דבר בעתו ז׳Davar BeItto 7
א׳עוד מענין זה:
1
ב׳ועתה נבוא לבאר את הסוג השני הנ״ל דהיינו שמוטעין לומר שעל אותה העת הותר להם הדבר שנוגע להם לפ״נ. הנה זה אמת הדבר שכל מקום שנוגע לפק״נ ממש התירה התורה את הכל [לבד מג׳ עונות החמורין ע״ז וג״ע ושפיכת דמים שעליהם אמרה התורה דיהרג ולא יעבור עליהם] אבל כאשר נתבונן היטב אין נחשב לפ״נ כלל דלא מבעי אם יש לו מעות שיכול לקנות מאכלות כשירות והוא מתעצל בזה מפני שחס על מעותיו בודאי אין שום צד היתר כלל וכלל ח״ו וכבר נפסק ביו״ד סימן קנ״ז דמחוייב האדם ליתן כל ממונו ולא לעבור על לאו אחד אפילו פ״א. ובפרט בזה שהוא עובר על כמה לאוין בכל יום ויום ובודאי העובר ע״ז הוא בכלל מומר האוכל נבילות לתיאבון והוא רשע גמור ופסול מן התורה לעדות ולשבועה. ופליאה גדולה בעיני איך יעלה זאת על דעת איש ישראל להתיר לעצמו לאכול מאכלות אסורות כדי שלא יצטרך להוציא מעותיו מכיסו ואפילו אם יפסיד עי״ז סך גדול. ויצייר בנפשו אלו היה נשכר לאיזה שר למלאכה לבנות לו ארמונים ונתאנה הרבה בהמקח שקצב עמו. ויצר לו מאד שלא ישאר לו כמעט כלום עבור עמלו ובקש מהשר שיוסיף לו מעט על הקצוב ולא רצה בשום אופן. ויהי היום נכנס השר אצלו וראהו דואג מאד ויאמר לו עמדך חסד גדול והוא שאשלח לך כל יום משולחני מזון לסעודתך בשר ויין ולא תצטרך להוציא הוצאות אכילתך וישאר לך עי״ז במשך כל הזמן כמה מאות רו״כ. ומה היה עונה אותו ע״ז? בודאי היה משיב לו תיכף זה א״א לי בשום אופן כי איש יהודי אנכי ואין תורתינו מרשני ע״ז טוב לי שאאבד את מעותי ולא אאבד את נפשי. ועתה נתבונן נא בעניננו הלא גם שם מפסיד ע״י מניעת אכילתו הרבה והרבה ואעפ״כ אין עולה בדעתו מחמת זה אפילו מחשבה בעלמא שיתרצה לאכול משולחנו אף שהוא נותן לו המאכל בכבוד גדול והמאכלים טובים ממאכלי שרים והיה מרויח עי״ז הרבה כסף. וכאן תיכף מתרצה לאכול שם מה שיתנו לו מאכלם אף חלב ודם וכו׳ כדי שישאר לו ממונו ומתברך עוד בלבבו לומר שאין עושה שום עול בזה. ואפילו אם אין לו כלל מעות ג״כ אין זה בכלל פ״נ כלל אם לא יאכל בשר דאנו רואין בעינינו הרבה אנשים היושבים בבית האסורים שאין להם רק לחם ומים ואעפ״כ חיים וקיימים. וכן יש הרבה עניים מרודים שעמלים כל היום בעבודת פרך לפרנסתם ואין טועמים בשר כל ימיהם כלל (זולת מעט לכבוד שבת) ואעפ״כ הם בריאים ושלמים עוד יותר מאלה שמפנקין באכילת בשר ויין. כי באמת העמל תועיל יותר לבריאות הגוף ממנוחה. וכמו שאמר קהלת מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל. ודע דאפילו אם אוכל רק התבשיל שנתבשל בהקלחת של מאכלים אסורים ג״כ אסור מן התורה משום טעם כעיקר כידוע וגם אפילו לא בישלו בה עתה בשר כלל הלא ידוע שמטילין בה שמנונית של חזיר או חלב ושמנונית של נבילה או טריפה ושאר מינים האסורים וע״כ צריך ליזהר בזה מאד ואין זה מקרי פקוח נפש במה שאין לו תבשיל כיון שיש לו לחם במקום שהוא שם [וע״ז אין צריך להחמיר דפת של עו״ג מותר במקום הצורך] ובפרט שידוע שמצוי גם מים חמים (טייא) ואפי׳ אם תאמר שבהמשך זמן רב יתמעטו כוחותיו כן לא מקרי זה מן התורה בשם פקוח נפש כיון שאין מגיע זה למיתה ממש. וכן איתא בט״ז אורח חיים סימן שד״מ סק״א לענין מי שטעה במדבר ואינו יודע אימתי שבת דאסור לו לעשות מלאכה בשום יום שמא שבת הוא לבד מה שנוגע לו לפיקוח נפש ואם יש לו לחם לאכול אסור לו לבשל תבשיל דאין כאן פיקוח נפש. עי״ש בט״ז. ובעינינו אנו רואין כמה אנשים שאין אוכלים אפילו לחם כדי סיפוקם כמה שבועות וחדשים ואעפ״כ לבסוף הם חיים וקיימים וק״ו בזה שיש בידו לאכול לחם לשובע וגם מצוי לו מים חמים דבודאי אין כאן פיקוח נפש מה שאינו אוכל תבשיל. וכ״ש אם יכול לבקש מישראלים התושבים שם שיתנו לו תבשילים כשרים או שיכול להשיג מעט מעות מביתו וכל כה״ג והוא מתעצל בזה ומחמת זה הוא אוכל מאכלות אסורות בודאי עון גדול הוא מאוד.
2
ג׳והנה ידוע שהאומות אשר אנו שוכנים ביניהם אנשי יושר הם ואינם מכריחין לישראל לעבור דבר שנוגע לחוקי תורתינו אלא אפילו אם הוא שוכן תחת איזה אומות אשר לפעמים כופין אותם לאכול מאכלות האסורות ונוגע לו לפיקוח נפש אם לא ישמע להם לא ידמה בנפשו שהותר לו מכל וכל האיסורים האלו דלא מבעי אם יכול למלט נפשו ע״י שיטעום רק התבשיל לבד דתיכף כשיראו שהתחיל לאכול תבשילם ירפו ממנו [אף שגם זה הוא איסור דאורייתא דטעם כעקר] בודאי אסור מן התורה לאכול הבשר שגוף האיסור חמור עוד יותר מן התבשיל. וגם התבשיל עצמו ימעט באכילה בכל מה שאפשר לו ואפילו אם מכריחין אותו לאכול הבשר עצמו צריך לו להתבונן על כל כזית וכזית שהוא אוכל אם הוא מוכרח גם לכזית זה כמו שאנו מעיינין לענין חולה ביוה״כ דמה לי איסור כרת ומה לי איסור לאו. ואם די לו להמלט מהסכנה ע״י כזית אחד והוא אוכל עוד הוא רשע מן התורה ופסול לעדות ולשבועה. וכ״ש שאסור לו להקל לעצמו לאכול פעם אחרת בשביל זה דהלא אין כופין אותו בכל פעם ופעם ולא הותר לו רק על זמן הכפייה ומשום סכנה. והמשכיל יוכל להציל את נפשו בהתחכמות שלא יבינו שאינו אוכל עמהם [ובפרט אם יכול להכין לעצמו מתחלה עכ״פ פעם ושתים בשר כשר ועיין בע״ז (דף י״ח ע״ב) עובדא דר״מ טמש בהא ומתק בהא ע״ש] ובודאי כאשר יתן לב לזה יעזרהו ה׳ ובפרט בזמן שאין מכריחין אל יטעה עצמו כלל לאמר שהוא אנוס בדבר שנוגע לו לפ״נ כי זה הוא רק מפיתוי היצר שחפץ לטמא את נפשו ולפטם גופו ממאכלות האסורות. וראה אחי בעיניך איך הדבר הוא רק מפיתוי היצר דהלא אף לפי טעותם דאנוסים היו שנוגע להם לפ״נ עכ״פ הלא לא הותרו לגמרי האיסורים החמורים האלה והיה צריך לשקול בכל פעם ופעם שאוכל כמה צריך לאכול ועד כמה אנוס הוא שנוגע לו לפ״נ דהיינו אולי די לו רק במקצת מזה או בתבשיל לבד (דעל בשר בודאי. אין אנוס לאכול כלל) או שביום זה אינו מוכרח כלל לזה שאינו זמן עבודה או שנמצא היום בידו מעט כסף שיכול לקנות מאכלות כשרות וכה״ג. ואנו רואין בעו״ה שמי שמרגיל עצמו לזה נעשה לו כהיתר גמור שאוכל כמה שירצה ובכל זמן שירצה ולא התבשיל לבד אלא אף הבשר עצמו. ואין זה אלא מכח היצר שחפץ להכרית נפשו מארץ החיים ולהמיתו מיתת עולם וכמו שאחז״ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו וגו׳. וע״כ מאד מאד צריך ליזהר שלא להלכד ברשת היצר בענין זה. ובודאי כשיעשה מה שיש בכחו יעזרהו ה׳ שלא יפול ביד יצרו כמו שסיים הכתוב ה׳ לא יעזבנו בידו וגו׳ ואז אשרי חלקו בזה ובבא.
3