות. ויארכו הימים והעסק הלך ודל עד שלא הספיק אף להוצאות ביתם ויתייעצו ביניהם שמעתה יצמצמו בהוצאות ביתם ולא יקחו הכסף כמלפנים רק היותר הכרח ויהי כאשר בא שמעון ליטול ההכרחיות להוצאות ביתו לא נתנו שותפו באמרו שגם זה הוא יותר מן ההכרח ודי לו בפחות מזה הסך ויהי כאשר באו לחשבון ויחסר סך רב מהכסף וכמעט לא נשאר מאומה ונתברר הדבר שראובן לעצמו לא צמצם בהוצאותיו כלל וכלל והוציא כסף לכל הוצאות המותרות כאחד העשירים ורק לשותפו שמעון לבד מרר את חייו ועל כל פרוטה ופרוטה שלקח להוצאותיו היותר הכרחיים נתן שבע עינים וצעק עליו באמרו שגם זה אינו הכרח גדול ואפשר לצמצם אותו עד שהוכרח להתנהג כאחד העניים הגדולים חסר לחם וערום ויחף ובצאתו מהעסק לא נשאר לו מהעסק אף למזון סעודה אחת כי כל כסף הריוח והקרן הוציא ראובן על ריבוי הוצאות המותרות שלו ויהי כראות שמעון זאת נתן עליו בקולו הוי רשע ערום למה עכרתני מה עשיתי לך שרימיתני ככה ותגזל את כספי להוציאם על הבליך ולהשאיר אותי ערום ורעב בחוסר כל. והנמשל מובן מאליו כי האדם מורכב מגוף ונפש ולכל אחד צריך ליתן לו מזון להחיותו וצריך האדם לחלק כחותיו עבור שניהם דהיינו שחלק מזמנו צריך לעמול להחיות הגוף ולמלא צרכיו דהיינו לתם להחיותו וכסות להלבישו ודירה לשכן בו משך ימי חייו ויתר הזמן צריך לעמול לצרכי נפשו ליתן לה חיותה דהיינו בלימוד התורה וקיום המצות שכל אלה הם חיי הנפש וקיומה לנצח וכמו שנאמר ושמרתם את חוקתי וגו׳ אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויקרא י״ח ה) ועל קיום תנאי השותפות ממונים שני יצריו היצר הרע הוא כח התאוה והחמדה מופקד הוא על עניני הגוף שלא תגזל הנפש ממנו צרכיו. והיצ״ט מופקד על עניני הנפש שלא יגזלו ממנה חיותה לגמרי וכאשר בזמנים אלה בעו״ה נתמעטה ההשפעה ונתדלדלה הפרנסה ממילא יחסר לשניהם חיותם בין בצרכי הגוף ובין בצרכי הנפש וכשיתבונן האדם בעניניו מוכרח הוא לצמצם מעט בשניהם דהיינו לפרנס גופו במזונו ובמלבושיו ושארי צרכיו במצומצם כפי ההכרח כי הריוח כעת אין מספיק די הוצאותיו בריוח. וככה בעניני הנפש באשר ההשפעה מועטה מוכרח הוא לצמצם מעט כי אין לו פנאי לעסוק בתורה הרבה כמלפנים שהיו השנים כתיקונם וכן בעניני המצות צדקה וחסד שהם חיי הנפש מוכרח הוא לצמצם מעט לפי ערך פרנסתו. אכן כשיבואו הדברים למעשה לא כן יעשה כי כאשר יעלה בלב האדם ללמוד מעט תורה או להפריש מעמלו לצדקה וחסד שהם צרכי נפשו ימנעהו היצר המופקד על צרכי הגוף וצועק עליו מה תעשה אתה מוכרח לצמצם כהיום בדברים אלה כי אין מספיק עתך ועמלך להחיות גם גופך כהיום בריוח וככה ימרר את נפשו בכל עת ועת ולכל מצוה ומצוה שיבא לידו מתאמץ להפריעהו עד שגוזל חיות הנפש ממש שנשאר ערום בלי תורה ומצות ואם היה מתנהג באמת גם בעניני הגוף גם כן בצמצום כדבריו לא היה העול גדול כ״כ אבל לא כן הוא כי בעניני הגוף לא יניחנו היצר לחסר מאומה ומוציא הוצאות מרובות לחמודי התבל והבלים בעדו ובעד בני ביתו הרבה הרבה יותר מלפנים ובאשר כי ההוצאה מרובה וההשפעה מועטת מוכרח הוא למסור כל כחותיו לעמול בזיעת אפים יומם ולילה כדי להמציאם ורק מנפשו הנכאה והנדכאה יגזל חיותה שתשאר לע״ל בלי מזון וכסות שהם נעשים על ידי התורה ומצות וכמה יגדל מכאוב הנפש ע״ז בשעת מעשה בכל יום ויום כשהיצר מונע ממנה התורה ומצות שהם חיותה וכ״ש לע״ל בזכרה שהיצר בערמימותו גזל ממנה אורה וכבודה לנצח וכ״ז מרומז ככתוב שנאמר (הושע ז׳ ט) אכלו זרים כחו והוא לא ידע גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע דהיינו שכח החמדה והתאוה והכעס שהם באים רק מכח היצה״ר שהוא זר לאדם [ואין אוהבו כלל ואדרבה מקטרג עליו לכלותו] הם אכלו את כחותיו ולא הניחו להנפש שישתמש בהכחות לצרכה והאדם לא ידע להתבונן ע״ז כלל וגם לעת שיבתו שכמעט ראה בעצמו שכחותיו אפסו וכלו ומתי יעשה לצורך נפשו גם אז לא התבונן ע״ז והניח הכל להזרים להשתמש בכוחותיו האחרונות ולנפשו לא השאיר כלל. אבל החכם אשר עיניו בראשו אין לו לשמוע ליצרו שהוא אויבו הגדול כידוע ויתנהג עניניו בדרך האמת והצדק דהיינו לצמצם בהוצאות המותרות ההבלים בכל מה דאפשר ואז ישאר לו עת לתורה וגם כסף להחיות אלמנות ויתומים ומרי נפש ולשארי צדקות ההכרחים ויקנה לו שם טוב בעוה״ז ואחרית טובה לעוה״ב.
2
ג׳ובפרט בעת הזה שאנו רואין בעינינו שמדת הדין גוברת מאוד בעולם מדי יום ביומו בכמה מחלות ומיתות משונות וחסרון השפעה בעולם עד שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו כמה צריך להרבות בצדקה וחסד אולי עי״ז נכפה את כח הדין ויתמלא רחמים בעולם וכידוע שכח הצדקה וחסד מחליש את מדת הדין ומעורר למעלה את מדה״ר והחסד שאחז״ל שאומר הקב״ה ומה אלו שהן בעצמם צריכין חסד עושין חסד אלו עם אלו אני שאני מלא חסד ורחמים עאכ״ו שאני צריך לגמול חסד עם בריותי. וכ״ז דברנו אפילו בשאר עניני צדקה וחסד שצריך להתחזק בזמננו להרבותם וכ״ש שיש ליזהר שלא למנוע צדקה וחסד אם נוגע ד״ז לישראל לענין מאכל כשר כי כאשר ימנע מזה בודאי לא יביא ברכה לתוך ביתו ואדרבה אפשר שיקבל ח״ו מארה על עצמו עבור זה שהצריך את העני הזה לבוא לידי איסור ע״י מניעת צדקה שלו. וכענין מה שאמרו חז״ל [והובא ביו״ד סי׳ ש״פ ס״ב] באבל עני שאין לו מה לאכול שמותר לעשות מלאכה אחר ג׳ ימים אבל אמרו חכמים תבא מארה לשכיניו שהצריכוהו לכך ר״ל שלא החזיקוהו שלא יבא לידי זה ואף ששם אינו אלא איסור דרבנן וכ״ש אם בא עי״ז לכמה לאוין דאורייתא וחייבי כריתות כעין זה. כללו של דבר אשרי מי שמחזק בענין הקדוש הזה להטיב לישראל בעת דחקם שלא יבואו לטמא עצמם בגיעולים ועליו הכתוב אומר אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו. וענין השכלה בעניננו הוא בכמה גווני מי שחננו ה׳ שהיכולת בידו לעזרם בהונו בודאי מחוייב שלא לקפוץ את ידו מאחיו האביונים ומי שאין היכולת בידו לזה מחוייב עכ״פ להשתדל אצל אחרים שיסייעו בענין זה וזכותו גדול מאוד עבור זה כמו שאמרו (ב״ב ט׳) א״ר אלעזר גדול המעשה יותר מן העושה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום וגו׳ וענינו הוא שיש לו זכות בכל פרוטה ופרוטה שהוא גובה וגם נקראת המצוה על שמו כמו שאמרו בפ׳ חלק כל המעשה את חבירו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה שנאמר וכו׳ ומלבד זה הלא הוא ממזכי הרבים שעל ידו מקיימים ישראל כמה מאות מצות של צדקה ובפרט בעניננו שמזכה בזה לישראל שלא יטמאו את עצמם במ״א] וידוע מה דאיתא באבות כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכן אחז״ל על הפסוק ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד שהוא קאי על גבאי צדקה.
3
ד׳ומאוד אני מתפלא על אלה האנשים המתרשלים עצמם מענין הזה ואינם שמים לבם כלל לצרת אחיהם המתנודדים דאיך יפעלו זאת בנפשם לשקוט בזמן שלנגד עיניהם יופקרו מצות התורה וידרסו ברגלים כטיט חוצות לעיני כל [ואשר מי שיראת אלהים נגעה בלבבו הלא יקרע לבבו לגזרים על פרצת הדת הגדולה אשר נעשה בימינו אוי לעינים שכך רואות ראוי לאזנים שכך שומעות] ואיך יערב לחכנו לחמנו ומשקנו בזמן שלנגד עינינו עשריות מישראל המתנודדים ימלאו פיהם יום יום מכל דבר איסור נבלות וטרפות וחזיר וכדומה ואף כי אנחנו גורמים אותם לזה במה שאין אנו משתדלין להספיק להם מאכלות כשרות בימי נידודם. ובפרט לפי הידוע שיש בכללם כמה יראי השם הצועקים אלינו במר נפשם ומתחננים על נפשותם להצילם מחלאת העונות החמורות אשר לחיי נפשם ממש יגיע [וכידוע שיש בהם חייבי כריתות כמו חלב אשר בעד כזית אחת מתחייב בכרת הנפש] ואיך נקשיח לבנו ונאטים אזנינו שלא לשמוע זעקתם ושלא לחוס ולחמול על נפשות היקרות האלה. ואשר במעט השתדלות ובהזלת איזה גרגירי כסף מכיסנו בכל שבוע היינו יכולים להושיעם תשועת נצח ואם ממנו יבוקש. וגם איש תבונות יתבונן וידע עד היכן הדבר מגיע כי ע״י ההרגל במאכלות האסורות יהרס אצלם ממילא כל הנהגת דת הישראל כי מי שמורגל במ״א טרפה וחזיר וכדומה נעשה אצלו הפקר עי״ז גם שארי מצות התורה דכשאוכל מאכלי הטרפות הלא אין נוטל ידיו ואין מברך המוציא ולא בהמ״ז ומעט מעט יסלק מעליו גם שארי המצות כמו שבת ותפלה ותפילין וכדומה ממצות היותר חמורות כי ע״י שאוכל מאכלי העו״ג יתדמה אליו בכל ויקל בעיניו כל שמירת דתו כי חושב כי כבר אינו בגדר שאר איש ישראל. וגם אמנם גורם לזה האכילה גופא שעל ידי האכילה נטמטם לבו ויפחת ערך נפשו וכמו שדרשו חז״ל מהפסוק ונטמתם בם דהיינו ונטמטם בם וכמש״כ בפרקים הראשונים. כללו של דבר כי בענין הספקתם במאכל כשר אנו מצילין אותם ממות הנפש ואנו מכניסין אותן בזה תחת כנפי השכינה. וחלילה וחלילה לנו להתרשל מענין הקדוש הזה וכל איש ואיש הן גדול או קטן מחוייב להשתדל זה בכל נפשו ומאודו מי שיכולת בידו לעזור מהונו ומאודו ויותר מזה להיות מעשה אצל האחרים להזמין להם מאכלים כשרים וכמה גדול שכרם של המתעסקים בזה שהם העקרים לכל המצוה הרבה הזאת ועל חיי הגוף של נפש אחת מישראל אחז״ל כאלו קיים עולם מלא ועאכ״ו של חיי הנפש דגדול מחיי הגוף. ועליהם נוכל לקרות מה שאמר הכתוב ולוקח נפשות חכם:
4
ה׳הג״ה ודע עוד אחי כי מלבד החזקת אלו הנודדים במאכלות כשרות עוד מצוה רבה להתקרב עליהם ולדבר על לבם לנחמם ולחזקם שלא יפול לבבם מפני רוע גורלם שהוצרכו להיות נודדים מביתם וממשפחתם ולהתגורר במדינות רחוקות ויגיד לפניהם כי כל ענינם הוא לנסיון ואשרי חלקם אם יזכו לעמוד בנסיון ולשמור דת התורה בעת הזאת וכידוע מתורתנו הקדושה ודברי הנביאים את ערך האנשים הצדיקים שזכו לעמוד בנסיון ואשר לבסוף נתגדלו ונתעלו בעוה״ז ובעוה״ב. ובדברים האלה וכאלה יחזקו אותם ויחיו את נפשם ויקיימו בזה מה שאמר הכתוב ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע ואחז״ל דהמפייסו בדברים מתברך בי״א ברכות וע״י ההתקרבות יחזקו עצמם יותר בשמירת הדת כי יראו כי לא נפחת ערכם משאר איש ישראל. וגם אמנם מצוה לזרזם ולחזקם לשמירת התורה הן במאכלות אסורות והן בשארי המצות כמו שבת ותפלה ותפילין וכדומה כי באשר שמצוי להם כמה פעמים שע״י נידודם אנוסים הם לעבור על אלו המצות ממילא יקילו בהם אף בזמן שאין אנוסים לזה [והוא טעות כי בעת שהם אנוסים פטורים הם וכשעושים ברצון שוים הם לשאר איש ישראל] ואל יחשבו בי בעת נידודם אין מוטל עליהם קיום התורה ואל ילמדו מבני חבורתם שנמצא בהם אנשים סכלים המקילין בדת התורה. ומקיימים בזה מצות הוכחה שהיא מצוה דאורייתא שמחוייב כל איש מישראל להוכיח לחבירו ולמנעו מן העבירה וכמש״כ הרמב״ם בספר המצות מצוה ר״ה וז״ל שציונו להוכיח החוטא או מי שירצה לחטוא ולמנוע אותו ממנו במאמר התוכחה ואין ראוי שיאמר אחר שאני לא אחטא אם יחטא אחר זולתי מה לי וכו׳ וזה היפך התורה אבל אנחנו מצווין שלא נחטא ושלא נעזוב זולתינו מאומתנו שימרה ואם השתדל להמרות חייבין אנו להוכיחו ולהשיבו וכו׳ והוא אמרו יתעלה הוכח תוכיח את עמיתך וגו׳ [ומדבריו הקדושים יש לנו זירוז לעצם הכנת המאכל כשר עבורם דהוא בכלל למנעם מן העבירה] אכן יזהר להוכיחם בנחת ובדברים רכים שדברי חכמים בנחת נשמעים. וחלילה וחלילה להזהר מלהתקוטט עם אלה שאינם חפצים לשמוע לדבריו כדי שלא יגרום עי״ז ריעותא ח״ו. וה׳ יגדור פרצת ישראל וישיבנו. לתורתו ועבודתו סלה.
5