פירושי רד"צ הופמן על שמות י״ב:י״ז
א׳ארבעת הפסוקים שלפנינו חוזרים על המצוה העיקרית שבפסוקים יד־טז, דהיינו מצוות־מצה הקשורה עם איסור חמץ. ובכן, תחילה ושמרתם את־המַצּוֹת, והרי זו חזרה על פסוק יד, כי דומה שיום טו בניסן נתכנה בשם "חג המַצּוֹת" במובן המצומצם של שם זה, כשם שיום יד שבחודש זה נתכנה בשם "פסח", ו"את־המצות" אינו אלא לשון קצר במקום. "את חג המצות". רק אם כך נבין את משפט־הרישא "ושמרתם את המצות", הוא מתקשר אל נכון אל הבא אחריו. - כי בעצם היום הזה הוצאתי וגו', כלומר ושמרתם את (חג) המצות משום ש"בעצם היום הזה" שבו מתחיל חג זה, באותו היום שצוין קודם (בפסוק יד) כיום "לזכרון", בו "הוצאתי את־צבאותיכם מארץ מצרים", והכתוב מדבר בלשון עבר, כאלו הדבר כבר נעשה. מכיוון שהוצאתי אתכם מעבדות לחירות, על כן עליכם לקיים חג מצות, חג של מזון קדוש וטהור. ומיד נקבע שאת החג הזה יש לקיים לדרתיכם יש לקיימו גם בעתיד. היום הראשון הוא יום החג הראשי, שכאלו גורר אחריו את יתר ששת הימים. והנה בכך שנצטוו בקיומו של החג הזה כחג המצות דווקא, הוענק למצה מעמד מיוחד, מקודש, שכאלו מראה מזון זה כמאכל־קרבן, ואכן היא נאכלת עוד עם קרבן־פסח. ומובן הוא שמזון מקודש שכזה טעון הכנה תוך כדי הקפדה מיוחדת, ובדין קושרים חכמינו ז"ל אל פסוקנו את ההלכה "מצה שצריכה שימור"182ירושלמי פסחים פ"ב ה"ד (המ')..