פירושי רד"צ הופמן על שמות י״ג:ו׳
א׳חג לה' כאשר התורה נוקטת את לשונה המדויק של התחיקה, היא משתמשת בשם "חג" רק בימים שעושים אותם בבית־המקדש, כלומר ביחס ליום הראשון של חג236השוה ויקרא כג, ו,לד; במדבר כח, יג; כט, יב (המ')., שלמחרתו אפשר לחזור הביתה237דברים טז, ז. וכבר הצבעתי על ענין זה במאמר בתוך Magazin 1879, עמ' 108.. בלשון הדיבור הרגיל בא השם חג ביחס לכל יום התוועדות של שמחה238השוה ה, א; י, ט; לב, ה., ומסתבר שבשל כך נקרא כאן, בפנייה אל העם, היום השביעי בשם זה (בדברים טז, ח הוא נקרא "עצרת"). ואולי יש גם טעם נוסף לקריאת היום השביעי כאן "חג", כי חג משמעו גם חגיגה, כלומר קרבן הנדבה שנקרב ברגל239השוה עמוס ה, כא; מלאכי ה, ג.. מכיוון שבכל מועד שנחוג בבית־המקדש, היה היחיד מקריב קרבן חגיגה, נקראו ימים אלה בשם חג. והנה בחג המצות הביאו את החגיגה כבר ביום הראשון, משום שביום השני כבר חזרו לבתיהם - בשל קציר העומר. אבל אפשר להניח, שבימי היתר הבמות הקריבוה דווקא ביום השביעי. ומכיוון שבשעת הכניסה לארץ היו הבמות מותרות240עיין משנה זבחים יד, ד־ח (המ')., נקרא כאן היום השביעי חג, ובכך גם נמצינו למדים, שאף בו מותר עדיין להביא את החגיגה 241עיין חגיגה ט ע"א (המ')..ב׳מצות יאכל. לפי ראב"ע "שלא יאכל חמץ במקום שהוא רשותו", כלומר אזהרה לכל ישראל שלא להניח ברשותו שום אכילת חמץ כי אם אכילת מצה בלבד, בדומה לאזהרת התורה בקשר לשבת "וגרך אשר בקרבך" (כ, ו). יחד עם זאת נחוצה החזרה על האמור בפסוק הקודם בקשר למצוות אכילת מצה בשל האיסור הבא אחריה - "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל־גבלך", הן כדי ללמדנו לדייק שאין בציווי "מצות יאכל" אלא משום איסור אכילת חמץ, הן כדי ללמדנו שבכל שבעת הימים, שבהם יש לחגוג את חג המצות, אסור שיימצא חמץ בבית־ברשות, שהרי אפשר היה לחשוב, שכאן מדובר בשבעת הימים הבאים. ועל כן נאמר "את שבעת הימים", כלומר אותם הימים שהוזכרו קודם לכן.