פירושי רד"צ הופמן על שמות י״ב:מ׳
א׳שלשים שנה וארבע מאות שנה. כדי לפתור את הסתירה בין ידיעה זו לבין המספר המתקבל על פי סדר הדורות, גורס השומרוני כאן. "ומושב בני ישראל ואבותם אשר ישבו בארץ כנען ובארץ מצרים", וכן גם תרגום השבעים212גם יוסף בן מתתיהו מדבר על אודות שהייה של מאתיים וחמש עשרה שנה של ישראל במצרים (קדמונות ב' טו, ב). "ספר היובלות" מונה 238 שנה. החדשים דוחים את המספר 430 או מתקנים אותו; השוה הערותיו של Dillmann בנושא זה. אך כבר הוא מצביע על כך שמספר המקרא "מוגן" הוא. - וראה למעלה פרק ו, הערה 10 (המ').. בספרות התלמודית מניחים בדרך כלל ששעבוד מצרים נמשך מאתיים ועשר שנים. והנה כבר העיר ראב"ע ע"א שהרבה תקופות שנים נזכרות במקרא מבלי שאנו יודעים, אימתי החלו, השוה למשל שמואל ב' טו, ז; ישעיה ז, ח; יחזקאל א, א, אבל לשומעים או לקוראים בני הזמן ההוא תמיד היה ידוע, אימתי החלה התקופה המדוברת. ואם כן, אפשר גם כאן לחשב תקופה זו - מאז בא אברהם אבינו לארץ כנען. הפסוק "ויהי מקץ" וגו' מתפרש בדרך זו באורח פשוט. את המלים "שלשים שנה וארבע מאות שנה" שבפסוק הקודם יש לראות כמספר סודר, כמו "ושלוש עשרה שנה מרדו" (בראשית יד, ד), ושיעורם של שני הפסוקים הוא כך. מושבם של בני ישראל שישבו במצרים (היה שם) שנה בארבע מאות ושלושים, והיה זה בסוף השנה הארבע מאות ושלושים, וכל צבאות ה' יצאו מארץ מצרים. אך גם אפשר לפרש "מושב" במובן "גירות", שכן כשם שגוזרים מן הפועל "גו"ר" את השם "גר", כן גוזרים מן הפועל "יש"ב" את השם "תושב" הזהה עם "גר". וכשם שגוזרים מלשון "גור" גם את השם "מגור" ובלשון רבים "מגורים", שם שמשמעו הן דיור והן מצב גירות, כך גם באשר לצורה מושב. ובדרך זו מתיישב הפסוק בצורה פשוטה ביותר. גירותם של בני ישראל שישבו במצרים היתה ארבע מאות ושלושים שנה.