פירושי רד"צ הופמן על שמות י״ב:י״ג

א׳והיה הדם לכם לאת, כלומר יהיה אות לטובתכם, שהרי ה' אינו צריך לאות כדי להבדיל בין בתי ישראל לבתי מצרים, כשם שאינו צריך לאות־זכרון כדי להיזכר בברית שכרת עם נח אחר המבול. אך כשם שנאמר שם (בראשית ט, טז) "וראיתיה" וגו', כלומר שה' מבקש לחיזכר דווקא על ידי אות נראה לעין, כדי שגם העולם כולו יראה שהוא ית' זוכר בריתו, ויכיר שהוא ית' מנהיגו של עולם, כך ביקש ה' גם במצרים להבדיל בין בתי ישראל ובתי מצרים על ידי אות נראה לעין, למען יראה העולם כולו, כי ה' מבדיל בין מצרים ובין ישראל (השוה למעלה יא, ז), ועם זאת ידעו ישראל שהם חייבים את הצלתם רק לעבודת ה' הבאה לידי ביטוי על ידי מעשה.ב׳נגף למשחית. אפשר לפרשו נגף של משחית, השוה פסוק כג, אך גם אפשר לפרשו כמושג מופשט; השוה יחזקאל ה, טז; משלי יח, ט.ג׳ופסחתי. לשון פס"ח, דהיינו לדלג, לקפוץ, ועם המלית "על" - לקפוץ או לדלג על משהו. ומשתמע מכאן, שבעיקרו של דבר גם בני ישראל ראויים היו לעונש, אלא שבחסדו המיוחד נכון היה הקב"ה לקבל את דם הפסח ככפרה, ולחוס על בכורי ישראל.ד׳ועתה ננסח להבהיר את משמעותו של הפסח על פי המקורות.ה׳כשם שבעולת התמיד הקרבה פעמיים מדי יום ביומו מוצגת האומה הישראלית ככבש זה שה' רועהו, כן צריך היה כל ראש בית־אב בישראל, כמבוא לשחרור מן העבדות, להקריב כבש קרבן לה'. בתור נציג ביתו, בתור נציג של בית המעמיד עצמו תחת הנהגתו ית' ומוסר עצמו להשגחתו; השוה דברי הנביא "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"¹⁵⁹ירמיה ב, ב (המ')., וכאלו כל משפחה היא אומה בפני עצמה. והרי זוהי מהות החירות - שכל משפחה עצמאית תהיה, שלא יראו בה רק איבר אחד של שלימות המאוחדת לאומה, למדינה. אך מה היה אופיו של קרבן הפסח? אין הוא כמו הכבש היומי ההוא, קרבן עולה שבו מקדיש האדם את כל חייו כשייכים לה' וכחייבים בעבודתו ובציות לו. מכיוון שהוא נקרא לעתים¹⁶⁰שמות יב, כז; לד, כה (המ'). בשם זבח, הוא שמם של הקרבנות הנאכלים, ובמיוחד של קרבן השלמים, ומכיוון שההלכה קובעת שמותר הפסח קרב שלמים ¹⁶¹זבחים יא ע"א; תמורה יט ע"א ועוד (המ')., הרי שהפסח שייך לסוג השלמים. אכן אך טבעי הוא שבשעת היציאה לחירות, כאשר באה לישראל הישועה הגדולה ביותר, שלה זכתה האומה אי־פעם, יהיה קרב קרבן שלמים. כשם שהאדם מצהיר על ידי קרבן שלמים על ישועתו כתוצאה של התאחדותו עם הקב"ה, כן גם נפתחה הגאולה ממצרים בביאורו של שם הוי"ה¹⁶²שמות ג, יד (המ'). ובהבטחה, "כי אהיה עמך"¹⁶³שם שם, יב (המ')., ועתה היא צריכה להיות מושלמת בהתאם לאלה. אבל הפסח צריך להיות כמו קרבן תודה, במיוחד בשביל ההצלה מן המוות במכת בכורות, וכאמור במפורש בפסוק כז, ומכיוון שבמצרים היה מת בכל בית ובית - "כי אין־בית אשר אין־שם מת"¹⁶⁴להלן פסוק ל (המ')., צריך היה להיות פסח בכל בית ובית - "שה לבית"¹⁶⁵למעלה פסוק ג (המ').. ועוד, שלא כמו בפסח שצריך יהיה להביא בעתיד - אות תודה על ההצלה במצרים, הרי הפסח שזבחו במצרים היה גם קרבן שלמים וגם קרבן תפילה למען השיג את הישועה, ומשום כך נצטוו לזבחו "בין הערביים" - לפני בוא מכת בכורות. במצרים שימש הבית כמזבח, ודם הקרבן נזרק על מזוזותיו ומשקופיו. בהרגישם התאחדות עם הבורא ית' ובחפשם רווח והצלה בהתאחדות זו, אכלו כל בני הבית (גם אלה שמחוץ לבית, שנמנו מראש על קרבן זה והתאחדו אפוא לבית אחד), מקרבן זה בהסיבם אל שולחן ה', אבל לא הוצרכו ליתן - כפי שצריכים לעשות בקרבנות השלמים האחרים - חלק מובחר ממנו לכהן, כי בארוחה ראשונה זו משולחן גבוה נחשבו כל בני ישראל לשווים, כדי להפגין את ייעודם של כולם - להיות "ממלכת כהנים"¹⁶⁶להלן יט, ו (המ').. בהעמידם עצמם, על ידי הקרבת הפסח, תחת השגחתו ית', כדי ליהנות כביכול משולחנו, השיגו מושג אמיתי של חירות אמיתית ושל תכליתה של חירות זו - על האדם להיות חופשי מעבדות־אנוש כדי ללכת את דרכו בחיים תחת הנהגתו ית' וכדי להשתמש בכוחותיו ובכישוריו מתוך התאחדות עם בוראו וליהנות מהם. האיסור "ולא־תותירו ממנו עד בקר"¹⁶⁷למעלה פסוק י (המ'). תואם את דיני קרבן התודה - "לא יניח ממנו עד־בקר"¹⁶⁸ויקרא ז, טו (המ').. ובאשר למצוות אכילתו "צלי־אש"¹⁶⁹למעלה פסוק ח (המ')., אפשר שמשמעותו היא, שאמנם על האדם לפתח את כוחותיו ואת כישוריו, אבל אל לו לפתחם "נא", אלא בעזרת האש, האש כסמל תורת ה'¹⁷⁰השוה דברים לג, ב (המ')., ובלי שתערובת זרה תעכיר את אופיים. אך גם אפשר, שמשמעותה היא - מכיוון שבקרבן פסח יש, בתחילה, גם מאופיו של קרבן עולה - להבליט אופי זה על ידי הכנתו באש, לפחות בצלייה. באשר למשמעותם של מצה ומרור. ראה להלן.